מאירי על עירובין נ״ב

1 המשנה הששית והיא מענין המשנה שלפניה והוא שאמר מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה. ר״ל שיצא מערב שבת לילך לעיר אחרת הסמוכה לעירו בכדי שיכול לילך בה על ידי עירוב כגון שסמוכה לה ארבעת אלפים אמה ויש לו שם בית ואנו סבורים עכשו לפרש שהיה יוצא לילך עד אלפים אמה לקנות לשם שביתה כדי שילך לאותה העיר למחר וכשהחזיק בדרך קודם שהגיע לאותו מקום שהיה רוצה להניח עירובו בו מצאו חברו ואמ׳ לו שיחזור עמו לעיר שיצא ממנה כדי לאכול עמו הלילה וכשראה שחברו מפציר לו שיחזור עמו אמ׳ תהא שביתתי באותו מקום שבסוף אלפים אמה כדי שאהא יכול למחר לילך בעיר שביתי לשם ואף אותו שהחזירו או אותם שהחזירוהו אם היו רבים אמרו כן שהוא מסרב בהם גם כן שיאכלו עמו למחר. הוא מותר לילך למחר לאותה העיר וקנה שביתה בסוף אותם האלפים. וכל בני עירו ר״ל אותם שהחזירוהו אסורים. ושאלו בגמרא מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו שאף הוא הואיל ודעתו היה כשיצא מביתו לערב בסוף אלפים עשיר היה והיה לו לערב בפת ופרשוה שלא היה הולך בדעת שיערב בסוף אלפים עד שתאמ׳ שעשיר היה אלא דעתו היה לילך וללון לאותה העיר הסמוכה לעירו בתוך ארבעת אלפים כגון שיש לו שני בתים אחד בעיר שיצא ממנה ואחד בעיר שהולך לה. וזהו שאמ׳ בגמרא וביניהן שני תחומי שבת לאו דוקא שאם כן אינו יכול ליכנס למחר שהרי זה כמודד וכלתה מדתו שאין לו אלא עד סוף מדתו אלא פירושו שביניהן קרוב משני תחומי שבת או יתר מתחום אחר כמה שיהיה והיה זה יוצא מביתו שבעיר זו ערב שבת ורוצה לילך ולשבות בביתו שבעיר האחרת עד שהחזיק בדרך קצת והחזירוהו חבריו על הדרך שביארנו שהיו מסרבין בו לאכול עמהם או שאמרו לו עת חמה היא עת גשמים היא עד שנשמע להם לחזור קודם שיגיע למקום שבתוך אלפים לעיר שהיה הולך לשם ואמר שביתתי באותו מקום והיה מקום המסויים לו ושאר התנאים שהוזכרו בו ואף הם אמרו כמוהו לכבודו וללותו למחר הוא מותר לילך למחר וקנה לו שביתת מקום פלוני אעפ״י שאינו לשם ואעפ״י שלא שלח לשם עירוב פת שהרי לא יצא מביתו על דעת קנין שביתה בסוף אלפים אלא על דעת לשבות שביתה גמורה בעיר האחרת והואיל ויש לו בית לשם הרי זה כבא בדרך לשוב לביתו וחשכה לו והרי הוא כעני האומר שביתתי במקום פלוני שמועיל על הצדדין שביארנו שאין להאשימו על שלא שלח לערב בפת שהרי כשיצא מביתו לא היה דעתו לערב אלא לילך לביתו וכבר היה יכול להגיע שם מבעוד יום וראוי לומר שיקנה שביתה אף שלא במקומו על הדרכים שהזכרנו והמחזירים אסורי׳ אעפ״י שאמרו לקנות שביתה עמו באותו מקום המסויים להם שהרי בתחומם הן ואין מגמתם לשביתת אותה העיר ואין להם קנין שביתה אלא שישלחו שם לערב בפת או יקנו במקומם והרי הם כבני עירם לגמרי ואין דנין אותן כחמר גמל שהרי לא עשו כלום שתפקע בו שביתת העיר. ויש מפרשי׳ שאפי׳ אין לו בית לאותה העיר הואיל ומגמת פניו ללכת שם דינו כן אלא שאין דרך ללון בשבת במקום שאין לו בית שם. ומכל מקום יש מפרשי׳ אותה דוקא שיש לו בית לשם שמאחר שנמלך לחזור לאחוריו לא הקלו בו לקנות שביתה שלא במקומו אלא אם כן יש לו בית לשם ועקר דעתו מכאן דנין אותו כדין אותה העיר לענין זה שיהא דינו כדין עני כיון שהחזיק בדרך אעפ״י שחזר. ושמא תאמר והרי אמרו איהו דנפיק הוה ליה עני אינהו דלא נפקי הוו להו עשירים שהדברים מוכיחים שאף האחרים אין הדבר תלוי אלא ביצאו ולא יצאו והרי לדברינו אף ביצאו הואיל ואין להם בית לשם לא הקלו. הם מפרשי׳ שעל מה שאמר ויש לו שני בתים הוא סומך כלומר הוא שיש לו שני בתים ר״ל שיש לו בית לשם אעפ״י שהחזירו חברו הוי עני וחבריו אעפ״י שיצאו כיון שאין להם בית לשם כל שחזרו לביתם עשירים נינהו. ועיקר הדברי׳ כדעת ראשון ומה שאמרו שיש לו בית בעיר זו שיוצא ממנה הוא בא ללמדנו שאעפ״י שיש לו בית בכאן והוא חוזר בה לא יצא מחזקת בא בדרך לדונו כעני אחר שיש לו בית גם כן בעיר שהיה הולך בה או אף בשלא היה לו בית לדעת ראשון.

2 ור׳ מאיר אומר כל שיכול לערב ר״ל בפת ולא עירב הרי זה חמר גמל. ומעתה אף הוא אסור שהרי יכול היה לערב בפת על ידי שליח אחר שהחזירוהו ולא עוד אלא שנתחדש לו שאינו יכול לצאת מעירו כלום שהרי עקר דעתו מן העיר ובמקום אחר לא קנה שביתה והרי הדבר ספק אצלו שמא דנין אותו כעני ונמצא ששביתתו שביתה באותו מקום המסויים ושמא עשיר היה ואין שביתתו אלא בעירו ונמצא שאין לו אלא אותם אלפים שמעירו לאותו מקום המסויים והפסיד כל הצדדין האחרים. ויש שאין מפרשי׳ אותה מתורת ספק. ושאלו בה והרי מודה ר׳ מאיר בעני שמערב ברגליו וזה כיון שהחזיק בדרך ושלא לקנות שביתה בדרך הרי זה עני ואם תאמר שהוא מספק אם נקרא מחזיק בדרך אחר שחזר אם לאו הרי הוא אומר כל שהוא יכול לערב אלמא אף מי שאמר בביתו כן נעשה חמר גמל וכמו שפירשו גדולי הרבנים. ואם שהוא מספק שמא התקנה משמשת אף לעשיר בביתו להקל עליו לומר שביתתי במקום פלוני שמא לא נאמרה אלא בעני והילכך כל שיכול לערב ולא עירב ואמ׳ שביתתי במקום פלוני נעשה חמר גמל והלא אף לר׳ יהודה שסובר שעיקר עירוב ברגל כל במקום פלוני לא הותרה לעשיר כלל ולפיכך פרשו גדולי הדור שלא אמרה ר׳ מאיר אלא על זה שהוחזר וזה שאמר כל שיכול וכו׳ פירושו כל שזה יכול וכו׳ כלומר כיון שחזר ויכול לערב בפת אעפ״י שהחזיק בדרך כבר שמא לא קנה שביתה ומתוך הספק נעשה חמר גמל ומכל מקום הלכה כר׳ יהודה שאין כאן ספק שאלו היה שם ספק אף הוא היה מודה שהוא חמר גמל וכמו שאמרו בגמרא ספק עירוב כגון נתגלגל חוץ לתחום או נשרף ספק מבעוד יום ספק משחשיכה הרי זה חמר גמל אבל זו אין כאן ספק והלכה כדבריו כמו שביארנו. וכמו שאמרו בברייתא מי שיש לו שני בתים וביניהן שתי תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי ר׳ יהודה יתר על כן אמ׳ ר׳ יוסי בר׳ יהודה אפי׳ מצאו חברו ואמ׳ לו לין פה עת צנה היא עת חמה היא למחר משכים והולך. ונחלקו רבה ורב יוסף בגמרא מה בא ר׳ יוסי בר׳ יהודה להוסיף על דברי אביו ומה ביניהם שבדעת רבה לומר כולי עלמא לא פליגי כלומר שצריך הוא לומר שביתתי במקום פלוני ולא נחלקו אלא באמר ולא החזיק בדרך עדיין שלר׳ יהודה צריך אמירה והחזקה ולדעת בנו באמירה אעפ״י שלא החזיק שמאח׳ שאמר לצאת ודעתו בכך אלא שעכבו חברו הרי זה כאלו החזיק. וגדולי הדור פרשו הטעם שכמו שלא חלקו בין החזיק בדרך מעט להחזיק הרבה ואעפ״י שלא הרחיק ונקל להיות פת מצויה לו הקלו בו כך לשלא החזיק כלל הואיל ואמ׳ כן בפיו ובלבו ולרב יוסף להחזיק כולי עלמא לא פליגי שודאי צריך הוא להחזיק ולא נחלקו אלא באמירה שלר׳ יהודה צריך לומר שביתתי במקום פלוני ותרתי בעינן ולדעת בנו אין צריך אמירה כלל שסתם הדברים כל שהחזיק בדרך דעתו הוא לקנות שביתה במקום שיוכל לילך למחר למקום המכוון לו והוא נאמן על עצמו ופסקו כר׳ יוסי בר׳ יהודה וכביאורו של ר׳ יוסף. וכמו שאמרו עליו בגמרא אעפ״י שהוחזר מוחזק כלומר אעפ״י שמוחזר לגמרי שלא אמ׳ שביתתי במקום פלוני כלל שאם אמר אין זה מוחזר לגמרי הואיל ולבו על דרכו והוא נאמן על מחשבתו. וכן אמרו בגמרא רב יהודא בר אשתיתא אייתי כלכלה דפירי לרב נתן כי הוה אזיל שבקיה ואדנחית דרגא אמ׳ ליה בית הכא ולמחר זיל וקום אלמא מכיון שהחזיק לילך דיו ואפי׳ לא יצא חוץ לעיר. וגדולי המפרשי׳ מתמיהים היאך אפשר לומר שלא יהא צריך לומר שם תהא שביתתי והרבה סתמות מוכיחות שצריך דתנן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר לא יכנס דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר יכנס ולא נחלק ר׳ יהודה אלא בסמוך הא רחוק מאלפים שאינו יכול ליכנס אלא על ידי קניית שביתה באמצע לא ואין אומרין הואיל ואילו לא ידע קנה השתא נמי לקני הואיל ואין צריך אמירה. וכן ראה אילן שאמר שביתתי בעיקרו אלמא צריך אמירה. וכן שאינו מכיר צריך שימסור שביתתו למכיר. ומכל מקום אין באלו ראיה שכל אלו אין יודעין מקום שביתה וכל שאינו מכיר אף באומר אינו כלום כל שכן בשאינו אומר וכן כשאמר תחת האילן גרע משלא אמ׳ כלום שכל שאמר גלה בדעתו שעל אמירתו הוא סומך ואין אמירתו כלום אבל זה שהחזיק ולבו לילך ומוחזר בעל כרחו סומך הוא על מחשבתו והרי הוא כאמירה. ויש מפרשי׳ לומר שיהא חברו אומר לו שיחזור ולא חזר מעצמו ואעפ״י שלענין פסק ראוי לומר כן לענין פירוש אינו נראה:

3 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

4 המשנה השביעית והיא מענין משנה שלפניה והוא שאמר מי שיצא מחוץ לתחום ר״ל שלא ברשות אפי׳ אמה אחת לא יכנס ואין לו אלא ארבע אמות ואעפ״י שארבע אמות אלו נבלעות בתוך התחום. שאין תנא זה סובר הבלעת תחומין מילתא היא. ר׳ אליעזר אומר שתים יכנס שהוא סובר הבלעת תחומין מלתא היא וסובר בארבע אמות הוא באמצעם והילכך עד שתים אמות עדיין לא יצא מתחומו אבל כשעומד בשלישית יצא מתחומו. ומה שאמרו בברייתא לדעתו אפי׳ אמה אחת אל יכנס פירשוה במודד כגון מי שחשך לו וקנה שביתה במקומו ומדד אלפים ליכנס בעיר שאפי׳ כלו באחת חוץ לעיר לא יכנס ואפי׳ כלו במערה כמו שיתבאר. ופסקו גדולי הפוסקים כתנא קמא שלא אמרו הבלעת תחומין אלא לדבר מצוה או בשהוציאוהו עכו״ם ורוח רעה אבל גדולי המפרשי׳ פסקוה אף שלא לדבר מצוה ואעפ״י שלמעלה נדחית והעמידוה לדבר מצוה דחיה בעלמא היא. וכן נראה מעתה לשטתנו שיש לו ארבע אמות לכל רוח והם שמנה על שמנה כל שהוא בתוך ארבע אמות יכנס ולדעת הפוסקים כר׳ יהודא בארבע אמות שהם לו לכל רוח שיברור אם ביררם לפניו אפי׳ יצא אמה אחת לא יכנס שהרי ארבע אמות לחוץ.

5 החשיך לו חוץ לתחום שהיה מהלך בדרך ואינו מתכוין לקנות שביתה אלא שסבור ליכנס לעיר וחשכה לו בקרוב לתחום וכן אפי׳ היה מתכוין לקנות שביתה שאין קנין שביתה למהלך אלא לעומד ואמר אפי׳ אמה אחת אל יכנס וכן במקומו לא קנה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות. ויש מפרשי׳ אותה בקונה שביתה ואל יכנס פירושו מפני שכשימדוד ממקום רגליו אלפים אמה נמצא שתכלה מדתו חוץ לעיר.

6 ר׳ שמעון אומר אפי׳ חמש עשרה אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות ר״ל מודדי התחומין לעיירות שעושין סימן גדול לסוף התחום אין ממצין ר״ל אין מצמצמין להציב הסימן בסוף האלפים אלא כונסין אותם בתוך אלפים מפני הטועים ר״ל מפני טועי המדה והם המשוחות וטעותם עולה לפעמי׳ עד ט״ו אמות שאין מודדין אלא בחבל של חמשי׳ ונמצא ארבעי׳ חבלים לאלפים אמה וכל חבל וחבל מתמעט שיעור שתי אחיזות אחת בכל אחד משני ראשיו ושיעור האחיזה הוא טפח וחצי אצבע של גודל ונמצאו שמנים טפחים וארבעים אצבעות שהם עשרה טפחים והרי בין הכל תשעים טפחים שהם ט״ו אמה ונמצא שהרבה תחומין יש מן התחום המצויין ולחוץ ט״ו אמה שהם מתחום זה. ויש מפרשי׳ שחכמי׳ תקנו להם כך מחשש המזלזלים בשבת וכיון שזה אנוס הוא מקילין בו במי שהחשיך אבל ביוצא לא אפי׳ בשוגג או באונס שלא חלקו בו חכמי׳. ואף בזו פסקו גדולי הפוסקי׳ כת״ק. וגדולי המפרשי׳ כר׳ שמעון וכן נראה. ולשטתנו בדין ארבע אמות כל שהחשיך לו באמת תשע עשרה שחוץ לתחום יכנס ומכל מקום אם נודע בבירור שנתמצית המדה לא יכנס אלא אם כן הוא ברביעית אבל חוץ לארבע אמות לא. ומכל מקום יתבאר בגמרא דוקא בששני רגליו עומדים חוץ לארבע אמות אבל אם רגלו אחת בתוך ארבע יכנס ואפי׳ רובו לחוץ שנ׳ אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן כלומר ששני רגליך חוץ לתחום הוא שצריך לימנע מלשוב הא כל שרגלו אחת בתוך התחום לא וכן הלכה. וזה שפסקנו דברי ר׳ שמעון דוקא במחשיך יש אומרי׳ אף ביוצא. ובתלמוד המערב אמרוה כן והוא ששנו שם הוו בעיין מימר מה דמר ר׳ אליעזר ביוצא אבל במחשיך לא ושכח אשכח תני היא הדא היא הדא וכן הוו בעיין מימר מה דמר ר׳ שמעון במחשיך אבל ביוצא לא אשכח תני היא הדא היא הדא וכן פסקוה גדולי המפרשים:

7 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

8 ונשלם הפרק תהלה לאל

9 כיצד מעברין וכו׳. כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השלישי שבספר שנכלל בו ענין קדורי ההרים ורבועיהם ומדידתם ועיבורי הערים ורבועיהם ובא זה הפרק לבאר ענין זה בארוכה ועל זה הצד נחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים: הראשון לבאר דין הערים שאחד מקרנותיה בולט על חבריו כיצד דנין אותו כאחד עם העיר למדוד הימנו ולומר שמכלל העיר הוא ומתעבר עמה ומהו מתעבר עמה וכיצד מרבעין אותה אם היא עגולה ואם נותנין לה קרפף למדוד ממנו אם לאו: והשני על איזה צד מודדין את התחום ומקדירים את ההרים ומבליעים את הגאיות: והשלישי אינו מענין הפרק אלא שנתגלגל בה מעט מעירובי חצרות ושתופי מבואות כעיר של יחיד ונעשית של רבים או של רבים ונעשית של יחיד על איזה צד מערבין בה: והרביעי בקצת דינין שבעניני עירובי תחומין כגון על אי זה צד בני עיר אחת נותנין עירובן באחרת. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים כמו שיתבאר:

10 והמשנה הראשונה אמנם תבא לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר. כיצד מעברין את הערים וכו׳ כלומר איזה בית דנין לה כעובר לאשה שהוא נחשב מכלל גופה להיות אף בית זה נחשב מכלל העיר למדוד ממנה ולחוץ. ולשון מעברין ר״ל שמעמידין אותה בחזקת מעוברת מלשון אני ה׳ פתיתי את הנביא שפירושו העמדתיו בחזקת מפותה. ואמר שאם צד העיר שרוצה למדוד ממנו אין בו קיר חומה ולא קו הבתים שוה אלא שבית נכנס ובית יוצא ונמצא בית אחד יוצא מקו שאר הבתים לצד חוץ מודדין כל אותו רוח מאותו בית כל זמן שהוא בתוך שבעים אמה ושירים לעיר ורואין חוט יוצא מאותו בית הבולט כנגד כל הצד ומודדים ממנו ואפי׳ היו שם הרבה כל שהראשון קרוב למדינה בשבעים אמה ושירים ושני לראשון כשיעור זה וכן שלישי לשני וכן כמה מודדין מן האחרון והרי הכל כמדינה אחת. וכן אף בעיר מוקפת חומה אם היה חוצה לה בית או בורגן בתוך שבעים אמה ושירים וכן פגים נכנס ופגים יוצא ופי׳ פגים בית שאינו שלם אלא כעין קרן בית שבולט חוץ מן החומה או משאר הבתים. ויש מפרשים פגים כמין שובך כמו שאמרו במפריחי יונים מאימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ואעפ״י שיתבאר למטה שהשובך אינו מתעבר עם העיר פירושו בשאין בו דירה.

11 היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים. ר״ל מחיצות שהם מרכסי הארץ עצמה ואינן מחיצות עשויות בידי אדם כמו שאמרו גדוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין. ויש מפרשין מחיצות בית שנפלו מלשון גידודין הנזכר במסכתא זו. ופרשו בגמרא שלש מחיצות ואין עליהן תקרה ואם כן הוא הדין בכל בית שנהרס ונשארו בו בענין זה הואיל ומכל מקום ראויים לדירה אף אלו מעברין אותה וכמו שאמרו בפרק פסין כא. דחוי דאחוי ליה הנהו מתנאתא דמבלען בשבעים אמה ושירים. ופרשו שם גדולי הרבנים מתנאתא חריבות ונשארו שם מחיצות קיימות מן הבתים. וכן הגשר שיש בו בית דירה הרי הם מכלל העיר כגון שהוא מכסה מלמעלה ויש לו דפנות ותקרה אלא שהכסוי נעשה דרך כיפה והמים עוברים תחתיו או אעפ״י שאינו מכסה כלו אלא שיש באחד מראשיו בית דירה למוכס. וכן הנפשות שיש בהן בית דירה ונפש הוא כיפת בנין שעושין על הקבר ונר דולק לשם ולפעמי׳ שומר בית הקברות דר שם. כל אלו מוציאין מלת מדת כל אותו צד כנגדן ורואין כאלו חוט מתוח משני ראשי הצד בקו ישר כנגד הבליטה. וזהו ענין וממצעין את המדה כנגדן ובלבד שיהא בהן ארבע אמות על ארבע אמות. וכן הוזכרו עוד בברייתא בגמרא נה: הקבר עצמו ר״ל הכוך שאין בו מת עדיין אם יש בו ארבע על ארבע ויש בו בית דירה כגון שהיה שומר בית הקברות דר שם לפעמים. וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן כגון שיש בו חצר שבתוכו בית דירה או בית ע״ז שיש בה בית דירה לכמרים וכן אוריאות והן חצרות ששורין בהן את הפשתן בחפירות כבוסות שבהם. ויש מפרשי׳ ארוות סוסים. כל אלו וכיוצא בהן כשיש בהן בית דירה הרי הם מכלל העיר שאם אין בהם בית דירה אעפ״י שהם בתים גמורים אינן מכלל העיר.

12 ועושין אותה כמין טבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות. פי׳ מלתא באפיה נפשה היא לומר שהתחומין עושין אותם שוים לדונם כטבלא מרובעת שכל צלעותיה שוות ולא שתפרש שאם העיר ארכה וקצרה שנדונה כמרבעת אלא פירושה בעגולה כלומר שאם העיר עגולה דנין אותה כטבלא מרובעת ליתן אלפים לצדדין כבאמצע. וכבר ידעת שהמרובע מתרבה בו התחום בקרנות כפי האלכסון ומשתכר לילך כנגדו יותר מאלפים שאחר שנתרבעה נתחיל למדוד את התחומי׳ ממקום שנשלם הרבוע והרי כשיוצא מקוטר הקו האמצעי שמצפון לדרום והולך כלפי מזרח הולך חוץ לעיר עד נקודת תשלום הרבוע שבקרן מזרחי ומשם ואילך אלפים כגון זה# וכן בכל הרוחות אבל אם אינה עגול׳ אלא ארוכה וקצר׳ אין מרבעין אותה לדון רחבה בארכה אלא משך התחום לארכה כמשך הארך ולרחבה כמשך הרחב והוא שאמרו בגמרא נה. ארכה כמות שהיא עגולה עושין לה זוית:

13 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברי׳ שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענינים אלו עם דברים שנתגלגלו בה אלו הן:

14 לענין מומי הבכור יתבאר במקומו שהבכור שאין ביציו נכרים מושיבין אותו על עכוזו ר״ל מושבו ובודקין אותו כמו שיתבאר שם במקומו: