רד"ק על דברי הימים ב' ד׳

« רד"ק על דברי הימים ב' ג׳:י״ז רד"ק על דברי הימים ב' ה׳:א׳ »

2 עירובין פתח ↗

עֲגוּלָּה רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא מְרוּבַּעַת. הָא תּוּ לְמָה לִי? סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶיקֵּפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים יֵשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח.

3 עירובין פתח ↗

בְּמַיִם״ — בְּמֵי מִקְוֶה. ״כׇּל בְּשָׂרוֹ״ — מַיִם שֶׁכׇּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן, וְכַמָּה הֵן? אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים, מֵי מִקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה. כַּמָּה הָווּ לְהוּ? חֲמֵשׁ מְאָה גַּרְמִידֵי, לִתְלָת מְאָה — מְאָה, לְמֵאָה וְחַמְשִׁין — חַמְשִׁין. בְּאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין סַגִּיא! הָנֵי מִילֵּי בְּרִיבּוּעָא — יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה עָגוֹל הָיָה. מִכְּדֵי, כַּמָּה מְרוּבָּע יָתֵר עַל הֶעָגוֹל? רְבִיעַ. לְאַרְבַּע מְאָה — מְאָה, לְמֵאָה — עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. הָנֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה הָווּ לְהוּ! תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, שָׁלֹשׁ אַמּוֹת תַּחְתּוֹנוֹת מְרוּבָּעוֹת, וּשְׁתַּיִם עֶלְיוֹנוֹת עֲגוּלּוֹת. נְהִי דְּאִיפְּכָא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ — דִּ״שְׂפָתוֹ עָגוֹל״ כְּתִיב, אֶלָּא אֵימָא חֲדָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל״. ״בַּת״ כַּמָּה הָוְיָא — שָׁלֹשׁ סְאִין, דִּכְתִיב: ״מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכּוֹר״, דְּהָוֵה לְהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי גְּרִיוֵי. וְהָא כְּתִיב: ״מַחֲזִיק בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים״? הָהוּא לְגוּדְשָׁא. אָמַר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי גּוּדְשָׁה, תִּלְתָּא הָוֵי. וּתְנַן נָמֵי: שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, כַּוֶּורֶת הַקַּשׁ וְכַוֶּורֶת הַקָּנִים, וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שׁוּלַיִם וְהֵן מַחֲזִיקוֹת אַרְבָּעִים סְאָה בַּלַּח, שֶׁהֵן כּוֹרַיִים בַּיָּבֵשׁ — טְהוֹרִין. מַתְנִי׳ לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ — גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרׇחְבָּן וְעוֹבְיָין כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רׇחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. גְּמָ׳ לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ כּוּ׳. לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר לְחָיַיִן בָּעִינַן? לָא, מַאי לְחָיַיִן — לְחָיַיִן דְּעָלְמָא. אִי הָכִי, קוֹרָה נָמֵי — נִיתְנֵי קוֹרוֹת, וּמַאי קוֹרוֹת: קוֹרוֹת דְּעָלְמָא! הָכִי קָאָמַר: אוֹתָן לְחָיַיִן שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים — גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרוֹחְבָּן וְעוֹבְיָין כׇּל שֶׁהוּא. וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא, תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֲפִילּוּ כְּחוּט הַסַּרְבָּל. תָּנָא עָשָׂה לֶחִי לַחֲצִי מָבוֹי אֵין לוֹ אֶלָּא חֲצִי מָבוֹי. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא אֵימָא: יֵשׁ לוֹ חֲצִי מָבוֹי. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי לְאִישְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּכוּלֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רָבָא: עָשָׂה לֶחִי לְמָבוֹי וְהִגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע שְׁלֹשָׁה, אוֹ שֶׁהִפְלִיגוֹ מִן הַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. אֲפִילּוּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אָמְרִינַן לָבוּד — הָנֵי מִילֵּי לְמַעְלָה, אֲבָל לְמַטָּה, כֵּיוָן דְּהָוְיָא מְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִין בּוֹקְעִין בָּהּ — לָא קָאָמַר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר רׇחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא בְּהֵילְמֵי וְלֹא בִּלְחָיַיִן. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא: בְּהֵילְמֵי אֲמַרְתְּ לַן, בִּלְחָיַיִן לָא אֲמַרְתְּ לַן? מַאי שְׁנָא בְּהֵילְמֵי — דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, לְחָיַיִן נָמֵי — פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי לְחָיַיִן, מִשּׁוּם דְּקָאֵי רַבִּי כְּווֹתֵיהּ. רַב רְחוּמִי מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא בְּהֵילְמֵי וְלֹא בִּלְחָיַיִן. אֲמַר לֵיהּ: אָמַרְתְּ? אֲמַר לְהוּ: לָא. אָמַר רָבָא: הָאֱלֹהִים! אַמְרַהּ, וּגְמִירְנָא לַהּ מִינֵּיהּ. וּמַאי טַעְמָא קָא הָדַר בֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי נִימּוּקוֹ עִמּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: הִילְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָבַר. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ״. אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָבַר.

6 אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא פתח ↗

משנהבן קטין – שהיה בימי הבית השני, עשה שנים עשר דד – ברזים, לכיור – שבמקדש, שהיו הכוהנים רוחצים ממנו את ידיהם ואת רגליהם, שלא היו בו אלא שנים – שני ברזים בלבד. אף הוא – בן קטין, עשה מכני לכיור – מתקן שהיה לו גלגל של עץ משנה תמיד א,ד; ג,ח, ובעזרת הגלגל שיקעו את הכיור בבור של מים מקור המילה 'מכני' ביוונית, ומשמעה: מתקן להעלאת חפצים כבדים, שלא יהו מימיו נפסלין בלינה – שכל דבר המקודש בכלי שרת שבמקדש נפסל בלינה, ואף מי הכיור היו נפסלים בלינה והיו צריכים לשופכם בכל בוקר ולמלא את הכיור במים אחרים, ועל ידי המכני נתחברו מי הכיור למי הבור ולא נפסלו. מונבז המלך – של חדייב, שהתגייר עם אימו הלני כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית השני, עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הלני אמו עשתה נברשת מילה שאולה כנראה מפרסית של זהב על פתחו של ההיכל – תלויה על הפתח. אף היא – הלני המלכה, עשתה טבלה לוח של זהב – שהיתה קבועה בכותלו של ההיכל והיתה נראית מהאולם תוספתא סוטה ב,א, שפרשת סוטה כתובה עליה – כדי שיעתיק כוהן ממנה את מגילת הסוטה בשעה שישקה את הסוטה את מי המרים. ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו – שעשה לשער שבמזרח העזרה, כמסופר בברייתא שלהלן, ומזכירין אותו לשבח – על הדלתות שעשה.• • • תלמודבן קטין עשה שנים עשר דדים לכיורבמשנה שנינו: "בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור". שואלים: ויעשו דדין זה על גבי זה? – מדוע עשה בן קטין שנים עשר ברזים זה לצד זה, ולא עשה אותם זה על גבי זה, העליון בראש הכיור והתחתון בתחתית הכיור? ב"ספר ניר" כתב, שהשאלה היא שיעשו זה על גבי זה אבל לא יהיו מכוונים זה על גבי זה כדי שיוכלו כוהנים לקדש מהכיור בבת אחת. - משיבים לשאלה להלן אמר רבי יונה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי: כיום מרובה של תמיד – בן קטין עשה שנים עשר ברזים לכיור כדי שיוכלו שנים עשר הכוהנים העסוקים בהעלאת איברי התמיד של השחר ונסכיו ואילך ביום המרובה, שהוא יום טוב ראשון של חג הסוכות שחל בשבת תשעה מעלים את איברי התמיד ונסכיו, שניים מקטירים שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, ואחד מעלה מים לניסוך ראה משנה יומא ב,ה, לקדש את ידיהם ורגליהם מהכיור בבת אחת, ולא יצטרך אחד להמתין לחברו ולא תתאחר העבודה. בבלי יומא לז,א: "בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור". - תנא: כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכוהנים העסוקים בתמיד אחד זורק את דמו, אחד מדשן את המזבח הפנימי, אחד מדשן את המנורה, ותשעה מעלים את איברי התמיד ונסכיו ראה משנה יומא ב,ג מקדשים ידיהם ורגליהם בבת אחת השוחט את התמיד אינו במניין זה, מפני שאינו צריך להיות כוהן ואינו טעון קידוש ידיים ורגליים. שני התלמודים חלוקים בטעם הדבר שבן קטין עשה שנים עשר דדים לכיור. ומשיבים לשאלה שלעיל: העליון משם כלי פחות ברובו, והתחתון אֵין בו משם אוירו של כלי – בן קטין לא עשה שנים עשר ברזים זה על גבי זה, מפני שאילו עשה כך, הברז העליון שבראש הכיור היה פסול מלקדש בו כיוון שהיו בכיור נקבים הרבה למטה ממנו שממנו יוצאים הברזים האחרים והיה נראה כאילו הכיור הוא כלי פחות נקוב ברובו שאינו נחשב כלי, וגם הברז התחתון שבתחתית הכיור היה פסול מלקדש בו כיוון שהיה סמוך לתחתיתו והיה נראה כאילו אין המים שיוצאים דרך הברז באים מאווירו מתוכו של כלי, ולכן לא עשו את הברזים זה על גבי זה, מפני שקידוש ידיים ורגליים צריך להיות מכלי כך פירש הרב אפרים זלמן מרגליות בשו"ת "בית אפרים" "יורה דעה" סימן נג, ופירושו נראה לנו יותר משאר הפירושים של מפרשי הירושלמי.• • • הים של שלמהשלמה המלך עשה בבית המקדש כלי קיבול גדול של מים עשוי נחושת שנקרא הים של שלמה. הים עמד על שנים עשר בקר שוורים יצוקים מנחושת. אמר רבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: אמת המים היתה מושכת לו מעיטם – תעלת מים היתה מזרימה מים מעיטם עיר בנחלת שבט יהודה, מדרום לבית לחם, ובקרבתה נובע מעיין - עין עיטם, הנמצא למרגלות התחתונה שבבריכות שלמה להר הבית, והמים היו מגיעים לים של שלמה שבמקדש, והיו רגלי שבדרום צריך לומר: 'רגלי שוורים', כמו בהבאת הירושלמי בריטב"א, ברשב"א, ברד"ק דברי הימים ב ד,ו, ברא"ש, בר"מ המאירי, בראב"ד, בתוספות, ברמב"ן, בראבי"ה, ברי"ד, בר"ח, ב"אגודה", ב"ספר הרוקח", ב"ספר מצוות גדול", ב"ספר המנהיג", בתוספות ישנים ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" פחותין כרימונים – רגליהם של השוורים, שהים היה עומד עליהם, היו נקובות תחת הקרקע כמוציא רמון נקב שדרכו יכול לצאת רימון וחלולות, והמים שהיו באים מעיטם היו נכנסים ועולים דרך רגלי השוורים אל הים. יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בבית השני היה ים של שלמה. יש הכרח לומר כך, כי אמת המים שהיתה מושכת לו מים הותקנה בימי הבית השני. רבי שמעון בר כרסנא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי אמר בשם רבי אחא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי: הים – של שלמה, - בית טבילה לכהנים הוא – שהיו כוהנים טובלים מטומאתם בתוכו כמו במקווה, שנאמר בים של שלמה: "וְהַיָּם לְרָחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ" דברי הימים ב ד,ו. ותמהים: ולא כלי הוא?! בתמיהה – הרי אין טבילה בתוך כלי, כי מים שבכלי הם שאובים, ואיך היה הים כשר לטבילת כוהנים בתוכו? מים שאובים פוסלים את המקווה לטבילה ומתרצים את התמיהה: בהבאת הירושלמי ברא"ש, בריטב"א, בראב"ד, בר"ח, ב"ספר הרוקח", ב"ספר מצוות גדול" ובתוספות ישנים נוסף: 'כההיא דאמר רבי יהושע בן לוי:' אמת המים מושכת לו מעיטם, והיו רגלי שבדרום צריך לומר: 'רגלי שוורים' פחותים כרימונים – אף על פי שהים שעשה שלמה היה כלי, אין המים שבו כשאובים שפסולים למקווה, כי רגליהם של השוורים, שהים היה עומד עליהם, היו נקובות תחת הקרקע כמוציא רמון נקב שדרכו יכול לצאת רימון, וכלי שנקוב כמוציא רמון יצא מתורת כלי. הקטע על הים של שלמה בא בעקבות הקטע הקודם על הכיור, שכן שניהם שימשו לרחצה לכוהנים.• • •

21 מנחות פתח ↗

וְתַמְנֵי סְרֵי דְּקָנִים, הָא עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין. כַּפְתּוֹרִין נָמֵי אַחַד עָשָׂר כַּפְתּוֹרִין: תְּרֵי דִּידַהּ, וְשִׁשָּׁה דְּקָנִים, וְכַפְתֹּר וְכַפְתֹּר וְכַפְתֹּר, הָא חַד סָר. אֶלָּא פְּרָחִים תִּשְׁעָה מְנָלַן? פְּרָחִים תְּרֵי דִּידַהּ, וְשִׁשָּׁה דְּקָנִים – תְּמָנְיָא הָווּ! אָמַר רַב שַׁלְמָן: כְּתִיב ״עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִיא״. אָמַר רַב: גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה תִּשְׁעָה טְפָחִים. אֵיתִיבֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: אֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי מְנוֹרָה וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: שִׁימִי אַתְּ? כִּי קָאָמֵינָא מִשְּׂפַת קָנִים וּלְמַעְלָה. כְּתִיב: ״וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב הוּא מִכְלוֹת זָהָב״. מַאי ״מִיכְלוֹת זָהָב״? אָמַר רַב אַמֵּי: שֶׁכִּילַּתּוּ לְכׇל זָהָב סָגוּר שֶׁל שְׁלֹמֹה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְכׇל אַחַת וְאַחַת הֵבִיא לָהּ אֶלֶף כִּכַּר זָהָב, וְהִכְנִיסוּהוּ אֶלֶף פְּעָמִים לְכוֹר, וְהֶעֱמִידוּהוּ עַל כִּכָּר. אִינִי? וְהָכְתִיב: ״וְכׇל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה״! זָהָב סָגוּר קָא אָמְרִינַן. וּמִי חֲסַר כּוּלֵּי הַאי? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֶׂה וְהָיְתָה מְנוֹרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יְתֵירָה עַל שֶׁל מֹשֶׁה בְּדִינַר זָהָב קוּרְדְיָקֵינִי, וְהִכְנִיסוּהָ שְׁמוֹנִים פְּעָמִים לְכוֹר, וְהֶעֱמִידוּהָ עַל כִּכָּר. כֵּיוָן דְּקָאֵי קָאֵי. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: ״עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה״, שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשֶׂיהָ מִמְּקוֹם טׇהֳרָה. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״ שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשָׂיו מִמָּקוֹם טָהוֹר? אֶלָּא טָהוֹר – מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא, הָכָא נָמֵי טְהוֹרָה – מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה. בִּשְׁלָמָא הָתָם, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״, מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא? כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכׇל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת אֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים, וּמַרְאִים לָהֶם לֶחֶם הַפָּנִים, וְאוֹמֵר לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם. מַאי חִיבַּתְכֶם? כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״. אֶלָּא הָכָא, ״טְהוֹרָה״ מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה? פְּשִׁיטָא, כְּלֵי מַתָּכוֹת נִינְהוּ, וּכְלֵי מַתָּכוֹת מְקַבְּלִין טוּמְאָה! אֶלָּא, שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשֶׂיהָ מִמְּקוֹם טׇהֳרָה. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָרוֹן שֶׁל אֵשׁ וְשֻׁלְחָן שֶׁל אֵשׁ וּמְנוֹרָה שֶׁל אֵשׁ יָרְדוּ מִן הַשָּׁמַיִם, וְרָאָה מֹשֶׁה וְעָשָׂה כְּמוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּרְאֵה וַעֲשֵׂה כְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר״. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הׇרְאֵיתָ בָּהָר״, הָכִי נָמֵי? הָכָא כְּתִיב ״כְּמִשְׁפָּטוֹ״, הָתָם כְּתִיב ״כְּתַבְנִיתָם״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גַּבְרִיאֵל חָגוּר כְּמִין פְּסִיקְיָא הָיָה, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה מַעֲשֵׂה מְנוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיוּ קָשִׁין לוֹ לְמֹשֶׁה, עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶצְבָּעוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: מְנוֹרָה, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּשְׁרָצִים. מְנוֹרָה – דִּכְתִיב: ״וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה״, רֹאשׁ חוֹדֶשׁ – דִּכְתִיב: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״, שְׁרָצִים – דִּכְתִיב: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״. שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וַאֲפִילּוּ כְּתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקוֹצָהּ שֶׁל יוֹד. וְהָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לִכְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל אוֹת שֶׁאֵין גְּוִיל מוּקָּף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ – פְּסוּלָה. אָמַר אַשְׁיָאן בַּר נַדְבָּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: נִיקַּב תּוֹכוֹ שֶׁל הֵ״י כָּשֵׁר, יְרֵיכוֹ פָּסוּל. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לְדִידִי מִפָּרְשָׁה לִי מִינֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר: לְדִידִי מִפָּרְשָׁה לִי מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: נִיקַּב תּוֹכוֹ שֶׁל הֵ״י כָּשֵׁר, יְרֵיכוֹ – אִם נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּשִׁיעוּר אוֹת קְטַנָּה כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. אַגְרָא חֲמוּהּ דְּרַבִּי אַבָּא,

1 עשר באמה משפתו אל שפתו. שהיה רחבו עשר אמות. והקפו שלשים אמה, כמו שאומ' קו שלשים באמה יסב אותו, שכל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח ב' עירובין יד,א:

2 ודמות בקרים תחת לו סביב. מלת "לו" שבה אל "שפתו" שזכר פס' ב, כמו שאמ' במלכים "מתחת לשפתו" מ"א ז,כד; ואע"פ ש"שפה" לשון נקבה, הנה מצאנו "שפה יהיה" שמ' כח,לב – לשון זכר. או שבה מלת "לו" אל "הים" פס' ב, ואינו רוצה לומר מתחתיו ממש; אלא בקומתו מתחת היו מצוירים דמות הבקרים. ובקרים שזכר הנה הם הפקעים שזכר בספר מלכים מ"א שם, ותרג' יונתן "פקעים" – "דמות ביעין"; א"כ נצטרך לפרש כי גופם היה עגול כדמות ביצים, ופניהם היו דמות פני בקרים:

3 עשר באמה מקיפים את הים סביב. פרשו רבותי' ז"ל ב' ערוב' יד,ב כי השלש אמות התחתונות היו מרבעות והשתים העליונות עגולות – כי קומת הים חמש אמות לעיל פס' ב. ופי' "עשר באמה" כי הבקרים היו בשלש אמות התחתונות שהיה הים מרבע בהם, ובהם היו הבקרים; וזהו שאמ' "עשר באמה", פי': עשר באמה לכל רוח. הנה היה רִבוּע הים ארבעים אמה, ועגולו מלמעלה שלשים אמה:

4 יצוקים במצקתו. השם: "מוּצֶקֶת", בפלס "מוֹלֶדֶת" בר' כד,ח, ואם זה בחל"ם וזה בשר"ק. ופי' כי אלה הבקרים הותכו עם הים כאחד, לא שחברו בו אחר כן:

5 עומד על שנים עשר בקר. גם זה הפסוק מעיד כי הים היה מרבע מתחת, שהרי מונה לו ארבע רוחות ככל מרובע, ובכל רוח היו שלשה בקר שהיה הים עומד עליהם:

6 מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל. ובספר מלכים: "אלפים בת יכיל" מ"א ז,כו! פירשו רבותי' ז"ל ת"צ כלים ב"מ ה,ב: אלפים בלח ושלשת אלפים ביבש; כי כל כלי מחזיק בדבר יבש – אם גודשין אותו – שליש יותר על שמחזיק בדבר לח שאין אדם יכול לגדוש אותו – שהגדיש הוא שליש הכלי. וכן אמרו במשנה כלים טו,א: שדה תיבה ומגדל וכוורת הקש, אע"פ שיש להם שולים, אם מחזיקות ארבעים סאה בלח, שהן כורַיִן ביבש, טהורים – וכורַיִם הם ששים סאה:

7 חמשה מימין וחמשה משמאל. פי': מימין כיור משה ומשמאלו. וכן במנורות – חמש מימין מנורה שעשה משה וחמש משמאלה להלן פס' ז; וכן בשלחנות – חמש מימין לשלחן משה וחמש לשמאלו להלן פס' ח. כן פרשוהו רבותי' ז"ל ב' מנ' צח,ב, כי המנורות כלם היו בדרום והשלחנות כלם בצפון; וכן נתנם משה במשכן – המנורה בדרום שמ' מ,כד והשלחן בצפון שמ' מ,כב. ונחלקו רבותי' ז"ל ב' מנ' צט,א: מהם אמרו כי לא היו מדליקים אלא על מנורת משה ולא היו מסדרין אלא על שלחן משה, שנ' "את מנורת הזהב ונרותיה לבער בערב" הש' להלן יג,יא; ומהם אמרו כי על כלן היו מדליקין שנ' "את המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט" להלן ד,כ, ועל כולן היו מסדרין שנ' "את השלחנות ועליהם לחם הפנים" להלן ד,יט. וכן נראה כי על כולן היו מדליקין ומסדרין, ואע"פ שכל אחד מהם תירץ הפסוקים לדעתו. ומה שאמ' "על מנורת הזהב" הש' להלן יג,יא – להודיע שאף בשל משה היו מדליקין, אע"פ שעשה עשר:

8 לרחצה בהם את מעשה העולה ידיחו בם. "את מעשה העולה" הוא פירוש "לרחצה בהם", כלומ': מה היו רוחצים בהם? את מעשה העולה היו מדיחים בם. או הוא חסר ו"ו השמוש – "ואת מעשה העולה", כלומ': הכיורים היו לרחצה בהם, פי': לרחוץ בהם הכהנים ידיהם ורגליהם, כמו כיור שעשה משה שאמ' בו "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" שמ' ל,יט, ואת מעשה העולה ידיחו בם גם כן:

9 והים לרחצה לכהנים בו. פי': הים היה לטבילת הכהנים, שהיו טובלין מטומאתן בתוכו. ובתלמוד ירושלמי יומא ג,ח מקשה: ולאו כלי הוא? כלומ': היאך היו טובלין בתוכו? והלא הוא כלי, ואין טבילה בכלים! ומתרץ: אמ' ר' יהושע בן לוי: אמת המים היתה נמשכת לו מעין עיטם, והיו רגלי השורים פתוחים כרמונים; כלומ': מתחת לארץ היו באין לו המים, והיו נכנסין ועולין דרך רגלי השורים, שהיו פתוחין מתחתיהם וחלולים:

10 כמשפטם. פי': כמשפט המנורה שעשה משה, עם הגביעים והכפתורים שמ' לז,יז-כב:

11 ויעש מזרקי זהב מאה. אינו אומר שהיו לצורך השלחנות, אלא לזרוק בהם הדם על המזבח היו; אלא מנאם עם השלחנות לזכר הכלים שעשה זהב:

12 והעזרה הגדולה. היא החצר הגדולה שהיו עומדים בה ישראל, ונקראת "עזרה" – שהיו נעזרים בהתפללם שם:

13 ואת הרמונים ארבע מאות. ולמעלה אמ' "ויעש רמונים מאה ויתן בשרשרות" דה"ב ג,טז! המאה שזכר הם לטור האחד, והיו בהם ארבעה טורים רמונים – הנה ארבע מאות. או היו רמונים קבועים בשרשרות זולתי הרמונים הקבועים בשבכות, והיו רמוני השרשרות מאה ורמוני השבכות ארבע מאות:

14 עשה חורם אביו למלך שלמה. פי': כל הכלים האלה עשה חירם יפים וטובים כאביו, כלומ': כמו שהיה עושה אביו של חירם, שהיה נודע ומפורסם באומנות, כמו שאמר למעלה "יודע...בזהב ובכסף" וגו' דה"ב ב,יג. וחסר מ"אביו" כ"ף השמוש; וכמהו רבים, כמו "לב שמח ייטיב גהה" מש' יז,כב, שפרושו "כגהה":

15 בעבי האדמה. פי': בעבי הקרקע יצקם – לא שעשה להם כורים לצקת בהם, כי לא יתכן לכלים גדולים כאלה. ויונתן תרגם "במעבה האדמה" מ"א ז,מו – "גרגשתא", והוא עפר אדום יעשו ממנו הכורים, להתיך בהם המתכות:

16 בין סכות ובין צרדתה. ובספר מלכים "ובין צרתן" מ"א ז,מו; ו"צרתן" ו"צרדתה" קרובים בלשון:

17 הוא מכלות זהב. כמו "כלי זהב", כלומ': כל כלי המנורה הוא זהב. ויש מפרש' "מכלות זהב" כמו "כליל זהב", כלומ': זהב מזוקק הרבה. וכן בדברי רבותי' ז"ל ב' מנ' כט,א: עשר מנורות עשה שלמה, וכל אחת ואחת הביא לה אלף זהב, והכניסוהו אלף פעמים לכור, והעמידוהו על ככר זהב:

18 להיכל זהב. פי': מצופות זהב; כי הדלתות מעץ היו כמו שכת' בספר מלכים, אבל היו מצופות זהב מ"א ו,לד-לה:

« רד"ק על דברי הימים ב' ג׳:י״ז רד"ק על דברי הימים ב' ה׳:א׳ »