רש"ש על חגיגה ו׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על חגיגה ה׳ ע״ב רש"ש על חגיגה ז׳ ע״א »

1 רש"י פתח ↗

מחייבא בשמחה - לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך דברים י״ד:כ״ו:

3 רש"י פתח ↗

הכי גרס קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהן - דאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה דהא אמרינן אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים וזה אינו יכול אבל לבית שמאי דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו והסומא יכול לאחוז לב"ה מהו צריך חינוך או לא:

5 כריתות פתח ↗

קָתָנֵי: מִכָּאן אַתָּה לָמֵד לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁהִיא בִּפְרוּטָה. מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ״ – מֵבִיא כֶּבֶשׂ, שֶׁאֵין דָּבָר קָרֵב בְּסֶלַע אֶלָּא כֶּבֶשׂ.

7 חגיגה פתח ↗

בֵּית הִלֵּל — הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי עֲקִיבָא — הָא נָמֵי דַּאֲמַרַן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי — דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם לָרֶגֶל: רְאִיָּיה, וַחֲגִיגָה, וְשִׂמְחָה.

7 כתובות פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה — לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. הָתִינַח עֲבוֹדָה זָרָה וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֶלָּא שְׁחִיטַת שַׁבָּת — שְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא! דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ — שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. דְּתַנְיָא: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יֹאכַל, בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג — יֹאכַל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל עוֹלָמִית. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג — יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ, בְּמֵזִיד — לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר? כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי חִיָּיא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם״, מָה קוֹדֶשׁ אָסוּר בַּאֲכִילָה — אַף מַעֲשֵׂה שַׁבָּת אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. אִי: מָה קוֹדֶשׁ אָסוּר בַּהֲנָאָה — אַף מַעֲשֵׂה שַׁבָּת אָסוּר בַּהֲנָאָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לָכֶם״ — שֶׁלָּכֶם יְהֵא. יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּשׁוֹגֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, בְּמֵזִיד אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא בְּשׁוֹגֵג. פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: מַעֲשֵׂה שַׁבָּת דְּאוֹרָיְיתָא, וְחַד אָמַר: דְּרַבָּנַן. מַאן דְּאָמַר דְּאוֹרָיְיתָא — כְּדַאֲמַרַן, מַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן — אָמַר קְרָא: ״קֹדֶשׁ הִיא״, הִיא קוֹדֶשׁ, וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קוֹדֶשׁ. וּלְמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּפָטְרִי? כִּי קָא פָּטְרִי רַבָּנַן אַשְּׁאָרָא. טוֹבֵחַ לַעֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן דִּשְׁחַט בֵּיהּ פּוּרְתָּא — אִיתְּסַר לֵיהּ, אִידַּךְ כִּי קָא טָבַח, לָאו דְּמָרֵיהּ קָא טָבַח! אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ. שׁוֹר הַנִּסְקָל, לָאו דִּידֵיהּ הוּא דְּקָטָבַח! אָמַר רַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁמְּסָרוֹ לְשׁוֹמֵר, וְהִזִּיק בְּבֵית שׁוֹמֵר, וְנִגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית שׁוֹמֵר, וּגְנָבוֹ גַּנָּב מִבֵּית שׁוֹמֵר. וְרַבִּי מֵאִיר, סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב, וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב דְּאָמַר: אַף מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו — מוּחְזָר. וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן — כְּמָמוֹן דָּמֵי. רַבָּה אָמַר: לְעוֹלָם בְּטוֹבֵחַ עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְרַבִּי מֵאִיר, לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם אִית לֵיהּ, מֵת וּמְשַׁלֵּם לֵית לֵיהּ. וְשָׁאנֵי הָנֵי, דְּחִידּוּשׁ הוּא שֶׁחִידְּשָׁה תּוֹרָה בִּקְנָס, אַף עַל גַּב דְּמִיקְּטִיל — מְשַׁלֵּם. וְאַזְדָּא רַבָּה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה: הָיָה גְּדִי גָּנוּב לוֹ, וּטְבָחוֹ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר שַׁבָּת. גָּנַב וְטָבַח בְּשַׁבָּת — פָּטוּר, שֶׁאִם אֵין גְּנֵיבָה, אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה. וְאָמַר רַבָּה: הָיָה גְּדִי גָּנוּב לוֹ וּטְבָחוֹ בַּמַּחְתֶּרֶת — חַיָּיב, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר מַחְתֶּרֶת. גָּנַב וְטָבַח בַּמַּחְתֶּרֶת — פָּטוּר, שֶׁאִם אֵין גְּנֵיבָה, אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה. וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן שַׁבָּת — מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָהּ אִיסּוּר עוֹלָם. אֲבָל מַחְתֶּרֶת, דְּאִיסּוּר שָׁעָה הוּא — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מַחְתֶּרֶת — מִשּׁוּם דְּמַחְתַּרְתּוֹ זוֹ הִיא הַתְרָאָתוֹ. אֲבָל שַׁבָּת, דְּבָעֲיָא הַתְרָאָה — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. אָמַר רַב פָּפָּא: הָיְתָה פָּרָה גְּנוּבָה לוֹ, וּטְבָחָהּ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר שַׁבָּת. הָיְתָה פָּרָה שְׁאוּלָה לוֹ, וּטְבָחָהּ בְּשַׁבָּת — פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: רַב פָּפָּא, פָּרָה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?! אֲמַר לֵיהּ: רַב פָּפָּא, שְׁאוּלָה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַב פָּפָּא: מִשְּׁעַת מְשִׁיכָה הוּא דְּאִתְחַיַּיב לֵיהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, הָכָא נָמֵי: מִשְּׁעַת שְׁאֵלָה אִתְחַיַּיב בְּאוּנְסֶיהָ. קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רָבָא: הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן פָּרָה שְׁאוּלָה — מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהּ כׇּל יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ, מֵתָה — אֵין חַיָּיבִין בְּאוֹנְסָהּ. כִּסְבוּרִין שֶׁל אֲבִיהֶם הִיא וּטְבָחוּהָ וַאֲכָלוּהָ — מְשַׁלְּמִין דְּמֵי בָשָׂר בְּזוֹל. הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים — חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא, וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא, כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא — וּפְלִיגָא דְּרַב פָּפָּא. וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא, אֲבָל אַרֵישָׁא לָא — וְהַיְינוּ דְּרַב פָּפָּא. בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּקָא מוֹקֵים לָהּ כְּרַבָּנַן. אֶלָּא רֵישׁ לָקִישׁ מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן? אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּאִילּוּ אַתְרוֹ בֵּיהּ — פָּטוּר, כִּי לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ — נָמֵי פָּטוּר. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ. דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: חַיָּיבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין, וְחַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת שׁוֹגְגִין וְדָבָר אַחֵר — רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב — דְּהָא לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר — כֵּיוָן דְּאִילּוּ אַתְרוֹ בֵּיהּ — פָּטוּר, כִּי לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ — נָמֵי פָּטוּר. אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: ״וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ״,

8 תוספות על חגיגה פתח ↗

יש בשמחה שאין בשתיהן. ובתוספ' גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה סבירא ליה דגם באינך יש להן תשלומין ולא קאמר יש בשתיהן שצריכין שיעור מה שאין כן בשמחה דאימא אף שמחה יש לה שיעור ומיהו בלאו הכי ניחא דלא נחית למיתני הא כללא כדפריש' לעיל חגיגה דף ב: רק חומרא באחת שאין בשתים ולהכי לא חשיב שתיהן אינן באין מכל דבר מה שאין כן בשמחה שבאה מכל דבר דהא חומרי דשתים לא קא חשיב:

1 רש"י ד"ה מחייבא בשמחה. ושמחת אתה וביתך. וכ"כ לקמן ע"ב בד"ה השמחה. ועתוי"ט ועמש"כ בסוכה כ"ז ב' בס"ד:

2 גמרא והא שמואל דיכול לרכוב כו'. הב"א כתב דלר"א דא"ל בפ' כ"צ מילתא דאתא בק"ו טרח וכ' לן קרא ל"ל הא דר"א דפ"ק שם דמי שא"ל קרקע פטור מה"ר מקרא דול"י איש את ארצך דמב"ל לגופי' שלא יארע לו שום היזק בעלותו ואף על גב דנפקא ליה התם מוהלכת לאהליך דאפילו בחזירה א"כ ק"ו בהליכה מילתא דאתא בק"ו כו' ושגה בזה דלאו מק"ו אתיא אלא מגופיה דקרא דכיון דמבטיחנו שנמצא אהלינו שלום מוכח דלא ניזוק בין בהליכה ובין בחזירה ולישנא דאפילו דשם אטעיה במחכ"ת וגם נראה דאינו מוכרח דרא"ס בעלמא מילתא כו' דהתם משום דלא משמע ליה דרשה דר' יהושע דא"כ לכתוב הבשר תאכל והדר ודם זבחיך ישפך כדכתיב בעולה כדאיתא שם בגמרא:

3 רש"י ד"ה ה"ג. דהא אמרי אין מחנכין כו' ולעלות ברגליו מירושלים כו'. כצ"ל:

4 תד"ה הראיה. רק לאשם דכתיב ביה כו'. כצ"ל. ותיבת מעילות נראה למחוק:

5 בא"ד דאמרינן בפ"ב דכריתות יביא כבש בסלע. כצ"ל:

6 גמרא אלא מ"א מקיים הזבחים כו' ופרש"י שנזופין היו שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז כו'. מכאן ראיה לפרש"י ביבמות עב דנזופין הוו ממעשה העגל ולא כפירוש התוס' שם ממעשה דמרגלים מדקאמר הכא שבטו ש"ל של"ע ע"ז. גם מש"כ עוד שם שעל מעשה העגל אמר הקב"ה סלחתי. תמוה דאדרבה במרגלים מצינו לשון זה ולא בעגל. ובהגהותי לש"ר פנ"א אות ד' במ"ת הארכתי בזה בס"ד:

7 גמ' שם ושמחה. הב"א כתב דלריה"ג דמוקי ליה לקרא דז"י תחוג דכתיב בפ' ראה גבי חה"ס באא"ע כו' להביא ז"י הפסח במכילתא. משמע נמי שפיר שמחה לפסח מסיפא דהאי קרא והיית אך שמח. וז"א דא"כ היכי דרשינן מיניה בפסחים עא לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה והא מבעי' ליה לחוה"מ. אלא ע"כ צ"ל ע"ד שכתבו התוס' בפ' א"נ סא ד"ה לעבור דאף דדרשינן לא תגזול באא"ע לכובש שכר שכיר מכ"מ רעך דכתיב גביה דרשינן אגזל ע"ש. והארכתי קצת בכלל זה בכתובות לד בס"ד ע"ש:

8 תד"ה יש בשמחה. ובתוספתא כו'. עט"א בא"מ שכתב דודאי ההיא תוספתא משבשתא היא כו'. ובאמת הגי' שלפנינו הוא ונוהגת כל שבעה ופירושו שנוהגת בכל יום ויום כמש"כ הרב ז"ל בריש דבריו. ודברי תוס' הללו נראה שנשמטו מהתוי"ט לקמן מ"ו ד"ה מי:

« רש"ש על חגיגה ה׳ ע״ב רש"ש על חגיגה ז׳ ע״א »