מצודת דוד על ירמיהו נ״א

מהדורה: ובלכתך בדרך

מקור ירמיהו נ״א
1 כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִי֙ מֵעִ֣יר עַל־בָּבֶ֔ל וְאֶל־יֹשְׁבֵ֖י לֵ֣ב קָמָ֑י ר֖וּחַ מַשְׁחִֽית׃
2 וְשִׁלַּחְתִּ֨י לְבָבֶ֤ל זָרִים֙ וְזֵר֔וּהָ וִיבֹקְק֖וּ אֶת־אַרְצָ֑הּ כִּי־הָי֥וּ עָלֶ֛יהָ מִסָּבִ֖יב בְּי֥וֹם רָעָֽה׃
3 אֶֽל־יִדְרֹ֤ךְ ידרך הַדֹּרֵךְ֙ קַשְׁתּ֔וֹ וְאֶֽל־יִתְעַ֖ל בְּסִרְיֹנ֑וֹ וְאַֽל־תַּחְמְלוּ֙ אֶל־בַּ֣חֻרֶ֔יהָ הַחֲרִ֖ימוּ כׇּל־צְבָאָֽהּ׃
4 וְנָפְל֥וּ חֲלָלִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֑ים וּמְדֻקָּרִ֖ים בְּחוּצוֹתֶֽיהָ׃
5 כִּ֠י לֹא־אַלְמָ֨ן יִשְׂרָאֵ֤ל וִֽיהוּדָה֙ מֵאֱלֹהָ֔יו מֵיְהֹוָ֖ה צְבָא֑וֹת כִּ֤י אַרְצָם֙ מָלְאָ֣ה אָשָׁ֔ם מִקְּד֖וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
6 נֻ֣סוּ מִתּ֣וֹךְ בָּבֶ֗ל וּמַלְּטוּ֙ אִ֣ישׁ נַפְשׁ֔וֹ אַל־תִּדַּ֖מּוּ בַּעֲוֺנָ֑הּ כִּי֩ עֵ֨ת נְקָמָ֥ה הִיא֙ לַיהֹוָ֔ה גְּמ֕וּל ה֥וּא מְשַׁלֵּ֖ם לָֽהּ׃
7 כּוֹס־זָהָ֤ב בָּבֶל֙ בְּיַד־יְהֹוָ֔ה מְשַׁכֶּ֖רֶת כׇּל־הָאָ֑רֶץ מִיֵּינָהּ֙ שָׁת֣וּ גוֹיִ֔ם עַל־כֵּ֖ן יִתְהֹלְל֥וּ גוֹיִֽם׃
8 פִּתְאֹ֛ם נָפְלָ֥ה בָבֶ֖ל וַתִּשָּׁבֵ֑ר הֵילִ֣ילוּ עָלֶ֗יהָ קְח֤וּ צֳרִי֙ לְמַכְאוֹבָ֔הּ אוּלַ֖י תֵּרָפֵֽא׃
9 רִפִּ֤אנוּ אֶת־בָּבֶל֙ וְלֹ֣א נִרְפָּ֔תָה עִזְב֕וּהָ וְנֵלֵ֖ךְ אִ֣ישׁ לְאַרְצ֑וֹ כִּֽי־נָגַ֤ע אֶל־הַשָּׁמַ֙יִם֙ מִשְׁפָּטָ֔הּ וְנִשָּׂ֖א עַד־שְׁחָקִֽים׃
10 הוֹצִ֥יא יְהֹוָ֖ה אֶת־צִדְקֹתֵ֑ינוּ בֹּ֚אוּ וּנְסַפְּרָ֣ה בְצִיּ֔וֹן אֶֽת־מַעֲשֵׂ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ ס
11 הָבֵ֣רוּ הַחִצִּים֮ מִלְא֣וּ הַשְּׁלָטִים֒ הֵעִ֣יר יְהֹוָ֗ה אֶת־ר֙וּחַ֙ מַלְכֵ֣י מָדַ֔י כִּֽי־עַל־בָּבֶ֥ל מְזִמָּת֖וֹ לְהַשְׁחִיתָ֑הּ כִּֽי־נִקְמַ֤ת יְהֹוָה֙ הִ֔יא נִקְמַ֖ת הֵיכָלֽוֹ׃
12 אֶל־חוֹמֹ֨ת בָּבֶ֜ל שְׂאוּ־נֵ֗ס הַחֲזִ֙יקוּ֙ הַמִּשְׁמָ֔ר הָקִ֙ימוּ֙ שֹֽׁמְרִ֔ים הָכִ֖ינוּ הָאֹֽרְבִ֑ים כִּ֚י גַּם־זָמַ֣ם יְהֹוָ֔ה גַּם־עָשָׂ֕ה אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר אֶל־יֹשְׁבֵ֥י בָבֶֽל׃
13 שכנתי שֹׁכַנְתְּ֙ עַל־מַ֣יִם רַבִּ֔ים רַבַּ֖ת אוֹצָרֹ֑ת בָּ֥א קִצֵּ֖ךְ אַמַּ֥ת בִּצְעֵֽךְ׃
14 נִשְׁבַּ֛ע יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּנַפְשׁ֑וֹ כִּ֣י אִם־מִלֵּאתִ֤יךְ אָדָם֙ כַּיֶּ֔לֶק וְעָנ֥וּ עָלַ֖יִךְ הֵידָֽד׃ ס
15 עֹשֵׂ֥ה אֶ֙רֶץ֙ בְּכֹח֔וֹ מֵכִ֥ין תֵּבֵ֖ל בְּחׇכְמָת֑וֹ וּבִתְבוּנָת֖וֹ נָטָ֥ה שָׁמָֽיִם׃
16 לְק֨וֹל תִּתּ֜וֹ הֲמ֥וֹן מַ֙יִם֙ בַּשָּׁמַ֔יִם וַיַּ֥עַל נְשִׂאִ֖ים מִקְצֵה־אָ֑רֶץ בְּרָקִ֤ים לַמָּטָר֙ עָשָׂ֔ה וַיּ֥וֹצֵא ר֖וּחַ מֵאֹצְרֹתָֽיו׃
17 נִבְעַ֤ר כׇּל־אָדָם֙ מִדַּ֔עַת הֹבִ֥ישׁ כׇּל־צֹרֵ֖ף מִפָּ֑סֶל כִּ֛י שֶׁ֥קֶר נִסְכּ֖וֹ וְלֹא־ר֥וּחַ בָּֽם׃
18 הֶ֣בֶל הֵ֔מָּה מַעֲשֵׂ֖ה תַּעְתֻּעִ֑ים בְּעֵ֥ת פְּקֻדָּתָ֖ם יֹאבֵֽדוּ׃
19 לֹֽא־כְאֵ֜לֶּה חֵ֣לֶק יַעֲק֗וֹב כִּֽי־יוֹצֵ֤ר הַכֹּל֙ ה֔וּא וְשֵׁ֖בֶט נַחֲלָת֑וֹ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ פ
20 מַפֵּץ־אַתָּ֣ה לִ֔י כְּלֵ֖י מִלְחָמָ֑ה וְנִפַּצְתִּ֤י בְךָ֙ גּוֹיִ֔ם וְהִשְׁחַתִּ֥י בְךָ֖ מַמְלָכֽוֹת׃
21 וְנִפַּצְתִּ֣י בְךָ֔ ס֖וּס וְרֹכְב֑וֹ וְנִפַּצְתִּ֣י בְךָ֔ רֶ֖כֶב וְרֹכְבֽוֹ׃
22 וְנִפַּצְתִּ֤י בְךָ֙ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֔ה וְנִפַּצְתִּ֥י בְךָ֖ זָקֵ֣ן וָנָ֑עַר וְנִפַּצְתִּ֣י בְךָ֔ בָּח֖וּר וּבְתוּלָֽה׃
23 וְנִפַּצְתִּ֤י בְךָ֙ רֹעֶ֣ה וְעֶדְר֔וֹ וְנִפַּצְתִּ֥י בְךָ֖ אִכָּ֣ר וְצִמְדּ֑וֹ וְנִפַּצְתִּ֣י בְךָ֔ פַּח֖וֹת וּסְגָנִֽים׃
24 וְשִׁלַּמְתִּ֨י לְבָבֶ֜ל וּלְכֹ֣ל יוֹשְׁבֵ֣י כַשְׂדִּ֗ים אֵ֧ת כׇּל־רָעָתָ֛ם אֲשֶׁר־עָשׂ֥וּ בְצִיּ֖וֹן לְעֵינֵיכֶ֑ם נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה׃ ס
25 הִנְנִ֨י אֵלֶ֜יךָ הַ֤ר הַמַּשְׁחִית֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה הַמַּשְׁחִ֖ית אֶת־כׇּל־הָאָ֑רֶץ וְנָטִ֨יתִי אֶת־יָדִ֜י עָלֶ֗יךָ וְגִלְגַּלְתִּ֙יךָ֙ מִן־הַסְּלָעִ֔ים וּנְתַתִּ֖יךָ לְהַ֥ר שְׂרֵפָֽה׃
26 וְלֹֽא־יִקְח֤וּ מִמְּךָ֙ אֶ֣בֶן לְפִנָּ֔ה וְאֶ֖בֶן לְמוֹסָד֑וֹת כִּֽי־שִׁמְמ֥וֹת עוֹלָ֛ם תִּהְיֶ֖ה נְאֻם־יְהֹוָֽה׃
27 שְׂאוּ־נֵ֣ס בָּאָ֗רֶץ תִּקְע֨וּ שׁוֹפָ֤ר בַּגּוֹיִם֙ קַדְּשׁ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ גּוֹיִ֔ם הַשְׁמִ֧יעוּ עָלֶ֛יהָ מַמְלְכ֥וֹת אֲרָרַ֖ט מִנִּ֣י וְאַשְׁכְּנָ֑ז פִּקְד֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ טִפְסָ֔ר הַעֲלוּ־ס֖וּס כְּיֶ֥לֶק סָמָֽר׃
28 קַדְּשׁ֨וּ עָלֶ֤יהָ גוֹיִם֙ אֶת־מַלְכֵ֣י מָדַ֔י אֶת־פַּחוֹתֶ֖יהָ וְאֶת־כׇּל־סְגָנֶ֑יהָ וְאֵ֖ת כׇּל־אֶ֥רֶץ מֶמְשַׁלְתּֽוֹ׃
29 וַתִּרְעַ֥שׁ הָאָ֖רֶץ וַתָּחֹ֑ל כִּ֣י קָ֤מָה עַל־בָּבֶל֙ מַחְשְׁב֣וֹת יְהֹוָ֔ה לָשׂ֞וּם אֶת־אֶ֧רֶץ בָּבֶ֛ל לְשַׁמָּ֖ה מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃
30 חָדְלוּ֩ גִבּוֹרֵ֨י בָבֶ֜ל לְהִלָּחֵ֗ם יָֽשְׁבוּ֙ בַּמְּצָד֔וֹת נָשְׁתָ֥ה גְבוּרָתָ֖ם הָי֣וּ לְנָשִׁ֑ים הִצִּ֥יתוּ מִשְׁכְּנֹתֶ֖יהָ נִשְׁבְּר֥וּ בְרִיחֶֽיהָ׃
31 רָ֤ץ לִקְרַאת־רָץ֙ יָר֔וּץ וּמַגִּ֖יד לִקְרַ֣את מַגִּ֑יד לְהַגִּיד֙ לְמֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל כִּֽי־נִלְכְּדָ֥ה עִיר֖וֹ מִקָּצֶֽה׃
32 וְהַמַּעְבָּר֣וֹת נִתְפָּ֔שׂוּ וְאֶת־הָאֲגַמִּ֖ים שָׂרְפ֣וּ בָאֵ֑שׁ וְאַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה נִבְהָֽלוּ׃ ס
33 כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּת־בָּבֶ֕ל כְּגֹ֖רֶן עֵ֣ת הִדְרִיכָ֑הּ ע֣וֹד מְעַ֔ט וּבָ֥אָה עֵֽת־הַקָּצִ֖יר לָֽהּ׃
34 אכלנו אֲכָלַ֣נִי הממנו הֲמָמַ֗נִי נְבוּכַדְרֶאצַּר֮ מֶ֣לֶךְ בָּבֶל֒ הציגנו הִצִּיגַ֙נִי֙ כְּלִ֣י רִ֔יק בלענו בְּלָעַ֙נִי֙ כַּתַּנִּ֔ין מִלָּ֥א כְרֵשׂ֖וֹ מֵעֲדָנָ֑י הדיחנו הֱדִיחָֽנִי׃
35 חֲמָסִ֤י וּשְׁאֵרִי֙ עַל־בָּבֶ֔ל תֹּאמַ֖ר יֹשֶׁ֣בֶת צִיּ֑וֹן וְדָמִי֙ אֶל־יֹשְׁבֵ֣י כַשְׂדִּ֔ים תֹּאמַ֖ר יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ ס
36 לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִי־רָב֙ אֶת־רִיבֵ֔ךְ וְנִקַּמְתִּ֖י אֶת־נִקְמָתֵ֑ךְ וְהַֽחֲרַבְתִּי֙ אֶת־יַמָּ֔הּ וְהֹֽבַשְׁתִּ֖י אֶת־מְקוֹרָֽהּ׃
37 וְהָיְתָה֩ בָבֶ֨ל לְגַלִּ֧ים מְעוֹן־תַּנִּ֛ים שַׁמָּ֥ה וּשְׁרֵקָ֖ה מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃
38 יַחְדָּ֖ו כַּכְּפִרִ֣ים יִשְׁאָ֑גוּ נָעֲר֖וּ כְּגוֹרֵ֥י אֲרָיֽוֹת׃
39 בְּחֻמָּ֞ם אָשִׁ֣ית אֶת־מִשְׁתֵּיהֶ֗ם וְהִשְׁכַּרְתִּים֙ לְמַ֣עַן יַעֲלֹ֔זוּ וְיָשְׁנ֥וּ שְׁנַת־עוֹלָ֖ם וְלֹ֣א יָקִ֑יצוּ נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה׃
40 אוֹרִידֵ֖ם כְּכָרִ֣ים לִטְב֑וֹחַ כְּאֵילִ֖ים עִם־עַתּוּדִֽים׃
41 אֵ֚יךְ נִלְכְּדָ֣ה שֵׁשַׁ֔ךְ וַתִּתָּפֵ֖שׂ תְּהִלַּ֣ת כׇּל־הָאָ֑רֶץ אֵ֣יךְ הָיְתָ֧ה לְשַׁמָּ֛ה בָּבֶ֖ל בַּגּוֹיִֽם׃
42 עָלָ֥ה עַל־בָּבֶ֖ל הַיָּ֑ם בַּהֲמ֥וֹן גַּלָּ֖יו נִכְסָֽתָה׃
43 הָי֤וּ עָרֶ֙יהָ֙ לְשַׁמָּ֔ה אֶ֖רֶץ צִיָּ֣ה וַעֲרָבָ֑ה אֶ֗רֶץ לֹֽא־יֵשֵׁ֤ב בָּהֵן֙ כׇּל־אִ֔ישׁ וְלֹא־יַעֲבֹ֥ר בָּהֵ֖ן בֶּן־אָדָֽם׃
44 וּפָקַדְתִּ֨י עַל־בֵּ֜ל בְּבָבֶ֗ל וְהֹצֵאתִ֤י אֶת־בִּלְעוֹ֙ מִפִּ֔יו וְלֹא־יִנְהֲר֥וּ אֵלָ֛יו ע֖וֹד גּוֹיִ֑ם גַּם־חוֹמַ֥ת בָּבֶ֖ל נָפָֽלָה׃
45 צְא֤וּ מִתּוֹכָהּ֙ עַמִּ֔י וּמַלְּט֖וּ אִ֣ישׁ אֶת־נַפְשׁ֑וֹ מֵחֲר֖וֹן אַף־יְהֹוָֽה׃
46 וּפֶן־יֵרַ֤ךְ לְבַבְכֶם֙ וְתִֽירְא֔וּ בַּשְּׁמוּעָ֖ה הַנִּשְׁמַ֣עַת בָּאָ֑רֶץ וּבָ֧א בַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמוּעָ֗ה וְאַחֲרָ֤יו בַּשָּׁנָה֙ הַשְּׁמוּעָ֔ה וְחָמָ֣ס בָּאָ֔רֶץ וּמֹשֵׁ֖ל עַל־מֹשֵֽׁל׃
47 לָכֵן֙ הִנֵּ֣ה יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וּפָֽקַדְתִּי֙ עַל־פְּסִילֵ֣י בָבֶ֔ל וְכׇל־אַרְצָ֖הּ תֵּב֑וֹשׁ וְכׇל־חֲלָלֶ֖יהָ יִפְּל֥וּ בְתוֹכָֽהּ׃
48 וְרִנְּנ֤וּ עַל־בָּבֶל֙ שָׁמַ֣יִם וָאָ֔רֶץ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר בָּהֶ֑ם כִּ֧י מִצָּפ֛וֹן יָבוֹא־לָ֥הּ הַשּׁוֹדְדִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָֽה׃
49 גַּם־בָּבֶ֕ל לִנְפֹּ֖ל חַֽלְלֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל גַּם־לְבָבֶ֥ל נָפְל֖וּ חַֽלְלֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ׃
50 פְּלֵטִ֣ים מֵחֶ֔רֶב הִלְכ֖וּ אַֽל־תַּעֲמֹ֑דוּ זִכְר֤וּ מֵרָחוֹק֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וִירוּשָׁלַ֖͏ִם תַּעֲלֶ֥ה עַל־לְבַבְכֶֽם׃
51 בֹּ֚שְׁנוּ כִּֽי־שָׁמַ֣עְנוּ חֶרְפָּ֔ה כִּסְּתָ֥ה כְלִמָּ֖ה פָּנֵ֑ינוּ כִּ֚י בָּ֣אוּ זָרִ֔ים עַֽל־מִקְדְּשֵׁ֖י בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ פ
52 לָכֵ֞ן הִנֵּֽה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וּפָקַדְתִּ֖י עַל־פְּסִילֶ֑יהָ וּבְכׇל־אַרְצָ֖הּ יֶאֱנֹ֥ק חָלָֽל׃
53 כִּֽי־תַעֲלֶ֤ה בָבֶל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וְכִ֥י תְבַצֵּ֖ר מְר֣וֹם עֻזָּ֑הּ מֵאִתִּ֗י יָבֹ֧אוּ שֹׁדְדִ֛ים לָ֖הּ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ ס
54 ק֥וֹל זְעָקָ֖ה מִבָּבֶ֑ל וְשֶׁ֥בֶר גָּד֖וֹל מֵאֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּֽים׃
55 כִּֽי־שֹׁדֵ֤ד יְהֹוָה֙ אֶת־בָּבֶ֔ל וְאִבַּ֥ד מִמֶּ֖נָּה ק֣וֹל גָּד֑וֹל וְהָמ֤וּ גַלֵּיהֶם֙ כְּמַ֣יִם רַבִּ֔ים נִתַּ֥ן שְׁא֖וֹן קוֹלָֽם׃
56 כִּי֩ בָ֨א עָלֶ֤יהָ עַל־בָּבֶל֙ שׁוֹדֵ֔ד וְנִלְכְּדוּ֙ גִּבּוֹרֶ֔יהָ חִתְּתָ֖ה קַשְּׁתוֹתָ֑ם כִּ֣י אֵ֧ל גְּמֻל֛וֹת יְהֹוָ֖ה שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם׃
57 וְ֠הִשְׁכַּרְתִּ֠י שָׂרֶ֨יהָ וַחֲכָמֶ֜יהָ פַּחוֹתֶ֤יהָ וּסְגָנֶ֙יהָ֙ וְגִבּוֹרֶ֔יהָ וְיָשְׁנ֥וּ שְׁנַת־עוֹלָ֖ם וְלֹ֣א יָקִ֑יצוּ נְאֻ֨ם־הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ ס
58 כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת חֹ֠מ֠וֹת בָּבֶ֤ל הָרְחָבָה֙ עַרְעֵ֣ר תִּתְעַרְעָ֔ר וּשְׁעָרֶ֥יהָ הַגְּבֹהִ֖ים בָּאֵ֣שׁ יִצַּ֑תּוּ וְיִֽגְע֨וּ עַמִּ֧ים בְּדֵי־רִ֛יק וּלְאֻמִּ֥ים בְּדֵי־אֵ֖שׁ וְיָעֵֽפוּ׃ ס
59 הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֗יא אֶת־שְׂרָיָ֣ה בֶן־נֵרִיָּה֮ בֶּן־מַחְסֵיָה֒ בְּלֶכְתּ֞וֹ אֶת־צִדְקִיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ בָּבֶ֔ל בִּשְׁנַ֥ת הָרְבִעִ֖ית לְמׇלְכ֑וֹ וּשְׂרָיָ֖ה שַׂ֥ר מְנוּחָֽה׃
60 וַיִּכְתֹּ֣ב יִרְמְיָ֗הוּ אֵ֧ת כׇּל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־תָּב֥וֹא אֶל־בָּבֶ֖ל אֶל־סֵ֣פֶר אֶחָ֑ד אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַכְּתֻבִ֖ים אֶל־בָּבֶֽל׃
61 וַיֹּ֥אמֶר יִרְמְיָ֖הוּ אֶל־שְׂרָיָ֑ה כְּבֹאֲךָ֣ בָבֶ֔ל וְֽרָאִ֔יתָ וְֽקָרָ֔אתָ אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃
62 וְאָמַרְתָּ֗ יְהֹוָה֙ אַתָּ֨ה דִבַּ֜רְתָּ אֶל־הַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ לְהַכְרִית֔וֹ לְבִלְתִּ֤י הֱיֽוֹת־בּוֹ֙ יוֹשֵׁ֔ב לְמֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה כִּֽי־שִׁמְמ֥וֹת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶֽה׃
63 וְהָיָה֙ כְּכַלֹּ֣תְךָ֔ לִקְרֹ֖א אֶת־הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה תִּקְשֹׁ֤ר עָלָיו֙ אֶ֔בֶן וְהִשְׁלַכְתּ֖וֹ אֶל־תּ֥וֹךְ פְּרָֽת׃
64 וְאָמַרְתָּ֗ כָּ֠כָה תִּשְׁקַ֨ע בָּבֶ֤ל וְלֹֽא־תָקוּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרָעָ֗ה אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵבִ֥יא עָלֶ֖יהָ וְיָעֵ֑פוּ עַד־הֵ֖נָּה דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָֽהוּ׃ פ
פירוש מצודת דוד על ירמיהו נ״א
1 לב קמי. הם כשדים בא״ת ב״ש ואחז בלשון זה על כי קם לבם על ה׳ והחריבו נוהו:
2 רוח משחית. מוסב על מעיר לומר שיעורר עליהם רצון משחית והוא רצון פרס ומדי:
3 ושלחתי וכו׳. אשלח על בבל אנשים רודפים ומפזרים והם יפזרו אותם וירוקנו את ארצם כי את הכל יקחו:
4 כי היו עליה. האויבים יבואו עליה מסביב ביום בוא עליהם הרעה:
5 אל ידרוך. ר״ל אליה אל בבל ידרוך הדורך קשתו ואליה יתעלה ויתגאה עם השריון:
6 צבאה. צבאות עמה:
7 בחוצותיה. יפלו בחוצותיה:
8 כי לא אלמן וכו׳. כי הוא חי וקיים לעולם והוא לישראל לעזר לנקום נקמתם:
9 כי ארצם. של הכשדים:
10 מקדוש ישראל. ממה שעשו לקדוש ישראל שהחריבו נוהו וכלו עמו:
11 נוסו. אתם הבאים מארצות אחרות השוכנים עתה בבבל נוסו משם ומלטו כל איש את נפשו ואל תתעכבו שמה להיות נכרתים עמה בעוונה:
12 כי עת. עתה באה העת לעשות נקמה בבבל ולשלם לה גמול הרעה:
13 כוס זהב. עד הנה היה בבל ביד ה׳ ככוס יין נקי וצלול כזהב והיא היתה משכרת כל הארץ ר״ל על ידי בבל האביד הארצות כי הוא בלבל דעתם כיין המשתכר ומבלבל מיינה. מיין הכוס ההוא שתו העובדי כוכבים ולכן נעשו הוללים וסכלים כשכורים ולא יכלו להלחם:
14 פתאום. הנה עתה נפלה פתאום ונשברה:
15 הילילו עליה. לכן עשו יללה עליה:
16 קחו צרי. דרך לרפאות המכאוב בצרי ולכן אמר בדרך לעג קחו צרי בעבור מכאובם אולי תרפא על ידי הצרי:
17 רפאנו. כאלו הבאים ההם אשר שכנו בבבל ישיבו לומר הן עשינו רפואות לבבל אבל לא נרפתה ולכן עזבוה ואל תעסקו עוד ברפואתה והיא ענין מליצת הלעג:
18 ונלך. ואנחנו נלך משם כי אם נלך לארצנו לבל יתדבק בנו חלי מכאובה:
19 כי נגע. רצה לומר משפט פורענותה מאד גבהה עד כי נגע אל השמים:
20 ונשא וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
21 הוציא ה׳. רצה לומר הצדקה שהבטיח לנו הנה עתה הוציאה מאוצרו הטוב וגלה לכל ולכן בואו וכו׳:
22 את מעשה. הוא אבדון בבל:
23 הברו החצים. הנקו החצים מן החלודה:
24 מלאו השלטים. קבצו המגינים להביאם במלחמה:
25 העיר. הנה ה׳ העיר רצון מלכי מדי והם דריוש וכורש חתנו אשר ירש המלכות אחרי מות דריוש:
26 מזמתו. מחשבת ה׳ היא על בבל להשחיתה:
27 כי נקמת וכו׳. רצה לומר הנקמה אשר הוא לוקח מבבל היא נקמת היכלו אשר שרפו באש ולא בעבור מה שעשה בבל לשאר העובדי כוכבים:
28 שאו נס. הרימו נס לרמז להתאסף ולבוא למלחמה אל חומות בבל:
29 החזיקו המשמר. דרך הצרים על העיר להעמיד משמרות שילחם כל אחד בזמנו ואמר החזיקו המשמר ולא תעברו המועד הקבוע:
30 הקימו שומרים. הדרך להעמיד שומרים בלילה לבל יצאו מן העיר פתאום ויכו בהם:
31 הכינו האורבים. להסתר במקום מחבואה לארוב על היוצאים מן העיר:
32 כי גם זמם. ר״ל כמו שחשב ה׳ לעשות כן גם עשה וכו׳ אל יושבי. על יושבי בבל:
33 שוכנת. את בבל השוכנת אצל מים רבים הוא נהר פרת המשקה שדותם:
34 רבת. בת רבת אוצרות:
35 בא קצך. הנה עתה בא סופך ומדת גמר השלמתך מן העולם והוא כפל ענין במ״ש:
36 בנפשו. ר״ל בעצמו:
37 כי אם. כי אשר אמלא ארצך מבני אדם מלומדי מלחמה רבי המספר כארבה והם יצעקו עליך קול הידד שהוא קול שמחת שודדים:
38 עושה ארץ בכוחו. כאומר והנה בידו לקיים מאמרו כי הוא עושה ארץ בכוחו וכו׳ ואם כן הכל שלו ובידו:
39 נטה שמים. פירש השמים כנטיית האוהל:
40 לקול תתו. בעבור נתינתו קול המיית מים באויר השמים אז מעלה את העננים לרום השמים: מקצה הארץ ר״ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ אז מעלה אותם אל מול המקום אשר ירצה להמטיר שמה:
41 ברקים. לעת בוא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם:
42 ויוצא. הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו:
43 נבער. כל אדם העובד הפסל הוא נבער מהיות בו דעת וכל צורף העושה הפסל יקבל בושה מן הפסל בראותו כי שקר המסכה שנסך ואין במי מהם רוח החיוני:
44 מעשה תעתועים. המה מעשה ידי התועים מדרך השכל:
45 בעת פקודתם. בעת ישגיח המקום להפרע מהם אז יאבדו מבלי תקומה:
46 לא כאלה. לא כהפסילים האלה הוא אלהי יעקב הנתון לחלקו:
47 כי יוצר הכל הוא. לא כהפסילים שהמה מעשה ידי אדם כי חלק יעקב הוא היוצר את הכל:
48 ושבט נחלתו. ואת יעקב הנזכר בחר להיות כ״א משבטיו שבט נחלתו:
49 ה׳ צבאות שמו. כי הוא מושל על צבאות מעלה ומטה ומוסב למעלה לומר הואיל ואין לו ערך עם הפסילים כי הוא יוצר הכל ואת ישרים בחר לנחלה אם כן בודאי יקיים מאמרו לאבד את בבל להצמיח ישע לישרים:
50 מפץ אתה לי. את בבל היית בידי ככלי מפץ וכלי מלחמה:
51 רכב. הוא המרכבה המיוחדת לאנשים:
52 ורוכבו. הוא היושב על המרכבה:
53 אכר וצמדו. עובד האדמה בחרישה עם צמד הבקר אשר יחרוש בהם:
54 ושלמתי. והנה אשלם לבבל גמול רעתם:
55 לעיניכם. כולכם תראו בעיניכם הרעה הבאה על בבל:
56 והנני אליך. הנה אני אלחם בך אתה הר המשחית והוא בבל המשחית את כל הארץ ועם היותה בקעה קראה הר מפני חזקה:
57 ונטיתי וכו׳. להכות בך:
58 מן הסלעים. הוא משל על המגדלים הגבוהים שבבבל:
59 להר שרפה. כי תהפך כסדום ותמטר עליה גפרית ואש כמוה:
60 ולא יקחו וכו׳. מאבני מפולת חרבותיך לא יקחו אבן הראוי לשומה בפנת הבית כי הדרך לשום בפנת הבית האבן היותר יפה להיות נראה משתי הרוחות:
61 ואבן למוסדות. אבן חזק הראוי לשומו ביסוד:
62 כי שממות עולם. ולכן לא יבוא מי לשם לקחת מאבניה:
63 שאו נס. לרמז על העובדי כוכבים שיתאספו לבוא למלחמה על בבל:
64 תקעו שופר. גם זה הוא רמז אסיפה:
65 קדשו. הזמינו עליה גוים התאספו ממלכות אררט וכו׳ מנו עליה שר לאסוף המלחמה והעלו קבוצת סוסים רבי המספר כארבה וכ״א מהסוסים תסמר שערות בשרו בעת הקרב כי זהו דרך הסוסים הטובים בעלי כח ולב אשר יתקשו שערותם כמסמר:
66 קדשו וכו׳. חזר לומר שוב לפרש שהם מלכי מדי והם דריוש וחתנו כורש שירש המלוכה אחרי מותו:
67 ארץ ממשלתו. הארץ אשר הוא מושל בה:
68 כי קמה. עמדה ונתקיימה על בבל מחשבות ה׳ שחשב לשום אותה לששמה:
69 חדלו וכו׳. כי בא מורך בלבבם:
70 ישבו במצדות. להתחזק במשגב המבצר:
71 נשתה. נעתקה וסרה מהם גבורתם והיו דומים לנשים בדבר תשות הכח:
72 הציתו. האויבים הציתו משכנותיה ונשברו בריחי שעריה ונפתחו לפני האויב לבוא בהם:
73 רץ לקראת רץ ירוץ. מן המלחמה שלחו איש רץ להגיד למלך בבל דבר המלחמה ועד לא ישוב שלחו רץ אחר ובדרך מהלכו פגע בהרץ הראשון כשהוא חוזר ורץ א״כ רץ זה לקראת רץ זה:
74 ומגיד וכו׳. כפל הדבר במ״ש כי הרץ הוא המגיד:
75 מקצה. רצה לומר אשר בקצה המדינה וכן נאמר בואו לה מקץ לעיל נ:
76 והמעברות. מקום מעבר המים נלכד ביד האויב לבלי תת למי לברוח דרך המים:
77 ואת האגמים. הגומא הגדל על פני המים שרפו באש לבל יוכל מי להסתר בין הגומא:
78 כגורן וכו׳. רצה לומר עם כי היא עתה מלאה טובה כגורן בעת ידרכו שם העמרים ודשים אותם כי אז ימלא הגורן מן התבואה הנה במעט זמן תהיה ריקנית ותבוא לה עת הקציר רצה לומר תהיה כגורן בעת הקציר כי אז כבר הוציאו כל התבואות ועדיין לא נאסף בה התבואה החדשה:
79 אכלני. בני ישראל קובלים על הצער שסבלו ואומרים הנה נ״נ אכלני והמם אותי:
80 הציגני. העמיד אותי כלי ריק כי את הכל לקח ושלל ומיהר לבלוע אותי כתנין הבולע מבלי לעיסה ומילא הכרס שלו מן מעדני ר״ל שלל טוב ארצי והביאם לארצו:
81 הדיחני. ר״ל כמו כשמדיחים את הכלי לא נשאר בו מאומה מודבק בדפנותיה כן לא השאיר מאומה בידי:
82 חמסי ושארי וכו׳. ר״ל יושבת ציון תאמר צעקתי על החמס הנעשה לי ועל עבודת הפרך שעבד בי עד שבלה את בשרי הלא המה על בבל כי מידו בא לי החמס ובליית הבשר:
83 ודמי וכו׳. ירושלים תאמר צעקתי על הדם הנשפך בי הלא היא על יושבי כשדים כי הם שפכו דמי:
84 לכן. הואיל וכן עשו בך לכן וכו׳:
85 והחרבתי. אוביש את ימה ר״ל אשבית השפעתה אשר היתה כמי הים:
86 והובשתי וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
87 לגלים. דרך החורבות להמצא בהם הרבה גלים מנפילת כותלי הבתים:
88 מעון תנים. יהיו מדור לתנים השוכנים בחרבות:
89 שמה ושרקה. תהיה לתמהון כולם יתמהו על חורבנה וישרקו עליה כי כן דרך בני אדם לשרוק בקול בראותם דבר חשוב שנאבד:
90 מאין יושב. על כי לא ישב מי שם לכן תהיה לתמהון וישרקו עליה:
91 יחדו. כל בני בבל ישאגו בקול מר כאשר ישאגו כפירים בעת יחסר מאכלם:
92 נערו וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
93 בחומם. על בלשאצר אמר הנה אסבב שיעשו משתיהם בזמן החום כדי שבסבת החום ישתו הרבה וישתכרו כי על כי ישמחו בעת המשתה ירבו לשתות יין:
94 וישנו. בעבור השכרות ישנו עד עולם ולא יקיצו עוד כי בעת השינה נהרג בלשאצר ואמר בדרך מליצה כאלו נרדם מן היין:
95 אורידם. את אנשי בבל אוריד לטבח כמו שמורידים את הכרים:
96 תהלת. שהיתה לתהלה ולתפארת בכל הארץ:
97 בגוים. בין כל הגוים היתה לתמהון על גודל חורבנה:
98 הים. ר״ל אוכלוסין מרובים כמי הים:
99 בהמון. ר״ל במרבית הגבורים נאבדה:
100 ארץ ציה. להיות ארץ ציה וערבה:
101 ולא יעבור. אפילו דרך העברה בעלמא:
102 ופקדתי. אשגיח להביא פורעניות על פסל בל העומד בבבל כי האויב ישבר אותו וישא את זהבו:
103 את בלעו. את העושר שבלע אוציא מפיו ר״ל כל העושר שאסף לעובדיו אוציא מהם ואמר לפי מחשבת בבל שחשבו שפסלו הוא הנותן להם כל העושר אשר לא כן הוא כי הוא הבל ואין בו ממש:
104 ולא ינהרו. עוד לא ימשכו העמים ללכת אליו לעבדו כי כולם יראו שאין בו ממש:
105 גם חומת וכו׳. כ״א מהחומות תפול ולא יתחזקו במעוז העיר:
106 מחרון. מלטו נפשיכם מחרון אף ה׳ שתחול על בבל שלא תהיו נלקים עמהם:
107 ופן ירך. השמרו פן ירך לבבכם רצה לומר לא יבוא מורך בלבבכם ולא תיראו בשמועה הנשמעת בארץ והיא שמלכי מדי ופרס עולים להלחם בבבל:
108 ובא. ר״ל לא תיראו במה שבאה השמועה ההיא בשנה הזאת אשר כבר באו בארץ ונתקיימה הדבר ויצא לפועל:
109 ואחריו. ר״ל ולא תיראו בהשמועה הנשמעת אחריו בשנה ההיא אשר כבר כבשו את בבל ונעשה חמס בארץ והנה יהיה מושל על מושל רצה לומר פרס ומדי תמשול על בבל שהיתה עד הנה מושלת על כל הגוים וכאומר מכל אלה אל תיראו כי הכל הוא לטובתכם:
110 ופקדתי. אשגיח להביא פורעניות על פסילי בבל כי האויב ישבר צורתם וישא את זהבם:
111 תבוש. תהיה יבש ר״ל חסר מכל טובה:
112 יפלו בתוכה. כי המורך יבוא בלבם ולא יצאו השדה להלחם מול האויב כי יסגרו בעיר ואחר שיכבוש האויב את העיר יהרוג אותם בתוכה:
113 שמים וארץ. הוא ענין מליצה ור״ל הרבה שמחה תהיה בעולם באבדן בבל כי הרעו לכל העובדי כוכבים:
114 כי מצפון. כאשר יבואו עליה השודדים מצפון הם פרס ומדי השוכנים במקצוע צפונית מזרחית:
115 גם בבל לנפול. כי בבל היה סבה גם לנפול חללי ישראל גם לבבל תחשב הסבה אשר נפלו חללי כל הארץ ולכן כולם ישמחו במפלתם:
116 פליטים מחרב. אתם בני ישראל הפליטים מחרב האויב ולא נהרגתם עם אנשי בבל הלכו משם לארצכם ולא תעמדו שמה:
117 זכרו מרחוק. מבבל זכרו את ה׳ מה שבטלתם עבודת המקדש ומהרו לשוב אליה:
118 וירושלים וכו׳. לזכור בה מה שהיא מתאבלת על שוממתה:
119 בושנו. הנה עד הנה בושנו כי שמענו חרפת האויב וכסתה כלימה פנינו כאשר באו זרים על מקדשי בית ה׳ והם האולם וההיכל והדביר ר״ל כאשר החריבו את בית המקדש חרפו האויבים ואמרו מבלי יכולת ה׳ לא הציל מקדשו:
120 ופקדתי. אשגיח להביא פורעניות על פסיליה:
121 ובכל ארצה. בכל מקומות ארצה:
122 יאנק חלל. בעת תצא הנשמה:
123 כי תעלה. אם תעלה בבל אל השמים להשגב שם מפני האויב ואם תעשה מבצר חזק במרום לא תועיל לעצמה כי ממני יבואו לה השודדים ואין שום מבצר עומד נגדי והוא ענין מליצה והפלגה לומר אם תתחזק במלחמה בהרבה תחבולות לא תועיל לעצמה:
124 מבבל. נשמע מבבל:
125 קול גדול. כי היתה בת רבת עם וקול שאונם היה גדול מאד:
126 והמו גליהם. ר״ל ומה שגליהם היו הומים כלומר מה שהמו בגאוה ובהתרוממות כגלים וכמו המיית מים רבים כן היה נשמע קולם את כל זה יאבד המקום ממנה:
127 חתתה קשתותם. לא יוכלו לירות ולהתגבר במלחמה כאלו נשברה קשתותם:
128 כי אל גמולות ה׳. כי ה׳ הוא משלם גמול המעשה ולכן ישלם לבבל את גמולם שהרעה לעשות:
129 והשכרתי. אשכר אותם עד כי ישנו עד עולם ולא יקיצו ר״ל אבלבל דעתם ויפלו ולא יקומו:
130 ה׳ צבאות שמו. המורה שהוא מושל בצבאות מעלה ומטה:
131 הרחבה. אשר כל אחת רחבה:
132 ערער תתערער. תחרב ותשחת:
133 ויגעו עמים. העמים אשר בבבל יגעו בהרבה ריק ר״ל מה שיגעו במלחמה מול האויב יהיה לריק כי לא יצליחו מאומה:
134 בדי אש. יגיעות הלאומים יהיה בהרבה אש כי אש יהיה תכליתם ויהיה עיפים ולא יוכלו לכבות את האש ותאכל עד אבדון:
135 את צדקיהו. עם צדקיהו:
136 שר מנוחה. רצה לומר שעמד עם המלך בעת מנוחתו לדבר עמו מסתרות לבו:
137 ויכתוב וכו׳. בתחלה אמר שכתב ספר ואח״ז אמר שצוה לו בדבר הספר שכתב:
138 אל ספר. אמר ע״ש סופו כי אחר שכתב נעשה ספר:
139 הכתובים אל בבל. הכתובים פה על בבל:
140 וראית. אז תראה בספר ותקרא בו:
141 אתה דברת. ר״ל הלא מפיך אמר ירמיה ואם כן הלא בידך לקיים מאמריך:
142 למאדם. בין אדם בין בהמה:
143 ככלותך. כאשר תכלה לקרוא את הספר תקשור אבן על הספר להכבידו לרדת בעומק המים:
144 ככה. כמו ששקע הספר הזה כן תשקע בבל בעמק החורבן ולא יהיה לה תקומה מפני הרעה וכו׳:
145 ויעפו. אנשיה יהיו עיפים עד לא יוכלו להתחזק עוד:
146 עד הנה דברי ירמיהו. על כי מכאן ואילך עד סוף הספר אינם דברי ירמיהו אבל המה ספור דברים מהחורבן לזה אמר עד הנה דברי ירמיהו: