רש"ש על חגיגה ד׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על חגיגה ג׳ ע״ב רש"ש על חגיגה ה׳ ע״א »

1 תוספות על סוכה פתח ↗

לרבות הגרים. דס"ד ישראל ולא גרים כי האי גוונא אשכחן פרק כל המנחות באות מנחות דף סא: ושם גבי תנופה דאמרי' אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים משוחררים מניין ת"ל המקריב וכן בפרק הערל יבמות דף עד: ושם ובספ"ק דכריתות דף ז: דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מניין ת"ל אשה ותימה דבפרק אלו הן הנחנקין סנהדרין דף פו. ושם גבי גונב נפש אמרינן בני ישראל למעוטי למי שחציו עבד וחציו בן חורין אבל כולו משוחרר לא ממעט מבני ישראל וכן בפרק בנות כותים נדה דף לד. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הנכרים מטמאין בזיבה אבל גרים ומשוחררים לא ממעטי וכן במנחות בפ' שתי מדות מנחות דף צג. ושם בני ישראל סומכין ואין הנכרים סומכין אבל גרים ומשוחררים סומכין ובפ"ק דערכין דף ה: בני ישראל מעריכין ואין הנכרים מעריכין ושמא בכל הני יש שום רבוי דמרבינן גרים ומשוחררים:

1 כסף משנה על משנה תורה, הלכות קרבן פסח פתח ↗

מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. שם דף פ"ז תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ובגמ' דף פ"ח משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה בש"א וכו' כופין את רבו ועושה אותו בן חורין חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. ופרש"י כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב"ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו. במשנה אחרונה הואיל ובידנו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שפסק כמשנה ראשונה וכבר השיגו הראב"ד. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלמשנה ראשונה יאכל משל עצמו שמאחר שצד חירות ניכר לעצמו שהרי עובד את עצמו יום אחד צד עבדות נגרר אחריו ואוכל משל עצמו אבל למשנה אחרונה שלא עשו לו תקנה לעבוד את עצמו יום אחד אין צד חירות ניכר הלכך אין צד עבדות נמשך אחריו וכיון שכן לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו. ורבינו כתב בפיהמ"ש כלשון הזה ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין. ומ"ש בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל זהו דעת האומר מניחין עבד חציו בן חורין עכ"ל. ואין דבריו מובנים לי דמה טעם לומר שמפני שאין מניחין עבד חציו בן חורין שאם אירע שהניחוהו שלא יאכל כלל כיון שמן הדין אוכל הוא ואין לומר דה"ק כיון שאין מניחין אותו נמצא שמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל כלל לפי שאינו נמצא ומי שאינו נמצא אינו אוכל כלל דא"כ למה לו לכתוב זה בחיבור דנראה דיש נפקותא בזה לענין אכילת פסח דלא יאכל כלל אם היה נמצא וזה אינו שאם היה נמצא למה יגרע מלאכול משל עצמו. ואפשר לומר דה"ק דלמשנה ראשונה שתקנו שיעבוד את עצמו יום אחד תקנו ג"כ שיאכל משל עצמו אע"ג דמדינא אינו אוכל לא משלו ולא משל עצמו ולמשנה אחרונה ביטלו כל מה שתיקנו הילכך לא יאכל כלל. אחר שכתבתי זה מצאתי כתוב שנשאל ה"ר אברהם בנו על זה שנראה שרבינו פה פוסק כמשנה ראשונה והשיב לדברי המשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע"פ שזו היא תקנתו להוציאו י"ח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעיכוב שחרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך דלא קרינן ביה עבד איש ולא משל עצמו שאינה תקנה גמורה אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתן טעם עד שיעשה בן חורין אבל למשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק מד"ס דאילו מן התורה פטור כדדייק רבינו ממתני' בפ"ק דחגיגה דף ד' והא דקאמר התם הכל חייבים בראיה לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחויה היא מקמי הא דרבינא עכ"ל. וע"פ זה יתבארו דברי רבינו שבפירוש המשנה:

2 תוספות על חגיגה פתח ↗

אלא טומטום ספיקא הוא. ואע"ג דאנדרוגינוס נמי ספיקא הוא אפ"ה מחייבי מטעם מקצת זכורך כדאמר הש"ס אלא טומטום הואיל ונשים פטורות והאי אימא אשה הוה ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא לייתי חולין לעזרה וא"ת בנדה פרק המפלת נדה דף כח: ושם מפקינן מזכר עד נקבה תשלחו במדבר ה׳:ג׳ זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ולא פריך מידי אומר הר"י דהתם איכא תרי קראי ומפיק ליה מייתורא דקרא אבל הכא ליכא אלא חד קרא הלכך יש לאוקומא באנדרוגינוס מטעם דקאמר ולהכי פריך ליה בבכורות בפ' על אלו מומין בכורות דף מא: ושם בגמרא דרבי ישמעאל אין לך מום גדול מזה אנדרוגינוס ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכן בפרק דם שחיטה כריתות כא. גבי כוי ובריש פרק בתרא דיומא דף עד. דבכל הני ליכא רק מחדא קרא ובהכי יתכן ההיא דשילהי הערל יבמות דף פא. קאמר רבי שמעון אנדרוגינוס זכר מאכיל בתרומה ואלו בפרק על אלו מומין בכורות דף מב. אמר רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון הרי הוא אומר הזכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס אלא ודאי התם קרא יתירא הזכר ובפרק קמא דב"מ דף ז. העשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק ולא פריך אצטריך קרא למעוטי ספק דכולא קרא יתירא להכי ובשילהי פ"ק דחולין דף כב: ושם גבי תחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול פריך ליה אצטריך קרא למעוטי ספיקא מתורים ובני יונה ממה נפשך או קטן או גדול הוי וכשר לחדא מינייהו וקמי שמיא גליא היא ולא למעוטי רק אחד וליתכשר גבי אידך בשם רבי יצחק בן ברוך צ"ע ויש להקשות לייתי על תנאי ואם הוא אשה ליהוי נדבה ואפילו למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ליקרבו למחר דשפיר עדיף אפילו למאן דאמר תשלומין דראשון כדפי' לעיל חגיגה דף ב. וי"ל דמבטל ליה מסמיכה ואע"ג דסמיכה לא מיעכבא כדאיתא ביומא דף ה. מכל מקום לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטלו מסמיכה דהכי קאמר הש"ס פרק האשה בפסחים דף פט. גבי ה' שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן ולא דמי לערל וטמא משלחין קרבנותיהן וגם לקמן ממעטינן ליה משום דכל שישנו בביאה ישנו בהבאה ולא משום סמיכה דהתם גברא בר חיובא ואריא הוא דרביעא עליה שאינו יכול לסמוך אבל האי לאו בר חיובא הוי דאימא איתתא הוא אבל הא ק"ל דתיפשוט מהכא דסמיכה בכל כחו בעינן דאי באקפויי ידיו לייתי וליתני ולסמוך דהכי פריך לקמן פרק שני חגיגה דף טז: ואיכא למימר דבכל ענין ממעט ליה קרא:

3 יבמות פתח ↗

וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, דְּחַזְיוּהּ רַבָּנַן לְרַב יְהוּדָה דִּנְפַק בְּחַמְשָׁא זוּזֵי מוֹקֵי לְשׁוּקָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יְבָמָה שֶׁהִגְדִּילָה בֵּין הָאַחִין — מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא לְאֶחָד מִן הָאַחִין, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא חָלְצָה סַנְדָּל לְאֶחָד מֵהֶן. טַעְמָא, דְּלָא חָזֵינַן, הָא חָזֵינַן — חָיְישִׁינַן. וְהָא תַּנְיָא: בֵּין שֶׁנִּתְכַּוֵּון הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּונָה הִיא, בֵּין שֶׁנִּתְכַּוְּונָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּון הוּא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, עַד שֶׁיִּתְכַּוְּונוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דַּחֲזֵינַן — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא כִּוְּונוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: טַעְמָא, דְּלָא חָזֵינַן, הָא חָזֵינַן — חוֹשְׁשִׁין. וּדְקָא תָנֵא בָּעֵי כַּוּוֹנָה — הָנֵי מִילֵּי לְאִישְׁתְּרוֹיֵי לְעָלְמָא, אֲבָל לְאַחִין מִיפַּסְלָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: סַנְדָּל הַתָּפוּר בְּפִשְׁתָּן — אֵין חוֹלְצִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ״. וְאֵימָא: תַּחַשׁ — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! ״נַעַל״ ״נַעַל״ רִיבָּה. אִי ״נַעַל״ ״נַעַל״ רִיבָּה, אֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי! אִם כֵּן, ״תָּחַשׁ״ מַאי אַהֲנִי לֵיהּ? בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הוּא שֶׁל עוֹר, וּתְרֵיסִיּוֹתָיו שֶׁל שֵׂעָר, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִי לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ״? אִי הָכִי, כּוּלּוֹ שֶׁל שֵׂעָר נָמֵי! הָהוּא קֻרְקָא מִקְּרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לִשְׁמוּאֵל: מִמַּאי דְּהַאי ״וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ״ מִישְׁלַף הוּא — דִּכְתִיב: ״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע״. וְאֵימָא זָרוֹזֵי הוּא, דִּכְתִיב: ״הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא״! הָתָם נָמֵי — שַׁלּוֹפֵי מִבֵּיתָא לִקְרָבָא. וְהָכְתִיב: ״יְחַלֵּץ עָנִי בְעׇנְיוֹ״! בִּשְׂכַר עׇנְיוֹ, יְחַלְּצוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אֶלָּא הָא דִּכְתִיב: ״חֹנֶה מַלְאַךְ ה׳ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם״! בִּשְׂכַר יְרֵאָיו יְחַלְּצֵם מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אֶלָּא הָא דִּכְתִיב: ״וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ״, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זוֹ מְעוּלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת, וְאָמַר רָבָא: זָרוֹזֵי גַּרְמֵי! אִין, מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי. דְּהָכָא, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ זָרוֹזֵי הוּא, אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וְחָלְצָה נַעֲלוֹ בְּרַגְלוֹ״! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּרַגְלוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא: ״בְּרַגְלוֹ״ — אִין, בְּשׁוֹקוֹ — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״מֵעַל רַגְלוֹ״ דַּאֲפִילּוּ בְּשׁוֹקוֹ. אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״בְּמֵעַל רַגְלוֹ״. מַאי ״מֵעַל רַגְלוֹ״ — שְׁמַע מִינַּהּ מִישְׁלַף הוּא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: עַמָּא דַּחֲלַץ לֵיהּ מָרֵיהּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה׳ וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם״. אֲמַר לֵיהּ: שׁוֹטֶה, מִי כְּתִיב ״חָלַץ לָהֶם״? ״חָלַץ מֵהֶם״ כְּתִיב, וְאִילּוּ יְבָמָה דְּחָלְצוּ לָהּ אַחִין — מִידֵּי מְשָׁשָׁא אִית בֵּיהּ? בְּאַנְפִּילְיָא חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה כּוּ׳. לְמֵימְרָא דְּאַנְפִּילְיָא לָאו מִנְעָל הוּא? וּתְנַן נָמֵי: אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס לֹא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת וְלֹא בְּאַנְפִּילְיָא, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִנְעָל וְסַנְדָּל, לְפִי שֶׁאֵין נִכְנָסִין בְּמִנְעָל וְסַנְדָּל לָעֲזָרָה. וּרְמִינְהוּ: אֶחָד מִנְעָל וְסַנְדָּל וְאַנְפִּילְיָא, לֹא יְטַיֵּיל בָּהֶן, לֹא מִבַּיִת לְבַיִת וְלֹא מִמִּטָּה לְמִטָּה! אָמַר אַבָּיֵי: דְּאִית בֵּיהּ כְּתִיתֵי, וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג בְּלֹא מִנְעָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִי אֲסִירִי? וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא כָּרֵיךְ סוּדָרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפֵיק! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, קַשְׁיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים אַיּוֹם הַכִּפּוּרִים. דְּתַנְיָא: לֹא יְטַיֵּיל אָדָם בְּקוֹרְדָּקֵיסִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֲבָל מְטַיֵּיל הוּא בְּאַנְפִּילִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד — שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: חָלְצָה בְּמִנְעָל הַנִּפְרָם שֶׁחוֹפֶה אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל הַנִּפְחָת שֶׁמְּקַבֵּל אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל סִיב, בְּקַב הַקִּיטֵּעַ, בְּמוּק, בִּסְמִיכַת הָרַגְלַיִם, בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַגָּדוֹל,

4 תוספות פתח ↗

דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. והא דאמרינן פסחים דף סב. ערל וטמא משלחין קרבנותיהן דאע"ג דליתנהו בביאה התם מיירי בנדרים ונדבות שאין קבועין זמן בהבאת רגלים והאי קרא לא משתעי אלא בעולת ראייה דבעינן ביאה אך קשה לרבי שמעון דאמר פרק בתרא דמו"ק דף טז. ושם וביום באו יקריב יחזקאל מ״ד:כ״ז בזמן שהוא ראוי לביאה יקריב בזמן שאינו ראוי לביאה לא יקריב ופשיט מהתם דמצורע לא ישלח קרבנותיו וכי לית ליה ההוא דלעיל דערל וטמא דמשמע דליכא מאן דפליג ולא מסתבר לחלק דהתם במצורע לחוד וההיא בשאר טמאים דהאי קרא בסתמא כתיב משמע דאכל טמאים קאי וכי תימא משום דכתיב לעיל מינה שבעת ימים יספרו לו שם דמשמע בימי סיפורו דקאי דוקא אמצורע הא אפסקיה למילתיה וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית דדרשינן מיניה זו עשירית האיפה ועוד התם הוה ליה לאתויי לההוא ערל וטמא למיפשט מינה דמשלח שפיר ונראה בעיני דהתם בקרבנות מצורע מצרעתו מיירי ובשמיני לרפואה כי בעי לאתויי קרבנותיו חזר ונצטרע הלכך האי קרבן דמחוייב לא מצי מייתי כיון דלאו בר ביאה הוא אבל בנדרים ונדבות מביא שפיר אף מצורע כמו שאר טמאים והתם הארכתי בדבר לפרש מההיא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן ולא בעינן סמיכה כמו בההיא דהשולח חטאתו ממדינת הים דכל הגט גיטין דף כח: ושם דפריך לה והא בעי סמיכה ומוקי לה בקרבן נשים או בחטאת העוף דהתם בערל שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כמו מצורע או זב דאין טהרתו תלויה רק ברפואה ואפשר שלא יתרפא לעולם והוה ליה מחוייב קרבן הלכך טוב לנו שיביא בלא סמיכה אבל התם בגיטין יש לנו להמתין עד שיביא עוד הארכתי התם בפרק ג' דגיטין שם:

5 תוספות פתח ↗

6 תוספות פתח ↗

דמרבה ערל כי טמא. אמר הרב ר' אלחנן דהא דאיצטריך קרא דלעיל למעוטי ליה טומטום ואנדרוגינוס ולא למעוטי מספק ערל התם אליבא דרבנן הוא דלרבי עקיבא לא צריך ומיהו אך קשה אמאי איצטריך מיעוט לערל גבי פסח תיפוק ליה מטמא וי"ל דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דלאו כטמא ומיהו זהו דוקא לפרש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מחמת מילה יש להעמיד הכי אבל לפר"ת דמפרש שדואג מחמת הצער אבל מתו אחיו מחמת מילה הוי אנוס יש להקשות לרבי עקיבא דמרבה ערל כי טמא אמאי איצטריך קרא לערל דפסח תיפוק ליה מטמא ויש לומר דמהתם ידעינן ליה בעלמא כיון דמדמה ערל לטמא בפסח דרשינן נמי מאיש איש לרבות ערל כטמא אבל ליכא למימר דאי ליכא קרא אלא דערל כטמא הייתי אומר דפסח בא בערלות דאי הוה רובן ערלים כמו בטומאה דהא מנא ידעינן לרבות ערל כי טמא מאיש איש כי יהיה צרוע או זב והתם לא כתיב רק טומאת צרעת וזיבות ואנן אמרינן בריש אלו דברים פסחים דף סז. דלא דחי רק טומאת מת בלבד והשתא סוגיא דהכא פליגא ארבא דריש הערל יבמות דף עב: דקאמר דלא לישתמיט תנא דמרבה ערל כי טמא ונוקמא כרבי עקיבא ופריך ליה מהכא דערל וטמא פטורין מן הראייה ומשני שאני התם משום דמאיס ומשמע דאפילו רבנן מודו כלומר לאו משום דמרבה ליה כי טמא אלא משום דמאיס ומיהו י"ל דה"פ שאני התם משום דמאיס להכי מרבה ערל כי טמא אליבא דרבי עקיבא אבל לא שיהא ערל מטמא בנגיעה כטמא להכי לא תנינהו גבי הדדי:

1 גמרא אלא עבדים מנלן כו' הא ל"ל קרא כו'. נראה דהפירכא דעבדים מנלן הוא דר"ה גופי' וכמ"ש התוס' ביומא עו ד"ה הני ובש"מ ודע דהרע"ב כתב טעם דעבדים משום דכ"מ שהנשים כו'. ותמוה דשביק טעמא דר"ה מא"פ האדון כו' ונ"מ לח"ע וחב"ח ואף למ"א בח"ע של קטן דלאו בר כפי' הוא כמו שהאריך בזה הט"א בריש מכילתין ומכש"כ דקשה טפי לפירושו ברישא דמתניתין כשיטת הרמב"ם דלמ"א פטור ודוחק לומר דאף שחייב מדאוריי' רבנן פטרוהו בשוא"ת כדי שימהר רבו לשחררו עי' בכ"מ בפ"ב מהל' ק"פ הי"ג. שוב מצאתי להתור"ע שעמד עליו ולפלא בעיני שלא שת לבו למש"כ מהא דפי' ברישא דמתניתין עוד כתב הרע"ב ט"א דכתיב בבוא כל ישראל ליראות ועבדים לאו בכלל ישראל. טעם זה ל"מ בגמרא וגם ק"ל דמישראל אימעוט נמי משוחררים כדהוכיחו התוס' בסוכה כח ב וע"כ תצטרך לומר שיש שום רבוי כמש"כ התוס' שם א"כ ח"ע וחב"ח יהא ג"כ חייב מאותו רבוי. שוב ראיתי להרמב"ם רפ"ב מהלכות חגיגה שגם הוא כתב ב' טעמים הללו שבהרע"ב וצ"ע:

2 תד"ה אלא בסופו. ואיכא למימר דבכ"ע ממעט קרא. עי' רש"א שנדחק ול"נ דכל זה מהקושי' ור"ל דא"ל דקרא ממעט דאפי' על תנאי לא יביא וא"כ מאי פריך איצטריך כו':

3 גמרא דכתיב כי תבואו לראות כו'. עפרש"י ותוס' ועמש"כ ביבמות קב ב:

4 תד"ה דכתיב. התם מיירי בנו"נ שאין קבועין זמן בביאת רגלים. כצ"ל:

5 בא"ד והתם הארכתי בדבר לפרש ההיא דהערל כו'. כצ"ל:

6 תד"ה דמרבה. וי"ל דהתם ממעטינן ערל שמתו כו'. ק"ל דלפ"ז לר"א דיליף בר"פ הערל דערל אסור בתרומה בגז"ש מפסח היינו אפי' בערל שמתו כו'. וא"כ מאי קאמר ר"ע שם א"צ הה"א איש איש כו' הא מרבוי דאיש איש ליכא למילף ערל כזה ולפי' ר"ת דמשמע דערל כזה מותר בתרומה דהוה אנוס קל"ט דהא שם ע"א מבעי' ליה לרחב"ע אפי' על ערל קטן דהיינו בתוך ח' אי מותר לסוכו שמן של תרומה ולא איפשיטא ואין לך אנוס גדול מזה עי' תוס' שם ברה"פ וראיתי להכ"מ בפי"א מהלכות תרומות ד"ז שכתב על הא דפסק הרמב"ם דסכין אה"ק בתוך שבעה בשמן תרומה בפ' הערל בעי' דנפשטה ותמוה דהרי שם לא נפשטה וכמש"כ התוס' בר"פ שם רק דהרמב"ם נראה דסמיך על הירושלמי שהביאו התוספות שם כדרכו:

1 תוספות על יומא פתח ↗

הני חמשה ענויין כנגד מי - תימה לי דהכא קאמר סתמא דהש"ס דחמשה הויין ובסמוך פריך סתמא דהש"ס ואנן שיתא תנן וי"ל דהא דקאמר הכא הני ה' ענויין כנגד מי לאו סתמא דהש"ס קאמר לה אלא מילתיה דרב חסדא היא הכל וכי האי גוונא איכא בריש פרק אלו מציאות ב"מ דף כא. דמיבעיא ליה וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות ובתר הכי פריך אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו' וא"כ מאי קמיבעיא ליה מעיקרא וכמה לימא דרך נפילה ואפילו טובא אלא רבי יצחק הוא דקאמר וכמה וכה"ג יש לפרש בפרק לא יחפור ב"ב דף בב: גבי וכמה א"ר ייבא כמלא רחב חלון:

3 חגיגה פתח ↗

רַב הוּנָא כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא ״יִרְאֶה״ ״יֵרָאֶה״, בָּכֵי. אָמַר: עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְצַפֶּה לוֹ לִרְאוֹתוֹ יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי תָבוֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמוֹס חֲצֵרָי״.

« רש"ש על חגיגה ג׳ ע״ב רש"ש על חגיגה ה׳ ע״א »