רש"ש על מעילה ח׳

1 תד"ה ובלינה. שהרי ההזאה ביום המליקה ואל"כ איפסל כו'. כצ"ל:

2 בסה"ד ומשעת מליקה מונין. נראה דנ"מ אם הוזה דמה בצמצום עם שקעה"ח דא"ת דמונין משעת הזאה ה"ל לתת יום המחרת תחת יום המליקה ותהא נאכלת לילה ויום וכה"ג אמרינן בברכות ט ע"ש:

3 תד"ה ואין מועלין בה. בדין ה"ל למיתני חה"ע עם פה"נ דתרוייהו ל"ס לגבוה כו'. תמוה דהא ל"ד אהדדי כלל דחה"ע נאכלת לכהנים ולכן אין בה מעילה אחר הזאת דמה. ופה"נ אדרבה אין בהם לכהנים כלום לכן מועלין בכולן. ונ"ל להגיה דכצ"ל בדין ה"ל למיתני ר"ל בתחלה עולת העוף עם פה"נ דתרוייהו סלקי לגבוה כולהו:

4 בסה"ד ואף משתצא לבה"ד מועלין בה. תמוה דהא קתני בה ומועלין בה עד שתצא לבה"ד. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל ועד שתצא לבה"ד מועלין בה. ובאו בזה ליישב מדוע לא קדים למיתני פה"נ דהא אף בהו מועלין גם בעורן לזה קאמרי דעולת העוף אף שתשרף כולה ונעשית אפר מועלין בה עד שתצא לבה"ד. ופה"נ אחר שיותך הבשר שוב אין מועלין. ועמש"כ לקמן דאף באימוריהן שנקטרין על המזבח אין מועלין משנשרפו:

5 תד"ה הוכשרו. מ"מ גבי פר ושעיר של יוה"כ כו' שהרי משל צבור הם כו'. אינו מדוייק דהרי פר יוה"כ של יחיד הוא. ופר הע"ד של צבור הוא. אלא החילוק הוא בין זמנם קבוע לאין זמנם קבוע עי' רפ"ב דתמורה:

6 תד"ה קרמו. וי"ל דמשום טבו"י נקטינן כו'. לשונם תמוה דהא כולהו דחשיב צריכין לקרימה דוקא. מחו"כ מטעמא שכתבו לטבו"י. ולענין לשחוט הזבח ודאי בעינן קרימה:

7 תד"ה נזרק. פי' עליהן על הלחמים. כצ"ל:

8 תד"ה הקומץ. בזבחים בפ' בית שמאי מב ב. כצ"ל:

9 תד"ה ופיגול. ובלינה דקתני אי מיירי בבאה עם הזבח. כצ"ל:

10 רש"י בסה"ע ופוסל אה"ת. לכאורה כיון דלתרומה אינו אלא כמו שני אותו קודש שנגע בו לא יפסלנה. ואולי כוונתו על הטבו"י עצמו. דהוא פוסל אה"ת:

11 גמרא ותני רב הוזה דמה. כצ"ל וכדלקמן גבי מיצה וכמו שהעתיקו התוס':

12 שם והנשאר כו' חטאת הוא. כצ"ל וכן בסמוך וברש"י ותוס':

13 רש"י ד"ה לר"מ. דעביד לי' שלישי ופוסל מדרבנן. כצ"ל:

14 רש"י ד"ה אינו מעכב. וח"ע משום פיגול נותר וטמא. כצ"ל:

15 רש"י ד"ה דתני רב צ"ל ותני רב. ומדקתני במתניתין כו'. כצ"ל:

16 רש"י ד"ה אלא ארישיה. מלת באצבעו צריך למחוק:

17 תד"ה אר"ח. א"נ כגון שיצא וחתך כו' עם העצם כו'. כצ"ל ומלת כולו למחוק. ומה שהגיה הצ"ק דצ"ל עד העצם דעם העצם הוי מום. תמוה דא"כ מה הוא שסיימו שאין זה פסול בעופות כו'. הרי עד העצם אינו מום אפי' בבהמה כדאיתא בזבחים שם. אלא ודאי גרסי' עם העצם. ומשום דבעוף אינו פוסל אלא מחוסר אבר שלם. רק דק"ל דא"כ תיפוק ליה דאסור באכילה משום אמ"ה ועי' חולין קב: ומש"כ ואח"כ מלקה. משמע דאחר מליקה אפי' קודם הזאה אם חתך פסול. והיינו ע"כ מטעם שכתבתי שם בקושייתי ע"ש. ונ"ל דמפרשי דמה שתירץ שם ר"ח חותך באבר כו'. קאי לתרוצי דלעולם כדאמרי' מעיקרא חתך ואח"כ שחט כשרה כו'. ומעיקרא דקאמר אלא אימא חתך ואח"כ קיבל כשרה ה"מ למיפרך כמו שהקשיתי שם אלא דעדיפא מיני' קפריך. ומה שאמר שם אחר שינויי דר"ח קיבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ כו'. שיגרא דתירוצא קמא נקיט. ועיין לח"מ בפ"א מהל' פהמ"ק הי"ד:

18 תד"ה והא תניא. ומשני התם כתיב והנותרת כו'. כצ"ל: