רש"ש על שבועות ל״א

1 גמרא דמ"ס דון מינה ומינה כו'. לכאורה א"כ מפי עצמן אפי' נשים וקרובין ופסולין נמי וי"ל כמש"כ הר"ן במתניתין דלקמן דאפי' לר"מ אם באו אח"כ לב"ד והודו פטורין משום דבעדות כה"ג כפירת דברים בעלמא היא ע"ש והנך נמי דכוותי':

2 תד"ה שלא אתחייב. וי"ל כגון כו'. לכאורה מ"מ יקשה דתיפוק ליה דבכפירת הטענה הגדולה עובר על מדב"ש תרחק:

3 רש"י ד"ה כש"כ מלך. והבא להעיד צריך לעמוד כו'. זה שלא כתירוץ הראשון שבתוס' לעיל ד"ה עשה דכ"ת:

4 גמרא בסה"ע שאם אתם יודעים לו עדות כו'. כצ"ל:

5 רש"י ד"ה הואיל. שאם מה ששתקו בראשונה כו'. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב

6 תד"ה משביע. א"נ אתי אפי' כרבנן כו'. עי' מהרש"א ול"י איך יפרנס סוף דבריהם והשתא ניחא כו' אתי נמי לרבנן כיון דלפירוש קמא נמי קאי אביי ור"פ אמושבע מפי אחרים ובהא ל"פ ר"מ ורבנן אלא ודאי נראה דלפירוש קמא לרבנן וכן לר"מ במושבע מפי אחרים הוה ס"ד דגם השבועה צריכה בב"ד דוקא והא דהשביע עליהן כו' ובאו לב"ד והודו פטורין והשקלא והטריא דאביי ור"פ ע"ז אתי הכל לר"מ ובמושבע מפ"ע דאף לדידי' אם חזרו והודו אח"כ בב"ד פטורין כמ"ש הר"ן ע"ש ולפ"ז צ"ל הא דפריך ר"פ א"ה אימא שבועה גופה בב"ד כו' אע"ג דר"מ יליף גז"ש משה"פ כוונתו דנאמר ע"כ דהגז"ש ל"נ אלא ללמוד שה"פ משה"ע לחייב במושבע מפ"א אבל לא איפכא לחייב שה"ע מפ"ע חוץ לב"ד דהרי כתיב בה אם לא יגיד ועדיין צ"ע: