מאירי על עירובין נ״ט

1 המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלשי והוא שאמר עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כלה ביחד בעירוב פת לשתוף מבואותיו שמאחר שהיה לו היתר מתחילה לטלטל בכלה אחר שהיתה של יחיד וכגון שהיא מוקפת חומה ושדלתותיה נעולות בלילה שנמצאת אצל אותו היחיד כחצר אחד שכל יושביה עומדים תחתיו כבני רשותו דיינו כשנעשית של רבים שתצטרך לשתוף מבואותיה עירוב אחד לטלטל בכלה בעירוב אחד ולא שיהו מבואותיה צריכים תקון לחי או קורה כלל שהרי היא כחצר אחת של אדם אחד ולא עוד אלא אפי׳ בלא שום שיור הואיל ואין שם רשות הרבים גמורה שאלו היה שם רשות הרבים צריכה תקון אחר כמו שיתבאר וכן החצרות צריכות עירוב כל אחת לעצמה אחר שנעשית של רבים שאין סומכין על שתוף במקום עירוב שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות כמו שיתבאר אבל לענין שתוף מערבין את כלה ביחד אבל של רבים ונעשית של יחיד שלקחה מהם אלא שרבים דרים שם מחמת ששוכרין רשויות ממנו הואיל ומתחלתה נאסרה בטלטול כלה ביחד אעפ״י שאין שם רשות הרבים שהרי עיר של רבים אין מערבין את כלה בלא שום שיור שמא תשתכח תורת רשות הרבים אחר שכלם מטלטלין בכל העיר ולא נאסר אחד מהם בשום מקום מן העיר ואין מערבין את כלה אלא אם כן בשיור אף עכשו אין מערבין את כלה אלא בשיור שמא יבאו לטעות לומר כן בעיר שהיתה של רבים ועדיין היא של רבים שזו ודאי צריכה שיור שכל שמערבין את כלה ביחד עד שאין שום מקום שבעיר נאסר לאחד מהם אין היכר להם שמתורת עירוב הוכשרו בטלטולה ויש כאן חשש שכחת איסור שבת בטלטוליו ר״ל שיבאו לטלטל שם בלא שום עירוב אבל כשעירבו ושיירו בה מקום שלא כללוהו באותו עירוב עד שנאסרו מיהא באותו מקום הן שיערבו בני מקום המשוייר לעצמם הן שלא עירבו כלל הרי יש כאן היכר שאם לא עירבו בני מקום המשוייר הרי נאסרו בני העיר באותו מקום לעצמם ובני אותו מקום בכלה ואם עירבו בני אותו מקום לעצמם אעפ״י שמותרין בני העיר בעיר ובני אותו מקום בכל אותו מקום מכל מקום נאסרו אלו עם אלו ויש כאן היכר שלא הותר מה שהותר אלא מתורת העירוב:

2 ושיור זה נחלקו בו שר׳ יהודה הצריך בו הרבה דיורין כעיר חדשה שביהודה והוא תוספת שנתוסף בעיר אחת גדולה שביהודה ונקרא אותו תוספת עיר חדשה והיו בו עד חמשים דיורין וממנה שערו לכל שיורי עיירות ומה שאמר אלא אם כן היה חוצה לה פירושו שאפי׳ היה אותו שיור חוצה לה מכשיר ובלבד שיהא בתוך עיבורה עד שתהא כעיר אחת ואין צריך לומר בתוכה ממש או אם עירבוה מבוי מבוי בפני עצמו שאין לך שיור גדול מזה שהרי כל אחד מן המבואות נעשו שיור לחברו. ולר׳ שמעון דיו בשיור שלש חצרות שכל אחת מהן שני בעלי בתים ואין הלכה כאחד מהם אלא אף בבית אחד בחצר אחת הוי שיור ובלבד שיהא שם בית דירה ואעפ״י שבגמרא אמרו בבית התבן אחד שהיה שיור בפום בדיתא פירושו בשהיה שם בית דירה. וכן פרשו גדולי הרבנים כמו שאמרו בית וחצר סלקא דעתך כלומר חצר בלא בית אלמא כל שאין שם בית דירה אינו נעשה שיור ויש לפקפק בזו.

3 ובגמרא שאלו היכי דמי של יחיד ונעשית של רבים והיו סבורים לפרש כגון דיסקרתא דריש גלותא שהיתה תחלה שלו וכן עכשו היא שלו אלא שקוראה נעשית של רבים משנמלך ריש גלותא לקבוע פרקו לשם לדין ולהורות מצד שרגלי רבים מצוים שם מחמת השלטנות ועל זו הוא אומר שמערבין את כלה. ומפרש הטו גם הטעם מפני שזה שנעשית של רבים אין בו חשש שכחה שיבאו לטלטל בלא שום עירוב ואף בשל רבים שהרי מזכירים זה את זה. והקשה ואם כן אף כל ישראל בכל מקומות מצויים זה עם זה בכל שבת ושבת ואם כן אף של רבים לגמרי נאמר כן. ופרשו בה כגון דיסקרתא דנתן זעאר. ופרשו בה קצת מפרשי׳ שזה בנה עיר לעצמו לאוצרותיו וארוואתיו וחדריו והושיב בהם עבדיו ואוכלי שלחנו ולבסוף נדלדל ומכרם לרבים ונמצאת של רבים והואיל ובחזקת היתר היתה לטלטל בכלה מערבין עכשו את כלה בלא שיור והענין בשלא נשתקע שם הבעלים ממנה שאין כאן לטעות בשאר עיירות שהכל דנין אותה כחצר אחת שרבים דרין בתוכה שדיים בעירוב אחד ואין כאן חשש שכחת רשות הרבים. ויש חולקין במכרה כלה ומפרשי׳ שאותו היחיד בנה עיר לעצמו ונתישבו בה רבים ומעלים לו מסים וארנניות מחמת הבתים שנמצאת העיר קנין ליחיד ואין לבני העיר קנין גמור בדרכים וסרטיות אלא לדריסת רגליהם לבד ואותו היחיד רשאי לבנות בהן כשלו וכגון זו אין חייבין ברשות הרבים שלה ואפי׳ נתנם במתנה גמורה שלא במס שלמו מס הואיל ושייר לעצמו הדרכים ואפי׳ היה שם רחב שש עשרה אמה ואפי׳ מצויים שם ששים רבא. וכמו שאמרו בפרק שני יהושע אוהב ישראל היה ונתקן להם דרכים וסרטיאות כל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד. אלמא כל שהיא רשות היחיד אעפ״י שיש לרבים קנין בהם לדריסת רגליהם ושיש להם שם דרך סלולה אין חייבין בה משום רשות הרבים וכענין זה מצינו חצר שהרבים נכנסים בזו ויוצאי׳ בזו רשות היחיד לשבת וכל שכן אם כל הדרכים שלו והוא משאילן או משכירן ונמצאו עכשו עיירות של מלכים שאין בהן חיוב רשות הרבים גמורה. והדברים מתקבלים ונראין כאוהבים אלא שעיקר הדברים אף במכרה כלה שאין לה לו רשות מיוחדת על האחרים בדרכים וסרטייאות הואיל ועדיין שמו עליה שהרי בסוגיא זו אמרו ר׳ זירא עירבה לכולא מתא דבי חייא בלא שום שיור מפני שהיה סובר כשהיו קורין לה דבי חייא שהיתה שלו ונעשית עכשו של רבים ואעפ״י שהיה רואה עכשיו שלא היה לו שום רשות בה. וכן כתבוה גדולי הדור. ועוד ראיה לדבר שאם כן היאך שואל עליה עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה מה דינה והלא לפי זה אין בה רשות הרבים אלא שעיקר הדברים במכרה כלה על הדרך שביארנו:

4 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שלא נשלמו בה תנאים הצריכים בה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת פסק ענין זה והנמשך ממנו כך הוא:

5 כבר ביארנו שמשנתנו לא נאמרה אלא בשאין בעיר זו רשות הרבים אבל בשיש שם רשות הרבים יש בה דין אחר. והוא ששאלו בסוגיא זו עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה ואתה צריך לפרשה בעיר שפתוחה בכניסה ויציאה אבל אין בה דלתות שאם היו שם דלתות היאך אמ׳ עליה עושה לחי וקורה ומי גרעי דלתות מצורת פתח אלא משנתנו מתבארת בדלתות ננעלות כמו שביארנו וזו בלא דלתות כלל ועל זו אמר עושה לחי וכו׳ ופי׳ רשות הרבים עוברת בתוכה של שש עשרה אמה רוחב. ויש מפרשי׳ אעפ״י שאין שם שש עשרה הואיל ופתוחות משני ראשיהן לסרטיא ופלטיא על הדרך שביארנו חלוקות אלו בפרק ראשון מזאת המסכתא ובפרק ראשון של שבת. ואמר עושה לחי מכאן ומכאן או קורה מכאן ומכאן ונושא ונותן בכלה ואין גורסין כאן באמצע שהרי בכלה נושאין ונותנין. ובשני בתים בשני צדי רשות הרבים הוא שגורסי׳ באמצע והעלינו את השמועה לדעת ר׳ יהודה שסובר שרשות הרבים מתערבת בכך כמו שאמ׳ מי שיש לו שני בתים וכו׳ כשעשה שם לחיים או קורות לדעתו נעשה כאלו היו שם דלתות שהיא כחצר אחת ואנו כבר פסקנו בפרק ראשון שרשות הרבים אינה מתערבת אלא בדלתות ואם כן כל שאין לה דלתות אין לה תקון אחר שיש בה רשות הרבים הא אם יש בה דלתות ננעלות בלילה על הדרך שביארנו בפרק ראשון הואיל ורשות הרבים שבה ראויה להתערב הרי חזרה העיר כמבוי אחד ומערבין את כלה ביחד אחר שהיתה של יחיד על הדרך שביארנו במשנתנו בשאין בה רשות הרבים שמאחר שרשות הרבים שבה ראוי להתערב הרי דינו בזו שאין בה רשות הרבים לערב כלה כאחד בשתוף אלא שבחצרות אנו צריכים לערב אחת אחת כמו שביארנו במשנה:

6 הוזכר עוד בסוגיא זו על עיר זו של יחיד ונעשית של רבים שמוכשרת כלה עד שדייה בעירוב אחד או אם היה רשות הרבים עוברת בתוכה ובדלתות ננעלות שמתערבת כלה כאחד ר״ל בלא שיור וכן בכל צד שמוכשרת כלה כאחד עד שדיה בעירוב אחד שאין מערבין אותה לחצאין ר״ל חציה שמצד זה בפני עצמו וחציה שמצד זה בפני עצמו עד שלא יערבו רשות הרבים שבנתים ושתהא רשות הרבים מפסקת בין שני החצאין אלא או כלה עם תקון רשות הרבים שבה או מבוי מבוי בפני עצמו כשאר עיירות של רבים. ולא סוף דבר לארכה ר״ל אם רשות הרבים הולכת ממזרח למערב שיערבו בני חצי העיר שכנגד הצפון לעצמם ובני העיר שכנגד הדרום לעצמם שהרי אלו ואלו דורסים תמיד ברשות הרבים זה ויוצאי׳ ונכנסין דרך פתחיה לכאן ולכאן ונמצאת רשות הרבים מחברתם ליכנס זה בשל זה הואיל וכלם מעורבים בה ונמצאו אוסרים אלו על אלו אלא אפי׳ לרחבה ר״ל שעירבו בני הצפון ובני הדרום כשיעור חצי העיר עם חצי רשות הרבים לצד מערב שהיה לנו לומר הואיל ונמצאו אלו דריסתן בחצי רשות הרבים שאצלם ואלו בשאצלם ואין עירוב מאלו לאלו עד שנאמר שיאסרו זה על זה שהרי ביררו אלו פתחם אעפ״י כן אוסרין זה על זה ואין מערבין אותה בדרך זה אעפ״י שעשו לחי וקורה להפסיק בין שני חצאי רשות הרבים להכשיר לכל אחד מהם שאם לא כן הרי נעשו הרשויות פרוצים במלואם לרשות האסור אלא אף בדרך זה אסור ולא סוף דבר לר׳ עקיבא שאמר בשתי חצרות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרשות הרבים אבל הפנימית אין לה ברשות הרבי׳ אלא שיוצאה דרך החיצונה ושכחו ולא עירבו בין זו לזו אלא שערבה זו לעצמה וזו לעצמה שלדעת חכמים שהלכה כדבריהם זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה ור׳ עקיבא אוסר את החיצונות מפני שדריסת רגל הפנימית הרגילה לשם אוסרתה אעפ״י שמותרת במקומה ואף בזו הואיל ודריסה שמזו לזו מצויה ראוי לאסור אלא אף לדעת חכמי׳ כן שלא אמרו בפנימית וחיצונה כן אלא דפנימית אחדא דשא ומשתמשא כלומר כיון שמותרת במקומה כופין על מדת סדום לסגור דלתיה בעדה שלא יהא לה היום דריסת רגל על החיצונה ולא סוף דבר שתסגור להדיא אלא שרואין אותה כאלו סלקה רגלה היום מדריסת החיצונה מדין מדת סדום ואף כשלא סגרה מועיל לחיצונה כאלו סגרה אבל בזו אין רגל הרבים מסלקת משם. ולמדת לענין פסק שאין מערבין עיר זו לחצאין אלו לעצמן ואלו לעצמן שרגליהן של אלו אוסרין על אלו בין לארכה בין לרחבה:

7 ולענין ביאור השמועה יש שואלין בה שהרי נראה מסוגיא זו שדריסת רגל רבים מעכבת מלערב אף בדלתות שהרי רב פפא שאמר שאינה מתערבת לא לארכה ולא לרחבה לא על ברייתא של ר׳ יהודה לבד אמרה אלא אף לרבנן וכמו שביארנו שאף לדעתנו שאין מערבין רשות הרבים אלא בדלתות ננעלות בלילה אף בזו ר״ל בננעלות בלילה אינה מתערבת לחצאין אף לרחבה ומפני רגל רבים שבתוכה ואם כן היאך אמרו בפרק ראשון שרשות הרבים מתערבת בדלתות ננעלות וודאי אף על מקצת העיר נאמר כן שהרי תחלה פרשוה שם במבואות המפולשים לרשות הרבים ולא הוצרכו להעמידה בכך אלא ממה שאמ׳ צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן הא כל שבדלתות אף ברשות הרבים שבתוכה כן שהיא כעין מבואות. ואף כשתאמר שאין דיוק זה מוכרח מכל מקום סתם נאמרה בין בכלה בין במקצתה וכן בעשה לחי לחצי מבוי שיש לו חצי מבוי ונאמרה סתם אפי׳ במפולש והיאך לא נאסרה מצד שבני מבוי עוברין מכאן ומכאן עד שראיתי לקצת חכמי הדור שהעמידו זו של חצי מבוי במבוי סתום שהפנימיים יכולים לערב בלא חיצוניים הואיל ואין לחיצוניים דריסת רגל על הפנימיים. וגדולי הדור משיבין עליה שאם כן כשאמרו עשה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי והקשו עליו פשיטא עד שתירץ אימא יש לו חצי מבוי ואף בזו הקשה הא נמי פשיטא ותירץ מהו דתימא ליגזר דילמא אתי לאשתמושי בכוליה קמ״ל. בזו האחרונה מיהא היאך אמ׳ לו להדיא פשיטא היה לו לברר תחלה שבסתום הוא עסוק והיה לו לומר אי במפולש ליתו הני וליסרו אהני ואי בסתום פשיטא ואף כשתרצה לומר שפשוט היה לו שבסתום אמרה אין זה כלום שהרי רב פפא בסוגיא זו אמילתא דר׳ יהודה קאי ואעפ״י שלענין פסק אתה מפרשה אף בדרבנן ועל הדרך שכתבנו מכל מקום הוא אמרה על שמועתו של ר׳ יהודה ואלו לר׳ יהודה כל שיש לו שתי מחיצות גמורות אינו חושש לדריסת רגל רבים וכמו שאמרו בפרק פסין אם היתה דרך הרבים מפסקתה וכו׳ אלא שאף הם מתרצים בשם גדולי רבותיהם שזהו שלא אמרו בכאן אין מערבין חציה אלא שאין מערבין את כלה לחצאין כלומר כל שמערבין את כלה אין מערבין אותה לחצאין אלו לעצמן ואלו לעצמן אלא או כלה כאחת בלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן לשני ראשי רשות הרבים ובעיר שאין בה מבואות המפולשים חוץ לעיר או כלה מבוי מבוי בפני עצמו שכיון שעירבו העיר כלה בלחי וקורה לשני ראשי העיר וכשבאו לערב כלה בפת עירבוה לחצאין אפי׳ חזרו ועשו לחי וקורה באמצע רשות הרבים שלה ואפי׳ לרחבה כיון שמטלטלין בכלה ואין לחיים וקורות שבאמצע אלא להבדיל צדה האחד מן השני ויש להן דרך זה על זה הרי היא כשתי חצרות זו לפנים מזו וכיון שאין יכולים לסלק רשות הרבים מכאן אוסרין זה על זה שהרי לחיים החיצוניים עושין את כלם בני מבוי אחד והרי הוא כמבוי ששכח אחד מהם ולא עירב אבל כשעירבו חצי העיר בלחי וקורה וחציה השני אינו מעורב הרי הוא כשאר מבואות שלחיים וקורות מתירן ואין החיצוני׳ כבני רשות אחת עמהן. ומה שהקשו בסוגיא זו מבוי מבוי נמי ליסרו אהדדי כך הוא שכיון שעירבו את העיר כלה מבוי מבוי והיתה העיר כלה יכולה להתערב יחד ולא עשו כן אלא שכל מבוי ומבוי עשה לעצמו לחי וקורה ועירבו כל אחד ואחד לעצמו בפת ויש להם דרך זה על זה שפתוחים זה לזה הרי הם כשתי חצרות שיש להן דרך זה על זה ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה שאוסרת פנימית על החיצונה לר׳ עקיבא ובזו אף לרבנן כמו שהתבאר שכל שהן אחד אין מערבין כל אחד לעצמו במקום שהרגל מצויה. וזהו שכתבו גדולי הרבנים במבוי מבוי כיון דמעיקרא של יחיד הוא והיו מערבין את כלה והורגלו להיות אחד אוסרין זה על זה ואפי׳ איכא לחי וקורה למבוי לא מהני ולא שנתכונו לומר שכל שהוא מבוי אחד אין לחי וקורה מתיר חציו שהרי עושין לחי לחצי מבוי אלא שכל שהן אחד אין מערבין כל אחד לעצמו. ואף הם הביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתלמוד המערב עיר של יחיד ונעשית של רבים תני בשם ר׳ יהודה אין מערבין אותה חצאין מיחלפא שטתיה דתני ר׳ חייא כיצד מתירין רשות הרבים ר׳ יהודה אומר לחי מכאן ולחי מכאן קורה מכאן וקורה מכאן וכה אמר הכן לא על הדא אלא על הדא אפי׳ עיר גדולה כאנטוכיא ואין בה אלא דלת אחת תני בשם ר׳ יהודה אין מערבין אותה חצאין אמ׳ ר׳ יוסה הדה אמרה בני המבוי שנתנו קורתן באמצע מבוי אלו מותרין ואלו אסורים כיצד הוא עושה נותן הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי ר׳ פנחס כד סלק להכא חמא כפתא דשקקא דגזוראי אמ׳ להם חלקתם עירובכם אמ׳ ליה ר׳ יהודה בר׳ שלום לחזוק הבתים נעשית. נמצא כלל הדברים שאין אוסר על חברו משום עירוב אלא בטל ביכול לערב עמו בפת ושכח ולא עירב כגון רגל המותרת במקומה לר׳ עקיבא או רגל האסורה לתנא קמא שאוסרת שלא במקומה הואיל ויכולה לערב ולא עירבה שאף בעירבה כל אחת לעצמה היה בדין לאסור על החיצונה הואיל והיתה ראויה לערב ולא עירבה אלא שמדין מדת סדום הותרה כמו שביארנו אבל בני רשות הרבים ומבוי שחוץ ללחי וקורה או שחוץ לדלתות אינו אוסר על בני מבוי שלפנים מן הלחי שהרי אין ראויים לערב עמהם בפת. וגדולי הדור נשתמשו בתירוץ זה לשיור העיר שמתיר בעיר של רבים ואדרבה היה לו לאסור מפני שרגלה מצויה בעיר ואין יכולים לסלקם אלא שלא נאסר אלא במי שיכול לערב ולא עירב אבל אלו כיון שהם בעיר של רבים והרי הם של רבים אין יכולים לערב כלם ביחד ולפיכך אין אוסרין.

8 ומה שהקשו מבוי מבוי נמי ליסרו אהדדי על הדרך שכתבנו. תירצוה בדעביד רקה כלומר שעשו בני כל מבוי ומבוי איצטבא גבוהה שלשה ורחבה ארבעה בפתח מבוי שלהם שבזו נתגלה דעתם שרוצים הם להסתלק בני מבוי זה ממבוי זה וכמו שאמרו אחד מבני מבוי ששכחו בני מבוי ולא שתפוהו עמהם בעירובם שהיא אוסרת על כלם אם עשה רקה על פתחו ר״ל על פתח חצרו אינו אוסר על בני המבוי אעפ״י שלא נשתתף עמהם וכן הלכה וכל שכן אם הכשירו כל מבוי ומבוי בפני עצמו בלחיים וקורות:

9 קצת מפרשי׳ למדים מכאן במבוי גדול שמפולשין לתוכו מבואות אחרים ובא לערב אותו מבוי גדול בפת בלא האחרים שיכול לעשות כן והוא שיעשה רקה על פתחי אותן המבואות שהרי עכשיו נסתלקו הימנו והרי הוא כבטול רשות ומכל מקום דוקא בראש המבוי אבל אמצע מבוי אין רקה מועלת בו:

10 אף עיר של רבים ועדיין היא של רבים אם אין לעיר אלא פתח אחד ובצד אחד של עיר דנין בה כן ר״ל לערב את כלה ביחד או מבוי מבוי ובעשיית רקה אפי׳ היה לה פתח שני מצד אחר שבה אלא שהיתה שם אשפה שסותמתו הואיל ומכל מקום נסתמה אינה קרויה פתח ודנין בה כן הא כל שנסתלקה האשפה חזר הפתח לדינו ונמצאו בה שני פתחים ואין מערבין אותה אלא בשיור בין של רבים ועדיין היא של רבים בין רבים ונעשית של יחיד:

11 לא היה לה אלא פתח אחד מצד אחד וסלם מצד אחד ואע״פ שבכותל שבין שתי חצרות שאין שם חלון ארבעה על ארבעה אם היה ביניהם סלם מכאן ומכאן שבו נכנסים מזו לזו הרי הסלם כפתח לדון בהם שאם רצו מערבין עירוב אחד לשניהם ומשתמשין מזו לזו דרך סלם על התנאים שיתבארו בענין זה ואם רצו מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן כמו שיתבאר בזו מכל מקום תורת מחיצה עליו זיל הכא לקולא והכא לקולא:

12 גדולי המפרשים כתבו שזה שהחמרנו בשני פתחים פירושו בשהפתחים מכוונים זה כנגד זה עד שדרך רשות הרבים עוברת עליה דרך ישר אבל אם היו שני פתחיה פתוחים מצד אחד אינם נחשבים אלא כפתח אחד: