רש"ש על חגיגה כ׳

1 גמרא דתנן חולין שנעשו עטה"ק ה"ה כחולין כו'. היא משנה מפורשת בספ"ב דטהרות. ומהגרי"פ נעלמה במחכ"ת. ובחולין לה ב צריך להגיה דתנן:

2 גמ' שם אין כלי מטמא כלי. נראה דה"מ למפרך דניחוש שמא נגע טמא מת במגריפה וחרב ה"ה כחלל ונעשה המגריפה אה"ט ומטמאה לסל. אלא דבלא"ה פריך שפיר. ובתירוצא דרבינא מיתרצא נמי האי. או אפשר דלטומאת מת לא חששו עי' לקמן כב ב תד"ה טמא מת רק לטומאת ע"ה או נכרי או נדה וזב:

3 גמ' שם א"ר באומר שמרתיה שמטמאה הפוסלה. כצ"ל הכל בל"נ וכדאיתא ברש"י ותוס':

4 גמ' שם א"ר ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים כו'. כה"ג אמר בשבת יב ב ושם איתא בן אלישע :

5 רש"י ד"ה וקשיא. עי' הגהת הב"ח. ול"נ יותר למחוק הו':

6 תד"ה שמרתיה. כדאמרי' אחורי כלים שנטמאו במשקין. נ"ל דר"ל דמיירי שלא שמר אחורי המגריפה שלא יגעו במשקין טמאין דתוכו אינו טמא לתרומה כדתנן בר"פ דלקמן אחוריים ותוך כו' בתרומה אבל לא בקדש. ואף שמגריפה נראה דאין לה בית קבול מ"מ יש לה אחוריים ותוך כמו שלחן ודולפקי בר"פ כ"ה דכלים לדברי ר"י. ומרדע שם במ"ב לפי' הרמב"ם. והצ"ק בזבחים צט הניח דבריהם דהכא בצ"ע ול"נ נכון כמש"כ. וענ"ל דעל גב המגריפה גופיה שייך לומר שהוא פסול ולא טמא לדעת ר"א פ"ח דטהרות מ"ח שמטמא את המשקין ואינו פוסל את האוכלין ופסקינן כוותיה בנדה ז ב :

7 תד"ה נימא. כדתנן אחורי כלים שנטמאו במשקין. נראה דאשיגרת לישן הוא מדבריהם לעיל בדבור הסמוך ושם בדוקא נקטי כמש"כ שם:

8 במשנה מטבילין כלים בתו"כ לתרומה. פרש"י ששניהם טמאים. עי' לקמן כב תד"ה מאי ובמהרש"א ברש"י שם ד"ה הרי אלו טהורים. ונ"ל משום דמתני' סתמא קתני דמשמע דאפי' אין בפי החיצון כשה"נ להכי אסברא לה הכי דמיגו דסלקא טבילה לחיצון כו' כדאיתא שם בגמרא. ולזה כוון גם התוי"ט אלא שקיצר במקום שה"ל להאריך:

9 במשנה שם אבל לא לקדש. הן הרמב"ם והרע"ב אחריו פי' משום חציצה. ולכאורה תמוה מדוע פי' כר' אילא ולא כרבא. והלא ר"נ ורב"א כוותיה ס"ל. וכן ת"ק דאבא שאול לקמן בגמרא. והיותר תמוה פסקי הרמב"ם בחבורו דבפי"ב מהל' אה"ט פסק כרבא. ובספ"ג מהל' מקואות כ' דלקדש אין מטבילין אפי' בסל ובקופה. ונ"ל דהרמב"ם היה גורס איפכא למ"ד משום חציצה ליכא ומשום גזירה איכא. ובדרבא גריס סל וגורגותני שמלאן כלים והטבילן טמאין ובקדש מיירי וכדפרש"י לגרסתו וע"ז קאי והנ"מ בכלי טהור כו' דלפרש"י והתוס' לא קאי אדסמיך ליה. ולהכי פסק שם בהל' אה"ט דבשניהם טמאין אף בקדש מטבילין. ולפ"ז אתא רבא כא"ש וכמ"ק בירושלמי להמעיין הישר ולכן א"ש מה שבפירושו סתם כר' אילא משום דהוא אתא כת"ק דא"ש וכשיטתו שהבאתי בחדושי לשו"ע א"ח סי' קס ע"ש. ובחדושי על הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה הל' י' ולהמל"מ שם אישתמיט שיטתו זאת והא דבחבורו פסק כרבא נ"ל דסמיך אירושלמי שפוסק להדיא כא"ש. ודע דלפי מה שביארתי שיטתו בפירושו צ"ל דקופה הנזכרת בדבריו שם אינה בתבנית סל וגרגותני הנזכרים ונכון בעז"ה:

10 במשנה שם שבקדש כו' ומנגיב. עי' פרש"י. והרע"ב הוסיף עוד מפי' הרמב"ם דשמנונית שעליו הוי כחוצץ. וק"ל דאדרבה יבש הוי חציצה טפי מלח עי' שבת ס"ד קכ ולעד"נ לפרש האי מנגיב דומיא דמנגבה דתנן בע"ז עד ב דמפרשינן בגמרא שם דהוא במים ואפר ע"ש. וכן בשלהי טהרות פי' הר"ש מנגבן דשם כפי' הגמרא דע"ז:

11 במשנה שם ובקדש מטביל שתיהן. הרמב"ם וכן הרע"ב אחריו פי' ויהיה באותה היד לחלוחית כו' ע"ש. וק"ל דלפ"ז מ"ק ריו"ח לקמן כד ב מדקתני סיפא שהיד מטמא חבירתה כו' הא תו ל"ל הא תני ליה רישא כו'. ואם איתא לפירושו מאי פריך הלא רישא בלחה דוקא ובלא נגיעה וסיפא בנגובה ובנגיעה. ודע שבמשנה דירושלמי הגי' והיד מטמא א"ח בקדש כו' משמע דזה מעלה בפ"ע. וכן איתא שם פלוגתא דתנאי כמה מעלות בקדש דר"מ סובר י"ג ור' יוסי סובר י"ב וע"ש בק"ע דפליגי אם לחשוב בית הצביטה למעלה בפ"ע. ושניהם חושבין תרתי דס"פ דלעיל דנוטלין ידים לתרומה ולקדש מטבילין. ודטבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש. אבל ממתני' משמע דלא חשבה להנך תרתי. מדחזרה ושנאה כאן בגדי א"ת מדרס לקדש השנויה שם לבדה ושבקה להנך תרתי. והתוס' נתנו טעם לזה. לכן יותר נראה דס"ל כרבא דאמר י"א מעלות שנו כאן. וחשבו ג"כ להא דהיד מטמא א"ח בפ"ע כנ"ל ופליגי בבית הצביטה:

12 רש"י ד"ה אחוריים. כלי הראוי להשתמש כו'. משמע דדוקא אם אחוריים ראוים לתשמיש הוא דחשיבי לענין זה דאם נטמאו לא נטמא תוכו. אבל באינן ראויים לתשמיש מבטלי לגבי תוכו ואם נטמאו נטמא גם תוכו. אולם לא משמע כן בכ"ד. ואולי מפרש חלוקת אחוריים ותוך כו' דמשנתנו היינו דאפי' נטמא התוך השאר טהורים וכ"מ ממ"ש כל תשמיש כו' שאם נטמא זה לנ"ז. לכן פי' דמיירי דראוי להשתמש כו' להכי דינייהו כמו הרובע וחצי הרובע דבפ' כ"ה דכלים מ"ד ע"ש. אבל לקמן כב ב פי' על אוגנו ג"כ דראוי לתשמיש ואפ"ה תני נטמא תוכו כולו טמא. וכן הרע"ב דנמשך אחריו לפרש דכולם ראוים לתשמיש ואפ"ה לא כתב רק אם נטמא אחוריו כו' לא נטמא כו' ואם נטמא ב"צ כו' דמשמע דאם נטמא תוכו כולו טמא וכ"מ מהגמ' דהביאה לפרושי מתני' להא דתנן כלי כו' נטמא תוכו כולו טמא. מוכח דכוונת משנתנו נמי הכי הוא וצ"ע. ובעיקר פי' משנתנו נלע"ד דבית הצביטה הוא שמוש בית יד וריו"ח דמפרש מקום שנקיי הדעת צובטין הוא כפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם ודלא כפרש"י ולפי מאי דאיתא בפכ"ה דכלים מ"ו ידות הכלים קילי טפי דאם נפלו עליהם משקין טמאים מנגבן בלבד והן טהורין. ועי' בר"ש שם ברה"פ מה שהביא מהתוספתא. נמצא יש ג' חלוקי דינים. א' נטמא תוכו כולו טמא. ב' נטמא אחוריו המה לבדם טמאים. ג' נטמא בית צביטתו ואולי נכללים בשם זה כל הני דחשיב התם כנים ואוגנים כו' מנגבו וטהור. ולזה אמר כאן דהני ג' חלוקים הן לתרומה. אבל לא בקדש דבאיזה מהן שנטמא כולו טמא. כנ"ל נכון בעז"ה:

13 רש"י ד"ה לא כמדת הקדש. בחציצת טבילותיו כו'. משמע דמפרש דזה לא קאי רק על מאי דסמוך ליה. אבל פשטיה משמע דקאי אכל הני דחשיב אח"ז וכ"נ מהתוס':

14 רש"י ד"ה אבל לא לתרומה. אלא אותה שנגע בה הויא ראשון כו'. ק"ל דמשמע מדבריו דמיירי דהחתיכות נוגעות אהדדי והלא במנחות כד מסיק ר"כ דלא בעינן דנגעי וכ"כ בעצמו בפסחים יט ומשמע עוד מפי' כאן דאיירי באה"ט ושם אמרי' דאפי' בטבו"י נמי. ואפשר דלרבותא אבל לא לתרומה נקיט הכי:

15 תד"ה הנושא. מי לא תניא משכב ומושב בכף מאזנים כו' הכריע המשכב טמא האוכלין. ברייתא זו ל"י מקומה איה. וגם הדין תמוה לע"ד דהא קי"ל שבת פג ב כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב. ותנן נמי בפ"ה דזבים מ"ג כל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור. וע"ש במ"ה בהרע"ב ותוי"ט. ולפ"ז גם קושייתם על רש"י אינה מבוררת. דיכול להיות דיש לו דין אה"ט גמור לטמא אף כלי חרס ואפ"ה אינו מטמא בהיסט מידי דהוה אשאר אה"ט חוץ מזב. רק מהתו"כ שהביאו הוי תיובתיה. ואולי דכוונת רש"י דהמדרס אינו נוגע באוירה ולאפוקי מהמעשה שהיה שנפלה לאוירה:

16 בסה"ד אלמא דנושא המדרס לא יטמא כלי חרס אפי' כו'. כצ"ל: