מאירי על מכות ח׳

1 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

2 הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו התמרים על התינוק והרגוהו פטור מגלות שאין זה אלא כח כחו והרי הוא כאנוס וכל שכן אם הכה את הענף באבן והכאת הענף הפילה את התמרים והרגו וכן כל כיוצא בזה הא אם נפלה האבן על התינוק והרגה חייב:

3 המשנה השלישית והיא גם כן מענין החלק הראשון הזורק את האבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה ר' אליעזר בן יעקב אומר אם משיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור אמר הר"ם יעלה על הדעת שזה קרוב למזיד לפי שזרק לרשות הרבים ולא יגלה לפיכך הודיענו שהוא גולה ובלבד שזרק למקום שאין דרך בני אדם לשבת שם באותה שעה אלא על דרך זרות במקרה ולפיכך לא נחשבו כמזיד וגולה וראב"י מביא ראיה ממה שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו והלכה כראב"י וכאבא שאול:

4 אמר המאירי הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה ושאלו עליה בגמ' והלא קרוב למזיד הוא שהיה לו לעיין ברשות הרבים קודם שיזרוק ונשאו ונתנו בה הרבה והיוצא מדבריהם לענין פסק הוא שאם זרק אבן לרשות הרבים או סתר כותלו לרשות הרבים בין ביום בין בלילה ונפלה אבן והרגה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט שהיה לו לעיין אם יש שם עוברי דרכים ואח"כ יסתור או יזרוק ומתוך כך יעמוד במקומו וישמור עצמו מגואל הדם כמו שביארנו בכל קרוב למזיד:

5 סתר כותלו לאשפה או שזרק אבן לשם אם אינה עשויה ליכנס שם שום אדם כלל הרי זה אנוס ואינו גולה ואם עשויה ליכנס שם אדם ליפנות הרי זה קרוב למזיד ואינו גולה גם כן היתה עשויה ליכנס שם אדם ליפנות בלילה אבל לא ביום וזרק זה לתוכה ביום או סתר כותלו לשם ביום הרי זה גולה שמאחר שאינה עשויה ליפנות ביום אין זה קרוב למזיד ומאחר שהיא עשויה ליפנות בלילה אין זה אונס שכל שעשוי ליפנות בלילה דרך קצת בני אדם ליכנס שם ביום במקרה ודרך זרות ר' אליעזר בן יעקב אומר אם משיצתה אבן מתחת ידו של זה והוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו וכן הלכה:

6 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

7 יתבאר במקומו שהמוכר שדה אחוזה יש רשות ביד המוכר לגאלה בתוך זמן על פי השנים הנותרות לחשבון מה שמכר ר"ל שאם מכרה לעשר שנים בעשר מנים מנה לכל שנה ועמדה ביד הלוקח שש שנים נותן לו ארבעה מנים על ארבע שנים הנשארות וחוזרת לו מ"מ אם לא היו מעות בידו ובא ללות כדי לגאול אין שומעין לו שנאמר והשיגה ידו אפילו השיגה ידו לקצתה ובא לגאול אותו קצת שמספיק לפדותו אין שומעין לו שאינו גואל לחצאין שנאמר כדי גאלתו לא היה בידו לפדות אבל היו לו שדות אחרות ורוצה למכרן כדי לגאול את זו אין שומעין לו שנאמר ומצא פרט למצוי בידו כגון אלו שהיו מצויים בידו בשעה שמכר אלא שהיה חס שלא למכור ורצה למשכן את זה עד שיזדמנו לו מעות ועכשיו שרואה שאין פרוטה מזדמנת לו רוצה למכור ברחוק ולגאול את זו או ברעה ולגאול את זו שהיא יפה אין שומעין לו עד שיזדמן לו מה שלא היה מצוי לו בשעה שמכר ויראה שאם באו לו אחר כן ורצה למכרם מוכר וגואל:

8 המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק הראשון הזורק את האבן ברשותו ר"ל ברשות של עצמו ונזדמן לו לשם אדם אחד והרגו באותה האבן בשגגה אם היה לו רשות ליכנס לשם כגון שהרשהו זה ליכנס לשם הרי זה גולה ואם לאו אינו גולה שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש רשות לניזק ליכנס לשם אף כל וכו' ומה שאמר לניזק ולמזיק דרך שיטפא היא שנויה ולא בא אלא למעט חצר המזיק שאין רשות לניזק ליכנס לשם ומ"מ כל שכן אם לא היה רשות למזיק ליכנס:

9 אבא שאול אומר וכו' ולא שחלק אבא שאול על תנא קמא אלא שבא ללמד דבר אחר והוא שכל שהיה מכה לדבר מצוה כגון האב את בנו ליסרו והרב את תלמידו ללמדו ושליח בית דין שהיה מכה ארבעים למלקות וגדולי המחברים פרשוה בשליח בית דין המכה את הנמנע שלא לבא לפניהם לדין וכן עיקר שאלו לפי' ראשון אם בהוסיף על מה שאמדוהו הרי אמרו שגולה ואם בתוך האומד הרי ודאי אנוס הוא אלא שהעקר כפי' שני ולימד בכל אלו שאם הרגו בהכאתם שפטורים מן הגלות שנאמר לחטוב עצים מה חטבת עצים רשות אף כל רשות וכו' יצא כל שהרג בהכאה של מצוה:

10 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

11 היה חוטב עצים לסוכה או למערכה והרג גולה שאין זו מצוה כדי להפקיע את הגלות שכיון שאם מצא חטוב אינו חוטב אין בחטיבתו מצוה כדי להפקיע מן הגלות:

12 בן או תלמיד שהרגוהו האב או הרב שביארנו עליו שהוא פטור מגלות לא סוף דבר כשהוא צריך להנהגתו של אביו וללמודו של רבו אלא אפילו למד או השלים עצמו במדותיו כן שכל שהרב מוסיף בלמודו או האב בהנהגתו עוסק במצוה הוא שנאמר יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך:

13 טמא שנכנס למקדש במזיד ענוש כרת ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד ואפילו טבל עד שיעריב שמשו הא אם העריב שמשו אפילו הוא מחוסר כפרים פטור מן הכרת וקצת מפרשים כתבו כן אף בטבול יום והם מחייבים כרת בשתיהן כמו שכתבנו בסנהדרין פרק נשרפין ואם נטמא בעזרה ושהא כך דינו ואם לא שהא פטור ואם עבד אע"פ שלא שהא כגון שהיה יוצא בקצרה והפך בצנורא שבידו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים ואפילו בטבול יום אבל אם העריב שמשו אלא שהוא מחוסר כפורים עבודתו פסולה ופטור ודבר זה כתבנוהו לשטת קצת מפרשים ויש לחלוק ולומר כן אף במחוסר כפורים כמו שביארנו בסנהדרין פרק נשרפין:

14 איזהו טמא שחייב כרת על ביאתו למקדש כל שנטמא באב הטומאה שמן התורה ובטומאת מת שנטמא באותם הטומאות שהנזיר מגלח עליהן כמו שיתבארו במקומן אבל אם נטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אע"פ שהן בדין טומאת שבעה אין בהן חיוב כרת בביאת מקדש וכל שיש בו חיוב כרת אפילו נטמא בדבר מצוה כן כגון שנטמא במת מצוה שנאמר עוד טומאתו בו כל שטומאתו בו מ"מ:

15 עבודת הארץ ועבודת אילנות שבה אסורה בשביעית שנאמר ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע וכו' ובזמן שבית המקדש קיים אף עבודת ששית בסמוך לשביעית שלשים יום אסורה מכח הלכה למשה מסיני וחכמים גזרו והוסיפו על הלכת סיני בשדה אילן מעצרת ואילך ובשדה לבן מפסח ואילך אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אף שלשים יום של ערב שביעית הותרו כמו שביארנו בראשון של מועד קטן ושלשים אלו פירושן אחר קליטה ששיעורה שני שבתות כמו שיתבאר במקומו:

16 פירות שביעית שיצאו לשמינית כל שהגיעו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הן בקדושת שביעית ואם לא באו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הם כשל שמינית ושיעור זה בתבואה וקטנית ואילנות אבל ארז ודחן ופרגין ושמשמין ופול המצרי שזרעו לזרע הולכין בהם אחר גמר פרי והירק אחר לקיטתו וכבר ביארנו קצת דינין אלו במסכת ראש שנה:

17 העומר הוא מנחת צבור וזמנו קבוע בששה עשר בניסן ומתוך שזמנו קבוע דוחה את השבת כמו שאמרו מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת ואי אתה רשאי לומר שאף חרישה לצורך העומר מצוה ואעפ"כ נאסרה שאין החרישה מצוה שאלו מצאו חרוש אין צריך לחרוש אבל הקצירה אתה צריך לקצירה לשמה שמצוה לקצור ולהביא כמו שיתבאר במקומו:

18 המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני ואמר האב גולה על ידי הבן והבן גולה על ידי האב אמר הר"ם כשהאב מכה את הבן שלא ללמדו ולא מדה טובה ולא מלאכה שיתפרנס בה והרגו הוא גולה ואם הכהו על דבר מאלה אינו גולה וזאת הסברא בעצמה ברב הרודה את תלמידו ושליח בית דין:

19 אמר המאירי האב גולה על ידי הבן ר"ל שאם הרג את בנו בשוגג גולה וכן הבן על ידי האב ר"ל אם הרגו בשוגג ובאב על הבן מיהא הקשו בגמ' והלא אמרת יצא האב המכה את בנו וכו' והעלו בענין זה על דעת פסק שכל שהוא מיסרו בענין לימוד התורה ונתיבותיה וכן כל מיני חכמה אפילו למד כל צרכו פטור וכל שהוא מיסרו בענין אומנות אחרת אם לא למד כל צרכו פטור שאף לימוד אומנות מצוה הוא הא באומנות אם למד כל צרכו והיה מלמדו אומנות אחרת והרגו חייב שלמוד אומנות אחר שיש לו אומנות אחרת בכדי חיותו אין בו מצוה וכל שכן שאם הרגו שלא בשעת למוד שום דבר גולה כגון שהיה מבקע עצים אלא שזו לא הוצרך ללמדה שאלו הוצרך ללמדה כשהקשה לו והא אמרת יצא האב וכו' היה לו לתרץ כגון שהרגו בלא עסק מצוה אלא שזו לא הוצרכה:

20 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ונתחדש עליה בגמרא שלא אמרו בבן על האב שגולה אלא שהרגו אבל אם חבל בו אע"פ שבמזיד נהרג ונמצאת חבלת אב כהריגת אדם אחר אינו גולה עליה שלא נאמר דין גלות אלא להורג נפש בשגגה:

21 כבר ביארנו בסנהדרין שההורג נפש מיתתו בסיף הן שהרג את אביו הן שהרג ישראל אחר והחובל באביו בחנק שהוא קל מסיף ובאדם אחר בתשלומין:

22 המשנה הששית וענינה כענין זה החלק גם כן הכל גולין על ידי ישראל וישראל גולה על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב גר תושב גולה על ידי גר תושב אמר הר"ם ואמרו הכל גולין על ידי ישראל להביא כותי ועבד ואמרו חוץ מגר תושב ר"ל שגר תושב כשהרג את ישראל אינו גולה אלא נהרג אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל:

23 אמר המאירי הכל גולין על ידי ישראל פי' בגמ' אפילו עבד כנעני או כותי שהרגו את ישראל בשגגה גולין ואין מחמירין בהן ליהרג מטעם אדם מועד לעולם ושלא נצריך התראה אלא לישראל בישראל אלא אף אלו דנין אותם כישראל וכן ישראל גולה על ידיהם אם הרגם חוץ מעל ידי גר תושב ונמצאו ישראל ועבד וכותי כישראל שוים לענין זה שכל שהרג זה את זה בשוגג גולה וכן הלכה אלא שנשתנה אח"כ דין הכותי ונעשה כאחד מעובדי האלילים לכל דבר ודנין בו בהם על הדרך שיתבאר:

24 וזה שאמר חוץ מעל ידי גר תושב והוא גוי שקבל עליו שבע מצות ולא מל וטבל כמו שביארנו במסכת ע"ז ומשמען של דברים שאין ישראל גולה על ידו אינו כן אלא שאין המדה שוה בו וכיצד הוא דינו פסקו גדולי המחברים שישראל או עבד או כותי בזמן שהיו כותיים נדונין כישראל שהרגוהו לגר תושב גולין על ידו אבל הוא שהרג אם הרג גר תושב אחר גולה כמו שאמרו במשנה זו בפי' גר תושב גולה על ידי גר תושב וכן אם הרג את העבד או את הכותי גולה אבל הרג את ישראל נהרג שהרי בן נח הוא ובן נח אין צריך התראה ומעתה שגגה שלו עולה זדון שהרי אדם כל שאין אתה מצריכו התראה מועד הוא לעולם אבל גדולי המפר' פוסקים שישראל שהרגו אינו גולה עליו שהרי כי יכה רעהו כתיב ובן נח הואיל ואינו גדור בדת מכל וכל אינו בכלל רעהו וכן יראה לי מלשון המשנה שאמר וישראל על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב שמשמען של דברים שאין ישראל גולה על ידו כמו שביארנו אלא שבגמרא מדוייקת מצאתי מוגה חוץ מגר תושב והוא חוזר למה שאמר הכל גולין על ידי ישראל כלומר שהכל גולין על ידו חוץ מגר תושב שאינו גולה עליו אלא נהרג:

25 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

26 כבר ביארנו בסנהדרין שהמקלל את חבירו בין איש בין אשה בשם מן השמות לוקה והוא הדין לעבד שהרי דינו כאשה לכל דבר נמצא ישראל גולה ולוקה על ידי עבד ועבד גולה ולוקה על ידי ישראל אבל כותי אפילו בזמן שלא עשאוהו כגוי אינו לוקה על קללתו שנאמר ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך נמצא כותי לוקה בקללתו על ישראל ולא ישראל עליו אבל אם העיד בו ישראל שהוא חייב מלקות והוזם לוקה עליו ואי אתה אומר כן בעבד שהעיד על הכותי שחייב מלקות שהרי עבד אינו בר עדות כלל וזה שאמרו בגמ' דכותה גבי עבד וכו' פירושו שסתם עבד לכותי גם כן לוקה בדרך זה והרי אינו עדות עד שתחול בו הזמה:

27 זה שנתגלגל בדברינו שאין עבד בר עדות כלל אין צריך לומר שכן בכותי אף בזמנו שאף בזמנם גרי אריות הם אלא שבזמן הזה אין אנו צריכים לפסק זה שהרי עשאום כעובדי אלילים לגמרי:

28 ולענין ביאור מיהא לדעת זה קשה לפרש שהיה לו להקשות גם כן דכותה בכותי לעבד והרי כותי אינו בר עדות אלא דחדא נקט ומ"מ י"מ שהכותים בזמנם בני עדות הם: