מאירי על עירובין כ׳

1 חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסים ופתוח לתוכם. מטלטלין מתוכה לבין הפסים ומבין הפסים לתוכה שהרי אין דיורין בבין הפסים לאסור עליו אב׳ היו שתים זו בצד זו ומחיצה ביניהן ושתיהן פתוחות לבין הפסין אסורות ואפי׳ עירבו ביניהם גזרה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין עם החצרות ויחשבו שהיתר שלהם משום שתוף הוא ואינו כן שאעפ״י שהשתוף מתיר במבוי הוא מפני שהמבוי מיוחד לבני חצרות לתשמישם וכיון שנשתתפו בו הרי הוא כרשות אחת מיוחדת להם שהרי אם רצו סותמין אותו ואין בני רשות הרבים מעכבין אבל כאן הרי כל עוברי דרכים מעכבי׳ וכן שיבאו להתיר בשאינן פתוחות לשם או לאחר שייבשו המים מתורת השתוף. ואעפ״י שמכל מקום אין כאן אלא איסור חכמי׳. אין כאן גזרה לגזרה כמו שאמרו כולה חדא מילתא היא. ומכל מקום אם נפרצה מחיצה שבין שתי החצרות עד שלא נשאר בה רושם יסודות והוא הנקרא כאן הדרן וערבן הואיל ונדמית כחצר אחת לגמרי מותר ודוקא בשעירבו וכן אם מכר אחד לחברו מותר לגמרי. ודברים אלו כלם אעפ״י שלא הביאום גדולי הפוסקים הלכות פסוקות הן ולא עוד אלא שכל דיני פסי ביראות יש להן מקום בכל זמן במקום מצוה:

2 עשה פסין לביראות על הדרך שהזכרנו ויבשו המים בשבת אסור לטלטל בתוכן שמאחר שאין מחיצות אלו אלא בשביל מים בטלו המים בטלו מחיצות והרי הן כאלו נפרצו ואם באו גשמים וחזרו שם מים בשבת חזרו להיתרן וכן אם התחילו המים לבא בשבת ר״ל שלא היו שם מבערב מותר שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד הרי זה מחיצה אלא שבמזיד קונסין אותו שלא לטלטל לשם אלא שאם זרק לתוכה חייב הא בשוגג אפי׳ לטלטל שמה מחיצה וכל שכן אלו שכבר נעשו:

3 כבר ביארנו במשנה בפסין אלו שדרך הרבים מבטל בין מחיצותיהם ואם כן אף הזורק לתוכן פטור וכן העושה כעין פסי ביראות ברשות הרבים שמחיצות כמקום במקום בקיעת רבים אינן מחיצות. ואעפ״י שכאן אמרו חייב. לדעת ר׳ אלעזר נאמרה שאמר כאן הודיעך וסבירא ליה וכבר פסקנו כר׳ יוחנן שאמרו לדעתו כאן הודיעך ולא סבירא ליה. ומכאן מתמיהים גדולי הדור על גדולי המחברים שפסקו במחיצות כר׳ יוחנן שבקיעת רבים מבטלתן עד שאין מדינה נעשית רשות היחיד אלא בדלתות נעולות שנעילת דלת מונעת רגל רבים משם ועם זה פסקו שהזורק לבין הפסים חייב אף במקום בקיעת רבים והרי הוא כחצר שהרבים בוקעים בו. ומכל מקום יש גורסין למטה אף לר׳ יוחנן כאן כ״ך הודיעוך וסבירא ליה. ונמצא הענין כנגד מה שפסקנו במשנתנו שאין צריך לסלוק צדדין לצדדין וכן כתבנוה בראשון של שבת. ואעפ״י שאמ׳ ר׳ יוחנן בירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה וכו׳ לא אמרה אלא שכל מבואותיה מפולשים ואין שם שלש מחיצות ואינו דומה לחצר שהרבים נכנסין ויוצאין בה אפי׳ זה כנגד זה שהיא רשות היחיד לשבת שהרי חצר ארבע מחצות יש לה. ומכל מקום כל שבשתי מחיצות בקיעת הרבים מבטלת מחיצות הא פסי ביראות שם ארבע מחיצות יש כאן וכדעת המיוחס לרבנן ואדיה ואתי׳ דר׳ יוחנן כרבנן.

4 וגדולי המפרשי׳ תירצו בזו של חצר שמאחר שאינה נמסרת לרבים אינה רשות הרבים גמורה והרי אתה רואה מבוי המפולש וסרטיא מכאן ומכאן שאי אפשר לו בלא בקיעת רבים והכשרו בצורת פתח מכאן ולחי מכאן ואלו ברשות הרבים צריך נעילת דלת. ויש שואלין בה אם כן לדעת ר׳ יהודה מיהא שאומר בשתי מחיצות גמורות שאין בקיעת הרבים מבטלת מהו שאמרו למטה דבעי רחבה לרבה תל המתלקט עשרה מתוך ארבע לר׳ יהודה אם חייב עליו משום רשות הרבים והשיבו שחייב והקשו לו מחצר שנכנסין לה מכאן ויוצאין מכאן שהיא רשות היחיד. והיה לו לתרץ שאני אתם התם דרשות היחיד נינהו. תירצו גדולי המפרשי׳ שרחבה היה סבור שר׳ יהודה של משנתנו אף במחיצות מעלייתא סבור שרגל הרבים מבטלת וזו של שני בתים בשני צדי רשות הרבים שהוא אומר עושה לחי וכו׳ תרי תנאי נינהו ולר׳ יהודה של משנתנו הוא שואל בתל המתלקט והשיבוהו חייב למה שאתה סבור עליו שאף במחיצות מעלייתא הוא אומר שרגל רבים מבטלן ולדעת זה הקשה לו מחצר. ומכל מקום לדעת שניה של ר׳ יהודה אין בקיעת רבים מבטלת מחיצות גמורות אפי׳ שתים ומבטלת במחיצות פחותות אפי׳ בשם ארבע וכבר כתבנו פסק הדברים. ולדברי הכל מה שהוא רשות היחיד גמורה אין בקיעת רבים מבטלתו:

5 אף לדעת הגורסי׳ בר׳ יוחנן כאן ולא סבירא ליה יש שואלים ר׳ יוחנן דאמ׳ כמאן לא כר׳ יהודה שהרי ר׳ יהודה לא חלק אלא במחיצות גרועות אבל בגמורות אפי׳ בשתים מודה וירושלם מחיצותיה גמורות הם ולא כרבנן שנחלקו בשתי מחיצות דאלו רבנן מודו אף בשם ד׳ מחיצות ור׳ יוחנן אמרו כאן ולא סבירא ליה ועוד שהרי ירושלם ארבע מחיצות יש לה. ותירצו. שר׳ יוחנן סבירא ליה כר׳ יהודה בחדא ר״ל במחיצות שאין גמורות אף בארבע וכרבנן בחדא דדבר תורה ג׳ מחיצות בעינן וירושלם ליכא ג׳ מחיצות שכל מבואותיה מפולשים. הם ויש אומרים שהוא סובר כר׳ יהודה וירושלים אין לה שתי מחיצות שאין שם מחיצה בלא פתחים וכן שהיו בוקעין בהם שתי וערב ואפי׳ חצר שבקיעתה שתי וערב אינה רשות היחיד ואין הדברים נראין. ולענין פסק יש פוסקי׳ כשניהם לחומרא ששתי מחיצות שלימות או ארבע גרועות רגל רבים מבטלתן והוא עיקר הדברים:

6 לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד ולא ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה שמאחר שהוא צריך למים שמא יכניסם למקום שהוא עומד ולא אמרו עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים אלא בחפצים שאינם צריכים לו ר״ל לצורך גופו אלא שמטלטל דרך טיול ומקרה אבל זה שבכאן חפצים הצריכים לו הם שהרי צמא הוא למים. וגדולי המחברים פירשו בצריכי׳ לו כגון שהיה שותה בכלים נאים ולדבריהם כל שאף לצורך גופו אם אינן נאים מותר בראשו לבד וכל שהם נאים אף שלא לשום צרך גופו אסור. ואין הדברים נראין. וכבר ביארנו בראשון של שבת:

7 ומה שאמרו וכן בגת לענין מעשר נאמרה שכל שהוא בגת לא נאסרה שתיית עראי ממנו ובלבד על הגת אבל להוציא מן הגת ולשתות לא. ולענין פסק אף משיצא מן הגת כן עד שישלו החרצנים והזג מעל החביות כמו שיתבאר בפרק אחרון וכמו שביארנוה בראשון של שבת. ולענין טלטול שהזכרנו אם היה מרשות הרבים או מרשות היחיד לכרמלית שותה אף בהכנסת ראשו לבד ואין צריך לראשו ורובו:

8 כבר ביארנו במשנה שמותר להקריב הפסין לבאר ובלבד שיניח שם ריוח שתי אמות בכדי שתכנס שם ראשה ורובה יראה מתלמוד המערב שאין מזקיקין לראשה ורובה ממש. אלא כל שיש שם שיעור בכדי כך שתהא שותה מיהא בפנים ומכל מקום מתלמוד שלנו יראה שצריך שיכנס ראשה ורובה ואף תלמוד המערב יש לפרשו שכל שיש שם שיעור שתי אמות אעפ״י שהבהמה גדולה שאין שיעור זה מחזיק ראשה ורובה מכל מקום הוכשר וכל שאין שם שיעור זה אף לבהמה קטנה ששיעור זה מחזיק ראשה ורובה אינו כלום והוא שאמרו שם היה שיעור כשיעור הזה אפי׳ גמל כלו מבחוץ מותר פחות מן השיעור אפי׳ גדי כלו אסור. ומכל מקום צריך שתהא שותה בפנים והוא ששאלו בכאן בהמה מאי כלומר צריך שתהא ראשה ורובה ממש בפנים או לא והעלו מן הסוגיא שצריך להיות ראשה ורובה בפנים ואף גם זאת דוקא כשאינו תופס לא הבהמה באפסרה ולא הכלי או שתופש את הבהמה באפסרה ואינו תופש את הכלי אבל כל שתופש את הכלי ואינו תופש את הבהמה חוששין שמא תעקם את ראשה כלפי רשות הרבים ויוציא את הכלי אחריה ואף בראשה ורובה אסור עד שתעמוד כולה בפנים שהרי נשארה כאן בספק ודנין בה להחמיר:

9 זה שאמרו לענין פסים שלא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו אלא שממלא ושופך והיא שותה מאליה אינו כן שהרי כל שאינו תופש לא הכלי ולא הבהמה מותר בראשה ורובה ולא נאמרה אלא שהיה לו אבוס גבוה עשרה ורחב ארבעה שהוא רשות היחיד ומקצתו לפנים מן הפסים ומקצת בחוץ והבהמה עומדת על האבוס ומן הדין היה מותר לטלטל מבין הפסים לתוך האבוס ואעפ״י כן אסרוה שמא כשנותן דליו לתוך האבוס רואה צדו הפנימי של אבוס מתקלקל ואינו רוצה ליתן מים מאותו צד ומוציא הדלי בידו ליתן מימיו בצד האחד ורואה אף הצד האחר מקולקל ומניח הדלי בקרקע של רשות הרבים ולפיכך גזרו בזו שלא יתן הדלי לפניה אלא ישפוך ותשתה ממקום שפיכתן ואעפ״י שהמפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ומכיון שאין כאן איסור תורה אין לנו לגזור ולאסור משום גזרה. מכל מקום יש לחוש שמא תחוס עינו על דליו ויחזירנו ברשות היחיד כדי להצניעו ומכל מקום בכרמלית כיוצא בזה כגון שהיה האבוס בגובה פחות מעשרה מותר שאף אם שכח פטור:

10 ביארנו באחרון של שבת שאין אובסין את הגמל בשבת מפני הטורח ופירשנו שם שענין זה הוא שהיו מאכילין אותו הרבה ביד שתוחבין השעורים בגרונו עד מקום שאין יכול להחזירו ואם כן מה שאמרו כאן גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו לא נאמר אלא לענין השקאה מרובה ואף זו בתפיסת ראשה בכלי שהמים לתוכן אבל להרביצה ולהשקותה ביד הרבה אסור והוא בכלל מה שאמרו שאין אובסין את הגמל. ויש שפרשוה במאכל ובמאכל בינוני הנקרא הלעטה שהותרה שם ואמר עליה אובסין על דרך העברה ומכל מקום לענין הלעטה או השקאה מותר ואעפ״י שצוארו ארוך ונעשה רובו במעט מן הגוף ויציאתה לחוץ נקלה ביותר והיה לנו לחוש להוציא האבוס אחריה:

11 פסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים ולצורך בהמותיהן אבל לעולי רגלים עצמן לא אלא אם רוצה לשתות יהא מטפס ויורד כלומר מקפץ ויורד מקפץ ועולה וישתה בתוך הבאר ומכל מקום אם היה הבאר רחב עד שלא יהא יכול לטפס ולירד אם מלא לבהמתו מותרין לו. וכן לא הותרו פסי ביראות אלא בבאר מים חיים נובעי׳ וזכים שיהיו ראוים לאדם שאעפ״י שעיקר התקנה לצורך בהמה היתה מכל מקום צריך שיהא בו תשמיש לאדם: