רש"ש על ערכין י״ח

1 תד"ה עד. אם יש לו בנים הימנה. כצ"ל:

2 תד"ה ואלא. וקשיא לר' מאי דרשי רבנן כו' ושמא יש כו'. התוי"ט העיר ע"ד דהלא מצינו לקמן ר"ד כד ב' דרשות מהאי והוא. ול"נ ליישב דהרי ר"י לא פליג על הנך דרשות דלקמן. ואפ"ה דריש ליה להך דהכא ג"כ וע"כ צ"ל דיש במשמעו עוד דרשה אחרת לבד הנך דלקמן. ולכן שפיר הקשו מאי דרשי בי' רבנן. אבל עדיין צ"ע מגמרא דב"מ קיד דאיתא שם הוא ולא ב"ח ואידך עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו וע"ש בתד"ה במכותו ובד"ה מהו:

3 תד"ה ל"צ. וסוף מילתא דר"י היא. לכאורה יל"פ דסתם מתניתין היא ואליבא דכ"ע וכדמשמע מפרש"י במשנה. ועי' בדבריהם לעיל בד"ה אבל:

4 גמרא ת"ל כערכך יקום. כצ"ל. וכמו שהעתיק רש"י וכ"ה בהרע"ב. ותמה התוי"ט דהאי קרא לא כתיב בערכין אלא במקדיש שדה אחוזה ושם אין דין השגת יד. השגת יד מאי בעי הכא ותירץ דאם א"ע למקדיש שדה אחוזה כו' תנהו ענין למעריך. כה"ג דריש בחולין קלט קרא דונתן את הערכך הכתוב בשדה מקנה לענין ערכין ע"ש בפרש"י:

5 שם בסה"ע דתניא מיום הראשון עד יום השביעי. כצ"ל:

6 רש"י ד"ה שנה יתירא בסופו. וכן ועד בן ששים שנה. כצ"ל. וגבי בן חמש שנים דלכאורה שנים איצטרך דל"ת דה' חדשים קאמר. י"ל כיון דכתיב קודם ואם מבן חמש שנים ממילא הוה ידעינן דועד בן חמש פירושו שנים דא"ת חדשים א"כ לא כתבה תורה דין ערך מה' חדשים עד ה' שנים. ועוד דחמש הוא ל"נ ואם הוה פירושו חדשים הל"ל בל"ז חמשה. גם י"ל דשנת חמש ילפינן משנת עשרים בבמה מצינו דתרוייהו הוו להקל ועמש"כ בבכורות מט בס"ד:

7 תד"ה יכול. דכתיב כי כל אוכל חמץ כו'. כצ"ל:

8 בסה"ד דסמוך להאי קרא כרת נמי כתיב ביה. כצ"ל:

9 גמרא שאני סימנים דגופו מסימנים דראשו. ק"ל מדוע ל"ק דבעיקרן הן חלוקין דנגע דגופו מטמא בד' מראות. ודראשו אינו מטמא אלא בניתוק שער ובכל מראות עי' ברפ"י דנגעים בתוי"ט:

10 שם במספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם כו'. לקמן ל:

11 רש"י ד"ה שאני סימנין דגופו. ובנגע שבמקום בשר נידון כו' ובפסיון. תמוה דפסיון סי' טומאה גם בנתקין כדאיתא שם ובפ"ג מ"ה:

12 רש"י ד"ה לכל מראה. וא"י לראות כו' בין אצבע לאצבע. עי' מל"מ רפ"ו מהלכות ט"צ שהשיג עליו בזה:

13 רש"י ד"ה ונאמר להלן. דכבר נכנס בהחדש. כצ"ל תיבה אחת:

14 רש"י ד"ה שני תבואות. תבואות ל"ל. ר"ל דלכתוב תבואה כמו ובהמה רבה וכדומה. אולם לקמן ל משמע מפירושו דסגי דלכתוב שנים סתם. וקשה דהא מיבעי' לי' לתבואות להא דאיתא שם במשנה. דשנת שידפון כו' אינה עולה מן המנין ודברי התוס' בזה אינם מובנים לי:

15 תד"ה ואב"א. דכתיב מראשו ועד רגליו. כצ"ל:

16 תד"ה ובשביעית. ביאור דבריהם עי' במהרש"א ס"פ יוצא דופן. וק"ל איך יפרנסו הא דדרשינן בר"ה י ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית כו'. ולולי דבריהם ל"ק מדוע לא נדרוש גבי ערלה ג"כ לענין דניבעי שלשה שנים מעל"ע כמו הכא. די"ל משום דכבר ילפינן שם לעיל שנה שנה מתשרי. אבל קשה דגבי עבד ג"כ כתיב שנה ובשנה השביעית ראה ט"ו נילף נמי שנה שנה מתשרי. וי"ל דא"כ ובשביעית דמשמע דבז' נמי יעבוד מאי דרשת בי'. דבשלמא התם גבי ערלה איכא טעמא דלימשוך עד שבט כדאמר שם יד הואיל ויצאו רוב גשמי שנה כו' אבל הכא ליכא טעמא דימשוך עבדותו בשנת השבע. וגם לא נדע עד כמה. ולכאורה קשה עוד לפי' המהרש"א בכוונתם דובשביעית אתי לארויי דל"ת דל"י בששית חשיב שנה. א"כ הא דדרשינן בזבחים יב כתיב והי' שבעת ימים כו' וכתיב ומיום השמיני כו' לילה לקדושה ויום להרצאה. אפי' ביום הז' עצמו יהי' מותר להקדישו דמקצת היום ככולו. וי"ל כמו דדרשינן שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז' עי' ר"ה י ברש"י ד"ה ומה נדה. ה"נ דרשינן הכא והי' שבעת ימים תחת אמו יהא כל ז':