רש"ש על חגיגה י״ח

1 גמרא מלאכה ביו"ט מי שרי כו' חוש"מ מי שרי. כצ"ל:

2 גמ' שם תאמר בחולו של מועד שקרוי מקרא קדש כו'. לכאורה השתא תו לא נצרך לק"ו דהא ממקרא קדש לחוד נ"ל לקמן לר"ע איסור מלאכה כדפרש"י. ואף דגבי ר"ה דריש ליה ר"ע גופיה לקדושת היום ר"ה לב:

3 גמ' שם אם בראשון כו' אם בשמיני הרי כבר נאמר שבתון. כ"ה גי' הרי"ף בריש מו"ק. וכן הגיה הט"א מדנפשיה ע"ש:

4 תד"ה חוש"מ. וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר. לכאורה הא ביו"ט גופיה מצינו מקצתו מותר לצורך או"נ. ואף לב"ה דא"ל מתוך כו'. שלא לצורך כלל מודו דאסור מן התורה לשיטת התוס' בביצה יב וכן טומאת כהנים הותרה לקרובים עי' ברכות רד"כ בפי' רש"י:

5 בא"ד ובעי בגמרא כוון ומת מהו כו' דהתם איסורא דאורייתא כו'. עי' בתוס' שם דמשמע דלא הוי גרסי דאורייתא ואפי' לגירסתם הכא נראה דאשיגרת לישן הוא מגיטין. דהכא במועד עדיין לא עביד איסורא כלל כדמוכח בגיטין ע"ש. ונ"ל ליישב דבריהם בהא דהביא הה"מ בפ"ז מהל' יו"ט ה"ד על הא דתנן התם אם כוונו מלאכתם במועד יאבדו. דהרמ"כ פי' בשם הגאונים דר"ל שמונעין אותו מלעשות אותה מלאכה במועד אף שתאבד וכ"כ הטור וכ"נ דעת רש"י בבכורות ל"ד ב והריצ"ג בשם הגאונים פי' דהיינו שב"ד מחויבים להפסידה ולהפקירה ונראה דלענין דינא ל"פ. דהרמ"כ מיירי דעדיין לא עשה המלאכה במועד. והריצ"ג מיירי בשכבר עשה מעשה ועביד המלאכה במועד באיסור. ולפ"ז נוכל לומר דגם הגמרא ס"ל ב' הפירושים יחד. ובגיטין מיירי שעדיין לא עשה המלאכה. ובמועד קטן מיירי שכבר עשה ועביד איסורא רק דהאיסור הוא דרבנן ובזה אתיין דברי התוס' לנכון:

6 בסה"ד והא דאמרינן גבי כותים ות"ל משום לפני עור כו'. נראה כוונתם דס"ל כאן דבאיסור דרבנן ליכא משום לפני עור ודלא כר"ת שם. וע"ז תירצו משום דסמך כו' וה"ל צדוקים מודין בה. וצ"ל דאפילו הכי כותים אין מודין בה כדמוכח התם:

7 רש"י ד"ה ולקדש מטבילין. אבל לאכול שלמים כו'. הא ודאי דלקדש אף לנגיעה צריך טבילה דלא גרע מתרומה דאפי' לנגיעה כדאיתא לקמן בגמ' ובתוס' ד"ה הא. ולומר דבנגיעת קדש סגי בנטילה מנ"ל הא אלא דבעי לאשווייה לחולין ולמעשר דמיירי דוקא באכילה. אך מ"מ אינם בחדא מחתא דבחולין לא איירי אלא בנהמא. ולשון הרמב"ם בפי' מטביל ידיו ואז יגע בהם:

8 בא"ד ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו כו' המטמאת אכה"ג. לשונו תמוה דלא סיפיה רישיה והכי ה"ל לסיים שלא נגעו אפי' בטומאה שמטמאה את הידים. גם מה שדייק לכתוב בטומאה דאורייתא. הל"ל רבותא טפי דאפי' בטומאה דרבנן המטמאה אכה"ג לא נגע כגון עו"ג. בה"פ דם תבוסה ודומיהן. ויותר תמוה מש"כ בדבור הסמוך "המטמאים את היד ולא אה"ג כגון כו' וכל טומאות שהן מד"ס" דמשמע שאין טומאה מד"ס המטמאה את כל הגוף:

9 רש"י ד"ה מדרס. כדכתיב ואיש כו'. עתוי"ט שכ"ע ועל הרע"ב ושניהם לא דייקי כו'. נראה שגי' משובשת נזדמנה לו בפרש"י וכל אשר יגע במשכבו. ודע שגם הוא לא דק במה שלא תפס על הרע"ב שכתב וכל אשר יגע במשכבה. דבנדה כתיב וכל הנוגע:

10 תד"ה קשיא. ולא בעי למימר בחולין עד הפרק כו'. עיין רש"א ול"נ להגיה בדבריהם שצ"ל בתרומה תחת בחולין:

11 תד"ה הא. וה"ה כו' הא בנגיעה. ר"ל דאף בנגיעה דנהמא אין נוטלין אף במעשר ואפי' לרבנן. ובהגהת הב"ח כתוב וכר"מ מתוקמא והוא תמוה. ואפשר דרצונו כיון דנוקים מתני' דידן באכילה דנהמא א"כ ע"כ כר"מ אתיא דאלו לרבנן למעשר אפי' לפירי נמי:

12 תד"ה כאן לחולין. ותירץ כיון דנטל ידיו לחולין כו'. פי' דדוקא לא נתכוין כלל לשם טהרה תני בברייתא ידיו טמאות. ומתני' דתני הוחזק לחולין אסור במעשר היינו בטבילת כל גופו כדקתני טבל כו'. ומש"כ הרש"א ואי הוה איכא לפלוגי כו' הוו איצטרכו כו' שפיר והתוס' דחקו כו'. תמוה דאדרבה השתא הקושיא יותר חזקה כיון דכבר תני הוחזק לחולין אסור למעשר אף דבנטילה מהני כה"ג א"כ כש"כ בלא הוחזק כלל דאף בנטילה לא מהני. ומהתוי"ט נראה דמפרש בדעת התוס' דבנטילה לא בעינן כוונה כלל ואף בסתמא מהני גם לתרומה מדציין על טבל ולא הוחזק ע"ש. ותמוה מאד דהא זה מפורש בברייתא דלא מהני אמנם ממש"כ התוס' דאלת"ה אין לך אדם כו' משמע קצת כפי' הרש"א בכוונתם. וכ"כ התוי"ט בדעת הרמב"ם: