מאירי על עירובין ע״ח

1 בסוגיא זו אמרו שזיז היוצא מן הכותל והניח עליו סלם כל שהוא מעטו ולא אמרן אלא דאותבי׳ עלויה אבל אותביה בהדי׳ ארווחי ארווחיה. ודבר זה עקר מה שנאמר בפירושו כך הוא זיז היוצא מן הכותל לחצר ברחב ארבעה על ארבעה ובתוך עשרה שנמצא שאם הוא בצד אחד מעטו לזה שהוא בצדו להשתמש בכל הכותל ואם יש בו שנים אחד מכאן ואחד מכאן נתמעט לשניהם ואם רצו מערבין אחד מפני שהזיז כפתח או כסלם הואיל והוא כשיעור ארבעה על ארבעה ובתוך עשרה ובא עכשו להשמיענו שאם הניח על הזיז ר״ל עליו ממש סלם כל שהוא ר״ל שאינו רחב ארבעה הרי זה מיעט את הזיז ופסלו והרי זיז אין כאן סלם אין כאן. ולא אמרן אלא דאותביה עלויה ר״ל עליו ממש כמו שביארנו אבל אותביה בהדיה והוא שרגלי הסלם לקרקע וראשו סמוך לזיז הרי עכשו הרויח את הזיז וכן שעלה בהכנת תשמישו וכל שכן שהכשיר. וגדולי הרבנים פרשו בו דרך אחרת וזה עקר:

2 כותל גבוה תשעה עשר טפחים זיז אחד מתירו ר״ל זיז היוצא ממנו רחב ארבעה על ארבעה שהוא מניחו באמצעיתו ודיו שהרי הוא בתוך עשרה לארץ ובתוך עשרה לראש הכותל והרי יכול לעלות בנחת אל הזיז ומן הזיז אל הכותל והרי הוא כסלם אין צריך בו לסלם אחר ואם הוא כותל עשרים צריך שני זיזין ומניח התחתון בתוך עשרה לארץ ועליון בתוך עשרה לראש הכותל ומניחין זה שלא כנגד זה שתהא עלייתו מזה לזה באה בנקל אבל זה כנגד זה אין תשמישו נוח ואינו כלום ואעפ״י שאמרו סלם זקוף ממעט מכל מקום הואיל ושליבותיו אינן רחוקות כל כך אין עלייתה קשה כל כך. וגדולי המפרשי׳ תירצו בה שזה שאמרו סלם זקוף ממעט לא נאמר אלא לערב בין שתי חצרות וצריך שיהא ראשו מגיע אל הכותל למעלה או לפחות משלשה וכל שהוא מגיע לכך אפי׳ זקוף הרי הוא כפתח אבל זו שבכאן נאמרה לתשמיש הכותל וכל עצמה אנו צריכים להיות תשמישה בנחת הואיל ואין הזיזין מגיעין ממטה למעלה ומתוך כך הוצרכנו בהם להיותם זה שלא כנגד זה. וכן פרשו בענין אחר שכשאמרו סלם זקוף ממעט דוקא לכותל עשרה וכעין מה שאמרו באצטיבא על גבי איצטיבא שאם יש בעליונה ארבעה על ארבעה לא הקפידו בתשמיש התחתונה שאעפ״י שאין בעודף התחתונה ארבעה ממעטין וכן הדין בסלם זקוף הואיל ויש בשליבותיו ארבעה על ארבעה כך הוא הדין אבל זו שהכותל עשרים ודאי צריכין שני זיזין שיהיו ראוים להשתמש בהם ומהם לכותל. וגדולי הרבנים הצריכו בזיזין אלו סלם כל שהו ופרשוה בדרך אחרת ואין הדברים נראין:

3 עמוד ברשות הרבים גבוה י׳ ורחב ד׳ שהוא נדון כרשות היחיד לגמרי על הדרך שהתבאר במסכת שבת נאמר בסוגיא זו שאם נעץ בו בראשו בשטח שבו יתד כל שהו מיעטו. כלומר שמיעט רחבו של עמוד והרי אין כאן רחב ארבעה ונמצא שהוא מקום פטור. והעמידוה תחלה בגבוה שלשה ר״ל שהיתד גבוה שלשה שאם אינו גבוה שלשה הרי הוא כגגו של עמוד ואינו ממעט והרי היא רשות היחיד כמו שהיתה. ואחר כך הקלו בה אביי ורבא לומר שאף בשאינו גבוה שלשה מכל מקום נתקשה תשמישו והופקע מדין רשות היחיד. ורב אשי חלק עליהם לומר שאף בגובה שלשה אינו מיעוט שמאחר שאף היתד ראוי לתלות בו איזה דבר הרי הוא כגוף העמוד ואינו ממעט והלכה כרב אשי ולא עוד אלא שאפי׳ מלאו ביתדות זו קרובה לזו עד שאין תשמישן נוח לתלות בהן כלום הרי מכל מקום ראויות לאיזה תשמיש והרי הן אצל העמוד ככלים שבבית וכעין בור וחולייתה שמצטרפי׳ לעשרה ואעפ״י שאין החוליא ראויה לעיקר התשמיש שהוא דליית הבור הואיל ומכל מקום ראויה לאיזה תשמיש כגון להניח עליה דף או מחצלת הרי זו מצטרפת. וכבר ביארנו ענין צירוף בור וחולייתה במסכת שבת בפרק הזורק. ולמדת לנדון שלפנינו מיהא שאין שום דבר ממעט בו והרי הוא רשות היחיד כמו שהיתה. וגדולי המחברים כתבו בה היפך הדברים וכמדומה שיש להם פירוש אחר בשמוע׳ זו וכבר הגיהו עליהם בה גדולי המפרשי׳ ומכל מקום בקצת ספרים ראיתי נוסחא אחרת בנוסח זה אמר רב אדא ובגבוה שלשה. אביי ורבא אמרי אעפ״י שגבוה שלשה ר״ל לא ממעט הואיל ואין היתד ראוי לתשמיש וכל שכן בשאין גבוה שלשה שהוא כגגו של עמוד. רב אשי אמר אעפ״י שאין גבוה שלשה ר״ל ממעט מפני שמכל מקום ראויה היא לתשמיש. ואפשר שגירסא זו נזדמנה לגדולי המחברים. ומכל מקום הם כתבו במיעוט זה שהיא נעשית כרמלית וכן פירשו במיעוט זה שהגובה מתמעט. נראה שהם פרשו בנעיצת יתד זה או יתדות אלו שהוא נועצו או נועצם בגובה העמוד ר״ל בצד העמוד כלפי הראש ולא בשטח ראש העמוד ונמצא שאין הרוחב מתמעט אלא הגובה ומאחר שאין הרוחב מתמעט נעשה כרמלית ולא מקום פטור:

4 זה שביארנו שהסולם מתמעט לא סוף דבר סולם העומד באלכסון בדרך שעלייתו נוחה אלא אפי׳ סולם זקוף ממעט שראוי הוא מכל מקום לטפס ולעלות. מעתה אין הלכה כדברי האומר כותל עשרה צריך סולם ארבעה עשר עד שכשיתרחק רגל הסולם מן הכותל ארבעה לישור עלייתו יהא ראשו מגיע לראש הכותל ולא כדברי האומר י״ג ומשהו עד שכשיתרחק רגל הסולם מן הכותל ארבעה לא יתרחק ראשו מראש הכותל טפח שלם ולא כדברי האומר י״א ומשהו עד שכשיתרחק רגל הסולם מן הכותל ארבעה יהא ראשו בפחות משלשה ויטפס ויעלה שהלכה כדברי המיקל בעירוב. וכן שהדבר ראוי להתיר על הדרך שהתרנו באיצטבא על גבי איצטבא שאין ברחב אחד מהם ארבעה אלא בין שניהם שכל שהוא בתוך שלשה מזה לזה התרנו אעפ״י שאין תשמישם נוח. וזה שהצרכנו להיות ראש הסולם מגיע לראש הכותל פרשו בשאין שם שליבה רחבה ארבעה או זיז או איצטבא רחבים ארבעה הא כל שיש שם אחד מאלו דיו שיהא הזיז או האיצטבא או השליבה בתוך עשרה לראש הכותל:

5 אעפ״י שביארנו שאין סולם ממעט אלא בשיש בו ד׳ חווקים סולמות של בבל שהיו רגילים לעשותם גסים וכבדים אפי׳ לא היו ארבעה חווקים ממעטין שכבדם קובעם. וכן אמרו בדקלים שבבבל ר״ל פסקי דקלים שהניחם סמוך לכותל למעט אין צריכים קבע ר״ל לקבעם בקרקע שאעפ״י שניטלין בשבת שהרי ראויים הם לישיבה ותורת כלי עליהם מכל מקום כבדם קובעם ר״ל שמחמת כבדם אין דרך ליטלן וכן כל כיוצא באלו:

6 סולם מכאן וסולם מכאן וקשין באמצע אינו מיעוט שהרי אין כף הרגל עולה בהן. ופי׳ הדברים שהמחיצה החוצצת היא של קשין והסולמות סמוכים עליהם זו מכאן וזו מכאן והרי שהסולמות ראויים לעלות בהם מצד עצמם אלו היו במחיצה חזקה אבל כשהם סמוכים לכותל של קש אם יעלו בסולמות הרי המחיצה נופלת ומתוך כך אמרו שאינן ממעטין אבל קשין מכאן ומכאן וסולמות באמצע ר״ל שהמחיצה על פני כל ארכה של קש אלא שיש באמצעה בנין חזק כעין עמוד למקום קביעות ראשי הסולמות הרי זה מיעוט שהרי המחיצה מכל מקום מחיצה היא והסולמות בריאים וראויים לעלות בהם. זהו עיקר הנאמר בשמועה זו. וכן כתבוה גדולי המפרשים. ומכל מקום גדולי הרבנים פרשוה בענין אחר. ולענין השלמת רוחב ארבעה שאם אין ברוחב השליבה ארבעה טפחים וקבע קשין של תבואה כעין חווקים מזה לזה להשלים רוחב ארבעה עם הקשין באמצע אינו כלום שדרך בני אדם לעלות באמצע והרי אינו יכול להשען בקשין אבל סולם באמצע וקשין מכאן ומכאן מצטרפין לארבעה:

7 היה הכותל גבוה ואין הסולם גדול כל כך שיספיק למעט את השיעור וחקק בכותל כעין שליבות להשלים שיעורה דיו שיחוק עד שיגיע ויכנס בעשרה העליונים ויחשבו חקקים שבכותל למעט גובה הכותל מעשרה העליונים והוא שיהא הסולם רחב ארבעה והחקקים רחבים ארבעה. ואם לא הי׳ שם סולם כלל אלא שחקק שליבות בכותל אינו כלום עד שיחוק מלא קומתו של כותל ר״ל עד שיגיע לראש הכותל מפני שאין עלייתו נוחה. וגדולי הרבנים פרשו בה ענין אחר. וכבר ביארנו שכל מה שאמרו שממעט פירושו שאם עשו כן משני צדדין רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד ואם עירבו שנים והכותל רחב ארבע שניהם אסורים בתשמיש מן הבית לראש הכותל ואם אינו רחב ארבעה שניהם מותרין בו ובלבד שלא יחליפו הכל כמו שביארנו:

8 עשה אילן סולם כגון שהיה אילן סמוך לכותל וגדעו ופסלו כדי שיהא נוח לעלות ולירד דרך עליו וכבר ידעת שהאילן אסור לעלות עליו בשבת משום שבות וכן אם עשאה לאשרה סולם ר״ל אילן של אשרה שנתלש מאליו כגון שנפל או שקצצו ישראל שלא נתבטל איסורו בכך ואעפ״י שהוא תלוש הרי אסורה בהנאה ונמצאו סולמות אלו שאינן ראויות לעלות בהן זו בשבת ומשום שבות וזו אף בחול ומשום איסור הנאה נחלקו בהם הפוסקים ומחלקתם תלויה במה שאמרו בסוגיא בעא מיניה רב יוסף מרבה עשאו לאילן סולם מהו. תיבעי לרבנן תיבעי לר׳. עד כאן לא אמר ר׳ בנותן עירובי תחומין באילן שקנה עירוב שכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות הני מילי בין השמשות. כלומר לדבר שאינו צריך לו אלא בין השמשות לבד כגון הנחת עירוב באילן או במקום שבות שאין צריך לו להיות קיים אלא בין השמשות בלבד וכל שיכול ליטלו בין השמשות שהיא שעת קניית השביתה קנה עירוב. אבל כולי יומא לא כלומר אבל עירובי חצרות ולענין שהם צריכים להיות פתח ביניהם אם אין הפתח ראוי להשתמש בו כל היום אעפ״י שראוי לבין השמשות אינו פתח. ואעפ״י שאמרו עירבו דרך הפתח ונסתם הפתח מותרין זב״ז אלמא כל שהי׳ פתח לבה״ש פתח הוא לכל היום מ״מ בין השמשות מיהא אנו צריכים לפתח הראוי לכל היום אבל עירובי תחומין אינן אלא להיכר שזהו מקום ביתו וכל שאכלו ביה״ש לשם כל שכן שהוא היכר. ומעתה כל שקדש עליו היום ופתו לשם בין שאכלו בין שלא אכלו דיו ונמצא שעשיית אילן לסולם אינו כלום. או דילמא אף לרבנן שאמרו בנותן עירובו באילן שאינו כלום מודו שהרי מכל מקום פתח הוא אלא שאיסור שבות רבוץ עליה ורואין מקום אילן כאילו נפרץ בו הכותל הואיל ותשמישו נוח משם וזה שאין עולין לה היום אין זה אלא כאלו היה שם פתח גמור והיה אריה רבוץ עליה שאין נמנעין מלערב בשבילו או כאלו היה שם פתח וננעל במפתח שאין נמנעין מלערב אחד בשבילו לדעת קצת ונעשה הפתח פתח לעשותם אחד להשתמש דרך חורים. ואחר כך שאל עשה לאשרה סלם מהו תיבעי לרבי יהודה תיבעי לרבנן. תבעי לר׳ יהודה עד כאן לא אמ׳ ר׳ יהודה בנותן עירובו בקבר שקנה עירוב אעפ״י שאסור בהנאה שמותר לקנות בית באסור הנאה התם הוא דבתר דקנה עירוב לא ניחא ליה דלינטר כלומר שאינו צריך לשמירתו ונמצא שאינו נהנה בקבר אלא בשעת קניית עירוב ואותה שעה אין כאן הנאה וכן שמאחר שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה מצות לאו ליהנות ניתנו אבל בזו שהוא צריך לפתח שישתמש בו כל היום ולהשתמש מזה לזה ונמצא נהנה באשרה לדבר הרשות הרי נהנה באיסורי הנאה. או דילמא אפי׳ לרבנן פתחא הוא מכל מקום שעל ידה הם נעשין אחד ואיסור הנאה שבו הואיל ואינו נהנה לעלות דרך גופה אלא שעל ידה משתמשים דרך חורים אין זה אלא כפתח גמור שארי רבוץ עליו:

9 אמר ליה אילן מותר ואשרה אסורה. פי׳ ולא סוף דבר באשרה של ישראל שאין לה ביטול וכתותי מיכתת שיעורה אלא אפי׳ באשרה דעכו״ם הואיל ולא נתבטלה ואף בחול אינה ראויה לו אינו פתח אבל אילן הואיל ובימות החול מיהא ראויה לו וכבר חל עליו שם פתח בחול הוה ליה פתח אף לשבת. ומאחר שאמ׳ לו בסתם אילן מותר ואשרה אסורה ולא החזירה במחלקת לומר אילן פלוגתא דר׳ ורבנן אשרה פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן. נראין הדברים שלדברי הכל אמרה אילן מותר אף לרבנן ואין צריך לומר לר׳ שכל שאינו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה ואעפ״י שבעירובי חצרות מיהא אין כאן מצוה כל כך סרך מצוה יש בה ודרך שלום וחבה כשמתערב עם חברו ונעשין כאחד ועל דרך שאמרו בתלמוד המערב מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באשה אחת שהיתה דבובה עם חברתה ר״ל שנואה ושלחה עירובה ביד בנה נסבתיה ונשקתיה וגפפתיה אתא אמר לה לאמיה הכין אמרה לי הכין רחמא לי מתוך כך השלימו ביניהן הה״ד וכל נתיבותיה שלום. ועוד שראוי לחסידים לערב שמא ישכחו ויוציאו וכעין מה שאמרו מבואה דדיירי ביה תרי גברי רברבי כרבנן לא להוי ביה עירוב ולא שתוף ומאחר שכן לא גזרו עליו בין השמשות ומה שנאסר לאחר שחשכה הרי הוא כנסתם הפתח או החלון וכמו שביארנו ששבת כיון שהותרה הותרה וכן באשרה מה שאמ׳ אסורה פירושו אפי׳ לר׳ יהודה והקשה רב חסדא אדרבה אילן שאיסור שבת גרם לו ליתסר שמאחר שכל עצמו של פתח אינו אלא להתיר בשבת והוא אינו יכול ליכנס בשבת בשום צד אסור אבל אשרה של עכו״ם שאיסור דבר אחר גרם לה ואפשר שתבא לידי היתר בשבת כגון שיבטלנה עכו״ם אף עכשו תידון כפתח ואף ר׳ אבהו ור׳ יוחנן נסכמו בה ומתוך כך פסקו גדולי המפרשי׳ כרב חסדא ואילן אסור אשרה מותרת ואף גאוני הראשונים כתבוה כן. ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כרבה להתיר באילן ולאסור באשרה. וראיה לדבריהם מה שהחזיר רב נחמן את הדברים במחלקת ואמר אילן פלוגתא דר׳ ורבנן אשרה פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן. אלמא שבהיתר אילן אתה צריך להעמידה כר׳ וכבר פסקנו כמותו וגדולי הדור מסכימים בשניהם להקל באילן מטעם שכתבנו שהלכה כר׳ ובאשרה ממה שאמר גם כן פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן ונמצא היתרה לדעת ר׳ יהודה וכבר פסקנו כמותו אם מטעם הלכה כדברי המיקל בעירוב אם מטעם כל מקום ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו. ואעפ״י שלדעת זה אתה צריך לומר שר׳ יהודה סובר מותר לקנות בית באיסורי הנאה וכבר דחינוה בפרק בכל מערבין הואיל ור׳ יוחנן בשטה אחת עם רב חסדא ורב נחמן להיתר אשרה ובשטה אחת עם רבה להיתר אילן הלכה בשניהם לקולא:

10 זו היא שטת גדולי הדור ואיני מודה להם שמכל מקום הואיל ואי אתה מוצא באחד מהם שיהא סובר בשניהם לקולא אלא באחת להחמיר ובאחת להקל אי אתה רשאי לדון בזה במקצת ובזה במקצת כדי לצרף קליהון של אלו וקליהון של אלו אלא או כרבה ורב נחמן בקליהון ובחומריהון או כרב חסדא ור׳ יוחנן בקליהון ובחומריהון:

11 המשנה השלישית והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר חריץ שבין שתי חצרות והוא ארוך ומפסיק על פני ארך החצר ועמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה כשתי חצרות לגמרי ומערבין שנים ואין מערבין אחד הא פחות מגובה עשרה הרי הוא כמי שאינו ומערבין אחד ולא שנים וכן בפחות מארבעה הואיל והוא נוח לפסעו משפה לשפה הרי הוא כחצר אחת לאסור זה על זה ומערבין אחד ולא שנים הא עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים אפי׳ מלאו תבן או קש אפי׳ דרסם הרבה עד שאין רגלי האדם נשקעות לתוכו שמכל מקום אין דרך לבטלו לשם אפי׳ לשבת עצמו הואיל וראויה למאכל בהמה. ומכל מקום אם בטלה בפי׳ חוצצת ומערבין אחד. מלאו עפר או צרורות אעפ״י שלא בטלם בפי׳ הרי הוא כסתום לגמרי מפני שדרך עפר וצרורות להתבטל במקומו ומערבין אחד ואין מערבין שנים. ולמדת שבעפר וצרורות מיהא אפי׳ דעתו לפנותם הואיל ובשבת מיהא אסור לפנותם. ויתבאר בגמרא שכן הדין בכל דבר שאינו ניטל בשבת אפי׳ ארנקי שהרי מכל מקום מבוטל הוא לשבת ואם נסתם מקצת החריץ באמצע ונשאר חריץ מכאן ומכאן כל שאין בסתימתו יתר מעשר הרי הוא כפתח ואם רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד.

12 נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים ר״ל על החריץ כמין גשר דינו כפתח הואיל ונשאר חריץ מכאן ומכאן ורצו מערבין אחד רצו מערבין שנים אבל היה רוחב הנסר פחות מארבעה אינו כלום והרי הוא כמי שאינו ומערבין שנים ולא אחד וכאשר הצרכנו רחב ארבעה פרשו בגמרא דוקא שנתן ארכו של נסר לרחבו של חריץ שזהו כגשר וגשר דינו כפתח אבל אם נתן ארכו של נסר לארכו של חריץ כגון שנעץ יתדות גסות בקרקע החריץ גבוהות עד קרוב לשפת החריץ והניח הנסר לארכו ראשו אחד על יתד זה וראשו אחד על יתד זה אפי׳ אין ברחבו של נסר ארבעה טפחים אפי׳ ברחב משהו נדון כפתח שהרי מכל מקום מיעט רחבו של חריץ וכל שיש במשך הנסר ארבעה טפחים אעפ״י שאין ברחבו אלא משהו כל שמיעטו מארבעה הוה ליה פתח. וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו ר״ל נסרים הבולטים מעלית בית זה לרוח דרומי כנגד צפון ומעליית בית זה לרוח צפוני כנגד דרום ונמצא אויר המבוי שבין שני הבתים מקורה אלא שנשאר אויר בין ב׳ הגזוזטראו׳ וכל שיש אויר ד׳ טפחים ביניהם אסור להוציא מגזוזטרא זו לחברתה בשבת ואין עירוב מועיל בה אלא זו מערבת עם חצרה וזו עם חצרה. ולמדת עכשו שאם נתן נסר רחב ארבעה כמין גשר מזו לזו הרי הוא כפתח ורצו מערבין שנים רצו מערבין אחד ואם לא היה שם אויר ארבעה הרי הגזוזטראות מחברין את שני הבתים להיות אחד ואוסרין זה על זה ומערבין אחד ולא שנים ואויר ארבעה בנתינת נסר ארבעה ארכו לרחבו של אויר כמין גשר רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים ובארך הנסר לאורך האויר הרי ממעטו ונעשה אחד ואין מערבין שנים על הדרך שביארנו בחריץ כך פרשוה גדולי הרבני׳. וגזוזטראות אלו יש גורסין בהן גבוהות עשרה ורחבות ארבעה ומה שפירשנו משנה זו לשטת גדולי הרבנים לענין פסק הלכה ודאי כך הוא אלא שלענין פי׳ הקשו בתוספות ממה שאמרו בגמרא הא דתנן וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו וכו׳ שמשמען של דברים דוקא בזו כנגד זו אבל זו שלא כנגד זו או זו למעלה מזו לא. ופי׳ הדברים לשטה זו שאין נסר מועיל בה לעשותם אחד לא שנו אלא שיש בין זו לזו שלשה אבל אין בין זו לזו שלשה גזוזטרא עקומה היא כלומר ועל ידי נסר זה מיהא מערבין אחד אם רצו ואם כפירושינו הואיל ועל ידי נסר רחב ארבעה אתה בא להכשירו לערב באחד מה ענין שלא להכשיר אף בזו שלא כנגד זו. ואעפ״י שבמשוכה זו מזו שנמצא הנסר בקרן זוית נגעו הם בה מטעם פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי מכל מקום זו למעלה מזו מיהא מאי תרצת בה והיה לך לדונו כסלם שבין חצר לעליה. ומכל מקום יראה לי שהנסר אינו אלא כעין גשר וכל שאתה צריך להעמידו באלכסון אינו כלום שאין כאן שליבות וחווקים להעמיד רגליו בהן אלא שמכל מקום הם מפרשים ענין גזוזטראות בענין אחר שלא בנתינת נסר אלא פי׳ הדברים לדעתם וכן שתי גזוזטראות דינם כחריץ שאם יש ביניהם ארבעה אין מערבין אחד ובפחות מארבעה אין מערבין שנים ומכל מקום בזו שלא כנגד זו ביתר משלשה אין דרך לפסע ביניהם ואף בפחות מארבעה אין מערבין אחד ועל דרך האמת לענין פתח כך הוא אלא שלענין פי׳ אם כך הוא היה לו להזכיר דין גזוזטרא אחר משנת החריץ ולא להפסיק במשנת נתינת הנסר בנתים: