ר"ן על נדרים ל״ה ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« ר"ן על נדרים ל״ה ע״ב:א׳ ר"ן על נדרים ל״ה ע״ב:ד׳ »

1 שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

הכל כשרים לכתוב את הגט חוץ מהכותי כו'. כתב ה"ה דדע' רבי' דשמואל דאמר והו' ששייר מקו' התורף מוסיף אדר"ה וס"ל דתרתי בעינן שיור התורף ועמידת גדול ע"ג ובכה"ג הוא דשרי' לכתוב לכתחלה אמנם הר"ן ז"ל כתב דדעת רבי' דר"י א"ש ור"ה תרווייהו סמכי אהדדי וכי קאמר ר"ה והוא שיהי' געע"ג בשייר מקום התורף קאמר וראיתי להרב בעל ל"מ שהקשה לפי דברי הר"ן דר"ה מיירי בשייר מקום התורף מאי מקשה ליה רב נחמן מההיא דתניא נכרי פסול התם ע"כ מיירי בתורף לדעת רבינו דאי בטופס לדידיה אף בנכרי כשר בדיעבד וברייתא פסול קתני דמשמע אף בדיעבד והרב פר"ח ז"ל כתב בסימן קכ"ג ס"ק ו' וז"ל וי"ל דמשמע ליה לרב נחמן דנכרי עדיף מחש"ו לפי שהוא בן דעת וכמ"ש התוס' ולפ"ז ס"ל דלעולם מסקינן חד דרגא מנכרי לחש"ו דכיון דחש"ו אפילו בטופס מצרכינן עע"ג מכלל דבנכרי אפילו בתורף בעע"ג סגי והא קתני בברייתא פסול יע"ש ולע"ד אחר נשיקת עפרות רגליו לא נראה לי דבריו דאי כפי דעתו דמאי דפריך מההיא ברייתא אף על גב דמיירי בתורף מדקתני פסול הוא משום דסבירא ליה דכיון דנכרי בן דעת הוא אפילו בתורף ועע"ג סגי אם כן מאי מקשה רב נחמן מההיא ברייתא נימא דברייתא איירי באינו עע"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע"פ שהוא בן דעת יותר פסול דהא למאי דאסיק נכרי אדעת' דנפשיה עביד ע"כ מאי דקתני בבריית' נכרי דפסול בתורף לרבות' נקטי אע"פ שהוא בן דעת אלא ודאי דמאי דפריך רב נחמן מההיא ברייתא הוא משום דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ונראה לע"ד לומר דברייתא מיירי בשייר מקום התורף ובגעע"ג דומיא דמתני' ומאי דקתני בברייתא פסול דמשמע דיעבד ל"ק ליה לר"ן משום דאית לן לומר דהך ברייתא ס"ל דגזרינן טופס אטו תורף אפי' בדיעבד וכדס"ל לר"א במתני' דהכותב טופסי גיטין וכמ"ש הר"ן בפ' המביא יע"ש או כר"י דאי' ליה במתני' דאין כותבין במחובר דגזרינן אפי' בדיעבד ואהא הוא דק"ל לרב נחמן דכיון דבשייר מקום התורף וגעע"ג לא גזרינן אפי' לכתחילה למאן דגזר בעלמא לכתחילה א"כ נכרי ועע"ג ה"נ דכשר וברייתא קתני אפי' בעע"ג דגזר טופס אטו תורף ודו"ק והרב ל"מ תי' דס"ל לר"ן דברייתא דקתני פסול פסול לכתחילה קאמר ואין להקשות על זה דהא כתב הרא"ש ז"ל פ' המגרש דכל היכא דתני פסול לא תנשא ומכ"ש דלא תגרש ואם כן איך אמרינן הכא דלישנא דפסול ר"ל שלא יכתוב לכתחילה ואם כתבו כשר וגם מדברי הרשב"א שכתב בפ"ק וז"ל וכ"ת דמתני' לא מצי לאוקומא לכתחילה דקתני פסול וכו' וכמו שהק' הרב בני יעקב ז"ל דקל"ג ע"ב דהא ל"ק דע"כ ל"ק הרשב"א והרא"ש כן אלא דוקא היכא דלשון פסול לא שייך אלא אגט כגון ה"ז גט פסול דאז ודאי ר"ל שלא יגרש בו משום דלשון פסול הגט לא שייכא אלא אחר שכתבו כמובן משא"כ הכא דלשון פסול לא קאי אלא אנכרי וה"ק נכרי פסול לכתוב אז שייך שפיר לשון פסול וזה פשוט עוד ראיתי להרפ"ח ז"ל ס"ק הנז' שתמה ע"ד ה"ה דבתורף אפי' בעומד ע"ג בטל דמ"ש כותי ועבד שכתב הרב שאין כותבין טופס לכתחילה אף בעומד ע"ג ובחש"ו כותבין לכתחילה בעע"ג לכן כתב הוא ז"ל דס"ל לרבינו דבעע"ג מהני אף בתורף ואפשר שהרב ז"ל מפרש הסוגיא כך דלר"ה מיירי בתורף ומ"ה בעינן עע"ג ור"י פליג עליה וסובר בטופס בעינן עע"ג אבל בתורף יודה דלא מהני עע"ג עכ"ל וליתא לע"ד דדברי ה"ה ז"ל הם דברי רבינו ז"ל בפי' המשנה שכתב וז"ל ומ"ש בכאן שהיא כשר הוא בתנאי שיהיה עע"ג ויכתוב הטופס בלבד עכ"ד ואם כן מה יענה למ"ש בפי' המ' ולעיקר קושייתו עיין בהרב ב"ח סימן קכ"ג תי' לזה ודעת הר"ן ובה"ע ז"ל דר"ה ור"י א"ש לא פליגי דר"ה דמוקי לה בגעע"ג היינו בתורף אבל בשייר מקום התורף אפי' אין געע"ג כשר ור"י דמוקי לה בשייר מקום התורף היינו בשאין געע"ג אבל בגעע"ג מודה לר"ה דכשר וכן דעת התו' ומהריב"ל ז"ל בחי' לגיטין הק' לפי שיטה הלזו דאם איתא דבשייר מקום התורף לבד סגי אם כן אמאי תניא בברייתא דנכרי פסול כיון דלאו בעע"ג מיירי מתני' דאין לומר דפסול משום דאדעתא דנפשיה קעביד דאין לחלק בין נכרי לחש"ו ולמימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד אלא דוקא היכא דגדול עע"ג וליכא למימר דברייתא כר"א דהא לר"י א"ש מתנית' נמי כר"א היא וליכא למימר נמי דמתני' מיירי בשייר מקום התורף והברייתא בדלא שייר דאי היה מצינן למימר הכי א"כ כי פריך לעיל אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול ומאי קושיא נימא דברייתא מיירי בשאין געע"ג ובשלמא לשיטת רבינו ניחא דמצינן למימר דמש"ה תניא בברייתא דנכרי פסול אפילו טופס משום דאדעתא דנפשיה קא עביד אבל לפי שיטה זו ק' וע"ש מה שתי' שדבריו תמוהים והנה שיטת הר"ן ובה"ע שכתבנו דר"א ור"י לא פליגי ותרוייהו ס"ל דגעע"ג או שייר מקום התורף מהני הא ודאי לק"מ קו' הרב ז"ל דמצינן למימר דלר"י א"ש ברייתא מתוקמא בדלא שייר מקום התורף ומתניתין בשייר מקום התורף והא דלא משני הכי לעיל לר"ה דמתני' בגעע"ג וברייתא בשאין געע"ג היינו משום דק"ל דאי ברייתא איירי בשאין געע"ג אמאי נקט נכרי גרידא הול"ל נמי חש"ו דפסול כשאין געע"ג אמנם לר"י א"ש דמוקי למתניתין בשייר מקום התורף איכא למימר דברייתא איירי בדלא שייר מקום התורף ובישראל עע"ג ומש"ה נקט נכרי גרידא דאלו בחש"ו בעע"ג כשרים וכן ראיתי להרב העיטור מאמר ז' דקל"ב שכתב כן בהדיא יע"ש ומעתה מצינן למימר שדעת התוס' כדעת הר"ן ובה"ע ז"ל וז"ש אמאי דאקשי לעיל והא לאו בני דעת נינהו אתא לשנויי כלומר דשמואל לא סמיך אדר"ה אבל אה"נ דשמואל אזיל ומודה בגעע"ג דמהני ואזלי לשיטתם דלעיל שכתבו בד"ה והא לאו כו' שתי' דלא בעינן שליחות בכתיבה וכן כתב הפר"ח ז"ל סימן קכ"ג ס"ק ו' יעויין שם: אמנם לפי שיטת הרב התרומות והסמ"ג דס"ל דר"ה ור"י א"ש פליגי אהדדי דלר"ה בעומד ע"ג כותבין אפי' תורף ולר"י א"ש עע"ג לא מהני אלא א"כ שייר מקום התורף דאז אפילו בשאינו עומד ע"ג כשר וכמ"ש מרן הב"י סי' הנזכר יע"ש קשה טובא דאמאי קתני בברייתא נכרי פסול דליכא למימר דברייתא מיירי בדלא שייר מקום התורף ונקט נכרי לאשמועינן דאפי' שהוא בן דעת יותר אפי"ה פסול וה"ה חרש שוטה וקטן דפסולין וכמ"ש התוס' ד"ה והא דא"כ מאי פריך לעיל רב נחמן אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול אימא דברייתא איירי בשאין געע"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע"פ שהוא בן דעת יותר אפי"ה פסול אלא ודאי דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ונלע"ד לו' דס"ל לרב התרומות והסמ"ג כמ"ש הרשב"א בחידושיו שהקשה וז"ל ומתני' דהכותב טופסי גיטין דלא מכשיר אלא מפני התקנה ומפרש לה ר"י משום תקנ' סופר דעלמא משום ת"ס הוא דשרינן הא לא"ה לא וא"כ חש"ו ונכרי דלית בהו משום ת"ס אמאי שרי איכא למימר דעיקר תקנה דמילתא משום ת"ס התירו וכיון שהותר הותר בכל דלא פלוג רבנן עכ"ל יע"ש וא"כ מצינן למימר דמשום הכי ברייתא ל"ק ליה לשמואל דאיכא למימר דברייתא הא מני ר"א היא דקתני במתני' ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים דלית לית ת"ס ואף על גב דרישא ר"א היא הא אמרינן בגמ' תרי תנאי אליבא דר"א ונקט נכרי לרבות' ומשום הכי לעיל לא קאמר דמיירי בשאינו עע"ג משום דמשמע ליה דאמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול דסתמא קתני ועיין בהרב ח"ה יע"ש זה נ"ל ליישב לפי שיט' הרב התרומות והסמ"ג ז"ל: האמנם ראיתי לה"ה ז"ל שכתב לפי שיטה זו וז"ל ויש מי שפוסק כשמואל ולא בעי שמואל אלא שיור תורף ואם שיירו תורף מותרים לכתוב והנכרי הרי הוא כחש"ו וי"ל שהוא פסול לכתוב לכתחילה אפילו טופס ע"כ כנראה שה"ה ז"ל קשיתיה קו' מוהריב"ל ומשום הכי כתב די"ל דנכרי אפילו בטופס פסול ודבריו תמוהים וכבר תמהו עליו הרב בני יעקב דקל"ו ע"ג והפר"ח דכיון דלפי שיטה זו ס"ל דלר"י סגי בשייר מקום התורף גרידא משום דלא גזרינן טופס אטו תורף מה לי נכרי מה לי חש"ו כי היכי דבחש"ו לא גזרינן ה"נ בנכרי דמ"ש ולע"ד נראה דדברי ה"ה ז"ל יש ליישבם כפי מ"ש משם הרשב"א דה"ט דהתירו לכתוב בחש"ו לכתחילה בשייר מקום התורף משום דכיון דהתירו לכתוב טופס שלא לשמה מפני תקנת סופר לא פלוג רבנן ומשום דק"ל לה"ה קו' מוהריב"ל ז"ל דכתיבנא משום הכי כתב די"ל דנכרי פסול דס"ל דדוקא בישראל דהתירו לגבי סופר מפני ת"ס אז אמרי' דהתירו בכל דלא פלוג בין ישראל סופר לחש"ו אבל בנכרי דלית ביה משום תקנת סופר כלל אוקמוה אדיניה דגזרו טופס אטו תורף ואף שהרשב"א ז"ל כתב דאף בנכרי פסול דלא פלוג מ"מ ה"ה ז"ל לא ס"ל אלא כדכתיבנא ודו"ק אך הדבר הק' הוא למה שראיתי להר"ן בשיטה כ"י לחי' גיטין שכתב וז"ל אמר ר"י א"ש והוא ששייר מקום התורף פי' ר"י א"ש לפרוקי קושי' דהא לאו בני דעה נינהו קא מיהדר ופליג עליה ר"י דר"ה בעי אפילו בטופס גדול עע"ג ובהכי סגי ליה אפי' בתורף ור"י א"ש מכשיר טופס אפילו בלא עע"ג ופסול תורף אפי' בעע"ג וקי"ל כר"י הילכך כי תניא לעיל פסול בדלא שייר מקום התורף וה"ה לחש"ו עכ"ל והשתא לפי דבריו קשה טובא קו' מוהריב"ל דאם כן כי פריך לעיל והתניא נכרי פסול נימא דברייתא איירי בשאינו עע"ג ונקט נכרי וה"ה חש"ו וכמ"ש הר"ן אליבא דשמואל וצ"ל דס"ל להר"ן דרב נחמן דפריך לעיל הכי היינו משום דס"ל דברייתא ע"כ איירי בעע"ג מדלא קתני חש"ו בהדי נכרי אמנם שמואל דקאמר והוא ששייר ס"ל דבריי' בדלא שייר ונכרי לאו דוקא דלא כרב נחמן צ"ע עוד ראיתי להרשב"א שכתב ליישב מה שהק' ממתני' דהכותב טופסי גיטין דלא שרי אלא מפני התקנה וז"ל א"נ איכא למימר דר"י א"ש מפרש לה משום תקנת עגונות ואפילו בנכרי וחש"ו איכא משום תקנת עגונות דזמנין בעי למיזל ולא משכח אלא האי ואם לא שרית לה מעגן לה ויתבא עכ"ד וק"ל טובא לפי תי' זה דאם כן מאי פריך בגמ' שם דכ"ג לר"ז אר"י דאמר אינה תורה ומתני' ר"מ היא דאמר ע"ח כרתי ואמר רבב"ח אמר ר"י ר"א היא ופרש"י ז"ל ואמר רבב"ח לעיל גבי אין כותבין במחובר והשתא מאי קושיא אדהוצרך לשנויי אמוראי נינהו אליבא דר"י נימא דמשום הכי לא אוקמא למתניתין כר"א ובשייר מקום התורף משום דאפילו לר"א לא שרי טופס לכתחילה אלא דוקא מפני ת"ס ור"י מפרש מפני התקנה דמתניתין דהכותב מפני ת"ס וכר' יונתן דאית ליה הכי התם ומה גם דנראה מדברי הרשב"א דגריס התם רבי יוחנן ומשום הכי הכא דליכא ת"ס אי מתני' ר"א היכי שרינן הכא לכתוב לכתחילה והא אפילו ר"א לא שרי אלא דיעבד וכדקתני מתני' התם אין כותבין במחובר ומשום הכי הוצרך לאוקמה כר"מ ועיין בתו' בפ' כ"ה דכ"ו ע"א ד"ה אבל סיפא יע"ש ויש ליישב בדוחק דקושית הגמ' היא דכיון דע"כ לר"י מוקי למתניתין דהכל כשרים כר"מ מדמכשר לכתחילה אף ע"ג דליכא משום ת"ס אם כן מתניתין דאין כותבין במחובר נמי הוה ליה לאוקומ' כר"מ וכדמודי לה ר"ל התם ולא לוקמא חדא כר"מ וחדא כר"א ואי תרוייהו מוקי לה כר"א ניחא אמנם לר"ז אר"י דמוקי למתניתין דהכל כשרים כר"מ התם נמי אמאי לא אוקמא כר"מ אלא דהא ליתא שהרי כתב הרשב"א לעיל בדף כ"ב דהיינו טעמא דמוקי לה ר"י כר"א אע"ג דסתם משנה ר"מ היא ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע ליה דליגזור תורף אטו חתימה ע"כ אם כן הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע תו קשה מהא דגרסינן בפ' כ"ה דכ"ו אר"י א"ש והוא שיניח מקום ה"א מותרת לכל אדם כו' ור"א היא וצריכה דאי אשמועינן בהך קמייתא בההי' איכא לאוקמא כר"א דקתני אין כותבין וקתני כתבו אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר"מ היא כו' ופרש"י וז"ל וצריכ' לשמואל לאוקמיה תלת סתמי בשייר מקו' התורף כו' אין כותבין במחובר והכל כשרים כו' והשתא כפי תי' זה דהרשב"א דשמואל מפרש לה משום תקנת עגונות אם כן הא אצטריכי תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר גזרינן לכתחילה אבל בדיעבד לא ולגבי חש"ו אשמועינן דלא תימא מפני התקנה הוא מפני ת"ס וגבי חש"ו דליכא ת"ס אי מתני' ר"א פסול לכתחילה קמ"ל שמואל דמתני' ר"א היא ובשייר מקום התורף משום דמפרש כאבימי דמפני התקנה היינו מפני תקנת עגונות ולזה יש לומר דמשום הכי ל"ק תלמודא הכי משום דאם כן לא הו"ל לשמואל אלא לאשמו' דמפני התקנה ר"ל תע"ג וממילא הוה מוקמינן למתניתין דהכל כשרים כר"א אך הדבר הקשה הוא למ"ש הר"ן על ההיא מתני' דאין כותבין במחובר וז"ל וא"ת מ"ש דהכא במחובר שרינן ליה בדיעבד ולקמן גבי חש"ו שרינן ליה לכתחילה י"ל דגבי מחובר דלא שכיח כולי האי אסרו לכתחילה והתיר בדיעבד וגבי חש"ו דלא שכיח כלל שרי אפילו לכתחילה והשתא כפי דברי הר"ן מאי קאמר תלמודא וצריכי הא אצטריכו תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר לכתחילה גזרינן ובדיעבד לא משום דלא שכיח כולי האי וגבי חרש שוטה וקטן אשמועינן דל"ת דמתני' רבי מאיר מדמכשיר לכתוב לכתחילה קמ"ל דמתניתין ר"א דחש"ו שאני דלא שכיח כלל וצ"ל דחדא מינייהו נקט ודו"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קל"ג ע"ב ודעת הרא"ש ז"ל שכתב בשם ר"י דכל האי שקלא וטריי' דתלמודא אינו אלא לר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה אלא מדרבנן אבל לר"א דס"ל דוכתב דקרא אכתיבה קאי פוסל אפילו בישראל וגדול עומד ע"ג משום דבעינן שליחות בכתיבה אבל דעת הר"ן והרשב"א ז"ל דבכתיבה לא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כותב לשמה והקשה הרב בני יעקב דף קל"ד ע"ד דנר' שהר"ן ז"ל פליג דידיה אדידיה שכתב בפ' התקבל אמתניתין דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופרש"י דכיון דאמר הכי שליחותיה קא עביד והק' הר"ן ז"ל מהא דאמרינן פ' אין בין המודר ותורם את תרומותי כו' ופרכינן הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה ומשני באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא בכה"ג לא הוי שליחות והשתא ק' טובא דכפי מ"ש כאן דלא בעינן שליחות בכתיבה וההיא דעד שיאמר לסופר כתוב הוי טעמא משום דלא חשיב לשמה אם כן אעיקרא דדינא מאי קו' מההיא דתרומות דלא חשיב כה"ג שליחות נימא דכה"ג לא הוי שליחות ומשום הכי גבי תרומה לא מהני דלאו שליחותיה קא עביד מיהו גבי גט כיון דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתהוי לשמה בגלוי דעתא בעלמא סגי וכיון דהא אמר יכתוב גט לאשתי מהני דתו לא חשיב סתמא עכ"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ואני תמי' עליו דמה לו עם הר"ן ז"ל דתקשי לי' קו' הלזו לפי סבר' כל הנהו רבוותא דכתיבנא דלא בעינן שליחות בכתיבה מההיא דגרסינן בפ' המדיר ד"ע ע"ב אמתני' דקתני עד שלשים יום יעמיד לה פרנס פריך בגמ' ופרנס לאו שליחותי' קא עביד אמר ר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה כו' והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע יכתוב כו' הרי אלו יכתבו ויתנו ומשני הכי השתא התם קאמר יכתוב הכא מי קאמר יזון ע"כ והשתא לפי דעת הנהו רבוותא מאי פריך ממתני' דכל השומע לימא דשאני התם דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כתיבה לשמה ומשום הכי בגילוי דעת בעלמא שרוצה לגרשה סגי ולעולם דכל השומע לא חשיב שליחות ולעיקר קו' ז"ל נראה דלק"מ דקו' הר"ן ז"ל היא למאי דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו דגבי נתינה דבעינן שליחות לכ"ע היכי מהני הא לא חשיב שליח ומאי דפריך התם בכתובות נמי היינו מה"ט ופשוט ועיין בספר מחנה אפרים ה' אלו ד"י ע"ב ובס' מכ' מאליהו שער א' סי' א': טעם המלך ד פה יש לפקפק פקפוקי דברים ומילי מילי קתני הנה הרב גט פשוט בסימן קכ"ג עומד על דברי הרמב"ם דנקט טעמיה דעכו"ם פסול. משום דלדעתי' דנפשי' קעביד והדר אומר גבי עבד דפסול משום דאינו בתורת גיטין. וא"כ הא נכרי נמי היינו טעמא דפסול ולמה נתן הר"מ טעם אחר בנכרי ועוד הקשה שם בשם מוהרש"ך על דין חרש שוטה וקטן גופא. דהא משמע מהר"ם ריש פ"ב דגירושין שכתב וז"ל זה שאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה א' הכותב בידה וכו'. יש לדון מדבריו דבעי' הסופר יהיה מבני שליחות דהרי השוה בכתיבת הגט הסופר לשליח הולכה אלמא משמע דמטעם שליחות הוא דהסופר כתב בשליחות של בעל. והרי כתב בפ"ב דשלוחין ושותפין דאין הגוי נעשה שליח שנאמר כן תרימו גם אתם גם חש"ו אינם נעשים שלוחים ולפי שאינם בני דעת וכן נתבאר בחשן משפט סימן קפ"ח וכיון שכן הדבר קשה להלום מ"ש הר"מ כאן לענין כתיבת הגט דחרש שוטה וקטן אינם כותבין את הגט לפי שאינם בני דעת וכותי לפי שעל דעת עצמו הוא כותב. לפום הך טעמא משמע דלא בעינן בכתיבה שיהיה בני שליחות ואם אחרים עומדים על גבו על כל פנים היא ספק מגורשת ואף אם נרצה לדחוק שמ"ש בריש פ"ב דגירושין א' הכותב וא' האומר לאחר לכתוב לא הוי מטעם שליחות מה שאין הדעת סובל בדבריו אפ"ה יש להקשות מ"ש דגבי עבד כתב דטעמא דאינו כותב משום דאינו בתורת גיטין וקדושין כלו' דאינו מבני כריתות וגבי גוי כתב דטעמא הוי משום דעל דעת עצמו הוא כותב והל"ח עמד בקושי' זו בדרך קצרה גבי מ"ש הרמב"ם והעבד אינו בתורת כו' כתב וז"ל אע"ג דבגמ' נתנו כו' ה"ה דהוי מצי למימר הך טעמא אלא טעמא רוויחא נקט עכ"ל ולא ידענא מה טעמא רוויח' יש בזה כו' עכ"ל הצריך והוא האריך עוד שם למעניתו ודחק את עצמו יותר מהרב לח"מ גם הרב ב"ש בסי' קנ"ג ס"ק ה' הרגיש בקושי' זו דאמאי שינה הרמב"ם מעבד לכותי וכתב דלכן נקט הרמב"ם טעמי' גבי גוי משום דאדעתי' דנפשי' קעביד דמשום טעם זה פסול נמי מומר דמומר הוי בתורת גיטין וקדושין ואפ"ה הוי כעכו"ם לענין פסול הכתיבה משום דאינו כותב לשמה וזה לכאורה טעם נכון אמנם גם על זה יש לפקפק חדא דאין זה ברור כמו שמציין הרב ב"ש בעצמו ועיין סי' קמ"א והתם הביא בשם תוספת סנהדרין בס"ק מ"ז דמומר נמי אינו מקרי בן ברית ואינו בתורת שליחות ועיין בא"ח במג"א סי' קפ"ט סק"א ואנחנו בעניותינו עמדנו על הפרק הזה אי מומר הוי שליח או לא בהלכות גניבה יעויין שם ועיין בפנים מאירות חלק ב' סי' ל"ח ועוד הא תינח לתרץ הר"מ עצמו אבל מ"מ קשה לפי זה על הש"ס מדוע אמר הש"ס טעם זה גבי נכרי משום דלדעתי' דנפשי' קעביד ולא מתרץ היינו טעמא משום דאינו בתורת גיטין ולא הוי בר כריתות וכן מאי הקשה ר"נ כלל מברייתא דקתני נכרי פסול הא התם היינו טעמא דלא הוי בן ברית וכקושית תוס' במקומו דבור המתחיל בני דעה נינהו ועיין במהרש"א: ואולם מאור עינינו הרב בעל פני יהושע העלה נמי דדעת הרמב"ם דבעינן שליחות לענין כתיבה ומשום זה באמת התורף פסול גבי חרש שוטה וקטן משום דלאו בני שליחות נינהו אלא דמשום זה אין פסול אלא תורף אבל טופס לא פסול דמשום חשש שליחות לא גזרינן טופס אטו תורף ועל זה הק' הש"ס והא לאו בני דעה נינהו והוי שלא לשמה ובענין שבעינן הכתיבה לשמה גזרינן בכל מקום טופס אטו תורף ועל זה משני הש"ס בגדול עע"ג עייש"ה בפני יהושע ולפ"ז הכל יבא על נכון דלכן נקט הרמב"ם טעמיה דלא הוי לשמה ולא נתן טעם גבי זוי משום דלא הוי בן כריתות כיון דמשום זה לא נפסל אלא התורף אבל הטופס כשר. אבל משום דלדעתיה דנפשיה קעביד גזרינן טופס אטו תורף ואנכי מצאתי ת"ל און לדברי הרב פני יהושע בזה הסברא דרק משום חששא דלשמה גזרינן טופס אטו תורף ולא בשאר פסולי הגט והוא בדברי הרב תרומות הדשן סי' רכ"ח שעומד על דברי התוס' גיטין ד' א' ד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו שכתבו שם סה"ד דאיכא למיגזר כתיבה אטו חתימה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה וכתב הרב תרומת הדשן וז"ל ורציתי לחלק מתרי טעמא דשאני פסול שלא לשמה משאר פסולין למגזר בהו בחתימה אטו כתיבה טעם האחד דשלא לשמה שכיחי טפי משאר פסולין כדאיתא בהדיא בתוס' ריש גיטין ואמרינן בכל דוכתא מלתא דשכיח גזרו בהו רבנן תו איכא התם בתוס' דר"א מפרש לפי שאין בקיאין לשמה כלו' שאין חוששין בדרשא דלשמה וא"כ נראה נמי דמש"ה שייך למגזר ביה טפי כדאשכחן נמי בכמה דוכתי דמידי דמזלזלו ביה גזרו ביה רבנן טפי כדי לעשות חיזוק לתורה עכ"ל הצריכין כעת לענינינו ולקמן נדבר עוד בזה ובשאר דבריו שם עכ"פ חזינן דהעלה דשאני לשמה משארי פסולים לענין שבחשש שלא לשמה גזרינן כתיבה אטו חתימה משא"כ בשארי פסולים א"כ ה"נ אמרינן לענין טופס ותורף דמ"ש טופס ומ"ש חתימה וה"נ אמרינן דלא גזרינן טופס אטו תורף אלא בחשש לשמה ולא בשארי פסולים דמ"ש והבין. ואם נקטינן פלגן בידן וכמו שמצדד הרב גט פשוט שהבאנו דהרמב"ם לא צריך שליחות גבי כתיבת הגט ובאמת חרש שוטה וקטן כשרין לכתוב אף תורף מפאת הזה אלא דלאו בני דעה נינהו ורק גוי ועבד פסול משום דלאו בני כריתות נינהו אך חש"ו נקראין בני כריתות וכמו שמצדד התוספות והרא"ש אך על זה הקשה בתוס' אמאי צריך הש"ס למימר נכרי משום דלדעתיה דנפשיה קעביד הלא פסול מפאת שהוא אינו בן כריתות ויש לתרץ לפי הצעותינו והיינו דלפי שיטה זו פירשינן פי' השמועה דר"ה דאמר והא לאו בני דעה נינהו ומשני בגעע"ג מפ' המתני' בין בטופס בין בתורף ובשניהם בענין געע"ג וכן דעת הב"י בסימן קנ"ג לפירש"י ותוס' דבין בטופס ובין בתורף בעינן געע"ג וע"ז מקשה ר"נ והא תניא נכרי פסול כלומר הלא הברייתא על המתני' קאי והיכא דאיירי המתניתין דחש"ו כשרין בכל זה הנכרי פסול וקשיא לפ"ז תינח תורף נכרי פסול משום דלא הוי בר כריתות אבל טופס מאי איכא למימר דהא משום חשש דלאו בר כריתות הוא לא גזרינן טופס אטו תורף ואי משום דלא מכוון לשמה הא בגעע"ג להוי כשר וע"ז משני דגבי נכרי לא מהני גדול עע"ג ושמחתי מאוד דבזה תרצתי קושית מהרש"א על תוס' דהקשה אמאי נקטו תוס' בלשונם אבל קשה דמשמע דלא פסול נכרי אלא משום דלדעתיה דנפשיה קעביד ותי"ל דלאו בני כריתות נינהו והקשה המהרש"א מדוע לא הקשו תוספות בתוקף מאי הקשה ר"נ כלל וכלל הא נכרי שפיר הוא דפסול ולפי הצעותינו יהיה נייחא דהנה עוד כתב התרומות הדשן בסימן רכ"ח וז"ל עוד הבאתי ראיה דע"כ לא בכל פסולי גט גזר ר"א חתימה אטו כתיבה דגבי גט העולה בערכאות של גוים פריך תלמוד' לעיל י' ב' והא לאו בני כריתות נינהו אמר ר"ז ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאמר עידי מסירה כרתי ופריך והא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ומשני בשמות מובהקין דליכא למיחש בהו דלמא אתי למסמך עלייהו ע"כ והשתא אי בכל פסולין גזרינן כתיבה אטו חתימה מה מועיל שמות מובהקין נהי נמי דליכא למיחש דלמא אתיא למימסר בנפשייהו משום דכולי עלמא ידעי דגוים פסולין הם לעדות ובודאי יודעין דאנו אעידי מסירה סומכין מכל מקום ניגזור כתיבה אטו חתימה מטעם פסול אחר שאם נתיר שיחתום גוי בגט אתי נמי לאכשורי שיכתוב הגוי גט והוי פסול מדאורייתא משום דבעינן שליחות בכתיבה לר"א לחד פי' ר"י כדאיתא בתוס' ובאשר"י בפרק שני והרמב"ם נמי סובר כהאי פירושא והשיב לי חד מרבוותא אהוכחה זו דלדידי נמי קשיא דהא מודינא דפסול לשמה ודאי גזרינן כתיבה אטו חתימה כדאיתא בהדיא בתוס' א"כ קשה מה מועיל שמות מובהקין אכתי אינם חותמין לשמה כדאמרינן דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ופסול לכתיבה אפי' בישראל עומד ע"ג אמנם נראה דל"ק לדידי כלל דיכילנא למימר כיון דשמות מובהקין הם ויודעים דגוים נינהו לא טעינן בהו לאכשרינהו בכתיבה מדמכשרי להו בחתימה דכ"ע יודעין לר"א כתיבה לשמה דאורייתא וחתימה דרבנן והך סברא גוי אדעתיה דנפשיה קעביד לאו פסול ודאי הוא אלא חששא כפרש"י פרק שני חיישינן אפי' אם יאמר שכותב לשמה גמר בלבו לשם אחר והך חששא בכתיבה דאורייתא חיישינן להו בחתימה דרבנן לא חיישי לה אבל אם גוים פסולין לכתיבה משום דבעינן שליחות כפי' בתרא דר"י שפיר שייך למגזר כתיבה אטו חתימה אפי' אם ידעינן דגוים נינהו דיאמר אם כשרים לחתימה דעדות הוא אע"ג דכל עדות הגט בעינן דוקא הני דבני כריתות הן אפי' לפירוש קמא דר"י כדאיתא בהדיא בתוס' פרק שני דר"מ סובר כו' והך פסול דבני כריתות פסול ודאי הוא ולא מחמת ספק עכ"ל כונתו בקצרה כיון דזה שנכרי אינו כותב לשמה הוי רק ספק דדלמא אפי"ה מכוין לשמה ולכן ידעינן דגבי חתימה הקילו כיון דחתימת לשמה הוי רק מדרבנן סמכו על הספק דדלמא מכוין לשמה ולא יחלפו כתיבה בחתימה מה שאין כן בשאר פסולין ודאי יחלפו הכתיבה בחתימה דיאמרו אם בחתימה מותר ה"נ בכתיבה וע"כ דבשאר פסולים לא גזרינן כלל וכלל ועיין בזה כי נכון הוא ולפי זה ה"נ קשיא מאי משני הש"ס נכרי לדעתיה דנפשיה קעביד תינח תורף טופס מאי איכא למימר ואין לומר דגזרינן טופס אטו תורף משום חששא דלשמה הא בכי ה"ג לא גזרינן כיון דהוי רק ספק והכל יודעין דלהכי לא חששנו בטופס וכמו שהעלה הרב תרומות הדשן לענין חתימה דחתימה וטופס לר"א חד דינא אית ליה ואדרבא קל ליה יותר הטופס מחתימה דחתימה הוי עכ"פ חשש עדות כאשר יראה כל מעיין בצדק וע"כ לפ"ז באמת צריכין למימר האי דנכרי פסול לא איירי בטופס אלא בתורף לחודיה וע"ז שפיר קשיא אי איירי בתורף לחודיה מתחלה ל"ק מידי אמאי נכרי פסול הא פסול מצד טעם אחר והיינו משום דלאו בני כריתות הוא וא"כ זהו כוונת התוס' דמקושית רב נחמן אין ראייה די"ל דלעולם נכרי פסול מטעם שאין בר כריתות הוא ואפ"ה מקשי רב נחמן מברייתא דקתני נכרי פסול משמע בין בתורף ובין בטופס וטופס מאי איכא למימר הא משום שאינו בר כריתות לא גזרינן טופס אטו תורף אבל מדברי התרצן שפיר הראיה דמשני נכרי על דעתיה דנפשיה קעביד ולא הוי רק ספק דדלמא לאו אדעתיה דנפשיה קעביד ועיין בב"י סימן הנז' דהעלה ג"כ אדעתיה דנפשיה קעביד הוי רק ספק עיי"ש מה שבאר בדברי הרב המגיד וא"כ אכתי קשיא תינח תורף טופס מאי איכא למימר ומתורץ בזה דקדוקו של מהרש"א ז"ל כמבואר מאליו: ואולם יש לפקפק עוד בדבר הצריך עיון בזה. ונבחנה דברינו הנה אמרנו והנחנו ליסוד מוסד סברת התרומות הדשן דהא דגזרינן טופס אטו תורף היינו דוקא מפאת חששא דלשמה אבל בשאר פסולי גט לא חיישינן והיינו כפי שאמר ר"ת לעיל לפי שדרשה דוכתב לה לשמה אין חוששין ומש"ה שייך למגזר טפי דמידי דמזלזלו בה גזרו רבנן אבל פסול דבר כריתות ושליחות לא גזרינן דידעינן דגוי פסול לכל שליחות דידעי דלתורף פסול ורק לטופס כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף א"כ לפ"ז אכתי קשיא למאי צריך הרמב"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתיה דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא קשיא למאי צריך הרמב"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתי' דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא יען שאם רק פסול כיון דלאו בני כריתות לא הוי גזרינן טופס אטו תורף אכתי קשיא אמאי גזרינן הא סוף כל סוף לא יבוא לידי תקלה דכיון דהאי דבר כריתות דרשה גמורה וכ"ע ידעי דנכרי לאו בר כריתות תו לא יתנו לכתוב התורף ע"י גוי והא דגזרינן טופס אטו תורף היינו בכהאי גונא דאין שם נדנוד פסול זולת הך פסול דלשמה דאמרינן דחיישינן אם נרשה לכתוב הטופס יכתבו גם התורף כמו גבי סופר במתניתין דכל הגט אבל בגוי הרי מ"מ לא יכתוב התורף כיון דלאו בר כריתות הוא וכי משום דאיכא עוד איסור וחשש שלא לשמה מגרע גרע? איברא לא עלי תלונה זאת זולת גם על הרב תרומת הדשן יש לחכך בזה דמאי השיב לו חד מרבוותא דאף לדידי' קשיא גבי ערכאות של גוים נגזור עכ"פ כתיבה אטו חתימה כיון דאין חותמין לשמה הא לדידי' ל"ק ולא מידי דכיון דהעלה אם גוי פסול משום שליחות ובני כריתות הכל יודעין וליכא למגזר א"כ מהאי טעמא גופא תו לא גזרי נמי מפאת דינא דלשמה דסוף כל סוף לא יכתבו הגט דידעי דגוי לאו בר מכתב גט הוא משום דלאו בר כריתות הוא והא דגזרו חתימה אטו כתיבה היינו בגונא שאין לחוש אלא לפסול דשלא לשמה לבדנה ובגונא דאיירי תוס' לעיל ד' א בענין מזוייף מתוכו ודוחק לומר דהכי פירושו דודאי גבי גוי גופא ל"צ לגזור כלל טופס אטו תורף או חתימה אטו כתיבה אלא הכי גזרינן דמי שרואה הגוים יחתום או כותב הטופס והרי אנן ידעינן דגוי ודאי חותם וכותב שלא לשמה ע"כ יאמר דלא בעינן לשמה ואע"ג דלא יכתוב הגוי התורף משום דלאו בר כריתות מ"מ יכתוב ישראל אחר גט שלא לשמה וזה דוחק גדול ולא מצאתי כה"ג אלא כל מה שמצינן גזירה טופס אטו תורף דהיינו בכותב א' ולא מגברא לגברא. אך כ"ז אם נקטינן סברת תרומות הדשן השני' אבל הלא תרומות הדשן תרי טעמי נקט ואמר דלהכי לא גזרינן גבי שאר פסולי גט חתימה אטו כתיבה משום דלא שכיחא כל כי האי גונא ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן וכן כתב הפ"י וא"כ שפיר אמרינן כל מקום שאיכא החשש לשמה גזרינן כיון דשכיח הוא ואדרבה אם עוד יש לחוש לפסול אחריתא מכ"ש דגזרינן וכי משום זה אזדא לי' חששא דשלא לשמה. עוד רגע אדבר כי הנה ראיתי בפני יהושע עוד טעמא אחרינא והוא אחר שאמרו חכמים שחרש שוטה וקטן אינן כשרין לכתוב הגט זולת ע"י גדול עומד ע"ג תו כלל ליכא למגזר טופס אטו תורף משום שאינן בר כריתות ובני שליחות והיינו שהפ"י אזיל אם אמרינן דחש"ו נמי פסולין משום לאו בר שליחות המה דהא הגדול שעומד ע"ג לא יתנו לכתוב להן התורף ובגוי לפ"ז באמת פסול הטופס נמי עי' היטב בפ"י שקצר בלשונו מאוד. וא"כ האי גדול עומד ע"ג עושה ב' פעולות חדא ע"י עמידתו הרי כותב לשמה ועוד שלא גזרינן מפאת בר כריתות ושליחות טופס אטו תורף דהגדול לא יניחו לכתוב. ולפ"ז אמרתי דמתורץ קושית הפ"ח בסי' שלפנינו והביאו הרב פה בהלכה דהקשה לשיטה זו דמ"ש הש"ס אר"י אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף כלומר דמוסיף על ר"ה הא דמהני עומד ע"ג דוקא לענין טופס אבל לא לענין תורף וא"כ אי בתורף לא מהני נגזר טופס אטו תורף ומשני גזרה לגזרה הוא עיי"ש. ולפ"ז ל"ק דדעה זו היא דעת ה"המ אליבא דרמב"ם וא"כ י"ל הכי הוא הענין דודאי לענין תורף לא מהני עומד ע"ג ואפ"ה לא גזרינן טופס אטו תורף דכיון דעומד ע"ג הוא הא לא יניח לו לכתוב התורף משום דלאו בר שליחות ובני כריתות ושוב דאין לגזור טופס אטו תורף משום שלא לשמה דמה הוי ומה גרע הא לא יכתוב עכ"פ תורף הגט מפאת הזאת דלאו בר כריתות הוא כמו שהערנו בסמוך: ואגב אזכיר עוד מה שאמרתי בחדושי בפי' הש"ס דאמר הרי א"ר נחמן כו' והא ודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ועיין פירש"י ותוס' שנדחקו דהרי שפת יתר הוא דהא כבר אמר לעיל נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ומה סיים בזה. ואולם אמרתי אחר שדקדקנו שינוי לשון של הש"ס דלעיל אמר נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וה"ק והא ודאי כו' בהא חזינן דכונת הש"ס להוציא סברת ה"המ וב"י ותרומות הדשן שהבאנו בסמוך דהא דנכרי אדעתא דנפשיה קעבד רק ספק הוא וכמו שהוציא הר"ב תרומות הדשן מלשון רש"י אלא האי נכרי ודאי אדעתיה דנפשיה קעביד והנ"מ אם הגט פסול ובטל בדיעבד ועיין בב"י היטב. והנה רב נחמן קאמר הכי לאו מלתא כו' דמדנכרי לענין הבאה כו' ש"מ לענין כתיבה כשר. ולכאורה אין ראיה דלעולם י"ל נכרי לענין כתיבה נמי פסול אלא ההפרש בין כתיבה להבאה דבהבאה פסול אפילו בדיעבד דשליחותיה בטל אבל לענין כתיבה עכ"פ בדיעבד כשר אבל לכתחלה פסול משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ספק הוא ולכן לכתחלה פסול ובדיעבד כשר א"כ י"ל דלעולם כולה ר"א היא ולכן מסיים והא נכרי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד כלומר לא ספק הוא אלא ודאי א"כ לר"א אפילו בדיעבד פסול ואמאי ל"ק במתני' כמו שתני לענין הבאה וע"כ דמתניתין כר"מ אתיא דאפילו לכתחלה כשר דוק ועיין ועיין לעיל בדברי רבינו המחבר סוף הל' ז'. ומדברי הרמב"ם הלכות תפילין פרק א' הי"א נמי משמע דהאי דאמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ודאי הוא ולא ספק דהא פסק שם וז"ל גויל של ס"ת וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבוד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין שהכותי על דעת עצמו הוא עושה ולא על דעת השוכר אותו לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשאוהו הכותי פסול עכ"ל. וכתב הכ"מ שם דרמב"ם למד דין זה דלא מהני אם ישראל מצוה לו לכתוב לשמה מסוגיא דגיטין דף כ"ג והוא סוגייתינו ואי אמרת דספק הוא דאולי כתב לשמה מפני מה הס"ת בדיעבד פסולה הא הוי רק ספק וככל ספק דרבנן דכל עצמה שבעינן עיבוד לשמה לאו הלכה למשה מסיני הוא ועי' בהרא"ש הלכות קטנות מביא לצדד דאם אין ס"ת אחרת כשרה אף אם ודאי ידעינן שלא נעבד העור לשמה ועיין בטור ובש"ע סי' רע"א ובב"י שם וע"כ דהר"מ סובר שהאי שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד הוא ודאי. ומעתה לדעת הרמב"ם נמי לא מהני גבי מצה אם לש הגוי וישראל עומד ע"ג וכמו שהובא בש"ע סי' ת"ס סעיף א דודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וכרשב"א בתשו' סי' כ"ו הובא בב"י ועיין במג"א שם סק"א ובפר"ח שם וראיתי להרשב"א בתשובה ההיא וכן נכפל תשובה זאת ברשב"א סי' תקצ"ג שכתב וז"ל והר"ר יונה כתב דכל שאפשר לעשותו ע"י שליח כגט ושחיטה כונת העומד ע"ג ככונת העושה מעשה דהו"ל כשליח ואפילו בגט כשר ואפילו שוטה ואפילו בשחיטה אלו היה גדול עומד ע"ג כו' אבל חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח אף כונת העומד ע"ג לא מהני בין בשוטה בין בחרש וקטן עכ"ל. כונת רבינו יונה כך היא כל דבר שאין נעשית אלא ע"י עצמו כגון חליצה שא"א ע"י אחר דלא מהני אם אחר חולץ אלא אחי המת צריך לחלוץ בעצמו אבל גט ושחיטה מהני אם אחר כותב או משום דלא בעינן כלל שליחות ואחר יכול לעשות כמו שחיטה אף אם הבהמה שייך לראובן שמעון יכול לשחוט ואין צריך לזה אפילו לשליחות וכן גט אחר כותב או שא"צ לשליחות כלל וכלל גבי כתיבת הגט כהך פוסקים או אפילו אם צריכין לשליחות גבי כתיבה כדעת הר"י ודעמיה מ"מ מהני שליח אבל גבי חליצה לא כן שלא מהני כלל וכלל שליח אלא האח של המת עצמו צריך לחלוץ זהו ברור כונת הר"ר יונה ובא הוא לתרץ קושית התוס' בסוגיין דהקשו מהאי דחולץ דלא מהני עומד ע"ג ותירץ הוא דמש"ה לא מהני משום דצריך הפעולה לעשות ע"י עצמו צריך למפעל הפעולה ובסיועת אחר שפיר דמי והיינו שהר"ר יונה נמי סובר בעיקר הענין כפירוש התוס' דגבי שחיטה נמי מהני עומד ע"ג והא דאחרים רואין אותן פסולין למ"ד דבעי כונה לשחיטה התם ה"ט דאין מכוין לשום דבר וכמו שמחלק תוס' עצמן בכונות הנושא לענין אחד עומד ע"ג ולענין אחרים רואין ראייה בעלמא ומעתה אין אנכי רואה שום פקפוק בדברי הר"ר יונה ותמה אני על הרב בני יעקב דף קל"ז וז"ל ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' כ"ו שכתב משם הר"י תי' אחר למ"ש התוס' מהאי סוגיא דגדול עומד ע"ג להאי דחולין דבמידי דמהני שליחות כגון גט ושחיטה ומהני געע"ג יע"ש ונראה דטעות סופר מ"ש דמהני בשחיטה שליחות דהא לדעת ר"י רואין אותן וגדול עומד ע"ג כי הדדי נינהו ומהאי דחולין מוכח דלא מהני היכי דבעי כונה לכן נראה שט"ס הוא דבשחיטה לא חשיב שליחות משום דהשוחט כונתו לחשוב לע"ז ולפוסלו וכ"כ שם בחדושיו לחולין ע"ש והנראה לעניות דעתי כתבתי כי לפי דעתי אין כאן ט"ס כלל ועיקר הדברים שבא הר"ר יונה לתרץ הוא מחליצה וכונתו מבואר לכל מעיין שם ובהאי דעומד הרב ז"ל פה להקשות על הני רבוותא דס"ל דלא בעינן שליחות גבי כתיבה א"כ קשה מהאי דהקשה הש"ס כתובות ריש פ' המדיר ע' ב ופרנס לאו שליחותיה קעביד אמר ר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך הש"ס וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והא תנן מי שהיה מושלך כו' והשתא אי לא בעינן שליחות מאי קא פריך הש"ס הא לא בעינן שליחות ומסיק רבינו המחבר דעיקר קושית הש"ס ממאי דאמרינן הרי אלו יכתבו ויתנו והא גבי נתינה ודאי בעינן שליחות עד כאן לשון רבינו דברי פי חכם חן ואמת יהגה חכו. אמנם אין כן דעת גדולים ועי' בשיטה מקובצת בכתובות שם שהביא משם כמה ראשונים קושית הרב והוכיח דבעינן שליחות לכתיבה מכח הוכחה זאת ולא מתרץ כדעת הרב. ודאתאן עלה נימא מלתא במה שתרצתי קושית הר"ן על הרמב"ן בענין הזה וז"ל הר"ן שם כפי אשר הביאו הרב פה וא"ת הא תנן בפ' אין בין המודר ל"ה ב ותורם כו' אלמא כה"ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתיה כו' וגבי תרומה אפילו גלי דעתיה נמי מהני כדאמרינן בפ' ואלו מציאות כו' כ"כ בחדושי הרמב"ן ז"ל ותמהני דהתם בפ' אלו מציאות דוקא דשויא שליח כו' וה"נ מסתברא דאי לא שויא שליח מי הוי תרומתו תרומה דאתם גם אתם לרבות שלוחכם כו' עכ"ל הר"ן עייש"ה. ואומר אני דיש לקיים דברי הרמב"ן דהנה ודאי הר"ן בנדרים שם ד"ה ה"נ באומר כל הזן אינו מפסיד כתב נמי לכאורה כזה הלשון דבכה"ג מהני גבי תרומה דבגלוי דעת לחוד סגי לאו למימר כדעת הרמב"ן לכאורה דא"כ דברי הר"ן סותרין את עצמן אלא דכונתו כמו שמסיים הכא דכל הרוצה הוי שליחות מעליא אלא גבי נדר לא הוי מהני כיון דלאו לדידיה שויא שליח וכן משמע מסיומא דברי הר"ן שם שכתב בהדיא דהוי לשון שליחות והוי לישנא מציעתא ומשו"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לגבי תרומה הוה שליחות עייש"ה אבל להרמב"ן דכתב דלא הוי לשון שליחות כלל אלא דלגבי תרומה לא בעינן שליחות שפיר הקשה הר"ן הא ודאי לגבי תרומה נמי בעינן שליחות דאתם גם אתם כו' לכן נראה לי לומר דבר חדש דהנה יעויין בתשובת תרומת הדשן סי' קפ"ח דר"ל ולצדד כיון דשליחות מטעם זכייה הוא היכא דאיכא זכייה לבעל הבית לא בעינן שליחות בהדיא והקשה הוא עצמו מאלו מציאות שם דאמרינן דצריך לשויא שליח אף דנגלה דעתו למפרע דניחא ליה וזכות ליה ומסיק היינו כיון דבשעת הפרשה לא ידענו דניחא ליה עייש"ה בכל דבריו וא"כ יש לומר דהכא בנדרים איירי בגוונא דניחא ליה וזכות הוא לו ונעשה שלוחו ממילא כיון דזכייה מטעם שליחות אלא אם לא גילה דעתיה מתחלה ואמר כל הרוצה לתרום כו' לא מהני אח"כ שניחא ליה וידעינן למפרע שזכות הוא לו כסברת תרומת הדשן בסוף דבריו דעל למפרע לא מהני לכך צריך גילוי דעת ובמה שאמר כל הרוצה לתרום מגלי דעתיה דניחא ליה וידעינן בשעת הפרשה ואף שלא הוי לשון שליחות מ"מ נעשה שלוחו מפאת זכייה ועיין בזה: ואגב אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון ש"ע י"ד שלי סי' רל"ה סק"ח דמסיק שם הש"ך להלכה דאם הדיר הנאה מאשתו ואמר כל הזן אינו מפסיד אף שהוא אינו שלוחו מ"מ חייב לשלם וע"ש בט"ז וכתבתי שם בגליון זה ליתא ונעלם מרבינו הש"ך דברי הר"ן בנדרים ל"ה ב' בסוף ד"ה ה"נ דכתב בפי' וז"ל וה"נ מוכח דהא דאומר כל הזן אינו מפסיד אינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל וכן העלה הרב שיטה מקובצת על כתובות בשם גדולי ראשונים ק"ל עכ"ל שם: ומידי דברי זכור אזכור ואעתיק הנה מה שכתבתי בחדושי כי הוא דבר נחמד מאוד ורווחא שמעתתא והוא לפירוש הש"ס בנדרים ל"ה ב' שאיירינן ביה דהכי רהיטא סוגיין שם איבעי' להו כו' ת"ש כו' וא"א צריך דעת הא קא מהני כו' ועיין שם בר"ן ד"ה אלא לאו א"צ דעת דכ' וז"ל ומאי דכתיב במקצת נסחו' וא"א צריך דעת הא קא מהני ליה לישנא יתירה הוא דהא כבר אמרינן אילימא לדעתיה של בעל הכרי הא קא מהני ליה עכ"ל ועיין בחדושי רשב"א ונ"ל לקיים הגירסא דהא אף לפי גירסא שלפנינו קשיא אמאי משני הש"ס לישניה דמתחלה אמר הש"ס הא קא מהני בשליחותיה ואח"כ נקט הש"ס סתם הא קא מהני וגם נראה לפרק קושית תוס' ישנים אמאי נקט הש"ס לעולם משל בעל הכרי כו' ובאומר כל כו' דהוי לנקוט סתם דאיירי באומר ואפילו אי המתני' איירי משלו כו' דהנה לפי דעת הר"ן איירי דוקא באומר כל הרוצה לתרום כו' אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד ליתא דלא הוי לשון שליחות והנה ודאי יש לחתור סברא נכונה דודאי אם התורם משל בעל הכרי על בעל הכרי צריכין לשליחות מעליא וצ"ל לשון שליחות אבל אם תורם משלו על בעל הכרי הרי מפאת סברא אחת הוי שליח ממילא כיון דזכות הוא כמו שמצדד הש"ס בחד צד ספק של האיבעיא רק דאנו מסופקין דלמא לאו זכות היא לו דאף שמרויח בממונו ואינו צריך לתת התרומה לכהן משלו מ"מ לא ניחא ליה דניחא לי' יותר למיעבד מצוה ושכר מצו' יותר נוח לו מריוח ממון א"כ לפ"ז אם אומר כל התור' אינו מפסיד אף אי לא הוי לשון זאת לשון שליחות מ"מ אם אח"כ תורם אחד משלו על של בעל הכרי הזה הוי תרומתו תרומה ולא אמרינן הא צריך להיות שליח ולשון הזה לא שויתיה שליח זה ליתא דכיון דגלי אדעתיה בלשון הזה שאמר כל התורם אינו מפסיד שלא ניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו א"כ ממילא הוי שלוחו מטעם זכות הוא לו שמרויח ממונו כל זה באינש דעלמא אבל אם אחד הדיר הנאה מחבירו אכתי איכא לפקפק בכה"ג מפאת דבר אחר דהנה הרי כתב הר"ן בד"ה אלא אדעתיה דנפשיה וז"ל ואתיא מתני' כחנן דלרב

1 פרי מגדים על יורה דעה פתח ↗

דע דקשיא לי✍הא דתנן פיגולן פיגול וכן כה"ג ביו"כ אף דנימא דבעינן שיוציא בשפתיו אין שומע לו ואיך נאמן והא אין אדם משים עצמו רשע כמבואר בכתובות עדים שאמרו אנוסים מחמת ממון אין נאמנים דמשימין נפשייהו רשיעא ועיין תוס' שם וכן פסק הר"מ בהלכות עדות הי"ב אף דיש להם מיגו. ואולי התורה גילה ביה"כ או דפגול הוא לא יחשב לו מיותר באמת דשלוחי דרחמנא נינהו ועיין נדרים ובר"ן שם לומר דנאמנים הם מכ"מ. אלא דא"כ השוחט בהמות חבירו ואמר שחטתי לעבודת כוכבים אמאי מהימן נימא דאין אדם משים עצמו רשע. וא"ל שיש לו מיגו דהוה מקלקל בשחיטה חדא דאף במיגו אין נאמן ועוד דלענין הנאה לית ליה מיגו שוב ראיתי בס' א' נקרא קול בן לוי בסוף הס' קצת חידושים מבעל כה"ג וז"ל ראובן שאמר לשמעון שחוט בהמה זו ואחר ששחט אמר ששחט לעבודת כוכבים אינו נאמן רש"י חולין מ' ד"ה רבוצה ועיינתי שם ואין אומר ואין דברים שם וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה וצ"ע:

2 נדרים פתח ↗

גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי כָּהֲנֵי, שְׁלוּחֵי דִידַן הָווּ, אוֹ שְׁלוּחֵי דִשְׁמַיָּא? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְמוּדָּר הֲנָאָה. אִי אָמְרַתְּ דִּשְׁלוּחֵי דִידַן הָווּ, הָא מְהַנֵּי לֵיהּ וְאָסוּר. וְאִי אָמְרַתְּ שְׁלוּחֵי דִשְׁמַיָּא — שְׁרֵי. מַאי?

1 גמ' איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הם - אע"ג דבפ"ק דקדושין דף כג: אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי אפילו הכי בעי הכא למיפשטא ממתני' או מברייתא:

2 הא קמהני ליה - וכיון דעביד שליחותיה מהני ליה הוא דבשלמא אי שלוחי דשמיא נינהו אע"ג דשרי להו בהאי קרבן למיכל בקדשים אין זה אלא גרמת הנאה בעלמא ושרי:

1 קנאת סופרים על ספר המצוות פתח ↗

ועל תפיסה זו תירצו מהר"י די"ל ובעל לב שמח דאי היה מוטל על המקריבים לעשות אותן פעולות הצריכות לכל אחד ממיני הקרבנות ניחא שלא למנות הבאת הקרבן ואופן הקרבתו אלא למצוה אחת אבל השתא שנצטוו הבעלים בהבאת הקרבן ונצטוו ג"כ הכהנים במעשים הראויים להקרבתם ובא הכתוב וצוה לכל אחד מהן כיחוד ההבאה והמעשה הראוי יתכן שיהיו נחשבין למצות חלוקות כמו שהמצווין ג"כ חלוקים ביניהם, וזה התירוץ עולה יפה כפי הסברא הנכונה. ונלע"ד שיש עוד להביא ראיה ברורה ממאי דאיבעיא לן בגמ' בפ"ד דנדרים דף ל"ה: הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דשמיא ואע"ג דהתם לא איפשיטא בעיין כבר כתב הר"ן שם דמפ"ק דקדושין דף כ"ג: מוכח דשלוחי דשמיא נינהו, ובשלמא אי הוו שלוחי דידן שפיר קאמר הרמב"ן ז"ל דהבאת הקרבן והקרבתו אינן מצות חלוקות כיון דשלוחו של אדם כמותו אבל השתא דקי"ל דשלוחי דשמיא נינהו ודאי דיש למנותן לשתי מצות חלוקות והמשל בזה במלך שצוה לעמו להביא מס לאוצרותיו ואח"כ צוה לממונים על האוצרות שיעשו ממנו כך וכך הלא למצות חלוקות יחשבו שהרי גם המצווין חלוקים הם בעניניהם ודא ודאי קושטא דמלתא היא לא השאה שאינה אמת כמאמר הרמב"ן ז"ל:

« ר"ן על נדרים ל״ה ע״ב:א׳ ר"ן על נדרים ל״ה ע״ב:ד׳ »