רש"ש על מעילה י״ז

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על מעילה ט״ז ע״ב רש"ש על מעילה י״ח ע״א »

1 סוכה פתח ↗

מַתְנִי׳ הִרְחִיק אֶת הַסִּיכּוּךְ מִן הַדְּפָנוֹת שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — פְּסוּלָה. בַּיִת שֶׁנִּפְחַת וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּיו — אִם יֵשׁ מִן הַכּוֹתֶל לַסִּיכּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, פְּסוּלָה. וְכֵן חָצֵר שֶׁהִיא מוּקֶּפֶת אַכְסַדְרָה, סוּכָּה גְּדוֹלָה שֶׁהִקִּיפוּהָ בְּדָבָר שֶׁאֵין מְסַכְּכִין בּוֹ — אִם יֵשׁ תַּחְתָּיו אַרְבַּע אַמּוֹת, פְּסוּלָה. גְּמָ׳ כׇּל הָנֵי לְמָה לִי? צְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בַּיִת שֶׁנִּפְחַת — מִשּׁוּם דְּהָנֵי מְחִיצוֹת לְבַיִת עֲבִידָן. אֲבָל חָצֵר הַמּוּקֶּפֶת אַכְסַדְרָה, דִּמְחִיצוֹת לָאו לְאַכְסַדְרָה עֲבִידִי — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי, מִשּׁוּם דִּסְכָכָן סְכָךְ כָּשֵׁר הוּא, אֲבָל סוּכָּה גְּדוֹלָה שֶׁהִקִּיפוּהָ בְּדָבָר שֶׁאֵין מְסַכְּכִין בּוֹ, דִּסְכָכָהּ סְכָךְ פָּסוּל הוּא — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. אָמַר רַבָּה: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן דְּבֵי רַב דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: אֲוִיר פּוֹסֵל בִּשְׁלֹשָׁה, סְכָךְ פָּסוּל פּוֹסֵל בְּאַרְבָּעָה. וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: אֲוִיר דְּפוֹסֵל בִּשְׁלֹשָׁה מְנָא לְכוּ — דִּתְנַן: הִרְחִיק אֶת הַסִּיכּוּךְ מִן הַדְּפָנוֹת שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — פְּסוּלָה. סְכָךְ פָּסוּל נָמֵי לָא לִיפְסֹיל אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, דִּתְנַן: בַּיִת שֶׁנִּפְחַת וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּיו, אִם יֵשׁ בֵּין הַסִּיכּוּךְ לַכּוֹתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת — פְּסוּלָה! וַאֲמַרוּ לִי: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל אָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִשּׁוּם דּוֹפֶן עֲקוּמָּה נָגְעוּ בָּהּ. וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: מָה אִילּוּ אִיכָּא סְכָךְ פָּסוּל פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה וַאֲוִיר פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה מַאי? כְּשֵׁרָה. מַלְּיֵיהּ בְּשַׁפּוּדִין מַאי — פְּסוּלָה, וְלֹא יְהֵא אֲוִיר הַפּוֹסֵל בִּשְׁלֹשָׁה כִּסְכָךְ פָּסוּל הַפּוֹסֵל בְּאַרְבָּעָה! וַאֲמַרוּ לִי: אִי הָכִי, לְדִידָךְ נָמֵי דְּאָמְרַתְּ סְכָךְ פָּסוּל פּוֹסֵל בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, מָה אִילּוּ אִיכָּא סְכָךְ פָּסוּל פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וַאֲוִיר פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה, מַאי? כְּשֵׁרָה. מַלְּיֵיהּ בְּשַׁפּוּדִין מַאי — פְּסוּלָה. לֹא יְהֵא אֲוִיר הַפּוֹסֵל בִּשְׁלֹשָׁה כִּסְכָךְ פָּסוּל הַפּוֹסֵל בְּאַרְבַּע אַמּוֹת! וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא אַרְבַּע אַמּוֹת — מִשּׁוּם שִׁיעוּרָא וְלָאו שִׁיעוּרָא הוּא. הַאי לָאו שִׁיעוּרָא הוּא, כֵּיוָן דְּלָא שָׁווּ שִׁיעוּרַיְיהוּ לַהֲדָדֵי — לָא מִצְטָרְפִי. אֶלָּא לְדִידְכוּ דְּאָמְרִיתוּ שִׁיעוּר מִשּׁוּם הַפְלָגָה — מָה לִי אִיתַּפְלַג בִּסְכָךְ פָּסוּל, מָה לִי אִתַּפְלַג בִּסְכָךְ פָּסוּל וַאֲוִיר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְמָר נָמֵי, נְהִי דְּלָא שָׁווּ שִׁיעוּרַיְיהוּ בְּסוּכָּה גְּדוֹלָה, בְּסוּכָּה קְטַנָּה מִי לָא שָׁווּ שִׁיעוּרַיְיהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָאו מִשּׁוּם דְּשָׁווּ שִׁיעוּרַיְיהוּ לַהֲדָדֵי הוּא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלֵיתֵיהּ לְשִׁיעוּרָא דְסוּכָּה הוּא. וְכׇל הֵיכָא דְּלָא שָׁווּ שִׁיעוּרַיְיהוּ לַהֲדָדֵי לָא מִצְטָרְפִי? וְהָתְנַן: הַבֶּגֶד שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, הַשַּׂק אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, הָעוֹר חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה, מַפָּץ שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה. וְתָנֵי עֲלַהּ: הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק, הַשַּׂק וְהָעוֹר, הָעוֹר וְהַמַּפָּץ — מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם — הוֹאִיל וְרָאוּי לְטַמֵּא מוֹשָׁב. כְּדִתְנַן: הַמְקַצֵּעַ מִכּוּלָּן טֶפַח עַל טֶפַח — טָמֵא. טֶפַח עַל טֶפַח לְמַאי חֲזֵי? וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: הוֹאִיל וְרָאוּי לִיטְּלוֹ עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר. בְּסוּרָא אָמְרִי לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּהַאי לִישָּׁנָא. בִּנְהַרְדְּעָא מַתְנוּ: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סְכָךְ פָּסוּל בָּאֶמְצַע — פּוֹסֵל בְּאַרְבָּעָה. מִן הַצַּד — פּוֹסֵל בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. וְרַב אָמַר: בֵּין מִן הַצַּד בֵּין בָּאֶמְצַע — בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. תְּנַן: נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים — כְּשֵׁרָה. בִּשְׁלָמָא לְרַב דְּאָמַר בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין מִן הַצַּד בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, מִשּׁוּם הָכִי כְּשֵׁרָה. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בָּאֶמְצַע בְּאַרְבָּעָה — אַמַּאי כְּשֵׁרָה? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — מִן הַצַּד. תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי סְדִינִין — מִצְטָרְפִין. שְׁנֵי נְסָרִים — אֵין מִצְטָרְפִין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נְסָרִים כִּסְדִינִין. בִּשְׁלָמָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַב בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין מִן הַצַּד בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, מַאי ״מִצְטָרְפִין״ — מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת. אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַב בָּאֶמְצַע בְּאַרְבָּעָה, הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִית בְּהוּ אַרְבָּעָה, לְמָה לְהוּ אִצְטְרוֹפֵי? אִי דְּלֵית בְּהוּ אַרְבָּעָה, קַנְיָא בְּעָלְמָא נִינְהוּ? לְעוֹלָם דְּאִית בְּהוּ אַרְבָּעָה, וּמַאי ״מִצְטָרְפִין״ — מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַצַּד. תָּא שְׁמַע: סִכְּכָהּ בִּנְסָרִין שֶׁל אֶרֶז שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה — דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה. אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה — רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.

1 מעילה פתח ↗

מַתְנִי׳ דַּם הַשֶּׁרֶץ וְהַבָּשָׂר – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁטּוּמְאָתוֹ וְשִׁיעוּרוֹ שָׁוִין – מִצְטָרְפִין.

2 תוספות על מעילה פתח ↗

כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין - כגון שרץ ושרץ נבילה ונבילה טומאתו ולא שיעורו כגון אבר מן המת וכזית מן המת שטומאה שוה באהל ולא שיעורו דכזית מטמא בבשר ואבר בכל שהוא לא טומאתו ולא שיעורו שרץ ונבלה:

3 תוספות פתח ↗

אמר רב חנין כו' - פירוש הא דקאמר במתני' דם השרץ ובשרו מצטרפין היינו דווקא בעוד הדם בשרץ אבל פירש הדם מבשר השרץ אין מצטרפין מתיב ר' יוסי בר ר' חנינא הטמאים מלמד שמצטרפין ואפילו שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות פירוש שני שמות שני שרצים כמו חולד ועכבר אז מצטרף דם השרץ עם שרץ אחר וכ"ש דם השרץ ובשרו שמצטרפין אפילו כי פירש אמר רב יוסף כאן בכולו כאן במקצתו כלומר הא דאמר הכא בברייתא שמצטרפין דם של שרץ זה ובשר שרץ אחר היינו דווקא בכולו שפירש הדם משרץ שלם וזו חשוב להצטרף והא דאמר גבי מתניתין דאין מצטרף אלא אם כן עודו בו היינו במקצתו שלא פירש הדם אלא מאבר אחד או מחתיכה אחת ואז אינו חשוב להצטרף ומנא תימרא שיש חילוק בין כשבא משרץ שלם בין כשבא משרץ שאינו שלם כדתניא נשפך על הרצפה והיה מקומה קטפרס פירוש נשפך רביעית דם המת במקום מדרון ולא היה מתעכב במקום אחד אלא כאן מעט וכאן מעט האהיל על מקצתו טהור לפי שלא האהיל על כל רביעית הדם איהל על כולו שאיהל על כל מקום שנשפך הדם כגון שאיהל ידו עליו טמא דאז איהל על רביעית דקסבר שהדם שבמקום זה מצטרף לדם שבמקום אחר:

5 מעילה פתח ↗

יָצָא לִקְרָאתוֹ בֶּן תְּמַלְיוֹן: רְצוֹנְכֶם אָבוֹא עִמָּכֶם? בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: מַה שִּׁפְחָה שֶׁל בֵּית אַבָּא, נִזְדַּמֵּן לָהּ מַלְאָךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וַאֲנִי, לֹא פַּעַם אַחַת? יָבֹא הַנֵּס מִכׇּל מָקוֹם.

6 מעילה פתח ↗

מַתְנִי׳ הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר – אֵין מִצְטָרְפִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת. הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא, אֲפִילּוּ בַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן.

7 תוספות על זבחים פתח ↗

הפיגול והנותר כזית מזה וכזית מזה שבללן ואכלן והתרו בו פטור ממלקות א"א שלא ירבה מין על חבירו כו' - כשהוא לועס אותן לתוך פיו נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברובו והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונהיה כמוהו ונקרא בשמו ונגרע ממינו וא"א לכוין שלא יהא ממין האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל ממין חבירו בו ונמצא שאין באותו מין כשיעור דבצר ליה שיעוריה ואנן לא ידעינן הי מיניהו דבצר ליה וכי מתרינן ביה לא ידעינן משום מאי נתרי ביה וצריך להתרות משום האיסור הילכך כי מתרו ביה משום פיגול הויא התראת ספק דלמא לאו בדידיה הוי חיובא וכן בנותר ואע"ג דמסקנא אחד מינייהו עבר בשעת התראה מיהא ספק הוא בכל אחד אם יעבור עליו ואם לאו והתראת ספק לאו התראה היא ע"כ לשון הקונטרס וקשה דאם התרה בשלשתן פשיטא דלוקה אפילו למ"ד מכות דף טז. לאו שמה התראה היכן מצינו התראת ספק כה"ג דודאי עבר אלא דלא ידעינן אהי מהני תלת דפיגול ונותר וטמא ואי לא התרו אלא על האחד פשיטא דפטור אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה דאפילו לבסוף שמא אותו שהתרה בו כבר נתבטל דהיכי דמי התראת ספק כגון דלאחר גמר הדבר ודאי שעבר על מה שהתרה אלא דלא ידעינן בשעת התראה אם עובר עבירה בההיא שעתא אם לאו כגון הכה את זה וחזר והכה את זה יבמות דף קא. וכן גיד הנשה דלא ידעינן אי דימין אי דשמאל ועוד קשה היכי מיחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור וא"כ אפילו אם תימצא לומר דהתראת ספק שמה התראה הכא פטור דא"א שלא יתערב מכל אחד ואחד משהו בחבירו ובצר ליה שיעורא ועוד קשה אם נפרש פיגול ונותר וטמא שלשתן יחד למה לי למימר א"א שלא ירבה מין על חבירו הא ודאי יש כאן שנים המבטלין את השלישי ואכולהו ליפטר דכל אחד הוי בטל ומבטל ונ"ל לפרש דמיירי כגון דאיכא ב' זיתי פיגול וזית נותר יחד בחתיכה אחת ועוד יש ב' זיתי נותר וזית פיגול בחתיכה אחרת יחד ואכל אחת מן החתיכות והתרו בו אל תאכל פיגול שמא זו היא חתיכה שיש בה רוב נותר ואחרי כן לאחר כדי אכילת פרס או אפילו בתוך כדי אכילת פרס אכל חתיכה שניה והתרו בו אל תאכל פיגול כבראשונה שמא זו היא אותה שיש בה רוב נותר שאוכל באחרונה עתה הוי ממש כמו הכה זה וחזר והכה זה דלמ"ד לאו שמה התראה פטור. ברו"ך. נראה לפרש דבתרי מינייהו קאמר דשקל תרי מהני תלת ובללן זב"ז ואכלן וכגון דשקל ב' זיתים מחד איסורא וד' זיתים מב' איסורין ובללן בקערה אחת ואכלן וא"א שלא יהא רוב מן האחד ומבטל את חבירו הילכך לא ידעינן בהאי איסורא אם יש עליו שם פיגול או שם נותר דאיסורין מבטלין זה את זה לפטור מטעם התראת ספק כגון דאכל בשתי פעמים בכדי אכילת פרס ובאכילה ראשונה התרו בו משום פיגול ובשניה משום נותר א"נ אפילו פחות מכדי אכילת פרס פטור כשאכל בשתי פעמים דכשהתרה בראשונה משום פיגול שמא נותר רבה ולא שפיר מתרי ביה ובשניה כשהתרה משום נותר שמא פיגול רבה ולא שפיר מתרי ביה ואי משום דכבר התרה בו משום פיגול מאכילה ראשונה ואמרינן בקדושין דף עז. דבעל חמש אלמנות חייב משום אלמנת ראובן ואלמנת שמעון ובחדא התראה מיירי דאי בשתי התראות אפילו באלמנה אחת נמי חייב דהתראות מחלקות אלמא כיון דעסיק בביאה ומתרה בו בתחילה הוה התראה לכל אחת ואחת וה"נ הרי עסוק כל שעה באכילה ותועיל לו התראה ראשונה לא דמי שאני הכא דנראה כחוזר בו מהתראה ראשונה כשחוזר ומתרה בו משום נותר וכאילו אמר לו לא על פיגול אתה שב אלא על נותר ואם תאמר והא תנן במעילה בפ' קדשי מזבח מעילה דף יז: הפיגול והנותר אינן מצטרפין זה עם זה מפני שהם ב' שמות ואמר בגמרא ל"ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר"א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וי"ל דהתם בדלא מערב אבל הכא דמערב בטל דאיסורין מבטלין זה את זה א"נ הכא ללקות משום פיגול או נותר קאי אבל התם מיירי לעבור עליו משום כל שבקדש פסול ועוד התם נהי דאיסורא איכא מלקות ליכא משום דהוי לאו שבכללות כדאי' בפסחים דף כד.:

8 רש"י פתח ↗

כי קדש הם - משמע דשניהן מצטרפין לאכילה ומלא יאכל נפקא דכל שבקדש פסול כגון נותר ופגול בא הכתוב וכו':

9 טור פתח ↗

צריך שיהא העירוב במקום שיכול להגיע אליו בין השמשות אבל אם אינו יכול להגיע אליו כגון שהוא כהן והעירוב בבית הקברות אינו עירוב ודוקא שאיסור דאורייתא מונעו מליטלו אבל אם אין בו אלא איסור דרבנן כגון שנתנו באילן אע"פ שאסור להשתמש באילן בשבת הוי עירוב שזמן קניית עירוב הוא בין השמשות וכיון שאין בו אלא איסור דרבנן לא גזרו עליו בין השמשות במקום קניית עירוב וכיון שיוכל ליטלו בין השמשות שרי ואם נתכוין לשבות בד"א שאצל האילן ונתן עירובו עליו הוי עירוב בין אם נתנו למטה או למעלה אפילו אם האילן עומד בר"ה חוץ לעיבורה של עיר ואם נוף האילן נוטה חוץ לד"א וכל הנטייה למטה מי' וראשו חוזר וזוקף למעלה מעשרה והאילן עומד בר"ה חוץ לעיבורה של עיר אם נתכוון לשבות למטה אצל עיקרו ונתן העירוב למעלה מי' על זקיפת הנוף והוא רחב ארבעה ורבים מכתפים על נטיית הנוף והוא גבוה ט' שהוא ר"ה אינו עירוב כיון שאינו יכול להביאו אליו אלא דרך הנוף שהוא ר"ה אבל נתכוון לשבות למעלה או שאין ר"ה על הנוף או שהאילן עומד בתוך עיבורה של עיר אחרת או שנתן העירוב למטה מעשרה על זקיפת הנוף הוי עירוב זה הכלל כשהוא בר"ה ועירובו ברה"י או איפכא לא הוי עירוב כיון שאינו יכול להביאו אליו אלא באיסור דאורייתא אבל כשהוא ברה"י או בר"ה ועירובו בכרמלית או איפכא הוי עירוב ודוקא נתנו באילן הוי עירוב אבל נתנו בקנה מחובר כיון שהוא רך ונוח לקטום אינו עירוב דחיישינן שמא יקטום כשיבא ליטלו אבל אם הוא תלוש ונתנו עליו אפילו הוא גבוה ק' אמה הוי עירוב אף ע"פ שאינו רחב ד' נתנו בבור העומד ברה"י או ברה"ר אם נתכוין לשבות למטה או על שפתו בתוך ד"א הוי עירוב נתכוון לשבות חוץ לד' אמות אם הבור עומד ברשות הרבים והוא עמוק י' ורחב ד' אינו עירוב ואם הוא ברה"י או בכרמלית הוי עירוב נתנו במגדל דינו כמו שכתבתי למעלה בעירובי חצירות וכן בנפל עליו גל כמו שכתבתי למעלה: נתגלגל חוץ לתחום מבע"י אינו עירוב שהרי אינו יכול להגיע אליו בין השמשות והוא שנתגלגל חוץ לד' אמות אבל לתוך ד"א הוי עירוב שהרי הנותן עירובו יש לו שם ד"א והם נחשבים לו מכלל התחום נתגלגל משחשיכה הוי עירוב דכיון שהיה בין השמשות במקומו אין אנו חוששין מה שנעשה בו אחר כך: ספק אם היה שם בין השמשות אם לאו כשר דספק עירוב כשר והוא שהיה לו חזקת כשרות כדפרישית לעיל: כיצד עשיית עירוב אם רוצה לילך בסוף התחום ולהחשיך שם זהו עיקר מצותו ואפילו לא אמר שביתתי במקומי אלא החשיך שם ושתק לא שנא מי שיוצא מביתו להחשיך על התחום לא שנא מי שבא בדרך וחשכה לו קונה אלפים בלא אמירה ואם אינו רוצה לטרוח ולהחשיך שם ילך מבע"י ויניח שם פת מזון שתי סעודות כפי סעודות חול כל אחד ואחד כפי מזונו לחולה ורעבתן הוי שיעור שתי סעודות בינוניות שהם שמונה ביצים או מכל דבר שכתבתי למעלה שמשתתפין בו שיתופי מבואות ויאמר בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה לכל רוח וחוזר ולן בביתו ואפילו הכי מודדים לו תחומו ממקום עירובו שאנו רואין כאילו דר שם שאף ללון היה רוצה אילו היה שם מקום ללון אבל התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים ובתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם מודדין להם תחומם מבית רבם מקום לינתן שהוא להם עיקר שגם בבית רבם היו חפצים יותר לאכול אילו היה שם מזונות ואם ירצה ישלח שם העירוב ע"י שליח ויאמר בזה העירוב יהיה פלוני מותר לילך ובלבד שלא יהא קטן ויהא מודה בעירוב שלחו על יד קטן או כותי או שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אומר לא' לקבלו ממנו וראה שזה מוליכו ונתנו לאחר שם הוי עירוב אע"פ שלא ראה שהניחם האחר דחזקה שליח עושה שליחותו והוא שלא ישנה השליח אבל שינה כגון שאומר ערב לי בגרוגרות ועירב לו בתמרים או איפכא או שאמר לו להניחו בעליה והניחו בבית או שאמר לו ערב לי לצפון וערב לו לדרום או איפכא לא הוי עירוב אבל אם אמר לו ערב לי סתם ולא ייחד לו לאיזה רוח בכל מה שיערב ובכ"מ שיניחנו ולאיזה רוח שיערב הוי עירוב מי שבא בדרך ומכיר אילן או גדר בסוף אלפים וירא שמא תחשיך קודם שיגיע שם ואומר שביתתי תחתיו בעיקרו קנה שביתה בעיקרו ויש לו משם אלפים אע"פ שאינו יכול להגיע שם מבע"י במהלך בינוני אא"כ ירוץ יכול לילך שם בנחת אף על פי שאינו מגיע שם מבע"י אבל לא היה יכול להגיע שם כלל מבע"י לא יזוז ממקומו שהרי עקר דעתו מכאן וגם שם לא קנה ודוקא שייחד ד"א והם בתוך אלפים כיון שאומר שביתתי בעיקרו ומכאן עד עיקרו אין יותר מאלפים אבל אם אין כל האילן בתוך אלפים ולא ייחד מקום תחתיו לא קנה שביתה דשמא היה בדעתו על ד"א שהן חוץ לאלפים וגם כאן לא קנה שהרי עקר דעתו מכאן ולא יזוז ממקומו ואם כולו עומד תוך אלפים ולא ייחד מקום שביתתו כגון שאומר שביתתי תחתיו יש לו ד' אלפים ממקומו לצד האילן חוץ משיעור משך תחתיו של אילן כגון אם שיעור האילן כ' אמה יש לו אלפים פחות כ' אמה היו שנים אחד מכיר ואחד אינו מכיר שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר ואומר שביתתנו במקום פלוני ודוקא לבא בדרך התירו כה"ג אבל מי שיושב בביתו ואומר שביתתי במקום פלוני לא התירו לו ויש לו שביתת ביתו:

1 במשנה כלל אר"י כו'. ופסקו הרמב"ם בפ"ד מהלכות ט"א הי"א וכ"כ בפי' הכלל הזה אמת. וקשה דהלא ביומא פ"א אמרינן דרבנן פליגי עלי' ע"ש. ונ"ל דסמך אסוגיא דסוכה יז דאזלא כוותי' ע"ש:

2 תד"ה כל בסופו. כגון שרץ ונבלה. הצ"ק הגיה ומת במקום ונבלה ע"ש. ואישתמיטתי' שיטת הרמב"ם בפי' ובחבורו שם דחשיב לנבלה ושרץ אין טומאתן שוה שזו מטמאה במשא. וזה א"מ אלא במגע. ותדע דגם התוס' ס"ל כן מדלא ציירו טומאתו ולא שיעורו כגון שרץ ונבלה:

3 תד"ה אר"ח. וזו חשוב להצטרף. כצ"ל:

4 ד"ה אילו בסה"ע שהוא כעסן וירא אני כו'. כצ"ל:

5 גמרא שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך ג' פעמים. עפרש"י ותוס'. אבל בב"ר פמ"ה איתא דרבנן אמרי ארבעה וריב"ח אמר חמשה:

6 במשנה השרץ והנבלה כו' א"מ זע"ז כו'. לפרש"י במשנה דלעיל אתיא כר' יהושע. אבל לשיטת הרמב"ם והתוס' שם שהבאתי י"ל דאתיא אפי' כרבנן:

7 גמרא אבל לענין אכילה מצטרפין. ומשמע דאף לענין כרת וקרבן קאמר. וכ"מ מדלא מוקי מתניתין אלא לטומאת ידים. וכ"נ להדיא ברמב"ם בפי"ח מהלכות פהמ"ק הלכה י' וי"א. והתוס' בזבחים עח מוקי לה בדלא מערבן. וא"כ קשה ממשנה דכריתות רפ"ג דתנן משני מינין פטור וקאי גם אפיגול ונותר ע"ש. ואולי י"ל דהכא מיירי שאכלן תכופות בלי הפסק בינתיים וכה"ג מחלק שם ר' מאיר במשנה יב ב ע"ש בגמרא:

8 רש"י ד"ה כי קדש הם. משמע כו'. אבל בגמרא הגי' הוא וכ"ה בפסחים ובמכות וע"ש בפרש"י. וכ"נ דקדש הם לא כתיב אצל פסולי קדשים אלא באיסור זרות:

9 במשנה כבמזון שתי סעודות לעירוב. מש"כ הרע"ב שהם שמונה ביצים לדברי רבותי. במחכ"ת אגב שיטפי' ל"ד דעי' בפ"ח דעירובין מ"ב דזה ליכא למ"ד. שוב נזכרתי שכ"כ גם הטור או"ח סי' ת"ט וע"ש בט"ז סק"ח:

1 יומא פתח ↗

וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דִּתְנַן: כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כּוּ׳. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא לְעִנְיַן טוּמְאָה, אֲבָל הָכָא, מִשּׁוּם יַתּוֹבֵי דַּעְתֵּיהּ הוּא, וְהַאי לָא קָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ.

9 מעילה פתח ↗

מַתְנִי׳ הָאוֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, וְשֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא בַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. כׇּל הָאוֹכָלִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִפְסוֹל הַגְּוִיָּיה כְּבַחֲצִי פְרָס. כְּבִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְעֵירוּב, וּכְבֵיצָה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, וְכִגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, וּכְכוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כׇּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין זוֹ עִם זוֹ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּיה בִּרְבִיעִית, וְכִמְלֹא לוּגְמָא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

« רש"ש על מעילה ט״ז ע״ב רש"ש על מעילה י״ח ע״א »