פני יהושע על בבא קמא כ״ב

1 בגמרא אי הכי אמאי פטורים עי' בתוס' בד"ה אדם ותרנגול. ויש לפרש עוד דהכי פירושו דודאי אגופא דברייתא דקתני פטור לא קשיא ליה דידע שפיר דאיכא לשנויי דפטור דקאמר היינו מדין רגל שהוא נ"ש אבל חייב ח"נ משום קרן כמו דקאמר בברייתא דלעיל מלמטה למעלה פטור מלמעלה למטה חייב וע"כ דלא איירי אלא מדין רגל וא"כ א"ש נמי באידך ברייתא דעיקר החידוש אתי לאשמעינן דלא שייך כלל דין רגל בכלב וגדי שדלגו וה"ק כשם שמלמטה למעלה פטור כך מלמעלה למטה אבל חיוב דקרן לא הוצרך לומר דמילתא דפשיטא אבל עכשיו דמקשה על הברייתא דקתני שניהם פטורים אמאי דהא שפיר מצינו חיוב רגל מלמעלה למטה ומשני דאפיך מיפך וא"כ לא שייך לומר עוד דכשם נקט ובא לאשמעינן דפטירי מדין רגל דמה לי מלמעלה למטה או להיפוך לענין זה ואין שום חידוש בתרווייהו דפטירי מדין רגל כיון דהוא משונה לכך מקשה שפיר אם כן אמאי פטורים והש"ס משני דאפ"ה מיתוקמא בהכי אף שהוא דוחק ניחא לאוקמי' הכי כדי שלא ליקשי הברייתות אהדדי וק"ל:

2 שם בגמ' ת"ר הכלב והגדי שדלגו. עיין באריכות בס' שלטי הגבורים על הרי"ף ובספר ת"ח:

3 בתוס' בד"ה אדם ותרנגול וכו' ומתוך כך נראה לפרש שדלגו מלמטה למעלה פטורים היינו לגמרי דחשיב אונס עכ"ל. פי' דבעל הכלב והגדי לא מחייב דחשיב אונס לפי שאינו מוטל עליו לשומרו מזה כיון דלא שכיח כלל ולא הוי אפי' תולדה דקרן דקרן ותולדותיו שכיחי לפעמים וק"ל:

4 בפרש"י בד"ה משום ממונו וכו' וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהזיק בגחלת שאינו שלו וכו' עכ"ל. הא דנקיט רש"י לשון קס"ד לאו דוקא דהא אף לפי מסקנא קיימא האי איכא בינייהו כמו שיתבאר וכהנה רבות בל' רש"י בסוגית הש"ס ועיקר הכוונה לפרש דהמקשה בסמוך הרגיש בזו הסברא דמאן דס"ל משום ממונו פוטר בגחלת שאינו שלו ולכך מקשה דלפי' רש"י עיקר הקושיא הוא מחמת זו הסברא ומה שיש לדקדק ולפלפל בל' רש"י עי' מה שאכתוב בסמוך בתוספות:

5 בפרש"י בד"ה אשו השולח את הבעירה. נראה כוונתו בזה דעיקר פלוגתייהו דר"י ור"ל היינו במאי דפליגי לקמן בשולח את הבעירה במסר לו שלהבת דר"י לטעמיה ור"ל לטעמיה כמ"ש רש"י לקמן בהדיא:

6 בתוספות בד"ה אשו משום ממונו כלומר חיוב ממונו יש בו וכו' פי' שהתורה חייבה אותו על אשו משום שחייב לשומרו כמו שמחויב ג"כ מטעם זה על ממונו שהזיק:

7 בא"ד כדאשכחן בפ' הכונס וכו' היינו דסתמא דתלמודא מקשה התם גבי כופף קומתו אי מטי' ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב:

8 בא"ד וגבי גץ היוצא מתחת הפטיש וכו' ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ודלא כפ"ה עכ"ל. דברי תוס' צריכין עיון דהא לקמן בפ' המניח פליגי אמוראי במפקיר נזקיו אחר נפילת אונס או פשיעה וקאמר התם דר"א מחייב ליה ואם כן מאי מקשו בפשיטות לר"ל דלמא ר"ל ס"ל בהא כרבי יוחנן דמחייב במפקיר נזקיו ולכך חייב גבי גץ דע"כ ניחא ליה מעיקרא לבעל הגץ שיצאו הנצוצות כדי שלא ידליקו את ביתו וכן איתא להדיא בפ' לא יחפור אלא דלאחר שיצאו מפקיר להו וא"כ הוי ליה מפקיר נזקיו דלא מהני לפטור עצמו ומכ"ש דקושיא השלישית לא שייכא לפ"ז ועוד דלפי כוונת הבנת תוס' בדברי רש"י טפי ה"ל לאקשויי בהדיא ממתניתין פ' הכונס דאיתא התם אחד הביא את האור וא' הביא את העצים המביא את העצים חייב בא אחר וליבה המלבה חייב עכ"ל נמצא מוכח להדיא דאין החיוב תלוי דוקא בגחלת שלו וכן במה דתנן שילח ביד פיקח הפיקח חייב אף על גב שאין הגחלת שלו וזה באמת קושיא גדולה לכאורה על פרש"י אבל הנראה לפי עניות דעתי ליישב דלפרש"י לא פליגי ר"י ור"ל באשו משום מאי מחייב אלא דוקא במי שמדליק בתוך שלו ברשות אלא שלא שימר גחלתו ויצאה הגחלת מעצמה והזיקה ובכה"ג דוקא פליגי ר"י ור"ל לפרש משום מאי מחייב ר"י אמר שיש לחייבו משום חציו דכיון שלא שימר גחלתו מרוח מצויה מעיקרא ה"ל כזורק חץ וע"ז אמר ר"ל דלא דמי כלל לחץ כיון דלאו מכחו קאזלא אלא משום ממונו יש לחייבו אבל במי שנתכוון להדליק בשל חבירו לא שייכא כלל פלוגתא דר"י ור"ל לפרש משום מאי מחייב דהא ודאי יש לחייבו מטעם אדם המזיק שהוא מועד לעולם ונלמד במכ"ש מכורה בור שההיזק בא לאחר מכאן ומכ"ש כאן שמזיק בידים וכן נראה מל' הש"ס דקאמר אשו משום מאי מחייב ולא קאמר אש משום מאי מחייב או מבעיר משום מאי מחייב א"ו דלא פליגי אלא באשו של היתר דוקא וא"כ לפ"ז נתיישבו אליבא דרש"י כל הקושיות של תוס' דכופף קומתו של חבירו ודאי אפילו ר"ל מודה דחייב כיון שנתכוון להזיק וכן גבי גץ כיון שהנצוצות יצאו ע"י הכאתו ומכחו מחייב מטעם מזיק וראיה גדולה לדברי מצאתי מל' הרמב"ם שלא כ' האי דגץ גבי דין אש בהלכות נזקי ממון אלא בהלכות חובל ומזיק הרי להדיא כדברי דאדם המזיק מקרי ומכ"ש דקושיא שלישית של תוס' שכל אדם יפקיר גחלתו וידליק גדיש של חבירו לא שייך להקשות לפמ"ש דכיון שיתכוון להדליק ודאי שיתחייב ולפ"ז אין להקשות נמי ממשנה דהכונס דהמלבה חייב דר"ל מוקי לה בנתכוון להדליק של חבירו כנ"ל ועי' מ"ש עוד מזה בסוגיא דשמעתין ודו"ק:

9 בתוספות בד"ה לאו ממונו דבעל הכלב הוא וכו' ועל אש של כלבו לא חייבתו תורה וכו' עכ"ל. הוצרכו לפרש כן לפי שיטתם דלעיל דר"ל מחייב אפילו בגחלת שאינו שלו אבל לפרש"י מקשי בפשיטות לאו ממונא דבעל כלב הוא אלא דבעל חררה וא"כ אפשר דלרש"י חייבתו התורה על אש של בהמתו וכן כתבתי לעיל בסוגיא דדליל אליבא דרש"י ע"ש. מיהו יש לפרש קושיית התוס' בענין אחר דקשיא להו ולחייב משום אשו של כלבו דהיינו אמקום גחלת דה"ל חציו דכלבו אלא דג"ז דוחק דהמקשה לא ס"ד דאיירי במקום גחלת דא"כ כוליה נזק בעי שלומי ודו"ק:

10 בגמרא בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל הוא וכו' יש להקשות דאיך ס"ד דמקשה דלא איירי במסכסכת דא"כ תקשי אפילו לר"י דאמר אשו משום חציו מ"מ אמאי מחייבינן ליה לבעל הגמל לשלם כל דמי הבירה דהא צרורות הוא כל מקום הבירה ואין עליו לשלם אלא ח"נ כדין צרורות דבהמתו א"ו דאיירי במסכסכת דה"ל כמקום גחלת וא"כ מאי מקשי לר"ל וא"ל דלר"י מתוקמא בלא מסכסכת ומאי חייב נמי בעל הגמל דקאמר היינו ח"נ דהא ודאי ליתא דהא קתני סיפא הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב על כרחך היינו נ"ש דהא התם הוו אשו דאדם גופא ואין דין צרורות באדם כמ"ש רש"י לעיל והוא פשוט וא"כ ע"כ דחייב דרישא נמי נ"ש קאמר ותקשי נמי לר"י ואיברא דלא קשיא ליה דאפילו חציה גופא לא לשלם כיון שהגמל עובר בר"ה א"כ הוי ליה צרורות בר"ה דפטור אלא דבאמת לק"מ דהא אסקינן לעיל דהתיזה צרורות בר"ה והזיקה ברה"י חייב והא נמי דכוותיה אבל הא ודאי קשיא דלא ליחייב יותר מח"נ אי לא דאיירי במסכסכת. אמנם אחר העיון יראה לי דלק"מ ונבין תחילה ואחר נדבר דראוי להבין דגוף פלוגתא דר"י ור"ל בחציו וממונו הוא זה לפי שנזק אש אינו דומה במהותו לשאר נזקין שהנזק נעשה כאחד אבל באש אינו כן אלא שהגחלת מבעיר איזה דבר ואותו דבר מבעיר דבר אחר וע"כ נתקשו בו חכמים מ"ט חייב בה כיון שאין גוף מעשה המזיק מחובר לדבר הניזק וכאילו אינו נעשה מכוחו אלא מכמה כח כחו לכך דימה אותו ר"י לחציו שמזיק ג"כ למרחוק וגם כאן חשבינן כאילו נעשה הכל מכח ראשון שהוא הגחלת שנעשה חץ דכיון שהכל נעשה מכחו חשיב כאילו גוף הגחלת הולך ומבעיר עד לבסוף ור"ל סובר דלא דמי כלל לחץ דחץ אזל מכחו ממש והאי לא אזלי אלא למקום הגחלת ומכאן ואילך כלו לו חיציו ואין לחייבו אלא משום ממונו כדפרישית לעיל שחיוב השמירה מוטל עליה כמו על שאר ממון וכשלא שימר חייב. וא"כ לפ"ז על כרחך הא דקאמרינן לעיל גבי כלב שנטל גחלת והדליק גדיש דלר' יוחנן ה"ל על מקום גדיש צרורות ולא נלמד משם על מקום אחר דהתם היינו טעמא דכיון שהגחלת אינו של בעל הכלב וא"כ אין לנו לחייב בעל הכלב משום חציו דהא לאו חציו דידיה אלא מחייבין לו משום חציו דכלב דה"ל כאילו כלב זורק חץ למרחוק שזהו ממש דין צרורות כמו שנתבאר לעיל דכל נזק שעושה הבהמה שלא במחובר לה הוי צרורות כך מחייב כאן על מקום הגחלת נ"ש כיון דאנח אנוחי והוי כמחובר דה"ל כאילו שיבר הכלי ברגליו אבל ממקום הגחלת ואילך שאין דבר הניזק מחובר לה הוי ליה צרורות. וכבר נתבאר לעיל שדין צרורות דמשלם חצי נזק היינו דוקא כשגוף הצרורות הם דבר הפקר אבל כשגוף הצרורות הם ממון בעלים חייב נזק שלם וזה מבואר היטב בסוגיא דדליל וזה לשון הרא"ש שם להדיא דהא דצרורות חייב חצי נזק היינו בהפקר אבל אם התיזה ממון בעלים משלם נ"ש דצרורות אורחא הוא כאבנו וסכינו ומשאו שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו עכ"ל. ומעתה נתיישב סוגית הש"ס על נכון דדוקא גבי כלב שנטל גחלת שאין הגחלת מיוחדת לבעל הכלב א"כ ה"ל האי גחלת ממש כצרור עפר של הפקר שזרקה כלב למרחוק דה"ל צרורות ומשלם ח"נ אבל כאן גבי גמל לא שייך כלל ח"נ שהרי תיכף כשהרבה בעל הגמל הפשתן על הגמל באופן שתוכל להזיק עליה רמיא שמירת הגמל עם הפשתן הכל על הבעלים וא"כ כשהכניס הגמל הפשתן לחנות והודלק הפשתן נעשה גוף הפשתן חץ של בעל הגמל וכשהזיק אח"כ והדליק הבירה ה"ל כחמור שהזיק במשאוי שמשלם נ"ש דהכי איתא בהדיא לעיל בריש פירקין ודבר ברור שאם נפל האוכף או המשאוי מעל החמור והזיק מרחוק שחייב נ"ש כמו שכתבתי בשם הרא"ש ונבין עוד מלתא בטעמא דלא שייך לומר כאן כיון שאין דבר הניזק במחובר לגופה ה"ל צרורות דהא ליתא דכיון דחשבינן לבהמה ומשאוי שעליה גוף א' ושמירת שניהם מוטלת על בעל הבהמה אם כן למה נאמר שלא נעשה הנזק במחובר לגופה שהרי נעשה הנזק על כל פנים מחובר למשאוי או לאוכף דחשיב כגופה ממש וא"כ הרי נעשה במחובר לכך אין עליו דין צרורות וא"כ כמו זה ממש דין הגמל שהזיקה במשאוי שעליה שהוא הפשתן שנעשה גחלת והגמל שהולך ומבעיר ה"ל כזורק חץ של בעליו למרחוק דחייב נ"ש שהרי הצרורות ג"כ הם של בעליו ושמירת שניהם מוטלת על בעל הגמל וה"ל כגוף א' דחשיב כאילו הזיקה בגופה ממש וא"כ א"ש לרבי יוחנן אף בלא מסכסכת אבל לר"ל מקשה שפיר דכיון דס"ל דאין לנו לחייבו משום חציו אלא במקום הגחלת אבל מכאן ואילך כבר כלו ליה חציו וא"כ אין לומר דחשיב כחמור במשאו דהתם נעשה כל הנזק בפעם אחד מכוחה אבל הכא דאזיל ליה כוחו ולאו מכחו קא אזלי למרחוק ואין לחייבו אלא מטעם ממונו מחייבת ליה דכיון שעיקר הנזק נעשה מכח גחלת ראשונה שהיא ממונו מחייב בכל כיון שלא שמרה כראוי וא"כ קשה האי אש לאו ממונו דבעל הגמל הוא אלא דחנווני ודוק היטב באלו הדברים שנראים לי נכונים וברורים בס"ד ונתיישב בזה הסברא כמה לשונות הפוסקים שנראה מסתימת דבריהם דלר"י מיתוקמא הסוגיא בלא מסכסכת ואין כאן מקומו להאריך. והנה אח"ז עיינתי בספרי הפוסקים וראיתי שהטור בסי' תי"ח כתב באמת גבי גמל דחייב בעל הגמל ח"נ והיינו ע"כ שהרגיש במ"ש דלר"י נמי איירי דדוקא במסכסכת חייב בנזק שלם דאל"כ ה"ל צרורות אבל לפי מ"ש נתבאר שא"א לומר כן וביותר שמדברי הרא"ש שהבאתי נראה דלא שייך כאן דין צרורות כיון שגוף הצרורות מיוחדים ג"כ לבעל הגמל ובאמת לא הבנתי משום פוסק מקדמונים שפסק כדברי רבינו הטור וצ"ע. דבר זה שכתבתי צריך להתיישב עוד ויותר נראה דכיון שהפשתן של בעל הגמל נעשה גחלת הדר ה"ל אשו ממש וחייב משום חציו דאדם גופו שלא שימר גחלתו ואטו משום שנעשה ע"י הגמל שלו ניקל עליו ליתן לו דין צרורות ודו"ק:

11 בגמרא רבי יהודא אומר בנר חנוכה פטור. הא דמייתי הכא מלתא דר"י נראה דאי לאו דר"י היה אפשר לומר דהא דמחייב לר"ל בעל הגמל אע"ג שאין האש שלו היינו טעמא דאיירי שבעל הגמל עצמו מנהיגו דרך החנות וא"כ הוי פשיעה גמורה שיש לו למונעו מלילך שם ואדם מועד לעולם והא דמחייב בסיפא החנווני היינו מחצה דשניהם פשעו לכך מייתי הא דר"י דאמר פטור ולא קאמר פטור החנווני ובעל גמל חייב א"ו שאין שום חוב על בעל הגמל משום פשיעתו:

12 שם בגמרא ואי במסכסכת אמאי חייב. מסתימת לשון רש"י נראה דכוונת המקשה דבמסכסכת ראוי שבעל גמל ישלם הכל והחנווני פטור לגמרי כדמשמע מפשטא דלישנא דתלמודא בסמוך אי בשעמדה כ"ש דחנווני פטור ובעל גמל חייב והא דאמר לקמן גבי כלב שנטל חררה וליחייב נמי בעל גחלת נראה דאין זה ראיה אליבא דרש"י שפירש שם דעיקר הקושיא היה שלא יפסיד הניזק דכיון שהדין הוא דבעל כלב אינו משלם רק חצי דמי הגדיש משום צרורות לר"י ולר"ל פטור בעל הכלב לגמרי על הגדיש לכך מקשה שפיר וליחייב בעל גחלת והיינו כל מה דליכא לאשתלומי מבעל הכלב לישתלם מיניה כדפירש רש"י התם להדיא ע"ש אבל הכא מקשה שפיר שישלם בעל הגמל הכל והטעם נלע"ד נכון אליבא דרש"י שכתב לעיל בסוגיא דדליל בדאדיי אדויי שאפילו אם קשרו אדם פטור הקושר לגמרי וע"כ הטעם כמ"ש לעיל דכיון שנעשה היזק ע"י כח התרנגול ממש שזרקו א"כ אין לנו לחייב כלל להקושר כיון דלא אפשר בדליל כדי להזיק בלתי כח התרנגול וא"כ ה"ה נמי כאן כיון דאיירי במסכסכת שהגמל הולך ומבעיר בידים כל הבירה א"כ נראה כל הנזק ממעשה הגמל ממש לכך יש לו לחייבו בכל הנזק ולפטור את החנוני דנראה שאין בניצוצות שלו כדי להדליק כל הבירה לולי מעשה הגמל ומשאוי שעליו והגמל עושה עיקר הנזקין בידים משא"כ לקמן בכלב שנטל גחלת דמקשה התם על מקום הגדיש ושם לא עשה הכלב אלא מעשה הינוח אבל עיקר הנזק נעשה ע"י גוף הגחלת דלאחר שנסתלק מעשה הכלב שהניחו גוף הגחלת הולך ומבעיר והו"ל כבור המתגלגל ברגלי בהמה דהיינו מי שהניח איזה דבר תקלה בר"ה וגלגלה הבהמה התקלה למקום אחר והזיקה לבתר דנייח דאמרינן לעיל דהחיוב על בעל התקלה הראשון וה"נ דכוותי' אלא דלר"י מחייב בעל הכלב בח"נ משום חיציו דצרורו' ולר"ל פטור לגמרי רק על מקום גחלת לכך מקשה שפיר דלמה יפסיד הניזק אלא דליחייב בעל הגחלת בכל מאי דליכא לאשתלומי מבעל כלב כנ"ל לפ' הסוגיא אליבא דרש"י והמעיין היטב בל' רש"י בסוגיא דשמעתי' ולקמן בדף כ"ג ולעיל בסוגיא דדליל וכן בכמה מקומות הנוגעים לדינים אלו יראה לעין שדברים אלו נכונים וברורים בס"ד. אבל למאי דמסקינן דאיירי שעמדה להטיל מימיה א"כ אין נראה הנזק ממעשה הגמל בידים שהגמל אינו עושה אלא מניעת ההליכה משם וגם בזה הוא אונס. ולפי מה שפירשתי לא שייך להקשות חנווני אמאי חייב אלא דוקא לבתר דמוקמינן לה במסכסכת אבל מעיקרא דהוי ס"ד דלא איירי במסכסכת לא שייך להקשות כן שהרי אם לא סכסכה הוי לגמרי דומיא דכלב שלא עשה אלא מעשה הינוח ומחייבי שניהם וא"כ הוי ניחא ליה דהא דקאמר חנווני חייב היינו בשותפות עם בעל הגמל דקאמר לעיל מיניה ודוק היטב:

13 בתוספות בד"ה ואי במסכסכת אמאי חייב חנווני הכל גם בעל הגמל יתחייב וכו' כל זה הדיבור נמשך לפי שיטתם לקמן גבי וליחייב בעל גחלת וכן במה שכתבו לעיל בסוגיא דדליל דאף באדיי אדויי מחייב הקושר מחצה דלדידהו בכל מילי שנעשה הנזק בשנים שניהם משלמין ואין חילוק אף אם אחד מהם עיקר בגוף הנזק וכן מוכח מדבריהם בכמה מקומות ועיין מה שכתבתי בסמוך דלרש"י אינו כן ודו"ק ועמ"ש לעיל בסוגיא דשלמים שהזיקה:

14 בא"ד אמאי חייב חנווני הכל וכו' הא דלא ניחא ליה לפרש באמת הא דנקט חנווני חייב קאי אדלעיל מיניה והיינו שחייב עם בעל הגמל דאפשר דלישנא לא משמע הכי ועוד מדנקט ר"י פוטר ולא קאמר ר"י אומר בנר חנוכה החנווני פטור ובעל גמל חייב א"ו דבעל הגמל כ"ש דפטור אפילו בלא נ"ח דת"ק נמי פטר ליה וא"כ מקשה למה באמת פטרינן לבעל הגמל כיון דאיירי במסכסכת ואפשר דמשום הכי מייתי מלתיה דר"י מעיקרא משום דבעי לאקשויי בסוף ממילתיה וק"ל:

15 בגמרא ת"ש המדליק את הגדיש וכו' לפי מה שפירשתי לעיל דגבי אדם המבעיר בידים בשל חבירו אפילו ר"ל מודה דאין החיוב משום ממונו אלא משום אדם המזיק וא"כ יש להקשות לכאורה מה מקשה רבא לר"ל אבל באמת לק"מ דהא דנקט כאן המדליק את הגדיש אין הכוונה שנתכוון להדליק הגדיש של חבירו אלא במדליק בתוך שלו והדליקה הגדיש של חבירו איירי התם וכן איתא שם להדיא דפליגי תרי אמוראי בפי' המשנה דהא דמייתי הכא המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו אין זה לשון המשנה אלא רישא דמתני' הוא המדליק את הגדיש ר"י אומ' משלם כל מה שבתוכו וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חיטים וכו' ואח"כ אמרו בבא אחריתי היה גדי כפות לו וכו' אלא שהש"ס קיצר בלשונו ופליגי אמוראי שם אי פליגי ר"י ורבנן דוקא במדליק בתוך שלו או אפילו בתוך של חבירו פליגי נמצא משמע דעכ"פ כ"ע מודו דעיקר מילתא דמתניתין איירי במדליק בתוך שלו ועליה קאי היה גדי כפות לו שהרי נקט אח"כ ומודים חכמים לר"י וכו' וא"כ מקשי שפיר וק"ל:

16 בתוס' בד"ה רישא בעל גמל חייב אע"ג דמעיקרא נמי הוי טעמא דרישא וסיפא הכי עכ"ל. לפמ"ש לעיל אליבא דרש"י נתבאר דלא הוי הכי טעמא דסיפא מעיקרא:

17 בד"ה היה גדי כפות לו תימא דלתני ברישא גדי ועבד סמוך ובסיפא גדי ועבד כפות דהוי רבותא טפי עכ"ל. קצת יש לדקדק דאמאי פשיטא להו דבהכי הוי רבותא טפי דהא איכא למימר נמי איפכא דבגדי שאינו כפות ונשרף א"כ חזינן להדיא שהגדי נשרף מפשיעת השריפה בלבד ולא מיפטר מחמת שהיה לו לברוח כיון דחזינן שאין בו דעת אבל בגדי כפות הוי ס"ד דלפטור כיון שאין הנזק בא לו מחמת פשיעת השריפה לבד אלא הכפיתה גרם לו דאפשר שאילו לא היה כפות הוי עריק ואזיל ליה ויש לסברא זו ראיה בש"ס ואחד מהם בפרק הפרה דאמרינן הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור דפטרינהו רבנן מטעם שיכול לומר אי לאו אבנא דידך לא הוי נפיל לבור והדבר פשוט דאי לאו אבן הוי חייב בעל הבור דלא אמרינן איבעי לעיונא וליזיל כיון שאין בו דאי דעת ואפ"ה פטור היכא דאיכא אבן ולא אמרינן בלא אבן היה נופל לבור א"ו דכל היכא שיש במה לתלות תלינן וה"ה הכא ואף שיש ליישב ולחלק דהתם עיקר הפטור כיון דבעל האבן חייב שהוא ג"כ בור כדפרש"י התם מ"מ גוף הסברא במקומה עומדת דכל היכא שיש ריעותא אחרת שגורם לנזק יש סברא לפטור המזיק האחרון והוצרך התנא לאשמעינן דחייב אפילו בגדי כפות ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

18 בפרש"י בד"ה עבד כפות לו וכו' פטור אגדי וגדיש דקלב"מ שההורג עבד נהרג עכ"ל. ואע"ג דלפי מאי דס"ד השתא דלא איירי בהצית בגופו של עבד זימנין דמשכחת שאינו חייב מיתה על העבד כגון שלא ידע שיש שם עבד והו"ל שוגג עליו מ"מ פטור מתשלומין מדתנא דבי חזקיה דלא חלקת בין שוגג למזיד לענין פטור ממון וכן פי' רש"י להדיא פ' הכונס:

19 בגמרא א"ה מאי למימרא. ואע"ג דאף למ"ד אשו משום חציו אין לפרש פטורא דסיפא אלא משום קלב"ם מ"מ לא שייך להקשות מאי למימרא דקמ"ל שפיר דאע"ג שאינו חייב מיתה ממש כמ"ש בסמוך אפ"ה פטור מתשלומין מטעם דלא חלקת אבל עכשיו דמוקים לה במיתה ממש קשה מאי למימרא וא"ל דקמ"ל דאע"ג שלא התרו בו פטור כפרש"י שם דפשטא דלישנא לא משמע כן דא"כ הו"ל לפרש בהדיא כן ועי"ל דלמ"ד אשו משום חציו היא גופא קמ"ל שחייב מיתה אף כשלא הצית בגופו והיינו משום חציו וק"ל:

20 בתוס' בד"ה אילו קטיל תורא עבד וכו' ונראה לר"י וכו' והא בדבר שממונו עושה לא שייך קלב"ם עכ"ל. אין הכוונה שמצד הסברא הוא כן אלא מדחזינן שהתורה חייבה בשור שהזיק עבד שלשים שקלים ולזה כיון רש"י ג"כ ונתיישב ג"כ קושית מהרש"א ע"ש:

21 בד"ה בגדי דחד ועבד דחד וכו' ותי' הריב"א דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד וכו' עכ"ל. פירוש דלפ"ז מתרצים ג"כ הסוגיא דהכא דלמאי דאוקמינן שהצית בגופו של עבד האי נמי רודף הוא ובחנם נדחק מהר"ם לפרש דלא מתרצים אלא האי דסנהדרין:

22 בפרש"י בד"ה ור"י אמר אפילו שלהבת וכו' והכא חציו דחרש הן עכ"ל. מה שהקשו בתוס' דהא מסקינן דר"י אית ליה נמי משום ממונו וא"כ איך כתב רש"י דר"י לטעמיה נראה דלק"מ לרש"י שהרי דקדק רש"י בלשונו ואמר אלא חציו דחרש הם וא"כ הכוונה מבואר דאף שממונו דבעל שלהבת היא אפ"ה פטור כיון שהחרש עושה ההיזק בידים דחציו הם וכה"ג אפילו בשור פטור דלא מחייב התם בעל השור אלא כיון שהשור עצמו עושה ההיזק והחרש אין עושה אלא מניעת השמירה וכן בשלהבת לר"ל דס"ל דלאו חציו דחרש הוא דלאו מכחו קא אזלי אלא משום ממונו חייב בעל השלהבת שלא שמרו כראוי שהחרש אינו עושה כלום אלא מניעת השמירה אבל כל היכא שהחרש עושה היזק בידים ע"י ממונו של חבירו לא נוכל לחייב בעל הממון כלל וכ"כ התו' עצמן לעיל גבי בור המתגלגל דכל היכא שנעשה היזק ע"י אחר בכוונת היזק פטור בעל הממון וא"כ לר"י דס"ל אשו משום חציו הו"ל כאילו היזק החרש בכוונה דאף שאין בו דעת לשמור שייך בו כוונת היזק כדי לפטור בעל הממון וכן מ"ש התוס' עוד דבפ"ק משמע דטעמא דר"י משום דשלהבת לא ברי היזקא עכ"ל ג"ז ליתא לפרש"י דשם לא אמרו בש"ס אלא בזה הלשון התם צבתא דחרש קא גרים ופרש"י שם אחיזתו של החרש הזיק אבל בשור ובור הנזק נעשה ע"י השור ובור ולא ע"י החרש וזה ממש כמ"ש דכיון דס"ל לר"י אשו משום חציו נמצא שהחרש עצמו עושה היזק ודוק כי נכון הוא:

23 בתוס' בד"ה חציו דחרש הן וכו' מידי דהוי אמסר שורו קשור כראוי לחרש עכ"ל. וזהו לפי שיטתם דלקמן דף ל"ט ע"ב אבל לפרש"י שם ליתא אלא בקשרו כראוי פטור כמ"ש לעיל ע"ש אבל מ"מ רש"י גופא ס"ל כתירוץ ר"י דהכא ויתבאר בסמוך גבי וליחייב בעל הגחלת:

24 בא"ד אלא משום דקסבר שלהבת לא ברי היזקא עכ"ל. גם זה לפי שיטתם ופירושם שם בפרק קמא אבל לפירש"י ליתא כמו שכתבתי שם ע"ש ועמ"ש בסמוך: