פני יהושע על בבא קמא י״ב

1 בגמרא א"ל רבא לר"נ הא עולא וכו' מר כמאן ס"ל ואף על גב דרבא בעצמו אמר לעיל עשה עבדו אפותיקי וכו' משמע דבלא אפותיקי ס"ל כר"נ דאינו גובה איכא למימר דרבא אמר הכי לבתר דשמע מר"נ דאמר מתניתא ידענא דהא דקאמר לעיל כדרבא ע"כ שאין זה מדברי עולא לר"נ דהא רבא תלמידו הוה אלא סוגית הש"ס הוא דמסיק הכי ועוד נ"ל דאפשר דרבא גופא לא קשי' ליה אלא במה שאמר ר"נ דאינו גובה מיתמי אבל בלקוחות לא שייך להקשות כן דכיון דעיקר הטעם בלקוחות שגובה מקרקע וא"ג ממטלטלי הוא במלתא דתליא בסברא דמכירת מטלטלין לית להו קלא ולא ידעו הלקוחות ליזהר היטב כמ"ש הטור בסי' קי"ז וא"כ שפיר יש לחלק דאע"ג דעבדא כמקרקע דמי שאני עבדי דניידי כיון דלית ליה קלא דינו כמטלטלי משא"כ בכל הני שהושוו עבד לקרקעות הם דברים שהם מגזירת הכתוב כמו שבועה ואונאה אבל עיקר קושיא דרבא לר"נ הוא מיתמי דבזה אין שום סברא לחלק בין עבד לשאר קרקעות דעיקר מה שהשוה עבד לקרקע נפקא לן מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם וא"כ כיון דלענין ירושת האב לבנים הקישן הכתוב ראוי לומר שיגבה הב"ח של אב מזו כמו מזו ששניהם ירושה אחת הם וטעמא דקלא לא שייך הכא וע"ז תי' ר"נ שפיר אנא מתניתין ידענא וכוונתו דבפרוזבול נמי ליכא שום טעמא לחלק בין עבד לקרקעות ע"פ הסברא ואפ"ה מצינו שחלקו ביניהם א"ו הטעם הוא דבכל מילי דרבנן העבד שוה למטלטלי כמ"ש התוספות עיין מ"ש בסמוך ובתוס' פרק חזקת הבתים פירשו דהא דרבא איירי במלוה ע"פ וליתא להסכמת הפוסקים:

2 בתוספות בד"ה אנא מתניתא ידענא אע"ג דבכמה דוכתין כו' אור"י דהכא לא איירי אלא במילי דרבנן וליגבי מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאורייתא עכ"ל. וקשה לפירושם דא"כ איך נשמט עולא בדין זה מר"נ וגנבא גנובי למה לי דהא עולא ס"ל בהדיא ס"פ ג"פ דשעבודא דאורייתא ועוד דא"כ תקשי הלכתא אהלכתא דהא קי"ל כמ"ד שעבודא דאורייתא בכמה דוכתי ובהא קי"ל נמי בפרק יש נוחלין בש"ס להדיא דהלכה כר"נ דאין גובין מעבדים דיתמי ועוד דמדברי התוס' עצמם בפ' י"נ ד' קכ"ה שכ' דר"נ ס"ל דיתומים שגבו בחובת אביהם בין קרקע ובין מטלטלי שהבכור נוטל פי שנים אלא דאליבא דבני מערבא מחלק בין קרקע למטלטלי ע"ש באריכות ובס"פ ג"פ מוכח דמאן דס"ל הכי סובר דשעבודא דאורייתא דהא מקשו התם הכי מדרבה אדרבה וא"כ משמע להדי' דר"נ גופיה סובר דשעבודא דאורייתא ע"ש מיהו לפירוש התוס' פ' ג"פ יש ליישב קצת אבל לפמש"כ שם באריכות דעיקר פלוגתא עולא ורבה אי שעבודא דאוריית' היינו שנכסי הלוה משועבדים למלוה תיכף משעת הלוואה והיינו מבני חורין וזה כתיב בתורה כמ"ש שם הרשב"ם להדיא אלא שסובר עולא ג"כ דאמרינן ממילא מצד סברא כיון דאוקמי' רחמנא ברשות המלוה משעת הלוואה א"כ ראוי לומר שיטרוף מהלקוחות וכן מיתומים ורבה סובר דמדאורייתא אין למלוה בנכסי הלוה אלא משעת טריפה ודין הפרעון וא"כ מה שאמרו חכמים שגובה מלקוחות אינו מצד הדין אלא מצד תקנה נמצא לפ"ז לק"מ דהא ליכא למ"ד ששיעבוד לקוחות הוא מדאורייתא לגמרי דלא מצינו כן בתורה ומכ"ש דלא שייך מדאורייתא שום חילוק בין קרקע למטלטלי אלא דמ"ש עולא דבר תורה גובה מנכסים משועבדים היינו שחכמים העמידו דבריהם ומצאו טעם לדבר מן התורה מצד הסברא אבל מדאורייתא ודאי לא הוי וא"כ א"ש דהוי לענין זה מילי דרבנן דהם אמרו והם אמרו הכל מצד הסברא דעבד יש לדמותו למטלטלי לדין זה כיון דלית ליה קלא כמו שגוף הדין דאין גובין ממטלטלי אינו נזכר בתורה ואינו תלוי במה שנקרא מטלטלי אלא שאמרו כן מטעם דלית ליה קלא אבל כל הני דמייתי התוספות דעבדא כמקרקע היינו בדבר שנזכר בפי' בתורה והחילוק נזכר בפי' בין מקרקע למטלטלי מגזירת הכתוב ותלוי במה שנקרא קרקע וא"כ עבד נמי איקרי קרקע ודוק היטב כי נכון הוא. ואף אם אולי התוספות לא כוונו לזה מ"מ נתיישב דלא קשיא הלכתא אהלכתא ונתישבו ג"כ דברי הרא"ש וכ"נ מלשון הרשב"ם בפ' י"נ ובפ' ג"פ ובחדושי לטוח"מ סימן ל"ט הארכתי מזה ע"ש: ובתוספות דבכורות דף נ"ג כתבו להדיא בשם רבינו תם דתקנת הגאונים שגובים ממטלטלי דיתמי הוא מן התורה ונראה שנתכוונו לסברא זו שכתבתי ע"ש. אח"כ מצאתי עוד בחידושי הרשב"א בסוף מס' קידושין ונראה ג"כ מדבריו דלמ"ד שיעבודא דאורייתא מקרקעי ומטלטלי שווין לדינא דאורייתא והיינו כמו שכתבתי דמדרבנן הוא שאין גובה ממטלטלי וכן נראה מתשובת הרמב"ן סי' ס"א שהביא הב"י בח"מ סימן ק"ד ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדולים ועיין בחידושי למסכת קידושין דף י"ב שכתבתי באריכות:

3 בא"ד ולקמן דקאמר להך לישנא וכו' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי נמי הוי מצי למיפרך וכו' עכ"ל. כוונתם דתקשי בפשיטות ל"ל עומדים בתוכה וקנה מטעם אגב ות"ל דבלא אגב קנה מטעם מחובר כדשמואל דמכר עשר שדות וכו' דקנין זה הוא מדאורייתא וא"כ עבדא כמקרקע דמי אך שיש כאן מקום עיון כמ"ש הרב מהור"ר אהרן ששון בתשובותיו סי' רי"ח ואביא לשונו בסמוך בד"ה ל"ל עומדין ועי' במה שנכתב שם:

4 בגמרא לימא כתנאי מכר לו עבדים וכו' והתני' החזיק בעבדים קנה מטלטלי' מאי לאו בהא פליגי וכו' ע"כ. לכאורה יש להקשות אמאי מייתי כלל כל האי ברייתא דמכר לו עבדים דהא בברייתא דאבימי גופא איתמר מטלטלי אינן נקנין עם עבדים וא"כ לא היה צריך להביא אלא הברייתא דהחזיק בעבדים קנה מטלטלין ולימא עלי' מאי לאו בהא פליגי ונ"ל משום דהוי מצי לדחויי לומר דברייתא דאבימי לא איירי כלל מדין אגב כגון דלא אמ' ליה אגב וקני והא דקאמר מטלטלי נקנין עם הקרקע היינו כשהם בתוכה ומיקני מדין חצר דכן הוי משמע הל' עם הקרקעות ואינן נקנין עם עבדים מדין חצר אפילו עודן עליו דהוו חצר מהלכת לכך מייתי מברייתא דמכר לו עבדים דע"כ איירי מדין אגב כמ"ש התו' ועי' מ"ש שם:

5 שם והתניא החזיק בעבדים וכו' הא דלא דייק תחילה מהחזיק בקרקעות לא קנה עבדים דאיתמר ברישא ולהקשות מדתניא החזיק בקרקעות קנה עבדים ולימא עליו מאי לאו בהא פליגי יתבאר בסמוך:

6 בגמרא איכא דאמרי א"ר אחא ברי' דרב איקא דכ"ע עבדי כמטלטלי וכו' ולפ"ז צ"ל דהא דקתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדים היינו משום דשאני בין מטלטלין דניידי וכו' כדפרי' לעיל:

7 בפרש"י בד"ה ה"ג בקרקע לא קנה עבדים ואע"ג דס"ל להאי תנא וכו' כוונתו דלפי מאי דסלקא דעתין השתא דקא מפלגי אי עבדא כמטלטלי דמי וא"כ תקשה ליה הברייתא גופיה מרישא לסיפא דכיון דס"ל עכשיו עבדים כמטלטלי דמי אמאי לא קנה עבדים כשהחזיק בקרקע ומפרש משום דניידי:

8 בתוס' בד"ה מכר לו עבדים וקרקעות בקנין אגב איירי דאי מטעם חצר אמאי מפליג וכו' הקשה מהרש"א דהא בסמוך כתבו דסתם עבדים אין משתמרים לדעתו עכ"ל. וכוונתו דלפ"ז מצינו לומר שפיר דאיירי מדין חצר והחילוק בין מטלטלי לעבדים שאלו משתמרים ואלו אין משתמרים והניחו בצ"ע ולי נראה דלק"מ דכוונת תוס' דאי מדין חצר איירי תקשי למה נקט לחלק בין עבדים למטלטלים דעכשיו לא ידעינן טעמא דברייתא שפיר ולפלוג וליתני בדידיה במטלטלי גופיה בד"א במשתמרת לדעתו אבל אינה משתמרת לא קנה א"נ איפכא בד"א דלא קנה עבדים בניעור שאינו משתמר אבל בישן דמשתמר קנה והוי ידעינן דמטעם חצר איירי א"ו דאיירי מדין אגב ודו"ק:

9 בגמרא ובתוס' בד"ה בעומדין בתוכה וכו' ולקמן דקאמר והא קמ"ל דלא בעינן צבורין מגופיה הוי מצי למידק עכ"ל מ"מ נראה ליישב דהא דלא מייתי מגופיה דברייתא משום דהוי מצי לשנויי בשינויא דחיקא דרישא באין עומדין בתוכה וסיפא בעומדין בתוכה א"נ סיפא במטלטלין אע"פ שאין עומדין מיקני שפיר מטעם חצר משתמרת והוי צריך למידק עוד א"כ ליפלוג בדידיה לכך ניחא לש"ס להקשות בפשיטות:

10 בגמרא אלא להך לישנא דאמ' עבדא כקרקע דמי' ל"ל עומדין בתוכה האמר שמואל וכו' כאן יש להקשות דאמאי לא מקשי הש"ס בפשיטות על גופיה דברייתא דהחזיק בקרקע לא קנה עבדים מהא דקאמר שמואל דהא מדאורייתא כ"ע מודים דעבדא כמקרקעי ודשמואל הוי קנין דאורייתא כמ"ש התוס' לעיל ונראה דלק"מ דהא שמואל גופא לא איירי אלא כשנתן דמי כולן דוקא כדאית' בקדושין וכאן בתוס' וא"כ י"ל דהא דקא' לא קנה היינו כשלא נתן כל הדמים ולפ"ז צ"ל דהשתא נמי לא מקשה הש"ס על האי ברייתא דתנא לא קנה דהא איכא לתרוצי שפיר אלא הקושי' היא על הברייתא דתנא קנה ומוקמינן לה כשעומדין בתוכה וע"כ דמדין מחובר קנה כמ"ש התוס' וא"כ איירי כשנתן הדמים ומקשה שפיר למ"ל עומדין בתוכה ואף שלכאורה יש להקשות א"כ אמאי מוקי הש"ס באמת כשעומדים בתוכה ולא מוקי ליה בפשיטות כאן שנתן דמים וכאן שלא נתן דמים ולא נצטרך לחלק בין ניידי ללא ניידי אבל נ"ל דגם זה לק"מ דא"כ דברייתא דקני איירי אף כשאין עומדים בתוכה ומטעם דעשר שדות א"כ תקשי דליתני ג"כ רבותא גדולה מזו דהחזיק בעבדים קנה קרקע מטעם מחובר ועוד דנראה יותר פשוט שכל החלוקים נאמרו ג"כ בברייתא דקנה כמו באידך ברייתא שכן הסוגי' לשנות דבר והפוכו אלא דבשני הדברים דמייתי הש"ס כאן נשתנה הברייתא אבל אינך בשניהם שווים וא"כ מקשי הש"ס שפיר וזה המשך הלשון דבתחילה מקשה הברייתות אהדדי וכוונתו לחזור על הראשונים לומר דתנאי היא והא דלא מקש' כן בתחילה מרישא דברייתא נראה דמעיקרא ניחא ליה להקשות מסיפא דכאן איכא לשנויי בדחיקא כאן שנתן דמים כאן שלא נתן דמים לכך ניחא ליה להקשות מסיפא ברווחא ואחר דמשני דמסיפא לא משמע כתנאי חוזר לדייק מרישא ומשני כשעומדים בתוכה וא"כ לאו תנאי היא וע"ז מקשי שפיר הניחא וכו' אלא למ"ד עבדא כמקרקע דמי למה לי עומדין בתוכה דכיון דאמרת דמדין מחובר קנה והיינו כשנתן דמים א"כ אמאי נקט החזיק בקרקע קנה עבדים אבל איפכא לא והיינו משום דלא שייך התם עומדין בתוכה ותיפוק ליה דאפילו כשאין עומדין בתוכה מיקנו כדשמואל וא"כ אפי' החזיק בעבדים ניקנו הקרקעות ולפ"ז נתיישב שפיר לשון למה לי וזה הפי' מוכרח בדברי תוס' כמ"ש בסמוך אלא דלשון מכלל דהאי לא קנה לא מיתוקמ' שפיר דהא אברייתא שלא קנה לק"מ אבל מלשון רש"י ותו' נראה בלא"ה דלא גרסינן לה שפירשו בעומדין בתוכה והא דקאמר לא קנה כשאין עומדין בתוכה משמע שאינו מלשון הגמרא:

11 בתוס' בד"ה למה לי עומדין בתוכה פי' ע"כ לא מטעם חצר וכו' עד סוף הדיבור. א"א ליישב לשון תו' בפשטו' דלמה להו כל ההוכחות להוכיח דאיירי מקניית מחובר ולא ניחא להו לפ' דהמקשה הקשה בפשיטות למה לא קנה מדין מחובר אלא צ"ל לפירושם לא הוי סלקא אדעתין כלל להשוות עבד למחובר משום דאין תשמישן שוה ואין שמם שוה לכך הוצרכו לכל אותן הוכחות מגופא דברייתא ולפ"ז קשה דא"כ היאך כ' תוס' לעיל בד"ה אנא מתניתא ידענא וכו' ולקמן דקאמר להך לישנא דקאמר עבדא כמטלטלי נמי הוי מצי למיפרך מדשמואל עכ"ל והיינו כמו שפירשתי לעיל וא"כ לפי מ"ש כאן לא הקשו לעיל כלום דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא שייך כל הוכחות כלל לעשר שדות אע"ג דהקנין הוא דאורייתא מ"מ עבד לא חשיב כמחובר שאין תשמישן שוה וכל הסוגיא מיפרשא שפיר בענין אגב וזו קושי' הרב מוהרר"א ששון בתשובותיו סי' רי"ח והניחה בתימה וצ"ע. ואף שקיצר מאד בלשונו אלא סתמא כתב דשני דברי תו' אלו סותרים זה את זה נראה שהבין דברי התוס' כמו שכתבתי דבלאו הוכחתם לא הוי מדמינן עבד למחובר אך האמת יורה דרכו דהמעיין בל' תוס' יראה שכוונתו למה שכתבתי בדברי הגמ' דהא מכל דבריהם שבזה הדיבור משמע שאינם מפרשים קושית הש"ס ממימרא דשמואל על הברייתא דתניא לא קנה עבדים דא"כ אין שחר לדבריהם כלל א"ו שכיונו למ"ש דלמ"ד לא קנה לק"מ די"ל דאיירי כשלא נתן דמים לכך מפרשים דהקושיא היא למ"ד קנה דל"ל עומדין בתוכה כיון דע"כ מיירי בשנתן דמים וקנה מטעם מחובר כדמפרש היטב בכל הדיבור וא"כ התו' החזיקו לסבר' פשוט' דשייך בעבד הדין של עשר שדות לפי מאי דס"ד השתא אלא שהוצרכו להוכיח דאיירי שנתן דמי' ליישב הלשון דל"ל עומדין בתוכה משמע דבכה"ג גופא מיקני מדשמואל אבל לעיל כתבו שפיר דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי נמי יש להקשות כן דאמאי מוקים לה כשעומדים בתוכה ומיקני מטעם אגב ולא קאמר דאיירי כשנתן דמים ומיקני מדשמואל ולפמ"ש לעיל מסברתי דאי בנתן דמים איירי תקשי דליתני איפכא יראה דלק"מ אלא דאפשר לפרש הקושיא של תוס' דאפילו בכה"ג תיקשי דהא ברייתא דקנה אצד קנין מהדר וא"כ ליתני נמי איפכא דהחזיק בעבדים מצינו לומר דקנה קרקע. ועוד י"ל דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי וקנה מטעם אגב ע"כ איירי כשנתן דמים כדאי' בקידושין דאמר רבא באגב נמי לא שנו אלא שנתן דמים לפי שיטת רש"י ותוס' שם משא"כ לגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל שם ודוק היטב כי דברים נכונים וברורים הם בסוגית הש"ס ולשון התוס' ונתיישבו כמה דקדוקים בעז"ה ומ"ש התוס' דאי מטעם חצר לא קנה דסתם עבדים אין משתמרים וכו' אע"ג דמשכחת לה בישן לא ה"ל לסתום אלא לפ'. ועוד דלמ"ד עבד' כמקרקעי דמי ע"כ לא ניחא ליה לאוקמי בישן דאלת"ה ה"ל למימר דלכ"ע מקרקעי דניידי לא קנה מטעם אגב אלא מטעם חצר והא דקנה היינו בישן אע"כ כדפרישית:

12 בגמרא שאני ממטלטלי דניידי. פי' דגריעי בחדא מעלה דהתם לא בעי' ציבורין והכא בעי' וכן בסמוך שאני מקרקעי דניידי היינו דגריעי בחדא מעלה דאילו בקרקעות מיקני מדשמואל אפילו כשאין עומדין בתוכה והכא בעי' עומדין בתוכה וכשעומדין מיהו מיקני מדשמואל וכ"נ מל' הרא"ש וק"ל:

13 בתוס' ד"ה שאני מקרקעי דניידי וא"ת אפילו לא ניידי הא תרי תשמישי נינהו וכו' הא דלא מקשו כן לעיל תיכף על קושי' הגמ' דל"ל עומדין דהתם לא שייך להקשות כן לפי פירושם דהש"ס מקשה מכח הוכחה וא"כ מברייתא דתניא קנה מוכח דחשיב להו בע"כ כחדא תשמישא וא"כ מקשה הש"ס שפיר אבל כאן דנחית הש"ס לומר דגריעא בחדא מעלה והיינו משום דניידי מקשי התוס' שפיר ור"ל משום דתרי תשמישי נינהו לימא דגריעא בחדא מעלה ומשני דאף לפי האמת חשיב לגמרי כחדא תשמישא ודו"ק:

14 פיסקא נכסים שאין בהן מעילה הא מיקדש קדשי כו' הא דלא מוקי לה כר' שמעון דאמר בפ' הזהב דף ל"ב דקדשים שחייב באחריות מקרי ממונו נ"ל דהכא לענין נזקי בהמתו אין לחייבו מטעמא דאחריותו עליו דלא הוי אלא גרמא בנזקין ובמזיק בהמתו לכ"ע פטור וכ"כ הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי ועיין בסמוך:

15 בגמרא והתנן המקדש בחלקו וכו' נ"ל לפרש סוגי' דשמעתין לפי שיטת רש"י דהכי פירושו דהא דפריך והתנן המקדש בחלקו לא שייך להקשו' אלא למאי דמוקי מתני' דהכא כר' יוסי נמצא דמוכרח לומר דהוי לר"י לגמרי ממון בעלים כיון דקרי ביה רעהו וא"כ מקשה והא תנן המקדש וכוונת הקושי' דכיון דאמרת דאפילו מחיים דלא נעשה עדיין צורך גבוה מיקרי ממון מכ"ש לאחר שחיטה אבל מגוף הברייתא לא שייך להקשות דלא מוכח משם דהוי לגמרי ממון בעלים אלא נוכל לומר אדרבה דהוה ממון גבוה דאיתרבו מבה' וכיחש דאע"ג דאיכא צד גבוה איתרבו לענין מעילה וכן הוא להדיא בפ' הזהב דאיכא מאן דס"ל הכי דלא מקרי ממון בעלים אלא לפי שחייב באחריותן קרינן בי' נמי וכחש בעמיתו ונרמז כאן בלשון רש"י אבל מדקאמר דקרי' ביה רעהו פריך שפיר דמשום שחייב באחריות לא הוה חייב בנזקי בהמתו אע"כ לגמרי הוה ממון בעלים דחיוב אחריות לא הוה אלא דינא דגרמי ואגרמי דבהמתו לא מחייב וכ"כ הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי:

16 בפרש"י ד"ה כי קאמר ר"י הגלילי ממון בעלים הוי מחיים שאחריותו עליו עכ"ל. נראה שפי' כן לפי המסקנא דלא מיתוקמ' מילתא דר"י אלא בשלמים או בבכור בזמן הזה והנה לבכור בזמן הזה לא הוצרך שום טעם דכיון שאינן עומדי' להקרבה הוי שפיר ממון כהן אבל בשלמים דאיירי אפי' בזמן הבית הוצרך לפ' דהטעם הוא מפני שאחריותו עליו וזהו לפי המסקנא אבל לפי מאי דס"ד השתא לפי המובן מדברי המקשה ומחיים מי אמר ודאי נראה שסובר דר' יוסי איירי אפי' בבכור בזמן הבית א"כ לא שייך לפ' מפני שאחריותו עליו ואשכחן שלמים שחייב באחריותן כגון שלמי חגיגה ושלמי שמחה ונדרים:

17 בגמ' ומחיים מי אמר והתנן עד סוף הסוגי' נ"ל לפי סוגיית רש"י דהש"ס חוזר להקשות דע"כ הא דאוקמת למתני' דהכא כר"י ליתא וכן נראה להדי' מלשון רש"י שפיר' בסמוך בד"ה ואי איתא דר"י מחיים אמר כדקתני מתני' דחייבים על נזקם ואוקימנא כר"י הגלילי ע"כ משמע דעל זה קאי הקושיא וכך נ"ל פירושו דהמקשה חוזר לסברתו להוכיח דמתני' דהכא דאיירי מחיים ובזמן הבית מדקתני שאין בהן מעילה לא מתוקמא כר"י הגלילי דלפי סברת המקשן נראה דר"י סובר דאפילו במידי דחזי להקרבה הוי מחיים ממון בעלים מדמוקי סתמא דמתני' כוותיה ולא מסיק אדעתי' דמקשה לומר שהטעם מפני שאחריותו עליו דהא מתני' סתמא נקט משמע דאיירי בין בשלמים בין בבכור ובבכור לא שייך הטעם דאחריות. ועוד דא"כ אפילו נכסים שיש בהן מעילה נמי משכחת דמיקרי רעהו שחייב באחריות אע"כ דסבירא לך דר"י סבר דהוה ממון בעלים לגמרי אפילו מחיים ובמידי דחזי להקרבה וע"ז מקשה דליתא להאי סברא כמו שיתבאר בסוף הסוגי':

18 שם ואיתיביה רבא לר"נ ומעלה מעל וכו' ומשני רבינא וכו' ואי איתא לישני וכו'. נראה לפי שיטת רש"י דסברת המקשה דקושיית רבא אינו מדמצינו לר"י דמחייב בקרבן מעילה דהא שפיר יש לחלק דלענין מעילה אתרבי מבה' וכיחש אלא כוונת הקושיא מדמסיים בה מפני שהוא ממונו משמע דאית להו לכהנים זכיה בגווייהו דאל"ה אמאי קרי לה ממונו דהא טעמא דאחריות לא שייך בבכור א"ו משום דאית ליה זכיה בגווה ומקשה לרב נחמן דאמר דלית ליה זכיה בזמן הבית ולפ"ז א"ש הא דמקשה רבא בפשיטות מדברי ר"י הגלילי לפי דנראה ליה לרבא דהא דסיים ר"י שהם ממונו אינו מענין הפלוגתא אלא ר"י הוא דיהיב טעמא למילתא דכיון דמצינו שהם ממונו י"ל דחייב ואע"ג דאית בהו צד גבוה איתרבו מבה' כדאיתא בהזהב ורבנן דפליג עליה סברי דכיון דאית בהו צד גבוה איתמעטו מבעמיתו אבל במה דאיקרי ממונו לא פליגי ואם כן מקשה רבא שפיר וכן הוא האמת לפי המסקנא דשני ליה רבינא בבכור בחוץ לארץ ואליבא דרבי שמעון וכו' הנראה מזה דלפ"ז הא דסיים בה שהם ממונו כ"ע מודו בה דכיון דלכתחילה אינו עומד כלל להקרבה פשיטא שהוא ממונו לקדש בו את האשה אלא דרבנן סברי דאפ"ה פטור מקרבן מעילה כיון דאית בהו עכ"פ צד גבוה בדיעבד ואם כן ה"ה דלמאי דאוקמינן מלתא דר"י בשלמים והטעם מפני שהוא ממונו פירושו שאחריותו עליו ודאי דלא פליגי רבנן עליה בהא שאחריות עליו אלא לענין דינא דמעילה פליגי. ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר ואי איתא לישני וכו' פי' בשלמא לסברא שלי דר"י במידי דחזי להקרבה לא קאמר דהוי ממון בעלים לגמרי אלא דוקא לענין מעילה איתרבו וא"כ הא דמסיים בה שהם ממונו למאן דמוקי לה בשלמים קרו לה ממון מפני שאחריותו עליו וטעמא הוא דקא יהיב למלתיה וא"כ א"ש דלמאן דמוקי לה בבכור הוצרך רבינא לומר דאיירי בבכור בח"ל ויהיב טעמא למילתיה שפיר שהם ממונו דכ"ע מודו בה וא"כ יש לרבותו לקרבן מעילה אבל בבכור בזמן הבית לא שייך לומר שהם ממונו דהא לית לי' שום זכי' בגוה כיון שעומד להקרבה דהיינו כדר"נ וזו לפי סברא שלי וא"כ קשיא מתני' דהכא אבל לפי סברתך דמוקמת למתני' דהכא כר"י הגלילי וא"כ מפרשת דכל קדשים קלים אפי' בזמן הבית לר"י הוי ממון גמור דקרית לה רעהו וע"כ דאתה אומר דהא דסיים ר"י שהם ממונו היינו מסברא דנפשיה דמקרא דומעלה יליף שהוא ממונו גמור וא"כ רבנן ודאי פליגי עליה בזה וסבירא להו דלאו ממונו הוא כיון דלית ליה זכיה בגוה דלהקרבה קאי והיינו ממש כדר"נ דלא מיתוקמא כלל כר"י כיון דאמרת שר"י סובר שהוא ממון גמור לכל מילי וממעילה ילפינן לה אלא כדרבנן מיתוקמא שפיר וא"כ לישני הא ר"י הגלילי הא רבנן כיון שכן הוא האמת ודוק שזהו נ"ל ברור בכוונת הסוגיא לפרש"י והוא הנכון והא דלא אקשי בפשיטות מדאסקינן שם להדיא דלא הוי ממונו אפילו לר"י הגלילי אלא בבכור בח"ל דוקא דאכתי הוי מצי למימר דנהי דבכור בא"י לא הוי ממונו היינו משום דקדושתו מרחם ואין אחריות עליו משא"כ מתניתין דהכא מוקמינן בשלמים וכבן עזאי אליבא דר"י הגלילי דשלמים הוי ממונו אלא דעיקר קושיית המקשה דע"כ לא אמר ר"י הגלילי ממונו אלא לענין מעילה בלבד והא דסיים שהם ממונו טעמא דקיהיב וקס"ד דרבנן נמי מודו בהכי שהם ממונו לקדש בו האשה ומש"ה מקשה מדר"י הגלילי אדרבנן כדפרישית משא"כ למאי דמוקמי למתני' דהכא כר"י הגלילי משמע דהוי ממון גמור וקרינן ביה רעהו וא"כ ודאי רבנן פליגי עליה בהא דקאמר שהן ממונו א"כ ה"ל לשנויי הא ר"י הגלילי הא רבנן כדפרישית ודו"ק:

19 ומשני בגמ' מתנות כהונה קאמרת. פי דמתני' דהכא גופיה לא איירי בבכור אלא בשלמים והטעם מדמצינו לר"י דסבר כיון שחייב באחריותו קרינן ביה בעמיתו וכיחש כמו כן יש לחייבו שפיר בנזקין דרעהו קרינן ביה אבל במתנות כהונה לא שייך לו לומר כן וק"ל:

20 בתוס' בד"ה ומחיים מי אמר תימא מאי קס"ד וכו' דא"כ מאי פריך בבכור ליסייעיה משלמים וכו' עכ"ל. כבר פירשתי שיחתי דלפרש"י א"ש דהא דקאמר בשלמים שהן ממונו היינו שחייב באחריותו ואף על גב דאית בהו צד גבוה אתרבו מבה' וכיחש אבל מ"מ ממון גמור לא הוי אבל בבבור לא שייך לומר כן אלא צ"ל דהא דמרבו לה ר"י לדין מעילה וכאן מחייבינן ליה נמי בנזקין היינו משום דהוי לדידיה ממון גמור ואם כן קשיא שפיר והתנן בכור מוכרין וכו' כדפרישית ומוקמינן לה אפי' אליבא דר"י הגלילי כדרבינא משמע דר"י גופא במידי דחזי להקרבה דלא הוי ממון גמור והא דמרבי שלמים למעילה היינו כיון שחייב באחריותו ודו"ק:

21 בא"ד והא דקאמר התם לימא דלא כר"י ומסיק כי קאמר ר"י מחיים וכו' לא הוי לפי המסקנא דהכא וכו' עכ"ל. פירשו כן לפי שיטתם דלשינויא דכי קאמר ר"י מחיים לא משמע לחלק בין מתנות כהונה לשאר מילי אלא בכל מילי איירי ומחמת זה גרסו בסוף הסוגיא אלא מתנות כהונה שאני וא"כ ע"כ שחוזר מתירוץ ראשון לכך פירשו שפיר דמסקנא דקידושין לא הוי כמסקנא דהכא אבל לפי מה דפרישית בגמרא לפירש"י דלא גרס בסוף הסוגיא אלא והיינו משום שאינו חוזר מתירוץ ראשון אלא תי' א' הוא ופירושא הוא דקמפרש בסוף הסוגיא דהא דשני מעיקרא כי קאמר ר"י מחיים לא איירי כלל במתנות כהונה אלא בבעלים ובשלמים והטעם משום שאחריותו עליו כפרש"י להדיא בד"ה כי קאמר ר"י מחיים וא"כ הסוגיא בקידושין נמי הכי מיפרש' דכי קאמר ר"י מחיים היינו בבעלים ובשלמים ולא איירי מבכור כלל וכן נראה מלשון רש"י בסוגיא דקידושין שלא הזכיר שם בכור בפירושו וק"ל:

22 בתוספות בד"ה ואיתיביה רבא לר"נ ובזמן שב"ה קיים איירי כדאיתא בפ"ק דתמורה דדומי' דשלמים קתני א"נ כדפ"ה כאן וכו' עכ"ל. נראה דהא דלא מפרש הקונטרס באמת כאן כדאיתא בתמורה היינו משום דהתם רבא בעצמו אמרה שרוצה להוכיח דאיירי בבכור שעומד להקרבה ועל זה קאמר אי בזמן הזה דומיא דשלמים קתני אבל כאן פרש"י למסקנת רבינא דבבכור בח"ל איירי דלא חזי להקרבה וא"כ בע"כ לא הוי דומיא דשלמים וא"כ אמאי לא שני רבינא דאיירי בזמן הזה לכך מפרש מדמחייב ליה קרבן מעילה ע"כ בזמן הבית איירי:

23 בד"ה בבכור בח"ל הא דלא שני בבכור בזמן הזה דדומיא דשלמים קתני. למאי דפרי' בסמוך יותר היה ראוי לפרש לרבינא כפ"ה מדמחייב ליה קרבן מעילה ונראה דלתוס' בכור בח"ל הוי מ"מ דומיא דשלמים אבל מ"מ קשה דאמאי לא משני בפשיטות דהא דלא מוקי בבכור בזמן הזה משום דבהא אפילו רבנן מודו דהוי ממון הדיוט וצ"ל שסמכו עצמם על מה שכתבתי בדבור הסמוך דפלוגתא דאביי ורבא בפרק הפרה איירי בזמן הזה ומשמע דלא מיקרי ממונו וע"כ היינו כרבנן וק"ל:

24 בתוספות בד"ה ואי איתא לישני וכו' דממ"נ לא הוי כר"י הגלילי ולפ"ז לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן בפ' הפרה עכ"ל. כוונת' בזה מבואר' שכתבו כן שלא תקשי מאי מקשה לישני הא ר"י הא רבנן דשמ' ניחא ליה לאוקמי מלתא דר"נ ככ"ע ועוד דאפשר לומר דהא דלא מוקי מלתא דר"נ כרבנן היינו משום דס"ל דלרבנן אפי' בבכור בזמן הזה הוי ממון גבוה דכן הוא האמת בסברת אביי ורבא לכך פירשו דמ"מ לא הוי מלתא דר"נ כר"י אף לדברי רבינא דהא ר"י ס"ל דאפי' בזמן הבית הוי ממון הדיוט לסברת המקשה א"ו כרבנן מיתוקמא וצ"ל דרבנן מודו דבכור בזמן הזה הוי ממון הדיוט כדא' ר"נ להדיא וא"כ דברי אביי ורבא ליתא לכך מקשי ש"ס שפיר דלישני הכי בהדיא:

25 בא"ד ומסתמא בימיהם פליגי וכו' נראה לי לפרש דכיון דבכור נוהג בימיהם אי איתא דאיירי דווקא בזמן הבית לא ה"ל לסתום אלא לפ' אבל באמת דברי תוספות בזה תמוהים מאד למאי דמסקי התוס' דלמאי דשני בגמ' מתנות כהונה שאני ואם כן מיתוקמא מלתא דר"נ שפיר אליבא דר"י אבל רבנן ס"ל דאפילו בזמן הזה הוי ממון גבוה וא"כ מיתוקמא מלתא דאביי ורבא כרבנן וקשה דאיך יחלוקו אביי ורבא על סתם מתניתין דהכא דסתם כר"י ועוד דהני אמוראי בסמוך גבי שלמים שהזיקו ודאי דסתמא כר"י ורבא גופיה אמר תודה שהזיקה גובה מבשרה והיינו כר"י וא"כ היה ראוי יותר לומר דאביי ורבא איירי בבכור בזמן הבית דזכו משלחן גבוה כמו דאיירי אמוראי בשלמים ותודה בע"כ בזמן הבית ומה שכתבו התוס' דכיון דבכור נוהג בזמן הזה ה"ל לפרש נ"ל דלישנא דפסולי המוקדשין משמע בזמן הבית. ונ"ל ליישב דלדברי התוספות סברי אביי ורבא דהא דסתם לן תנא כר"י היינו כבן עזאי דאמר לא אמר ר"י אלא בשלמים בלבד ואף דסוגית הש"ס אמר בסמוך דבכור אתי' במכ"ש אינהו לא ס"ל הכי אלא כרבינא דמתני לה אסיפא דבכור הוי יותר ממון גבוה משלמים דאפי' בכור בח"ל כן מוכח מתוך הסוגיא ואם כן אפשר לומר דה"ה בכור בזמן הזה הוי יותר ממון גבוה וא"כ הא דסתם תנא כר"י היינו בשלמים ותודה דהוי ממון בעלים אבל מתנות כהונה לא אך גם ע"ז קשה דא"כ דר"י לא אמר אלא בשלמים אבל בכור אפילו בזמן הזה הוי ממון גבוה א"כ מתני' דבכור מוכרין אותו אמאן תרמייה לכן נ"ל דבאמת ר"י בכור בח"ל כשלמים משוי ליה וכ"ש בזמן הזה אלא די"ל דס"ל לאביי ורבא דלא סתם לן תנא כוותיה אלא בממון בעלים ממש מטעם אחריות אבל בבכור בזמן הזה לא קי"ל כוותיה דמתניתין לא איירי כלל מממון כהן ודוק היטב. ועי"ל דרבא אמר כן לפי מאי דמשני לקמן נכסים שאין בהם דין מעילה אע"ג דאקשי ליה מ"מ אפשר דלא הדר ביה וכן משמע בתוס' דף י"ג ע"ב בד"ה אמר רבא תודה שהזיקה: