רש"ש על ערכין ל״א

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על ערכין ל׳ ע״ב רש"ש על ערכין ל״ב ע״א »

1 תוספות פתח ↗

תניא בת"כ גבי מוכר שדה אחוזה וחשב שני ממכרו שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים ומנין אם רצה לעשות חדשים שנה יעשה ת"ל וחשב וא"ת היכי מצינו ששניהם לצורך המוכר שיהא בו ריוח למוכר בשלמא כשמחשב חדשים מצינו כגון שבא לגאלה באמצע השנה דמחשבינן ליה חדשים שעברו שאכל הלוקח לגרע פדיונו כמו שאנו מחשבין השנים שעברו שאכל הלוקח אבל אי אתה מחשב חדשים היכי משכחת לה ויש לומר דמשכחת ליה כגון אם מכר בניסן בעשרה ליטרין ומחצה ויש עד היובל י' שנים ומחצה ובא לגואלה בר"ה ויש עוד להבא עד היובל ה' שנים:

2 ערכין פתח ↗

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״תְּמִימָה״, לְהָבִיא אֶת חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר. רַבִּי אוֹמֵר: לִיתֵּן לוֹ שָׁנָה וְעִיבּוּרָהּ. הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִגְאֲלָה — הָיְתָה חֲלוּטָה לוֹ. אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַנִּיתָּן לוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַצְּמִיתוּת״.

2 מגילה פתח ↗

וְרַבָּנַן דְּקֵיסָרִי מִשּׁוּם רַבִּי אַבָּא אָמְרוּ: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין שָׁעוֹת לֶחֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים״. יָמִים אַתָּה מְחַשֵּׁב לֶחֳדָשִׁים, וְאִי אַתָּה מְחַשֵּׁב שָׁעוֹת לֶחֳדָשִׁים.

3 תוספות פתח ↗

ור' יהודה סבר צד אחד ברבית מותר - וא"ת לר' יהודה משכנתא בלא נכייתא נמי תישתרי דצד אחד בריבית הוא ושמא לא יפדנו עוד וי"ל דלא חשבינן צד אחד ברבית אלא כגון עשה לו שדהו מכר דאיכא צד מכר אם לא יפדנו בתוך הזמן הקבוע לו אבל משכנתא בלא נכייתא דליכא ביה צד מכר דלעולם הוא ביד הלוה לפדותו ואם יפדנו כיון שאין מנכה לו מן הפירות שאכל הוה ליה רבית מידי דהוה אמלוה סאה בסאה ולא חשיב ליה ר' יהודה צד אחד ברבית אף על גב דשמא לא יתייקר מ"מ כיון דאין בו צד מכר אסור ולא חשיב ליה ר"י צד אחד ברבית:

4 ערכין פתח ↗

לְמִי חָלוּט? רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לָרִאשׁוֹן חָלוּט, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לַשֵּׁנִי חָלוּט. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר דִּלְדִידֵיהּ קָא מָנֵינַן, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: מָה מָכַר לוֹ רִאשׁוֹן לְשֵׁנִי — כׇּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ.

5 תוספות פתח ↗

רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור - פירש"י ומתני' וברייתא בהא פליגי דתנא דברייתא סבר סוף סוף הואיל ולידי הרבית לגבי אתי צד אחד ברבית וכרבית גמורה היא אלא שהתורה התירתו לשון רש"י ועוד יש לפרש דבהכי פליגי מתני' וברייתא כגון שנכנס בבית להחזיר לו דמי שכירות שנה אם בא לפדותו בתוך י"ב חדש דתנא דמתני' סבר רבית על מנת להחזיר שרי ותנא דברייתא סבר דאסור אי נמי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמתני' מיירי כשמחזיר לו אם יפדנו וברייתא מיירי כשאין מחזיר:

6 תוספות פתח ↗

דאי ר"מ הא אמר מתנה אינה כמכר - י"ל דכיון דאינה כמכר אין בידו לגואלה לעולם אפי' תוך י"ב חדש ולפי זה מה שהקשינו בפ' המקדיש לעיל ערכין כח: כיון דכתיב אחוזת עולם היא להם היה לנו לומר שלא יתנו בתיהם במתנה אבל נוכל לפרש הכא דמתנה אינה כמכר ויכול הנותן לגאול לעולם אפי' אחר י"ב חדש ובהכי ניחא דיכולים כהנים ולוים ליתן לאחר בתיהם במתנה:

7 תוספות על ערכין פתח ↗

התקין הלל - הכא משמע דבימי הלל שהיה בבית שני כדאמרינן בפ"ק דשבת דף טו. ושם הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן לפני הבית מאה שנה היו נוהגין יובל כיון דבתי ערי חומה היה נוהג כדאמר בפירקין דלעיל ערכין דף כט. דאין בתי ערי חומה אלא בזמן שהיובל נוהג וקשה לפירש"י דפרק השולח גיטין דף לו. דתנן הלל תיקן פרוזבול ופריך בגמ' עלה מי איכא מידי דאורייתא משמטא והתקין הלל דלא תשמט ומשני בשביעית בזמן הזה דרבנן ופרש"י והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן ואע"ג דהלל בבית שני הוה סבירא ליה דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא היה נוהג שמיטה מדאורייתא ודאמרינן מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר וכאן משמע דבבית שני היה יובל נוהג מן התורה וכן משמע בכריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה בסופו דף יא. ויתנו ידיהם להוציא את נשיהם ואשמים וגו' אמר רב חסדא מלמד שכולן שפחה חרופה בעלו ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי ואמרינן בפרקין דלעיל ערכין דף כט. דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלמא נהגו יובלות בבית שני וצ"ל דע"כ דאין הכי נמי דנהגו יובלות בבית שני ואע"ג דכל ישראל לא חזרו בימי עזרא כדכתיב נחמיה ז׳:ס״ו כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים ומיהו מכל שבט ושבט חזרו מקצתן והוי שפיר כמו כל יושביה עליה כדאמרינן לקמן שמנו יובלות אע"ג דלא חזרו כולן וההיא דפרק השולח גיטין דף לו. צ"ל דהלל לאו לדריה תקין אלא יודע היה שהבית היה עתיד ליחרב ולפיכך תיקן פרוזבול ואע"ג דבעי התם הלל כי תקין פרוזבול לדריה הוא דתקין או לדרי עלמא תקין ההיא לאו לאביי קבעי כי אם לרבא דמתרץ התם הפקר ב"ד היה הפקר:

1 תד"ה תניא. וי"ל דמ"ל כו' עד סופו. ביאור דבריהם נ"ל דר"ל דאינו חייב ליתן לו ה' ליטרין שלמים דאין מחשבין חדשים שיצאו בשעת המכר וא"כ הוי י"א שנה עד היובל והוא קנה ביו"ד ליטרין ומחצה נמצא שאין עולה ליטרא שלימה לשנה. ודברי הצ"ק בזה תמוהים ודברי הק"א בת"כ בזה דחוקים עי' עליהם:

2 במשנה רבי אומר ניתן שנה ועיבורה. עי' פרש"י והרע"ב. והגרי"פ ברל"צ כ"ע דל"ד שהרי נודע דיתרון שנת החמה על שנת הלבנה היינו יכ"א ר"ד כו'. וממחכ"ת אדרבה הוא ל"ד דהחשבון דיכ"א ר"ד הוא בהחשב שנת הלבנה שנ"ד ימים ח' שעות תתע"ו חלקים שכך היא שנתה באמת כדאיתא לעיל פ"ב בסוגיא דא"פ מד"ח המעוברין בגמרא ופרש"י. ושנת החמה שס"ה יום ורביע עי' בעירובין נו. אבל הרע"ב שכ' שנת לבנה שנ"ד יום לבד שכן הוא ברוב שנים כשאחד מלא ואחד חסר. כי אליבא דרבנן ודאי דאין מונין השעות דאמרי בברייתא י"ב חדש. ואמרינן במגילה ה שאין מחשבין שעות לחדשים א"כ אדרבה יהיה שנת חמה יתירה י"א ימים ורביע. אבל באמת גם אליבא דרבי לא חשיב הו' שעות כדאמר בברייתא מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה ולא הזכיר השעות וכ"כ הרמב"ם בפי' להדיא ואין חוששין לשעות כו' וזה אישתמיט מהגרי"פ. ונמצא שפרש"י והרע"ב מכוון יפה:

3 תד"ה ורי"ס. וי"ל דל"ח צד אחד בריבית כו'. עי' בפי' הרע"ב שכיון לתירוצם. אבל מ"מ ק"ל על הרע"ב שפי' אליבא דריו"ח ולא כרבא דלכ"ע צד אחד ברבית אסור וע"ש בפרש"י ותוס' וק"ק דהרי הלואה פשוטה ג"כ אינה אלא צד אחד ברבית דאם לא יפרענו קודם שביעית תהא משמטתו. וי"ל:

4 גמרא מה מכר לו ראשון לשני כ"ז שתבא לידו. נסתפקתי אם יכול לוקח ראשון לפדות בע"כ של לוקח שני בתוך שנת לקיחתו של לוקח ראשון. אם נאמר ג"כ מה מכר בעה"ב ללוקח ראשון כ"ז שתבא לידו. וכן שדה מקנה שמכר אם יוכל לפדותה בע"כ מיד הלוקחה ממנו:

5 תד"ה רבא. א"נ מר אמר חדא כו' ולא פליגי. נראה דר"ל דל"פ בריבית ע"מ להחזיר דלכ"ע שרי. אבל בזה ודאי פליגי דלתנא דידן לא התיר הקרא כלום. דחייב להחזיר לו דמי שכירות ולתנא ברא התיר קרא אפילו בלא תשלום דמי שכירות:

6 תד"ה דאי. ולפ"ז מה שהקשינו כו' כיון דכתיב אחוזת עולם כו' ר"ל כמו שהקשינו מדכתיב אחוזת עולם לכן אינן יכולים להחרים שדותיהן ה"ל לומר שלא יתנו בתיהם במתנה ר"ל כמו כן ה"ל לומר שלא יתנו מתנה ולא לישתמיט תנא למיתני דלוים אינן רשאים ליתן מתנה ונימא ר"מ היא. ונ"ל דבתיהם דנקטי ל"ד וה"ה שדותיהן. והבה"ז והצ"ק לע"ד במחכ"ת שגו בכוונת התוס' בזה:

7 תד"ה התקין בדף לב. כדכתיב כו' אלפים שלש מאות כו'. והוא ג"כ בעזרא ב׳:ס״ד:

2 עירובין פתח ↗

פַּת קִיבָּר וְשֵׁכָר חָדָשׁ וְיָרָק. לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּתוּמֵי וְכַרָּתֵי, הָא — בִּשְׁאָר יַרְקֵי. כִּדְתַנְיָא: שׁוּם — יָרָק, כְּרֵישִׁין — חֲצִי יָרָק, נִרְאֶה צְנוֹן — נִרְאֶה סַם חַיִּים. וְהָא תַנְיָא: נִרְאֶה צְנוֹן — נִרְאֶה סַם הַמָּוֶת! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בֶּעָלִין, כָּאן — בָּאִמָּהוֹת. כָּאן — בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּאן — בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַעֲלוֹת וּמוֹרָדוֹת, אָדָם וּבְהֵמָה שֶׁבָּהּ מֵתִים בַּחֲצִי יְמֵיהֶן. מֵתִים סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: מַזְקִינִים בַּחֲצִי יְמֵיהֶן. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הָנֵי מוּלְיָיתָא דְּבֵי בֵירֵי וּדְבֵי נָרֶשׁ אַזְקְנוּן. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּא לְרַבְּעָהּ — מְרַבְּעָהּ בְּרִיבּוּעַ עוֹלָם, נוֹתֵן צְפוֹנָהּ לִצְפוֹן עוֹלָם וּדְרוֹמָהּ לִדְרוֹם עוֹלָם, וְסִימָנָיךְ: עֲגָלָה בַּצָּפוֹן, וְעַקְרָב בַּדָּרוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְרַבְּעָהּ בְּרִיבּוּעַ שֶׁל עוֹלָם, — מְרַבְּעָהּ כְּמִין הַתְּקוּפָה. כֵּיצַד? חַמָּה יוֹצְאָה בְּיוֹם אָרוֹךְ וְשׁוֹקַעַת בְּיוֹם אָרוֹךְ — זֶה הוּא פְּנֵי צָפוֹן. חַמָּה יוֹצְאָה בְּיוֹם קָצָר וְשׁוֹקַעַת בְּיוֹם קָצָר — זֶה הוּא פְּנֵי דָרוֹם. תְּקוּפַת נִיסָן וּתְקוּפַת תִּשְׁרֵי — חַמָּה יוֹצְאָה בַּחֲצִי מִזְרָח וְשׁוֹקַעַת בַּחֲצִי מַעֲרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן״, הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם — בַּיּוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן — בַּלַּיְלָה. ״סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ״ — אֵלּוּ פְּנֵי מִזְרָח וּפְנֵי מַעֲרָב, פְּעָמִים מְהַלַּכְתָּן וּפְעָמִים מְסַבַּבְתָּן. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לֵיתַנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי, דְּתַנְיָא: לֹא יָצְאָה חַמָּה מֵעוֹלָם מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית וְשָׁקְעָה בְּקֶרֶן מַעֲרָבִית צְפוֹנִית, וְלֹא יָצְאָה חַמָּה מִקֶּרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית וְשָׁקְעָה בְּקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תְּקוּפַת נִיסָן נוֹפֶלֶת אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה רִבְעֵי הַיּוֹם, אוֹ בִּתְחִלַּת הַיּוֹם אוֹ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה, אוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם אוֹ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. וְאֵין תְּקוּפַת תַּמּוּז נוֹפֶלֶת אֶלָּא אוֹ בְּאַחַת וּמֶחֱצָה, אוֹ בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. וְאֵין תְּקוּפַת תִּשְׁרֵי נוֹפֶלֶת אֶלָּא אוֹ בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת אוֹ בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. וְאֵין תְּקוּפַת טֵבֵת נוֹפֶלֶת אֶלָּא אוֹ בְּאַרְבַּע וּמֶחֱצָה אוֹ בְּעֶשֶׂר וּמֶחֱצָה, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. וְאֵין בֵּין תְּקוּפָה לִתְקוּפָה אֶלָּא תִּשְׁעִים וְאֶחָד יוֹם וְשֶׁבַע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה. וְאֵין תְּקוּפָה מוֹשֶׁכֶת מֵחֲבֶרְתָּהּ אֶלָּא חֲצִי שָׁעָה. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין לְךָ תְּקוּפַת נִיסָן שֶׁנּוֹפֶלֶת בְּצֶדֶק, שֶׁאֵינָהּ מְשַׁבֶּרֶת אֶת הָאִילָנוֹת. וְאֵין לְךָ תְּקוּפַת טֵבֵת שֶׁנּוֹפֶלֶת בְּצֶדֶק, שֶׁאֵינָהּ מְיַיבֶּשֶׁת אֶת הַזְּרָעִים. וְהוּא, דְּאִיתְיְלִיד לְבָנָה אוֹ בִּלְבָנָה אוֹ בְּצֶדֶק. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְרַבֵּעַ אֶת הָעִיר, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין טַבְלָא מְרוּבַּעַת. וְחוֹזֵר וּמְרַבֵּעַ אֶת הַתְּחוּמִין, וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין טַבְלָא מְרוּבַּעַת. וּכְשֶׁהוּא מוֹדֵד, לֹא יִמְדּוֹד מֵאֶמְצַע הַקֶּרֶן אַלְפַּיִם אַמָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַפְסִיד אֶת הַזָּוִיּוֹת. אֶלָּא מֵבִיא טַבְלָא מְרוּבַּעַת שֶׁהִיא אַלְפַּיִם אַמָּה עַל אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמַנִּיחָהּ בְּקֶרֶן בַּאֲלַכְסוֹנָהּ. נִמְצֵאתָ הָעִיר מִשְׂתַּכֶּרֶת אַרְבַּע מֵאוֹת אַמּוֹת לְכָאן וְאַרְבַּע מֵאוֹת אַמּוֹת לְכָאן. נִמְצְאוּ תְּחוּמִין מִשְׂתַּכְּרִין שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אַמּוֹת לְכָאן וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת לְכָאן. נִמְצְאוּ הָעִיר וּתְחוּמִין מִשְׂתַּכְּרִין אֶלֶף וּמָאתַיִם לְכָאן וְאֶלֶף וּמָאתַיִם לְכָאן. אָמַר אַבָּיֵי: וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּמָתָא דְּהָוְיָא תְּרֵי אַלְפֵי אַתְּרֵי אַלְפֵי. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: תְּחוּם עָרֵי לְוִיִּם אַלְפַּיִם אַמָּה. צֵא מֵהֶן אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ — נִמְצָא מִגְרָשׁ רְבִיעַ, וְהַשְּׁאָר שָׂדוֹת וּכְרָמִים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רָבָא: דְּאָמַר קְרָא: ״מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב״, אָמְרָה תּוֹרָה: סַבֵּב אֶת הָעִיר בְּאֶלֶף, נִמְצָא מִגְרָשׁ רְבִיעַ. רְבִיעַ?! פַּלְגָא הָוֵי! אָמַר רָבָא: בַּר אַדָּא מָשׁוֹחָאָה אַסְבְּרַהּ לִי — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּמָתָא דְּהָוְיָא תְּרֵי אַלְפֵי אַתְּרֵי אַלְפֵי. תְּחוּם כַּמָּה הָוְיָא? שִׁיתְּסַר. קְרָנוֹת כַּמָּה הָוְיָין? שִׁיתְּסַר. דַּל תְּמָנְיָא דִתְחוּמִין וְאַרְבְּעָה דִקְרָנוֹת, כַּמָּה הָוֵי? תְּרֵיסַר. נִמְצָא מִגְרָשׁ רְבִיעַ? טְפֵי מִתִּלְתָּא נִינְהוּ! אַיְיתִי אַרְבְּעָה דְמָתָא, שְׁדִי עֲלַיְיהוּ. אַכַּתִּי תִּילְתָּא הָוֵי! מִי סָבְרַתְּ בְּרִיבּוּעָא קָאָמַר? בְּעִיגּוּלָא קָאָמַר. כַּמָּה מְרוּבָּע יָתֵר עַל הֶעָגוֹל? רְבִיעַ, דַּל רְבִיעַ מִינַּיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ תִּשְׁעָה. וְתִשְׁעָה מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא, רִיבְעָא הָוֵי. אַבָּיֵי אָמַר: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ נָמֵי בְּמָתָא דְּהָוְיָא אַלְפָא בְּאַלְפָא. תְּחוּמִין כַּמָּה הָווּ? תְּמָנְיָא. קְרָנוֹת כַּמָּה הָוֵי? שִׁיתְּסַר.

« רש"ש על ערכין ל׳ ע״ב רש"ש על ערכין ל״ב ע״א »