פני יהושע על בבא קמא ט״ז

1 בגמרא רבי אליעזר משמיה דרב אמר כולה ר"ט היא ובחצר מיוחדת לפירות לאחד ולזה ולזה לשוורים כן נראה שהוא גירסת רש"י והוצרך ר"א לפרש במיוחדת לפירות לא' לפי שיטתו דלעיל דפטר בחצר השותפים בשן ורגל לכך מוקי לה במיוחדת לפירות לא' דבכה"ג לא הוי חצר השותפים לענין שן ואף לפי מאי דקאמר הש"ס לעיל דפליגי באתקפתא דר"ז ור"א ס"ל כר"ז דאף במיוחדת לשניהם לפירות לחוד לא מיקרי שדה אחר מ"מ לק"מ והיינו לפי מ"ש לעיל דלר' זירא דעיקר שדה אחר קאי על הפירות לכך מקשה דכשמיוחדת לפירות יש לפוטרה משן אבל אם אינם שותפים לפירות לא איכפת לן לענין שן ורגל במה שמשותפים לשוורים דכיון שאינה מיוחדת לפירות שדה אחר קרינן בה ואף לפי' ראשון שכתבתי שם בדף י"ד גבי אתקפת' דר"ז יש לפרש הסוגיא כאן אלא שלא רציתי להאריך כיון שנראה לי עיקר כפי' השני שכן מוכח מלשון הש"ס לעיל וכאן ותן לחכם ויחכם עוד:

2 שם בתוספות בד"ה כולה ר"ט היא וכו' ולספרים דגרסינן לזה ולזה לשוורים קשיא איפכא וכו' כ"ש היכא דאין מיוחדת וכו' עכ"ל. זה לפי שיטתם לעיל בדף י"ד בד"ה לא לזה ולא לזה אבל לפמ"ש כאן בגמרא וכן לעיל באריכות אין כאן מקום תימא כלל דלר"ז עיקר הענין תלוי במיוחדת לפירות לענין שן וא"כ מה שכתבו כ"ש היכא דאין מיוחדת לשוורים ואע"פ שמיוחדת לפירות ליתא לפי זו הסברא ולזה הסכימו רוב הפוסקים ועיין ברא"ש ודו"ק:

3 בגמ' אלא אמר רבינא חסורי מיחסרא וכו' ויש לך מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב וכו' עכ"ל. יש לדקדק כאן דאמאי הוצרך לפרש רבינא ולהוסיף דוקא ויש מועדים אחרים כיוצא באלו. דלכאורה אדרבא דלפי מאי דס"ד עד השתא דשן ורגל ואדם עד הזאב כל אלו מחמשה מועדים הם א"כ ביותר ראוי להקשות אמאי חילק התנא הזאב והארי בפני עצמם ולא מנאם במנין המועדים אבל לפי מה דמשני רבינא דמניינא דמועדים לא קאי אלא אקרן דשור ותולדותיו ואם כן משן ורגל ואילך לאו אמניינא קאי וא"כ מאי קשיא ליה עד שהוצרך לומר ויש אחרים כיוצא באלו. ונ"ל דאדרבה לפי מאי דס"ד מעיקרא דמניינא דה' מועדים אכולהו קאי עד הזאב אין להקשות כלל אמאי לא חשיב נמי הזאב וכו' במניינא דפשיטא ליה דלא קא חשיב במניינא דה' מועדין אלא אותן בעלי חיים השנוין כבר במשנתינו בכל הפרק והן אותן אבות דכתיבי בהדיא אבל הזאב ואינך לא כתיבי כמו הנך כדפרישית וכ"ש שלא שנו עדיין כלל במשנה ולכך לא ערבינהו אבל עכשיו לפי' רבינא דחמשה מועדין לא קאי אשן ורגל וא"כ כבר סילק התנא ממניינא וקשיא עליה שפיר אמאי שונה לאלו בפ"ע והיינו מדנקט הזאב בלא וא"ו משמע דבבא אחרת היא ועי"ל דלמאי דס"ד מעיקרא דר"ט תני לרישא דמתניתין א"כ יש לומר דר"ט ס"ל כר"א דחילק בין בני תרבות וא"כ לערבינהו אבל עכשיו דאמרת דמלתא דתליא בפלוגתא אפ"ה קתני קשיא שפיר. וא"ל דהא דנקט להו בפ"ע בלא וא"ו היינו משום דר"א פליג בהו דא"כ תקשי נחש אמאי לא תני בהדי אינך לכך הוסיף לפ' ויש מועדים אחרים ופירושו דמשום דלא כתיבי כמו הנך לא ערבינהו אפי' בסיפא ושונה אותם בפ"ע כפרש"י וק"ל:

4 בפרש"י בד"ה דרסה ואכלה פטור דאורחא הוא ושן בר"ה פטור עכ"ל. פי' כיון דאורחא הוא הוי תולדה דשן ולא קרן וא"כ ממילא פטור בר"ה מגזירת הכתוב מכאן יש לדקדק קצת על מה שפי' הרא"ש בריש פירקין בשם הרי"ף דהא דפטרה תורה שן ורגל ברה"ר משא"כ בקרן אין זה מגזירת הכתוב אלא טעמא רבה אית בהו דכיון דאורחיה דבהמה לילך בר"ה אין הבעלים צריכים לילך אחריהם תמיד משא"כ בקרן כיון שהכיר בו שהוא נגחן הוא מחוייב לשמרו עכ"ל ותורף כוונתו בקיצור דבשן ורגל המזיק לא שינה כלום שברשות מהלך א"כ על הניזק להרחיק שלא להניח פירותיו וכליו בר"ה משא"כ בקרן שעל המזיק להרחיק עצמו וא"כ לפ"ז תקשי אמאי פטרינן כאן גבי ארי בר"ה הא לא שייך הכא האי טעמא שיהיה על הניזק להרחיק עצמו שהרי אדרבא הבהמות של הניזק אורחייהו לילך תמיד בר"ה משא"כ בעל הארי כיון שיודע בו שאינו בן תרבות עליו לשמרו משא"כ למפרשים דשן פטור מגזירת הכתוב לא קשיא מידי וק"ל:

5 בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני שטרפה להניח וכו' לכאורה נראה דוחק דהא בברייתא לא נזכר כלל להניח ונ"ל דבאמת טרפה פירושו בין לאכול בין להניח ובההיא גופא לצדדין קתני והיינו שטרפה בזאב או להניח בארי אלא כיון דמלשון הברייתא משמע דואכלה קאי אכל החיות לכך מפרש דגבי ארי שייך נמי ל' ואכלה כגון שדרסה אלא שהברייתא לא שייך להאריך כי רוכלא ונקט בקיצור והיינו ע"כ לכל חדא כדאיתא ובזה נתיישב מה שהקשה הת"ח:

6 בתוספות בד"ה והתניא וכן חיה ותימא ולוקמי בזאב וי"ל וכו' ולא הוי מצי לשנויי ר"ט היא וכו' מדקתני לה גבי שן עכ"ל. קצת קשה דאכתי אמאי לא מוקי לה כר"ט ואי משום דתני לה גבי שן היינו משום זאב דאורחיה לטרוף והוי תולדה דשן ומה שהביאו ראיה מדמסיק הש"ס בעצמו בסמוך מאי האי דקתני לה גבי שן וכו' אין זו ראיה דהתם מקשי שפיר דלא שייך למימר דנקט לה גבי שן משום זאב והיינו שנאמר דזאב אף על גב שהוא בן תרבות כיון דאייעד ביטל התרבות שלו וחוזר להיות אורחיה בכך והוי תולדה דשן ולכך נקט לה גבי שן וכן הקשה מהרש"א באמת בסמוך בתוספות אבל האמת דהתם לא שייך לומר כן כיון דבארי חייב נ"ש בדאייעד משום קרן ואפי בר"ה לא שייך למינקט בחצר הניזק ולשנותו נמי גבי שן משום זאב דכיון שאינו דומה חיוב דארי לחיוב דזאב שזה קרן וזה שן וגם אין הרשויות שוין שזה בר"ה וזה בחצר הניזק דוקא לא שייך לערבינהו כמ"ש מהרש"א אבל כאן אי מוקמינן לה כר' טרפון דאידי ואידי דוקא בחצר הניזק איירי א"כ מאי חזית לשנותו גבי קרן משום ארי ליתני נמי גבי שן משום זאב. וע"כ נמי שהתוספות בעצמם הרגישו בזו הסברא דאל"כ קשה מאי חידשו תוספות בזה דאי לאו דקתני לה גבי שן הוי מוקמינן לה כר"ט ותיפוק ליה דאי לאו דתני לה גבי שן הוי מוקמינן אפילו כרבנן ובדאייעד כמו שאמר הש"ס בסמוך א"ו דסברת התוספות דניחא לן טפי לאוקמי כר"ט משום דאי מוקמינן בדאייעד קשיא אמאי נקט חצר הניזק וצ"ל דנקט לה משום זאב וזהו דוחק קצת אבל אי מוקמינן כר"ט הוי חצר הניזק דוקא וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ולפי מאי דמרגלא בפומייהו דאינשי בשם גדולי קדמונים שכל היכא שכ' תוספות תימא וי"ל כוונתו לדחות הי"ל ולהחזיק התימא היה נראה לכאורה כוונתם כאן לדחות הסברא שכתבו דסתם חיה משמע בין ארי בין זאב דא"כ תקשי אמאי לא מוקמינן כר"ט ונקט לה גבי שן משום זאב והבן. אבל לפי האמת ליתא דבלא"ה א"א לאוקמי הברייתא כר"ט דהא ברישא דברייתא אמרו השן מועדת וכו' בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראוין לה משלמת נ"ש ועלה קתני וכן חיה משמע להדיא דבשאין ראוין לה לא משלמת אלא ח"נ וזהו דלא כר"ט וכן דקדק הש"ס גופיה לעיל וא"כ צ"ל דהתוספות כתבו כן לרווחא דמילתא ודו"ק:

7 בד"ה כי תניא וכו' וי"ל משום זאב נקיט לה וכו' עד סוף הדיבור. עיין במהרש"א ועיין מה שכתבתי בסמוך בזה: