רש"ש על שבועות כ״ג

1 גמרא ודילמא לכוס כו'. ק"ל דהל"ל חטה ושעורה וכוסמת דמשמען פת כדאיתא בס"פ הנודר מן המבושל ועמש"כ לקמן ל"ו ב' וראיתי להר"ן שכ' בהני לישני דודילמות דלקמן דלפי האמת אינו כן אלא דר"ל דהוא טעי בהכי ע"ש ומיושבת קושייתי וכעין פירושו הוא בזבחים ל' ב' ור"י אי אמר תמורת עולה כו' ה"א פלגא כו' להכי אמר כו' ופרש"י וטעי כו' ע"ש ותמיהני על התור"ע באות ט"ז שכ' דברים שהם נגד הר"ן ולא הזכירו כלל ע"ש:

2 תד"ה שכר מנזיר. דאיצטרך דאתי לפרטי כו'. ר"ל להשלמת ד' פרטי שכתבו דאיצטרכו כולהו והגהת שבגליון אף שראיתיה גם במהרש"ל לל"צ היא:

3 תד"ה כגון. וא"ת כו' דמיגו כו' חיילא נמי אשתייה כו'. לקמן ע"ב פריך הגמרא הא גופא קשיא כו' מ"ש רישא כו' וע"ש פרש"י וא"כ ה"נ כיון שכבר אסר עליו שתייה ה"ל לדידי' כמשקין שא"ר לשתייה ולשטת התוס' לקמן בשם ר"ת משמע דס"ל דגם למסקנא קיימא הכי ודוחק לחלק בין נבלות וטריפות דאסירי לכל ישראל לבין דבר שלא נאסר רק עליו ע"י שבועתו דמנ"ל לחלק ולהקשות וצ"ל דכאן הקשו לשטת רש"י שם דלמסקנא הדר ביה ואפי' בסתם שלא אוכל חייל אנו"ט ג"כ:

4 תד"ה דילמא. וכמ"ק לקמן. עי' לקמן כ"ו ב' תד"ה גמר:

5 גמרא אלא דאמר שבועה כו' אלא כגון דאמר כו'. נראה להגיה דיאמר ובר"ן לא העתיק כלל מלת דאמר:

6 תד"ה דמוקי. אע"ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה דהא כו' מתנה לעני כו'. בחולין ק"י ב' ושם כתבו דאיכא בצדקה ג"כ לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ ועוד קשה דהתם הוא לבטל המ"ע דנפרש דהקושיא הוא על ושלא אתן או משום דליתא בלאו והן ועמש"כ שם ועשה דוחה לל"ת ועשה כשישנם בשאלה לדעת קצת הראשונים והכא הוא לקיים וכמו דמחלק ריב"ז לקמן כ"ז במשנה לגי' רש"י שם וכדמוכח חילוק זה גם בדבריהם עצמם בסה"ד ואף דהתם הוא בשוא"ת עי' לקמן תד"ה אלא הן בסופו ור"י מפרש כו' בכאן נראה דאין לחלק ואין לומר דיכוונו כיון דלבטל לא חייל א"כ ליתא בהן דע"ז לא מיתרצי כלום כמו שהקשו בסה"ד: