פני יהושע על בבא קמא נ״ג

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא קמא נ״ב ×¢×´×‘ פני יהושע על בבא קמא נ״ד ×¢×´× »

1 תוספות על בבא קמא פתח ↗

ונשוף באבן - דוקא נקיט דנשוף באבן אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה הכא דפטור כדפטר לקמן בהפרה בבא קמא דף נג. ושם נתקל בבור ונפל לאחורי הבור וההיא דלעיל דמחייב שמואל צריך לאוקמא כגון שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור ואע"ג דשור שדחף חבירו לבור וגם הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור מחייבין בהפרה שם יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה"נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו:

2 בבא קמא פתח ↗

וְאִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן – הָא אָמַר: כִּי לֵיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַאי, מִשְׁתַּלַּם מֵהַאי!

3 תוספות על בבא קמא פתח ↗

בעל השור חייב - פי' מחצה ובעל הבור פטור לגמרי גזירת הכתוב מונפל שמה שור או חמור מעצמו ולא שיפילוהו אחרים כדפרישית פרק קמא דף יג. ושם.:

5 בבא קמא פתח ↗

יָבִיא עֵדִים שֶׁנִּטְרְפָה בְּאוֹנֶס, וּפָטוּר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: יָבִיא עֲדוּדָה לְבֵית דִּין. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: פְּחַת נְבֵילָה דְּנִיזָּק הָוֵי, וּמָר סָבַר: דְּמַזִּיק הָוֵי? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא דְּנִיזָּק, וְהָכָא בְּטוֹרַח נְבֵילָה קָמִיפַּלְגִי; וְהָתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִין שֶׁעַל בַּעַל הַבּוֹר לְהַעֲלוֹת שׁוֹר מִבּוֹרוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, וְהַמֵּת״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: הַאי טוֹרַח נְבֵילָה, הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דִּבְבֵירָא שָׁוְיָא זוּזָא, וְאַגּוּדָּא שָׁוְיָא אַרְבַּע; כִּי טָרַח – בִּדְנַפְשֵׁיהּ טָרַח! אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכָא, דִּבְבֵירָא שָׁוְיָא זוּזָא, וְאַגּוּדָּא נָמֵי שָׁוְיָא זוּזָא. וּמִי אִיכָּא כְּהַאי גַוְונָא? אִין, דְּהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: כְּשׁוּרָא בְּמָתָא בְּזוּזָא, כְּשׁוּרָא בְּדַבְרָא בְּזוּזָא. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שָׁמִין לֹא לְגַנָּב וְלֹא לְגַזְלָן, אֶלָּא לְנִזָּקִין. וַאֲנִי אוֹמֵר: אַף לְשׁוֹאֵל. וְאַבָּא מוֹדֶה לִי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָכִי קָאָמַר – אַף לְשׁוֹאֵל שָׁמִין, וְאַבָּא מוֹדֶה לִי; אוֹ דִלְמָא, הָכִי קָאָמַר – וַאֲנִי אוֹמֵר: אַף לְשׁוֹאֵל אֵין שָׁמִין, וְאַבָּא מוֹדֶה לִי? תָּא שְׁמַע, דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ, תַּבְרֵהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים לֵיהּ נַרְגָּא מְעַלְּיָא. שְׁמַע מִינַּהּ אֵין שָׁמִין! אַדְּרַבָּה, מִדְּאָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: ״דִּינָא הָכִי?!״ וּשְׁתֵיק, שְׁמַע מִינַּהּ שָׁמִין. אִיתְּמַר, אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁמִין לְגַנָּב וּלְגַזְלָן. רַב פַּפֵּי אָמַר: אֵין שָׁמִין. וְהִלְכְתָא: אֵין שָׁמִין לֹא לְגַנָּב וְלֹא לְגַזְלָן, אֲבָל לְשׁוֹאֵל שָׁמִין – כִּדְרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמִקְצָתָהּ בְּיוֹם שֵׁנִי, מוֹנִין לָהּ מִן הָרִאשׁוֹן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מָה דַעְתָּךְ, לְחוּמְרָא?! חוּמְרָא דְּאָתֵי לִידֵי קוּלָּא הוּא – דְּקָא מְטַהֲרַתְּ לַהּ מֵרִאשׁוֹן! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָחוֹשׁ – חוֹשֶׁשֶׁת; מִימְנָא לָא ממָנְיָא אֶלָּא לְשֵׁנִי. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – דְּאֵין מִקְצָת שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד? תְּנֵינָא: שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ – אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה; סִימָן וָלָד בְּאִשָּׁה, סִימָן וָלָד בִּבְהֵמָה! אִי מִמַּתְנִיתָא, הֲוָה אָמֵינָא דְּיֵשׁ מִקְצָת שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, וּגְזֵירָה מִקְצָתַהּ אַטּוּ כּוּלַּהּ; קָא מַשְׁמַע לַן. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּכוֹר שֶׁנִּטְרַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ. וְכֵן תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּדֹה תִפְדֶּה״, יָכוֹל אֲפִילּוּ נִטְרַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ – חִלֵּק. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. וְהָא אֲנַן תְּנַן בִּמְסִירָה! הוּא דְּאָמַר – כִּי הַאי תַּנָּא: דְּתַנְיָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זוֹ וָזוֹ בִּמְשִׁיכָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זוֹ וָזוֹ בְּהַגְבָּהָה. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, מַה שֶּׁעֲלֵיהֶן – שָׁמִין, וּמַה שֶּׁעַל בְּנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן – אֵין שָׁמִין. אָמַר רַב פָּפָּא: פְּעָמִים אַף מַה שֶּׁעֲלֵיהֶן אֵין שָׁמִין – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בִּגְדוֹל אַחֵי, דְּנִיחָא לְהוּ דְּלִשְׁתַּמְעוּן מִילֵּיהּ. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – פָּטוּר. וְלָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – דְּעַלּוֹיֵי עַלְּיַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ; אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם – דְּהַשְׁתָּא גָּרוֹעֵי גָּרְעַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ, נָמֵי פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי מָסַר לְבֶן דַּעַת. רָבָא אָמַר: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – חַיָּיב. וְלָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם – דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ; אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – חַיָּיב, דְּאָמַר לֵיהּ: אַתְּ מְהֵימְנַתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הַאי לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הִלְכְתָא: גּוֹבִין מִן הָעֲבָדִים. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי? לָא, מִינֵּיהּ. מִינֵּיהּ?! אֲפִילּוּ מִגְּלִימָא דְּעַל כַּתְפֵּיהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁעֲשָׂאוֹ אַפּוֹתֵיקֵי. כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: עָשָׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי, וּמְכָרוֹ – בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ. שׁוֹרוֹ אַפּוֹתֵיקֵי, וּמְכָרוֹ – אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ. מַאי טַעְמָא? הָא אִית לֵיהּ קָלָא, וְהָא לֵית לֵיהּ קָלָא.

9 תוספות על בבא קמא פתח ↗

שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור - כדדרשינן מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין. דמת אסור בהנאה דדרשינן גזירה שוה שם שם מעגלה ערופה בפרק אין מעמידין ע"ז כט: ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בפ"ק דערכין דף ז. ה"נ שער שור פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות פ"ג דף כה. ואפילו הכי כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיניה אדם תדע מדפריך בפ' הפרה לקמן בבא קמא נג: ואיפוך אלא פירוש והמת יהיה לו דשור נדרוש למי שהמת שלו והיכי מצי למימר הכי והא בשור משלם כופר ואע"פ שאין המת שלו אלא על כרחך לא חיישינן בהכי כדפרישית דאשור קאי ובלאו הכי לא קשיא מידי למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה:

10 תוספות על בבא קמא פתח ↗

לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב - וא"ת והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו לעיל בבא קמא י: הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת דברי הכל פטור וכיון דלא מיחייב מיתה לא מיחייב כופר דלעיל בפ' ד' וה' בבא קמא ד' מג. ושם משמע דרבא ס"ל כרבה דאמר דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר דאמר בהדיא דשלא בכוונה משלם דמים ונראה דלא איירי כשדחפוהו שניהם בבת אחת אלא כל אחד בפני עצמו:

11 תמורה פתח ↗

וְזֶה וָזֶה, מוֹדֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְדִבְרֵי הַכֹּל, בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ לֹא הָיָה בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.

1 בגמרא אלא היכי דמי כו' כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור. ראיתי בבעל המאור שהקשה דאפי' בכה"ג אמאי פטור ומ"ש מהא דאמרינן לקמן הניח אבן עפ"י הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור וכו' ומשמע דכ"ע מודו דבעל האבן חייב מיהא בחצי אע"ג דקרקע עולם הזיקתו ובעל האבן גרמא הוא דעביד וה"נ דכוותיה ותירץ דפטור דקאמר הכא היינו מנ"ש וחייב בח"נ וזה דוחק כמ"ש הרמב"ן באריכות בספר המלחמות והאריך בשם הראב"ד דהא דפטרינן הכא היינו משום דקול הכרייה גרם הנפילה והחבט נעשה על ידי קרקע עולם נמצא דבעל הבור לא עביד מידי אבל בלא"ה ודאי חייב ע"ש באריכות ואני בעניי שותא דכל הני רבוותא לא ידענא ולכאורה נראה דלא דמי כלל דבשלמא גבי הניח אבן על פי הבור שכבר היה הבור מקודם שהוא שיעור מיתה והוא קירב הזיקא במה שנתן שם אבן הרי נעשה שותף ג"כ בנזק הבור גופא כדאיתא לעיל בהמניח אבן והשלימה לי' דמשמע להדיא דבעל האבן נמי מיקרי בעל הבור כיון שהוסיף בה הבל וחבט ומכ"ש דעשה נמי מעשה התקלה ואפי' בחפר אחד עשרה והוסיף השני טפח משמע לעיל דחייב האחרון מיהא בח"נ וא"כ ה"נ בעל האבן לא גרע מיניה לענין חיובא אבל הכא כשנתקל בבור ונפל לאחורי הבור מהיכי תיתי יתחייב בעל הבור דלא הוי אלא גרמא בעלמא ובגוף הנזק אין לו שום חלק לא בהבל ולא בחבט אלא קרקע עולם בלבד עושה כל הנזק וא"כ שפיר קאמרינן דשמואל מודה בכה"ג דפטור וזה ברור וצ"ע. אח"ז מצאתי להדיא בתוספות פ' המניח גבי נתקל בקרקע ונשוף באבן דכתבו להדיא דבנתקל באבן ונשוף בקרקע מודה שמואל דפטור ואינו דומה למניח האבן על פי הבור ע"ש והרי לך ממש כדברי שהרי הני רבוותא גופייהו כתבו דנדון דידן שנתקל בבור ונפל אחורי הבור דומה לנתקל באבן ונשוף בקרקע:

2 שם בגמרא לא קשיא הא בתם הא במועד. ותימא דבתוספתא מבואר האי ברייתא בהדיא וז"ל שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור ר' נתן אומר במועד זה נותן מחצה וזה מחצה בתם בעל השור משלם שלשה חלקים ובעל הבור רביע ואמאי לא מייתי לה הכא וגם נתיישב עפ"ז התוספתא מה שהקשו התוס' בריש מכילתין דף י"ג דלפירש"י דמפ' הכא בעל השור חייב נ"ש במועד משום דכוליה היזק עביד א"כ מנ"ל לתלמודא דרבנן ס"ל דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלים מאידך עד דדחקי הכא ובפ"ק לאוקמי האי סברא אליבא דר"נ כיון דרבנן לא איירי אלא במועד דלא מפסיד הניזק מידי אבל בתם ובשאר דוכתי כה"ג מודו אבל לפי לשון התוספתא שהבאתי משמע להדיא דרבנן ור"נ פליגי בין בתם בין במועד ועי' בתוספתא פ"ק ובחידושינו שם מה שכתבתי ליישב לשון רש"י והוא נכון:

3 בתוספות בד"ה בעל השור חייב פי' מחצה וכו' והיינו לפי שיטתם שכתבו בפ"ק דלא כפירוש רש"י ועיין בחידושינו:

4 בד"ה ובעל הבור וכו' בשוטה וכו' דאי בפיקח וכו' א"כ כשנופל מעצמו נמי לחייב דתחילתו בפשיעה פן יפול ע"י שוורים וכו' עכ"ל. ולענ"ד דאין בזה שום סתירה לפרש"י דמפרש דאיירי בפיקח והא דלא מחייב כשנפל מעצמו וע"י מגו היינו משום שאין לחייב ע"י מגו כיון שהמגו הוא מלתא דלא שכיחא כדאיתא להדיא לעיל דלא קא מיבעיא ליה אם יש לחייב בהתלעה ע"י מגו דאתו גמלים ומרעי אלא דוקא היכא דשכיחי גמלים אבל בדלא שכיחא אפי' אי אתו לפרקים משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלא מיקרי תחילתו בפשיעה בהכי לענין שיתחייב בסופו באונס ע"י מגו וא"כ מכ"ש האי נדון דידן דדחיפת שוורים להדיא לבור מלתא דלא שכיחא הוא כלל שהרי דחיפה תולדה דקרן הוא וקרי ליה אין הזיקו מצוי בכולה מכילתין א"כ לא מיקרי תחילתו בפשיעה לענין זה אי לא דחפוהו אלא נפל מעצמו שיתחייב ע"י מגו אבל ודאי אם דחפוהו אחרים יש לחייבו אפי' אי הוי מלתא דלא שכיחא כמו שכתב רש"י בעצמו לעיל בהיפך הדף דאי נפלו גמלים גופייהו ודאי חייב אף אי לא שכיחי והסכימו שם התוספות א"כ ה"נ דכותיה ודו"ק ודברי תוספות צ"ע:

5 בפרש"י בד"ה את קטלתיה בתוך שלך מצאתי וכו' אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כוליה הזיקא עביד כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפ"ק דף י"א דמ"ש רש"י כאן דבעל השור כוליה הזיקא עביד אין הכוונה דבעל הבור לא עבד כלום דא"כ לא יתיישב הסוגיא דהתם כמו שהקשו התוס' שם וכן הסוגיא דבסמוך גבי שור ושור פסולי המוקדשין לא יתיישב כלל כמו שיתבאר אע"כ דלפרש"י בעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד ואפ"ה פטור משום דאזלי' בתר מעיקרא שהשור עיקר בנזקין ויכול בעל הבור לדחותו אצלו והא דבתם מפסיד הניזק מחצה ולא יהיב בעל בור כלום מוכח מכאן דרבנן סברי כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי וא"כ אומר בעל הבור כיון שעיקר הנזק חל על בעל השור שהוא התחיל בנזקין אלא שהוא פטור מצד הדין דרחמנא חס עליה אני מה איכפת לי ומטעם זה דקדק רש"י לכתוב כן דוקא אשינויא בתרא משום דעיקר כוונתם במ"ש השור כוליה נזקא עביד אינו אלא לאפוקי מסברת ר"נ דסובר להאי שינויא דבעל השור פלגא נזקא עביד וא"כ תקשה אמאי מחייבי ליה רבנן במועד כוליה נזק דנהי שהוא התחיל בנזק מ"מ אין לחייבו יותר ממה שהזיק לכך הוצרך לפ' דלרבנן ודאי בעל השור כוליה נזק עביד לכך מחייב נ"ש אבל מבעל הבור לא הוצרך לפ' כן אי עבד לרבנן נזק או לא דמה בכך כיון דמ"מ פטור מטעמא דאזלינן בתר מעיקרא ודו"ק:

6 בא"ד וגבי מתני' נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורים עכ"ל. לכאורה קשה דלעיל בסמוך בד"ה אי קסבר כולי' נזקא עביד היינו משום דבלאו בור נמי מיית מנגיחת שור וכן הבור עביד כוליה הזיקא הואיל ובלאו נגיחת השור הוי מיית וא"כ בנדון דידן גבי כורה לא שייך כלל לומר דכורה כולי' נזקא קעביד דבוודאי מקול הכורה לחוד לא הוי מיית אי לאו שנפל לבור וא"כ דבעל הבור עביד כולי' נזקא אפי' לרבנן כמ"ש בסמוך בהכרח והכורה לא עביד אלא פלגא אם כן אמאי יפטר בעל הבור מאידך פלגא כיון דלא שייך ביה למיזל בתר מעיקרא ונראה דיש ליישב דדוקא לעיל גבי שור ובור הוצרך רש"י לפ' הא דשור ובור כל חד עבד כוליה נזק' היינו לפי שיש בכל אחד לחוד כדי להמית אבל אי לא הוי כדי להמית אין לחייבו יותר מחצי דעל השור אין בו צד חיוב אלא מכח הדחיפה לחוד אבל ממה שנפל לבור אין לחייב כלל בעל השור משום שהשור עשה שלא בכוונה להפילו לבור אלא לדוחפו בלבד ודחיפה תולדה דקרן היא ובעינן שיתכוין להזיק וכן מכ"ש דכח הדחיפה לא שייך כלל אצל חיוב דבעל הבור לכך הוצרך לפרש דבלא"ה יש במעשה כ"א כדי להזיק אבל הכא גבי כורה שהוא אדם ומועד לעולם שייך שפיר חיובא דבור עליה דידיה וכולי' הזיקא עביד בכל מעשה הנפילה אלא שהוא פטור מצד הדין כיון דגרמא הוא וא"כ מצי בעל הבור לדחותו דאזלינן בתר מעיקרא וכמ"ש בסמוך ודו"ק:

7 בגמרא שור ושור פסולי המוקדשין וכו' איבעית אימא הא והא כרבנן הא בתם הא במועד. מכאן נמי מוכח דלפרש"י שכתב לעיל דשור עביד כולי נזקא לא בא לומר דבעל הבור לא עביד מידי אלא כמו שפירשתי דאלת"ה מנ"ל להני אמוראי דלרבנן הכא בתם משלם רביע דלמא רבנן נמי סברי דכיון דלא מצי למשקל מאידך שהוא של פסולי המקדשין שקיל מבעל השור כל מנתא דיליה שהוא ח"נ והא דפטרי לעיל בעל הבור לגמרי היינו משום דלא עבד כלום דבעל השור כולי' הזיקא עביד אלא ע"כ דאף לפרש"י בעל הבור נמי כולי' הזיקא עביד ואפ"ה פטור כיון שהשור עיקר בנזק ואע"ג דבתם לא יהיב אלא ח"נ מגזירת הכתוב אומר לו בעל הבור מזלך גרם אני מה אעשה לך וה"ה בכאן ששניהם נגחו כ"א אלא דרחמנא פטרה לפסולי המוקדשין אומר בעל השור נמי מזלך גרם וק"ל. ומה שהקשו עוד המפרשים לפרש"י מ"ש דלעיל בשור ובור במועד משלם נ"ש לפירש"י והכא פלגא נראה ברור דלק"מ דהתם עיקר טעמא כיון שהשור התחיל בנזק ובתר מעיקרא אזלינן אבל הכא לא שייך ה"ט ששניהם הזיקו כאחד וכן משמע מל' הנמוקי יוסף בשם הרשב"א וק"ל:

8 שם בגמרא אמר רבא וכו' לענין כלים ופסולי המוקדשין וכו' ובור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו וכו'. ולכאורה נראה דהא דפטרינן בור מפסולי המוקדשין היינו ממיתה אבל לא מנזקין כמו באדם שנפל לבור והטעם משום דקרא איירי במיתה וכן נראה מלשון הרמב"ם אלא שיש לבעל דין לחלוק דדוקא גבי אדם יש לחלק בין מיתה לנזקין דהאי חיובא נזקין מקרי וחיובא דמיתת אדם כופר מקרי ולא מצינן ליה להדיא אלא בקרן דשור לחוד וא"כ שפיר יש למעטו וכ"נ מלשון רש"י בפרק המניח דף כ"ח גבי הא דאמרינן לענין נזקין אדם חייב פרש"י דקרא מכופר ממעטיה אבל גבי פסולי המוקדשין לא מצינו שום סברא לומר שנפטור ממיתה ויתחייב בנזקין אלא דפטור לגמרי והא דילפינן מקרא דמי שהמת שלו היינו כיון דלא קרינן ביה והמת יהיה לו לא שייך כלל בהאי עניינא וכן משמע מדנקט ליה בהדדי כלים ופסולי מוקדשין בור פטור וכמו דגבי כלים פטור אפילו מנזקין ה"ה בפסולי המוקדשין וכ"נ מלשון הטוח"מ סי' ת"ר וצ"ע:

9 שם בגמרא מסתברא כו' שכן פטר בו את הכלים. הא דלא קאמר שכן פטר בו את האדם דדמיא טפי לפסולי המוקדשין שאין המת שלו כמ"ש התוספות בפ"ק דף י' נראה דמשום דמפטורא דאדם משמע אדרבא להיפוך מדאיצטריך למפטר אדם אע"ג שאין המת שלו מכלל דבמידי אחרינא שאין המת שלו חייב וכמו שהקשו התוספות בפרק קמא לכך ניחא ליה לאתויי מכלים ועוד דפטורא דאדם לאו מנזקין הוא אלא מחיוב דכופר דלא כתיבא כלל בהאי עניינא וגם אינו חידוש כ"כ דבאש נמי פטור מכופר לכך ניחא ליה לאתויי מכלים דחיובא דנזקין מיקרי ואפילו הכי פטור ועוד דלא מצינו פטורא דכלים אלא בבור לחודא והיינו ע"כ משום קולא דבור אבל מ"מ לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור ואפילו הכי מודה בפסולי המוקדשים דפטור והיינו ע"כ משום דפטר בו את האדם וכמ"ש בפ"ק:

10 בתוספות בד"ה לענין כופר וכו' ונראה דלא איירי וכו' אלא כל אחד בפני עצמו עכ"ל. פי' מהרש"ל דהא דקאמר רבא שור חייב אדם ובור פטורים לא איירי כלל מנזק שעשו משותפות אלא מילי מילי קתני דכשיגחו שור לבדו חייב אבל אי הזיקו אדם לבדו או שנפל מעצמו לבור פטורים וחלוקי דיני נזקין אתי לאשמעינן ועיין במהרש"א שהאריך אבל דברי מהרש"ל נראין עיקר דלשון כ"א בפני עצמו מורה על זה מדלא כתבו שהזיקוהו זה אחר זה וק"ל:

11 בד"ה איפוך אנא וא"ת א"כ רעהו דכתב רחמנא ל"ל וכו' והקשה מהרש"א דרעהו איצטריך למעוטי וכו'. ואני כבר כתבתי לעיל דף ד' דהאי דרשא דרעהו למעוטי עובדי כוכבים אגב גררא דהקדש נקט לה בכל דוכתא אבל עיקר הלימוד בעובדי כוכבים ילפינן מעמד וימודד ארץ כן משמע להדיא לעיל דף ל"ח אבל מ"מ היה אפשר ליישב קושית התוס' דרעהו איצטריך למעוטי בשור שלא הוקדש מתחילתו אלא לדמיו כגון בבעל מום מעיקרו ושאר מילי שאינן ראויים למזבח דמשמע בתמורה דכ"ע מודו דבכה"ג שייך בהו פדייה וא"כ לא אימעטו מוהמת יהיה לו לכך איצטריך רעהו ואין להאריך וק"ל. אמנם לפמ"ש בחידושי גיטין פרק הניזקין בלא"ה יש ליישב קושית התוס' דאדרבא הא דמקשי הש"ס ואיפוך אנא היינו לבתר דכתיב רעהו ע"ש:

« פני יהושע על בבא קמא נ״ב ×¢×´×‘ פני יהושע על בבא קמא נ״ד ×¢×´× »