1עבודת הארץ ועבודת אילנות שבה אסורה בשביעית שנאמר ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע וכו' ובזמן שבית המקדש קיים אף עבודת ששית בסמוך לשביעית שלשים יום אסורה מכח הלכה למשה מסיני וחכמים גזרו והוסיפו על הלכת סיני בשדה אילן מעצרת ואילך ובשדה לבן מפסח ואילך אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אף שלשים יום של ערב שביעית הותרו כמו שביארנו בראשון של מועד קטן ושלשים אלו פירושן אחר קליטה ששיעורה שני שבתות כמו שיתבאר במקומו:2פירות שביעית שיצאו לשמינית כל שהגיעו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הן בקדושת שביעית ואם לא באו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הם כשל שמינית ושיעור זה בתבואה וקטנית ואילנות אבל ארז ודחן ופרגין ושמשמין ופול המצרי שזרעו לזרע הולכין בהם אחר גמר פרי והירק אחר לקיטתו וכבר ביארנו קצת דינין אלו במסכת ראש שנה:3העומר הוא מנחת צבור וזמנו קבוע בששה עשר בניסן ומתוך שזמנו קבוע דוחה את השבת כמו שאמרו מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת ואי אתה רשאי לומר שאף חרישה לצורך העומר מצוה ואעפ"כ נאסרה שאין החרישה מצוה שאלו מצאו חרוש אין צריך לחרוש אבל הקצירה אתה צריך לקצירה לשמה שמצוה לקצור ולהביא כמו שיתבאר במקומו:4המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני ואמר האב גולה על ידי הבן והבן גולה על ידי האב אמר הר"ם כשהאב מכה את הבן שלא ללמדו ולא מדה טובה ולא מלאכה שיתפרנס בה והרגו הוא גולה ואם הכהו על דבר מאלה אינו גולה וזאת הסברא בעצמה ברב הרודה את תלמידו ושליח בית דין:5אמר המאירי האב גולה על ידי הבן ר"ל שאם הרג את בנו בשוגג גולה וכן הבן על ידי האב ר"ל אם הרגו בשוגג ובאב על הבן מיהא הקשו בגמ' והלא אמרת יצא האב המכה את בנו וכו' והעלו בענין זה על דעת פסק שכל שהוא מיסרו בענין לימוד התורה ונתיבותיה וכן כל מיני חכמה אפילו למד כל צרכו פטור וכל שהוא מיסרו בענין אומנות אחרת אם לא למד כל צרכו פטור שאף לימוד אומנות מצוה הוא הא באומנות אם למד כל צרכו והיה מלמדו אומנות אחרת והרגו חייב שלמוד אומנות אחר שיש לו אומנות אחרת בכדי חיותו אין בו מצוה וכל שכן שאם הרגו שלא בשעת למוד שום דבר גולה כגון שהיה מבקע עצים אלא שזו לא הוצרך ללמדה שאלו הוצרך ללמדה כשהקשה לו והא אמרת יצא האב וכו' היה לו לתרץ כגון שהרגו בלא עסק מצוה אלא שזו לא הוצרכה:6זהו ביאור המשנה וכן הלכה ונתחדש עליה בגמרא שלא אמרו בבן על האב שגולה אלא שהרגו אבל אם חבל בו אע"פ שבמזיד נהרג ונמצאת חבלת אב כהריגת אדם אחר אינו גולה עליה שלא נאמר דין גלות אלא להורג נפש בשגגה:7כבר ביארנו בסנהדרין שההורג נפש מיתתו בסיף הן שהרג את אביו הן שהרג ישראל אחר והחובל באביו בחנק שהוא קל מסיף ובאדם אחר בתשלומין:8המשנה הששית וענינה כענין זה החלק גם כן הכל גולין על ידי ישראל וישראל גולה על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב גר תושב גולה על ידי גר תושב אמר הר"ם ואמרו הכל גולין על ידי ישראל להביא כותי ועבד ואמרו חוץ מגר תושב ר"ל שגר תושב כשהרג את ישראל אינו גולה אלא נהרג אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל:9אמר המאירי הכל גולין על ידי ישראל פי' בגמ' אפילו עבד כנעני או כותי שהרגו את ישראל בשגגה גולין ואין מחמירין בהן ליהרג מטעם אדם מועד לעולם ושלא נצריך התראה אלא לישראל בישראל אלא אף אלו דנין אותם כישראל וכן ישראל גולה על ידיהם אם הרגם חוץ מעל ידי גר תושב ונמצאו ישראל ועבד וכותי כישראל שוים לענין זה שכל שהרג זה את זה בשוגג גולה וכן הלכה אלא שנשתנה אח"כ דין הכותי ונעשה כאחד מעובדי האלילים לכל דבר ודנין בו בהם על הדרך שיתבאר:10וזה שאמר חוץ מעל ידי גר תושב והוא גוי שקבל עליו שבע מצות ולא מל וטבל כמו שביארנו במסכת ע"ז ומשמען של דברים שאין ישראל גולה על ידו אינו כן אלא שאין המדה שוה בו וכיצד הוא דינו פסקו גדולי המחברים שישראל או עבד או כותי בזמן שהיו כותיים נדונין כישראל שהרגוהו לגר תושב גולין על ידו אבל הוא שהרג אם הרג גר תושב אחר גולה כמו שאמרו במשנה זו בפי' גר תושב גולה על ידי גר תושב וכן אם הרג את העבד או את הכותי גולה אבל הרג את ישראל נהרג שהרי בן נח הוא ובן נח אין צריך התראה ומעתה שגגה שלו עולה זדון שהרי אדם כל שאין אתה מצריכו התראה מועד הוא לעולם אבל גדולי המפר' פוסקים שישראל שהרגו אינו גולה עליו שהרי כי יכה רעהו כתיב ובן נח הואיל ואינו גדור בדת מכל וכל אינו בכלל רעהו וכן יראה לי מלשון המשנה שאמר וישראל על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב שמשמען של דברים שאין ישראל גולה על ידו כמו שביארנו אלא שבגמרא מדוייקת מצאתי מוגה חוץ מגר תושב והוא חוזר למה שאמר הכל גולין על ידי ישראל כלומר שהכל גולין על ידו חוץ מגר תושב שאינו גולה עליו אלא נהרג:11זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:12כבר ביארנו בסנהדרין שהמקלל את חבירו בין איש בין אשה בשם מן השמות לוקה והוא הדין לעבד שהרי דינו כאשה לכל דבר נמצא ישראל גולה ולוקה על ידי עבד ועבד גולה ולוקה על ידי ישראל אבל כותי אפילו בזמן שלא עשאוהו כגוי אינו לוקה על קללתו שנאמר ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך נמצא כותי לוקה בקללתו על ישראל ולא ישראל עליו אבל אם העיד בו ישראל שהוא חייב מלקות והוזם לוקה עליו ואי אתה אומר כן בעבד שהעיד על הכותי שחייב מלקות שהרי עבד אינו בר עדות כלל וזה שאמרו בגמ' דכותה גבי עבד וכו' פירושו שסתם עבד לכותי גם כן לוקה בדרך זה והרי אינו עדות עד שתחול בו הזמה:13זה שנתגלגל בדברינו שאין עבד בר עדות כלל אין צריך לומר שכן בכותי אף בזמנו שאף בזמנם גרי אריות הם אלא שבזמן הזה אין אנו צריכים לפסק זה שהרי עשאום כעובדי אלילים לגמרי:14ולענין ביאור מיהא לדעת זה קשה לפרש שהיה לו להקשות גם כן דכותה בכותי לעבד והרי כותי אינו בר עדות אלא דחדא נקט ומ"מ י"מ שהכותים בזמנם בני עדות הם:
