רש"ש על תענית ל׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על תענית כ״ט ע״ב רש"ש על תענית ל״א ע״א »

1 תענית פתח ↗

תַּנְיָא כְּלִישָּׁנָא קַמָּא: עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יְשַׁנֶּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כֵּיצַד מְשַׁנֶּה? אִם הָיָה רָגִיל לֶאֱכוֹל שְׁנֵי תַבְשִׁילִין — יֹאכַל מִין אֶחָד, וְאִם הָיָה רָגִיל לִסְעוֹד בַּעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם — סוֹעֵד בַּחֲמִשָּׁה, הָיָה רָגִיל לִשְׁתּוֹת עֲשָׂרָה כּוֹסוֹת — שׁוֹתֶה חֲמִשָּׁה כּוֹסוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, אֲבָל מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַטָּה — מוּתָּר.

3 תענית פתח ↗

תַּנְיָא אִידַּךְ: כֹּל שֶׁהוּא מִשּׁוּם תִּשְׁעָה בְּאָב — אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְאָסוּר לִרְחוֹץ. כׇּל שֶׁאֵינוֹ מִשּׁוּם תִּשְׁעָה בְּאָב — מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן וְאָסוּר לִרְחוֹץ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: כׇּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר — מוּתָּר לִרְחוֹץ.

6 תענית פתח ↗

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַים וְגִילוּ בָהּ כׇּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ״, מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כׇּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּתִשְׁעָה בְּאָב — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם״.

7 תענית פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל, וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּיָכוֹל. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁאָר מִטּוֹת.

8 תוספות פתח ↗

כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשות בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וחייב אדם לצער ולמעט בכבודו ובהנאותיו שאם היה רגיל לשכב על שני כרים לא ישכב כי אם על אחד אבל עוברות ומניקות אינן חייבות כולי האי שאינם יכולות להצטער בעצמן ואוכלין סעודה המפסקת מבעוד יום וכן נמי ביום הכפורים נמי צריך לסעוד מבע"י דתוספת יום הכפורים מן התורה כדכתיב ויקרא כ״ג:כ״א מערב ועד ערב וכתיב בעצם היום הזה שם אבל מכל מקום אין לאסור לשתות משאכל סעודה מפסקת ועדיין הוי היום גדול כדמשמע בירושלמי דר' יוסי איקלע לבצרה אכל סעודה מפסקת אתא לגבי דריש כנישתא והוה סעיד אמר ליה ההוא ריש כנישתא סעוד אצלי אמר ליה אכלית ואפסקית אמר לו אשגח עלי דלא לימרון הדין גברא לא אשגח עליה אכל מכל עיגול פתית ואכל מכל תבשיל ותבשיל חד פת ושתה מכל חבית חד כסא והכי הלכתא אם עדיין היום גדול לאחר שאכל סעודה המפסקת מותר לשתות אפילו ערב יוה"כ וכל שכן ערב תשעה באב:

9 רש"י פתח ↗

ממנו – מיעוט הוא דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לא גזרו אלא מהם ממנו אבל מבניהם לא גזרו:

10 רש"י פתח ↗

שכלו מתי מדבר – דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו"ט:

1 גמרא אר"י כיצד משנה אם היה רגיל לאכול ב' תבשילין יאכל מין אחד. לכאורה רשב"ג לאקולי בא על ת"ק ואומר דא"צ אלא לשנות וכדמסיים היה רגיל לשתות י' כוסות שותה ה'. ונ"פ דר"ל של יין וכחכמים בברייתא הסמוכה וא"כ הכי הל"ל היה רגיל לאכול ג"ת יאכל ב' דבזה דקאמר גם הת"ק מודה. לכן נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מין אחר ברי"ש. ור"ל דישנה מאותן ב' מיני תבשילין שרגיל בהן מין א' מהן למין אחר ועי' גי' הרי"ף והרא"ש וכ"מ מפרש"י לקמן בד"ה וחכ"א ישנה. ומצאתי און לי בירושלמי דקאמר מהו ישנה יחלף ודלא כפי' הק"ע ימעט שאין זה משמעו:

2 ברא"ש סי' ל"ד ונהגו עמא למימר בבונה ירושלים כו'. נ"ל דאם סיים הברכה אף דקי"ל בשו"ע סי' רצ"ד ס"ד דאין לו לחזור בדברים שאין מחזירין. ודעת המ"א בסי' קי"ד סק"ח דגם אין לומר שם ההזכרה לבדה וכ"מ שם דעת הרב"י וכ"ה דעת הרשב"א הביאו הרש"ל בס"פ תה"ש. מ"מ בכאן יאמר נחם בלא חתימה. דהגר"א ז"ל בשנ"א פ"ד דברכות מ"ג כ' דנוסח הירושלמי היה צמח דוד נכלל בבונה ירושלים ולכן שייך לומר גם עמה נחם. ועי' בשו"ע בריש סי' קי"ט ובב"י שם ותראה דטוב יותר לאומרו בסוף את צמח קודם החתימה ועוד דדעת המע"מ שם אות ז' דגם בכה"ד שאין מחזירין יאמר אותן אחר שסיים הברכה וזהו כדעת הר"ר אלחנן לפי' הרשב"א שם בדעתו וכש"כ בנחם שיש מחלוקת בין האחרונים אם לאמרו בעבודה או בהודאה עמש"כ בחדושי השו"ע סי' תקנ"ז :

3 גמ' כל שאינו משום ט"ב מותר לאכול בשר כו' ומותר לרחוץ. כ"ה בתוספתא וברא"ש סי' ל"ח:

4 שם רי"ש בר"י כו' כ"ש שמותר לאכול מותר לרחוץ. כצ"ל ותיבת בשר ל"ג כמש"כ רש"י וכן ליתא בתוספתא וברא"ש ובר"ן:

5 גמרא תנ"ה ברי"ף ורא"ש ליתא תיבות נמי הכי רשבג"א לעולם כו' כדי שיתענה. נראה דהש"ס כוון להברייתא דלעיל י ב אלא שהביאה בקוצר כמו שמצינו כן רבות. ויל"פ גי' שלפנינו תנ"ה ור"ל דתניא נמי דלענין תענית קאמר כן ולפרש מלת לעולם דאמר במתניתין דמשמעו דבא לרבות עוד כיוצא בו:

6 שם תנ"ה כל האוכל בשר כו'. ברי"ף ורא"ש ליתא לתיבות תנ"ה. וי"ל קצת ע"ד שכתבתי בסמוך:

7 שם תנ"ה מודה ר"י כו'. עמש"כ בביצה טז:

8 תד"ה כל. דתוספת יוה"כ מה"ת כו' וכתיב בעצם היום הזה. נראה דיכוונו לתנא דעצם עצם ביומא פ"א ע"ש כל הסוגיא:

9 רש"י ד"ה ממנו. לא גזרו אלא מהם אבל מבניהם כו'. כצ"ל ותיבת ממנו למחוק:

10 רש"י ד"ה שכלו. תמהו ואמרו כו'. וכ' התוי"ט ותמיהתם כו' וסברו כו' יתחילו משנה שהיה בה שלוח מרגלים כו'. אבל השי"ת התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כו'. תמוה דגם לפי חשבון זה עדיין ה"ל למות בשנה זו שהיא שנת המ' ליצ"מ. ועיין בזה באורך בתוספות בבא בתרא קכא ובמפרשים שמה:

7 ביצה פתח ↗

כׇּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת וְהוֹצָאַת יוֹם טוֹב וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם פָּחַת — פּוֹחֲתִין לוֹ, וְאִם הוֹסִיף — מוֹסִיפִין לוֹ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מַאי קְרָאָה: ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ״, אֵיזֶהוּ חַג שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְתִיב: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״חֹק״ לִישָּׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא, דִּכְתִיב: ״וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה״. מָר זוּטְרָא אָמַר, מֵהָכָא: ״הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי״. תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כׇּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. מָצָא בְּהֵמָה נָאָה, אוֹמֵר: זוֹ לַשַּׁבָּת. מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה — מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן — מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ, שֶׁכׇּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״, תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֵחַד שַׁבָּיךְ לְשַׁבְּתָיךְ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו״. מֵיתִיבִי: ״לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה! מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעַ אוֹתָם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַתָּנָה דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי, הָא בְּמַתָּנָה דְּלָא עֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי. שַׁבָּת נָמֵי מַתָּנָה דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי! מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי. אָמַר מָר, מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. מַאי עָבֵיד לֵיהּ? שָׁיֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא וּמָלֵי לֵיהּ כּוּחְלָא. וְהָאִידָּנָא דְּחָיְישִׁינַן לִכְשָׁפִים, מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁיֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל מִצְוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל — נָתַן לָהֶם בְּפַרְהֶסְיָא, חוּץ מִשַּׁבָּת שֶׁנָּתַן לָהֶם בְּצִנְעָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעוֹלָם״. אִי הָכִי, לָא לִעַנְשׁוּ גּוֹיִם עֲלַהּ? שַׁבָּת — אוֹדוֹעֵי אוֹדְעִינְהוּ, מַתַּן שְׂכָרָהּ — לָא אוֹדְעִינְהוּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מַתַּן שְׂכָרָהּ נָמֵי אוֹדְעִינְהוּ, נְשָׁמָה יְתֵירָה — לָא אוֹדְעִינְהוּ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם עֶרֶב שַׁבָּת, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״, כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת וַוי אָבְדָה נֶפֶשׁ. עוֹשֶׂה אָדָם תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל, אֲבָל פַּת — לָא. מַאי שְׁנָא פַּת דְּלָא? אִילֵּימָא מִידֵּי דִּמְלַפֵּת בָּעֵינַן, וּפַת לָא מְלַפְּתָא — וְהָא דַּיְיסָא נָמֵי דְּלָא מְלַפְּתָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הָנֵי בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא. וְאָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: מְעָרְבִין בְּדַיְיסָא! אֶלָּא: מִידֵּי דְּלָא שְׁכִיחַ בָּעֵינַן, וּפַת שְׁכִיחָא, וְדַיְיסָא לָא שְׁכִיחָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל, אֲבָל פַּת — לָא. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא דְּמִידֵּי דְּלָא שְׁכִיחַ בָּעֵינַן, וּפַת שְׁכִיחָא — וְהָא דַּיְיסָא לָא שְׁכִיחָא, וְאָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: אֵין מְעָרְבִין בְּדַיְיסָא! אֶלָּא: מִידֵּי דִּמְלַפֵּת בָּעֵינַן, וּפַת לָא מְלַפְּתָא, וְדַיְיסָא נָמֵי לָא מְלַפְּתָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הָנֵי בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִית בְּהוּ כְּזַיִת. אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: שַׁמְנוּנִית שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּכִּין — גּוֹרְרוֹ וְסוֹמֵךְ עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִית בְּהוּ כְּזַיִת. אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב: דָּגִים קְטַנִּים מְלוּחִים אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְאִם צְלָאָן גּוֹי — סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. וְאִי עַבְדִינְהוּ גּוֹי כָּסָא דְהַרְסָנָא — אָסוּר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הַרְסָנָא עִיקָּר, קָא מַשְׁמַע לַן קִמְחָא עִיקָּר. אָמַר רַבִּי אַבָּא: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין כְּזַיִת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כְּזַיִת אֶחָד לְכֻלָּן, אוֹ דִלְמָא כְּזַיִת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין כְּזַיִת בֵּין לְאֶחָד, בֵּין לְמֵאָה. תְּנַן: אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה, שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כׇּל שֶׁהוּא — סוֹמֵךְ עָלָיו לְשַׁבָּת. מַאי כׇּל שֶׁהוּא? לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא כְּזַיִת? לָא, דְּאִית בֵּיהּ כְּזַיִת. תָּא שְׁמַע: תַּבְשִׁיל — זֶה צָלִי, וַאֲפִילּוּ כָּבוּשׁ שָׁלוּק וּמְבוּשָּׁל, וְקוֹלְיָיס הָאִסְפְּנִין שֶׁנָּתַן עָלָיו חַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ אֵין לוֹ שִׁיעוּר. מַאי לָאו, אֵין לוֹ שִׁיעוּר כְּלָל? לָא, אֵין לוֹ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר לְמַטָּה. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין דַּעַת. פְּשִׁיטָא, דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינַן; דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ בָּעֵינַן, אוֹ לָא בָּעֵינַן? תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל מְעָרֵב אַכּוּלַּהּ נְהַרְדְּעָא, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי מְעָרְבִי אַכּוּלַּהּ טְבֶרְיָא. מַכְרִיז רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין, יָבֹא וְיִסְמוֹךְ עַל שֶׁלִּי. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: עַד תְּחוּם שַׁבָּת. הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. אָמַר לֵיהּ: סְמוֹךְ אַדִּידִי. לְשָׁנָה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹשֵׁעַ אַתְּ. לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי, לְדִידָךְ אֲסִיר. תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת — אֵין מְעָרְבִין לֹא עֵרוּבֵי תְחוּמִין וְלֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי תְחוּמִין. מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה אוֹסְרוֹ בְּדָבָר הָאָסוּר לוֹ, וְאִי אַתָּה אוֹסְרוֹ בְּדָבָר הַמּוּתָּר לוֹ. אִתְּמַר, רַב אָמַר: הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי לְקוּלָּא אוֹ לְחוּמְרָא? פְּשִׁיטָא דִּלְקוּלָּא קָאָמַר! מִשּׁוּם דְּשָׁלַח רַבִּי אֶלְעָזָר לַגּוֹלָה: לֹא כְּשֶׁאַתֶּם שׁוֹנִין בְּבָבֶל רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, אֶלָּא רַבִּי אוֹסֵר וַחֲכָמִים מַתִּירִין. מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּרַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי עֲבַד עוֹבָדָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְאָמַר רַב: תְּחִלַּת הוֹרָאָה דְּהַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן — לְקִלְקוּלָא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְקוּלָּא קָאָמַר — הַיְינוּ קִלְקוּלָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְחוּמְרָא — מַאי קִלְקוּלָא אִיכָּא? כֵּיוָן דְּמִקַּלְקְלִי בַּהּ רַבִּים,

10 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

יום שכלו בו מתי מדבר. בשנה אחרונה נמי מתו וידעו שכבר כלתה גזרה כי כבר מתו כל בני כ' ולפי שהיו אבלים עד מקצת יום של ט"ו לא חזר הדיבור שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות כדאשכחן גבי יעקב תנחומא פ' וישב שכל אותן ימים שנתאבל על יוסף לא שרתה עליו שכינה כדאמר בשבת דף ל: ולכך כל ימי אבילתן של ישראל לא חזר הדיבור שבזכותן היה מדבר עם משה כדאמרי' בריש מכילתא לאמר ר' יעקב אומר צא ואמור להם שבזכותן אני מדבר עמך שכל אותן שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עם משה ואהרן שנאמר ויהי כאשר תמו וכו'. וממדרש איכה שהיה רבינו שמואל מביא ראיה קשיא טובא שאם לא מתו בשנה אחרונה למה נתעכב הדיבור שנה ויותר שלא חזר ועוד ט"ז אלף ופרוטרוט היה למות כל שנה ולפי מדרש איכה היו מתין חמשה עשר אלף ופרוטרוט בכל שנה ועוד למאן דאמר בירושלמי במועד קטן שכולן בני ששים מתו חידוש גדול הוא זה שצריך לומר שחמש עשרה אלפים ופרוטרוט נולדו במצרים בכל שנה זה קודם זה ועוד שלא היתה שמחה מפני הדיבור שחזר אלא שאז כי איתמלי סיהרא ידעו שפסקה גזרה מעליהם ועוד מה שמחה היא שקדמו למות מאשתקד והכתיב שמות כ״ג:כ״ו את מספר ימיך אמלא ועוד אם מיהרו למות מאשתקד א"כ לא מתו בני ששים אותן שהושלמו להן עשרים שנה בשעת יציאתם שלכך תלה בכ' שנה לפי שהיו בני כ' בצמצום ונראה לר"ת לפי מדרש איכה שלא מיהרו למות אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט"ו אלף ופרוטרוט אותן שהיו ראוין למות בשנה אחרונה כמו שמצינו בחזקיהו דכתיב מלכים ב כ׳:א׳ צו לביתך כי מת אתה והאריך לו הרבה והא דכתיב במדבר כ״ו:ס״ה ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון היינו מאותן שראוין למות קודם שנתבטלה הגזרה דכלב ויהושע היו בני ארבעים בשלוח מרגלים כדפרישית לעיל בבא בתרא ד' קיז: ד"ה מכאן אי נמי בתחלה נגזר אפי' על בני כ' בצמצום ולבסוף ריחם עליהם הקב"ה ולא מתו אלא אותן שהיו בשעת גזרה לכל הפחות בני עשרים וחדש שחדש בשנה אחרת חשוב שנה ולא יום אחד כדאמרי' מסכת פרה פ"א מ"ג גבי פלגס שכל חדש שלם אינו לא שה ולא איל ונשארו בשנה אחרונה כל אותן שהיו בני כ' בצמצום הכי נמי אשכחן בדילוג קץ זכו כי גר יהיה זרעך מיצחק לא זכו ועבדום וענו אותם וכו' והשתא אתי שפיר דמשום חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לשנה לא נתייחד הדיבור עד חמשה עשר באב של שנה אחרונה שהיו ראוין למות והיו עצובין בכך עד דאיתמלי סיהרא ומה שהקשה ר"ת לפירוש הקונטרס למה נשתהה הדיבור שנה ויותר י"ל נמי שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות והן היו עציבין לפי שהיו סבורין למות באותה שנה והאי דנקט נמי חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לאו על כל שנה ושנה קאמר אלא רוב השנים ומיהו קשה על פירוש רבינו שמואל דלמה חפרו קברים בשנה אחרונה כיון שמאשתקד מתו כל אותן שהיו ראוין למות שכל אחד היה יודע בעצמו שלא היה מבן עשרים ועד ששים מפקודי משה ואהרן:

« רש"ש על תענית כ״ט ע״ב רש"ש על תענית ל״א ע״א »