מאירי על עירובין ע״ב

1 המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הששי. והוא שאמר חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד בית שמאי אומרי׳ עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הלל אומרי׳ עירוב אחד לכלם. פי׳ חמש לאו דוקא אלא שהן חבורות חלוקות שהן בטרקלין. וטרקלין פירושו בית גדול שבחצר ומפני שרוב חצרות אין בהם בתים גדולים כל כך שאכלוסים מתקבצים בדיורים כשמזדמן לפעמים שאחד מבני חצר מתעשר ולוקח מן האחרים שהם מצריכים לו ומוסיף בתחום ביתו ובאנה ובונה ביתו בדמים מרובים. ובנין נכבד קורא אותו טרקלין. ומכל מקום בית אחד הוא. וכבר ידעת שכל שדרין בבית אחד כחבורה אחת הן ונזדמן אחר כן ונתקבצו חבורות לדיורין חלוקים בטרקלין זה וחלקוהו במחיצות לחשבון החבורות וכל אחת מן החבורות יוצאה בפתח מיוחד לחצר. ומכל מקום אין מחיצות אלו נעשות לקבע ולהתקיים שעקרו ביד בית אחד הוא אלא כדרך שהעשירים מחלקים בית גדול לדיורים להרבות בשוכרים ומכל מקום סופו לפרק אותם מחיצות להשיבו כבראשונה. וסוברים בית שמאי שעכשיו נדון טרקלין זה כחמשה בתים כאלו נבנו שם חמשה בתים מתחלה ונעשית כל חבורה כבית מבתי החצר וכשמערבין חבורות שבטרקלין עם בתי החצר או עם בני חצר אחרת המתערבת עמה על יד פתח שביניהם כל חבורה מהם צריכה לערב. ובית הלל אומרי׳ עירוב אחד לכלן. ר״ל שאחד מהם נותן מפתו בעירוב שאר בתי החצר ונעשה כאלו כלם נתנוהו הואיל ועקרן בית אחד הוא ולא נתחלק לקיום וקבע תורת עראי הבנין מבטל כח המחיצות והרי הוא כבית אחד שבחצר וכשבאים לערב עם חצר אחרת ובאים להוליך עירובם לחצר אחרת אחד מוליך על ידי כלם וכל שכן אם מערבין עם בני אותה חצר או שבני חצר אחרת מביאין אצלם את עירובן שאין לכל החבורות אלא עירוב אחד והוא הדין שאם לא עירבה החצר שאין הם צריכים לערב זה עם זה. ונחלקו על משנה זו בגמרא שלדעת רב נחמן לא הקלו בית הלל בזו אלא שנחלקו הדיורים במסיפס שהיא מחיצה קלה אבל במחיצה עשרה עירוב לכל אחד ואחד ולא נפסקה כן אלא אף במחיצה עשרה כל שאין מגיעות לתקרה עירוב לכל חבורה אלא אם כן היא במסיפס. ויש אומרי׳ כן אף במסיפס ואם לא עירבה החצר צריכין לערב ביניהן וכל שכן אם מוליכין עירובם אצל חצר אחרת המתערבת עמהם צריכים עירוב לכל חבורה וחבורה וכל שאמרו עירוב אחד לכלן אם בא עירוב אצלם אין צריכין ליתן פת כדין בית שמניחין בו עירוב על הדרך שיתבאר. ומה שאמרו חמשה שגבו עירובן כשהן מוליכין עירובן למקום אחר עירוב אחד לכלן. ופי׳ הדברים חמשה בעלי בתים שבחצר שעירבו ביניהם שנעשו עכשיו כאחד אם באו לערב עם האחרים עירוב אחד לכלן הלכה היא שהרי לדעת בית הלל היא שהלכה כמותו על הצד שביארנו וכל מחיצה שהיא בתוך שלשה לתקרה הרי היא כמגעת לתקרה מתורת לבוד כמו שיתבאר בפרק חלון בשמועת בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן:

2 ונשוב לבאר המשנה והוא שאמר ומודים שאם היו מקצתם שרויים בחדרים ובעליות שצריכים עירוב לכל אחד ואחד. ופרשנו בגמרא כעין חדרים כלומר שמחיצותיהם מגיעות לתקרה וכל שכן אם התחלת הבנין לשם חדר לחלק בה משאר הבתים. וצריך אתה לידע אם נאמר כן על הדרים בחדרים לבד או על כל בני הטרקלין. וגדולי הדור נוטים לומ׳ שמקצתם שידורו בחדרים צריכים כל בני הטרקלין לערב ואפי׳ אותם שאין מחיצתם מגעת לתקרה שאלו שנחלק רשותם לגמרי מגלים על האחרים שכל המחיצות לכונת חלוק גמור נעשו ונסעדים בה מעט שאם לא כן למה אמרו מקצתם היה לו לומר אם היו שרויים בחדרים צריכים עירוב לכל אחד ואחד אלא ללמד שבדירת מקצתם הוצרכו כלם לעירוב. אלא שאף הם חוזרין לדון עליה אם כן כששאלו בגמרא מאי חדרים ומאי עליות אי לימא חדרי׳ ממש פשיטא וכו׳. ומאי פשיטא והא ודאי טובא אתא להשמועינן אלא שנראה שלא נאמר אלא על אותם הדרים בחדרים וזה שתפש בה לשון מקצת רבותא אשמעינן שאעפ״י ששאר בני הטרקלין אין מחיצותיהם מגיעות לתקרה ואף אלו אין להם מחיצות חזקות כל כך אלא שמכל מקום מגיעות לתקרה אין אומרי׳ שעדיין היא אחת אלא אלו שבחדרים מיהא מערבין לעצמן וכן נראה עיקר:

3 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

4 המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האחים שאוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד לפיכך שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן למקום אחר אבל אם עירוב בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר אין צריכין לערב. זהו לשון המשנה ופי׳ הדברי׳ שבעל הבית קיים ובניו סמוכים על שלחנו אלא שבלילה הולכי׳ לשכב בבתיהם ר״ל בתוך החצר עצמה והוא שיש להם בתים מיוחדים בחצר ואמ׳ שאעפ״י שאוכלין על שלחן אביהם הואיל וחלוקים בלינותיהם צריכין לערב כל אחד ואחד ואם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו. ושאלו בה בגמרא שמעת מינה מקום לינה גורם שהרי אעפ״י שאוכלין על שלחן אביהם אתה מצריך עירוב לכל אחד ואחד שחלוקים בלינה. ופרשו בה במקבלי פרס מאביהם כלומר שאלו היו אוכלין על שלחן אביהם אפי׳ היו מוליכין עירובן למקום אחר או שיש עמהם דיורים אחרים בחצר אין צריכין עירוב אלא שהאב לבדו הוא הנותן את העירוב שמקום לינה לא מעלה ולא מוריד ואלו חלוקים באכילתם היו נקראים חלוקים לגמרי עד שצריכים עירוב לכל אחד ואחד אפי׳ בבא עירוב אצלם או שאין עמהם דיורין אחרים אלא משנתנו בשאוכלין כל אחד בביתו אלא שאביהם משגר להם מזונות ומתוך כך כשיש דיורים אחרים עמהם שנמצאו מזוקקים לעירוב מצד הדיורים או שמוליכין עירובם לחצר אחרת צריכין לערב כל אחד ואחד אבל מכל מקום הועילם קבלת פרס שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר והם אין רוצים לערב עם חצר אחרת אין אוסרין זה על זה. וכן אם עירוב בא אצלם מחצר אחרת או מבני אותה חצר אין צריכין עירוב לכל אחד מפני שהן כיחיד ולא עוד אלא שבבא עירוב אצלם אף באותה חצר אין צריכין ליתן פת כדין בית שמניחין בו עירוב אבל כשיש דיורין אחרים באותה חצר ואין נותנין עירובם בביתם של אלו הואיל ומכל מקום הוזקקו לעירוב צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכל שהם צריכים עירוב לכל אחד ואחד אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אם לבני אותה חצר או אף לבני חצר אחרת שעירבה עמה על ידי פתח שביניהם הואיל ומבטלין מחצר לחצר:

5 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

6 מי שיש לו בחצר חברו בית שער או אכסדרה או מרפסת הואיל ובית שער שבחצר אינו ראוי לדירה אינו אוסר ואפי׳ היה דר שם אבל בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו. ומכל מקום דוקא כשהוא דר שם וכר׳ יהודה שאמר לא אסרו אלא בית דירה בלבד. בית דירה סלקא דעתך כלומר שהרי בית שער אפי׳ היה דר שם אינו אוסר. אלא מקום דירה ר״ל ראוי לדירה ודר שם ואפי׳ היו לו בתים רבים בהרבה חצרות אינו אוסר אלא באותה שהוא דר בה ומעשה באחד שהיו לו חמש חצרות באושא ר״ל חמש בתים בחמש חצרות או חמש חצרות בחמש מבואות ולא אסרו אלא באותה שהיה דר שם אעפ״י שהיה משתמש באחרות לתבן ולעצים וכיוצא באלו ואין מקום דירה אלא מקום שאוכל בו. הלכה פסוקה מקום פתא גורם ולא מקום לינה גורם ואף זה דוקא כשמיוחדת לו ואין לאחרים בה תשמיש: