מאירי על עירובין פ״א

1 פרוסה זו לא אמרו שלא לערב בה אלא בשניטל ממנה יתר מכדי שיעור חלתה שכל שלא נפרסה אלא בכדי שיעור חלתה אין כאן איבה. ואף הם אומרים לא פרסה אלא לתקנה מטבלה ואפי׳ לא עשה הוא כן לתקנה או שהיתה מתוקנת בעיסה והוא פרסה לאכילה כל שלא פרסה ביתר מכן מערבין בה שהרי מכל מקום נסתלקה האיבה אחר שהם סבורים שלתרומת חלתה נפרסה. ולקצת גדולי הדור ראיתי דוקא בשנעשה כן לתקנה. ואין הדברים נראין שאם כן ל״ה לו לומר ניטל׳ הימנה כדי חלת׳ אלא ניטל׳ חלת׳ ממש. ומ״מ דוק׳ שלא נפרס׳ אלא בכדי חלת נחתום שהיא א׳ ממ״ח והוא שחוזר וקורא׳ כדי דמועה ר״ל כדי שיעור תרומת דגנה שהוא קרוב לשיעור חלת נחתום שזה באחד מארבעי׳ ושמנה וזה באחד מחמשים ואין לשון דמוע בכאן בתערובת תרומה בחולין שמדמע במאה שאם כן מה דמיון בכדי חלה לכדי דמוע והיאך אמרו בכדי חלתה או בכדי דמועה אלא שפעמים קורא לשלא ניטלה תרומתה מדומע וכמו שאמרו בפרק שלישי ספק נדמעו ספק לא נדמעו. הא מכל מקום כל שנפרסה בכדי שיעור חלת בעל הבית שהוא אחד מעשרים וארבעה אין מערבין לו בה:

2 נפרס הככר ולא חסר ממנה כלום אף זו אין מערבין בה מכל מקום אם חבר את הפרוסות על ידי קיסם אף הם סבורים ששלימה היא ואין כאן איבה ודוקא בשאין תפירת חבורה נכרת הא כל שנכר מקום תפירתה אינו כלום:

3 פת שמערבי׳ בה לא סוף דבר מחמשת המינין אלא אף של ארז ושל עדשי׳ אבל לא בפת דחן כלל וכל שנילוש בדברים הנמאסים על הדרך האמור בעוגת יחזקאל אפי׳ היתה של חטים אין מערבין בה. ופת פולין ושאר מיני קטנית אין מערבין בהן. וכתבו גדולי המפרשי׳ שלא סוף דבר בפת פולין או קטנית לבד אלא אף כל שנתערבו בכדי שיפסלו את תערבתן והוא שאמרו כאן ההוא דשאר דמר שמואל דשאר מינין הואי ר״ל מעורבין:

4 גדולי המפרשי׳ מתמיהים מה היה המנהג שאין מדקדקין בשיעור עירובי חצרות ואעפ״י שבזו אפשר שסמכו להיות המערבים מודדים במדה גדולה אף ליתר מכשיעור מכל מקום הם חוזרים ומתמיהים מה היה המנהג להצטרף בקמח זה מעט וזה מעט ולשין אותו כאחת והלא צריך ככר שלם לכל אחד וכשכלם משתתפים לחלה אחת אין לכל אחד בה אלא פרוסה מועטת והרי נמצא שכלם עירבו בפרוסה ודורשים לעצמם שאפשר שסמכו על מה שאמרו במנחות עו. לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא והא בעינן ארבעים ותירץ למצוה והקשה והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו וכי תימא דמפריש והא אמרינן אחד שלא יטול פרוס ותירץ דמפריש להו בלישייהו. אלמא דוקא בתרומה הוא שצריך להפרישה בלישה מפני שאי אפשר לערבה שהרי היא לכהן ואסורה לזרים וצריכה תנופה אבל שאר החלות אעפ״י שהן בחלה אחת כשרות ואין אומרין כל אחת ואחת פרוסה היא שאלו כן הרי כל שנפרס לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול אלא שלכל אחת אנו קורין שלימה ואף בזו כל חלק וחלק אנו קורין שלם ומכל מקום צריכין כגרוגרת לכל אחד. וגדולי הדור מקשים בה שהרי בתודה אין צריך לארבעים אלא למצוה וכל שעשאן ארבע אחת מכל מין אינו צריך לפרסה לעשר פתיתין שאלו כן היה באפשר לחשבה מעתה כפרוסה אף אלו ראוי לדון את הכל כפרוסית אלא שהם מפרשי׳ שמאחר שאף בפרוסה מן הדין עירובו עירוב ולא נאסרה אלא משום איבה כל שאין פרוסה בפנינו אין חוששין לחזרה לקלקולה ושמא תאמר והלא כמה עמי ארץ כמה נשים מצטרפין לעירוב זה של קמח ואף הם אינם נותנים לב שתאפה אחר כן ונמצאו מערבין בקמח ולא בפת אלא שהכל נותנין על סמך מה שנהוג ומי שגובה את העירוב נעשה שליח לכלם לעשות הדבר כתקנו ועליו הם סומכי׳ וכשהוא אופה הרי הוא כאלו כלם אפאוהו:

5 המשנה השביעית ולפי מה שפרשו בה רוב מפרשי׳ היא מענין משניו׳ שלפניה בענין עירובי חצרות והוא שאמר. נותן אדם מעה לחנוני וכו׳ והוא שכבר פרשנו בפרק רביעי על העירוב שאינו משום קנין אלא משום דירה ומתוך כך אין קונין בעירוב לא במעה ולא בכלי כמו שבארנו שם. ופרשו במשנה זו שפעמי׳ מערבין על ידי נתינת מעה וכלי ועל זה אמרו נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום. ופי׳ הדברים לחנוני שהוא מוכר יין ודר במבוי ולשתופי מבואות שנעשין ביין ולנחתום המוכר פת שדר עמו בחצר לעירובי חצרות שנעשים דוקא בפת שיזכה לו החנוני בשתוף עם בני המבוי או הנחתום לעירוב עם בני חצרו שאם יבאו בני המבוי לחנוני לקנות ממנו יין לשתוף או מן הנחתום לקנות ממנו ככר לעירוב יהא לו חלק בו ואעפ״י שלא עשאו לשתף ולערב שתופו שתוף ועירובו עירוב. ואעפ״י שבעלמא אמרו אין מעות קונות. בעירוב הקלו להעמיד את הדבר על דין תורה. וכן אם קנה יין מן החנוני או ככר מן הנחתום והודיעו שלצורך עירוב הוא קונהו ונטלוהו ושתפו ועירבו לו הרי זה עירוב ואין זה נקרא שלא מדעתו כיון שהודיעו שלצורך עירוב הוא קונהו או שנתן לו מעה לצורך כך והרי הענין זכות לו הואיל וגלה דעתו בכך וחכמי׳ אומרי׳ לא זכו לו מעותיו כלומר שאלו עשאו שליח אפי׳ לא זכה הוא לו אלא שנטלו חברו ועירבו לו ודאי הועיל אעפ״י שלא זיכה הוא שכל כגון זה שליח עושה שליח אבל זה לא נעשה שליח אלא שעשאו זוכה בשבילו ונמצא שלא זכה באותו ככר ועדיין הוא שלו שאין מעות קונות עד שימשוך. ואעפ״י שבמציעא פרק הזהב פסקו קצת מפרשי׳ שכל שהלוקח דר עמו בחצר מעות קונות לו שאם תפול דליקה אף הוא טורח ומציל הרי אין שתוף מבוי בדין זה ולא רצו לחלק בה בין חצר למבוי או שמא בזו הואיל והכל משותף אין לומר בה שזה טורח ומציל ומעמידין אותה על הדין ונמצא מכל מקום שלא קנה בכך אלא שאמ׳ לו לזכות והוא לא זכה ואפי׳ עירב חנוני זה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו כלום שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר הזוכים בעירוב אלא לקנות במעה והרי אינה קנויה לו ואף זה יודע שלא קנה ואין כאן גלוי דעת להיות הענין זכות לו לערב בשלו ונמצא מערב במעותיו שלא לדעתו ואין לומר זכין לאדם וכו׳ אלא במזכה לו בעירובו של מזכה כמו שביארנו.

6 ומודים בשאר כל אדם ר״ל שלא לנחתום ולחנוני אלא לאחד מבעלי בתים שאם אמ׳ לו כן זכו לו מעותיו שכל שאמ׳ לו חברו הילך מעה וזכה לי בעירוב וזכהו בפתו זכה לו שמאחר שאין בעל הבית עשוי למכור פת ויין ודאי לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי שאף בחנוני עצמו אלו אמ׳ לו ערב לי קונה לו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. כלומר זה שאמרנו בחנוני ונחתום שמאחר שלא זכה לו אין זכויו כלום הוא מפני שאף בעירובי חצרות אין מערבין לו לאדם משלו אלא לדעתו ואעפ״י שמשל מערב מיהא זוכין לו שהרי אין כאן אלא זכות וזכים לאדם שלא בפניו משלו מיהא אין זכין לו שלא מדעתו הא אם משך הככר והניחו אצלו ודאי שליח עשאו. וכן יתבאר בגמרא שלא נחלקו אלא במעה אבל אם נתן לו כל אחד שיזכה לו בעירוב קונה מדין חליפין ומכיון שקנאו והודיעו שלעירוב הוא מתכוין גלוי הדעת הוא וזוכה לו שלא מדעת.

7 אמר ר׳ יהודה במה דברי׳ אמורים בעירובי תחומין וכו׳ ונחלקו בגמרא ר׳ יהושע ור׳ יוחנן שלדעת ר׳ יהושע כל מקום שאמ׳ ר׳ יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ונמצא שר׳ יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים כלומר זה שאמרו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו שהדבר נאמר בסתם בין במערבין לו משלו בין בשל מערב דוקא בעירובי תחומין שיש בו צד חובה שאעפ״י שמרויח ברוח זה מפסיד הוא בכל שאר הרוחות אבל בעירובי חצרות כל שהמערבים מזכים משלהם מיהא מערבין לו אף שלא מדעתו שזכין לאדם שלא בפניו הא בשלו מיהא לא עד שיודיעוהו כמו שביארנו. ומה שהוזכר למעלה בנתוספו דיורין שצריך להודיעם פירושו בחצר שבין שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו ואם עירבו לה בשאינה רגילה שלא לדעתה חוב הוא הוא לה ולדעת ר׳ יוחנן אימתי לפרש ובמה לחלוק ואם כן לדעת ר׳ יהודה אף במערבין לו משלו אין צריך להודיע ואין צריך אפי׳ לומר לחנוני זכה לי וכבר אמר כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו ונמצא שבעירובי חצרות אף משלו מערבין לו שלא מדעתו הואיל ואין כאן אלא זכות מצד קניית הרשות אעפ״י שיש קצת חובה מצד פתו שכל שזכותו מפורסם אעפ״י שנמשך ממנו קצת חובה זכה אלא שאם לא ידע זה עד שנגלית החובה ונמנע מלקבל רשאי. וכן כתבוה קצת מפרשי׳ ומפני שידוע שר׳ יהושע ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן וכן שרב יהודה בשם שמואל ורב זבי שיזבי בשם רב חסדא סבורים כן ר״ל שר׳ יהודה בא לחלוק. ומכל מקום גדולי הפוסקי׳ נראה שסוברים בכאן שלא בא אלא לפרש ולעולם במערבין לו משלו צריך להודיע.

8 ומכל מקום קצת מפרשי׳ מהנדזים שלא להעמיד משנה זו בעירובי חצרות שהרי כל שהנחתום עמו בחצר מעות קונות לו על הדרך שכתבנו שפסקוה בפרק הזהב ופרשו ענין משנתנו בעירובי תחומין והוזכרו בה חנוני ונחתום שהרי בכל מערבין עירובי תחומין כמו שהתבאר. והענין הוא כגון שבני העיר רצו לערב לעיר אחרת ואמרו לו לחנוני או לנחתום להוליך להם פת או יין למקום פלוני וכל שירצה לקנות לצורך עירובו יהא הוא מזומן לשם והוא לא נעשה שליח לשם אלא שנעשה מזומן להם ליקח פתו ויינו והם מערבין לעצמם ברגלם או בפיהם ונתן זה מעה לחנוני שיזכה לו בעירובו ר״ל שיהא מונהו באחד מלוקחי פתו ולא אמ׳ לו שיערב לו או שיזכה לו על ידי אחר ולר׳ אליעזר הרי זה גלוי דעת אחר שהמעות קונות לו ממה שאמרו בה שמעמידהו על דין תורה. וחכמי׳ אומרי׳ לא זכו לו מעותיו ואין דעת הלוקח סומכת עליו והרי זה כמערב שלא מדעת. וכן יש מפרשי׳ הפרש שבין חנוני ונחתום לבעל הבית שחנוני ונחתום אין דעת בעל הבית סומכת עליו חושב הוא עליו שמא ימכרנו לאחרים הואיל ועשוי הוא למכור לכל אדם אבל בעל הבית דעתו סומכת עליו שאעפ״י שאמרו אין מעות קונות מכל מקום דוקא שאם רצה חוזר בו אבל כל שמשך אחר כן קנאו למפרע משעת נתינת מעות וכשאותו בעל הבית מעמיד לו ממכרו וזה עירב באותו פת בין נתינת מעות למשיכה כשמשכו משחשיכה כבר קנאו הלוקח לאותה פת מבעוד יום ונמצא שכבר עירב לעצמו אבל נחתום אעפ״י שמעמיד לו ממכרו הואיל ולא סמך עליו הרי הוא כעירב לו שלא לדעתו. ויש מפרשי׳ בזה שהפרשנו בין נחתום לבעל הבית שפירושו בבעל הבית המערב לבני העיר ומזכה להם את החבית או את הסל מלא ככרות ובא אחד ונתן לו מעה ליחשב לו למזון שתי סעודות ולא שיערב הוא עליו אלא שיערב הוא לעצמו בדבורו ואעפ״י כן כיון שבעל הבית זה מערב לבני העיר ומזכה להם את הסל על ידי אחר אעפ״י שלא זיכה לזה ממצותו נעשה כאומר לו זכה לי עירובי על ידי אותו הזוכה לאחרים שהרי לא הוציא עצמו מכללם ומתוך שזוכה לעצמו זוכה אף לזה. ומביאים ראיה לפי זה שאם לא כן מהו ששאלו מאי ניהו שהו שאר כל אדם וכל שאינו לא חנוני ולא נחתום הרי הוא בעל הבית שאף בשאר בני אדם יש הפרש בין קצתם לקצתם ועיקר הדברים כדעת ראשון:

9 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

10 מה שביארנו במשנה שבבעל הבית קנה עירוב וכן אף בנחתום אם אמר לו ערב לי וכן אף בזכה ובכלי אף בתורת חליפין לא סוף דבר בעירובי חצרות אלא אף בעירובי תחומין כן:

11 ארבעה פרקים בשנה הכל רגילין להרבות בסעודה ואלו הן. ערב יום טוב האחרון של חג. וערב יום טוב ראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה כמו שביארנו הטעם בכלם במסכת חולין. ולפיכך בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר״ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר עכשיו והוא שאם קבל מן הלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל הימנו ואעפ״י שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי׳ היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומר לו טול דינר מבשר הנבלה. ואעפ״י שחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות מצד שלא יארע אונס למקחו של זה ברשותו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו כמו שיתבאר במקומו בזו החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הם עומדים בתקנת חכמים ואינו כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וצריך להחזיר לו דינרו. זיכה בעל השור לאחד בשר משור זה בדינר על ידי אחר בארבעה פרקים הללו שאי אפשר לו בלא בשר זכות הוא לו וקנאו ויכול לכופו לשחוט ואם מת מת ללוקח. בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו אם מת מת ברשות מוכר. וכבר כתבנוה כן במקומה במסכת חולין פרק אותו ואת בנו:

12 מבוי שנטלה קורתו או לחיו בשבת נאסר אף לאותה שבת ואין אומרין בה שבת שהותרה הותרה כמו שהתבאר ואעפ״י שר׳ יהודה מיקל בזו וכבר אמרו כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו בעירוב אמרו ולא במחיצות וכבר ביארנוה: