מאירי על עירובין מ׳

1 עכו״ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לכל. על הדרך שבארנו במקומו. ואם אין במינו במחובר אלא שבאו מחוץ לתחום או שיש במינן במחובר אבל צורתם מוכחת עליהם שמאתמול נעקרו לאותו ישראל אסור ולישראל אחר מותר ואם הם פירות שנראין כבאים על דעת עכו״ם וכשראו שישראל קופצים עליהם לקנותם מוסיפין בהבאה אוסרין להם שבודאי על דעת ישראל חוזרין ומביאין:

2 ודורון הבא לישראל יראה לי שאעפ״י שבא בשבילו אסור הוא לכל בני ביתו והוא שאמרו כאן כל מאי דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתי. אך ואף מה שנלקט ביום טוב שני אסור לערב בכדי שיעשו והוא שהזכירו כאן בבני חתנה שקצצו להם עכו״ם הדס והיה בהם מי שהתיר בריחו בערב לאלתר עד ששאלו לאחרים ולא התירו לריחו עד שיעשו. וודאי ביום טוב שני היה שאם ביום ראשון לא היו הראשונים מתירים ואעפ״י כן אסרו שאף יום טוב שני צריך שהייה. ויש פוסקי׳ שאין יום טוב שני צריך שהייה וזו בראשון נאמרה ומה שהיו הראשונים מתירים מפני שלא היו מצריכין לשהייה אלא כשמשתמשין בעיקר התשמיש שלצרכו נעשית המלאכה כגון פירות למלאכה לאכילה והדס זה לענין האפיריון אבל לתשמיש אחר לא ולא עוד אלא שיש פוסקי׳ כן ואף אותם שאין פוסקין כן אלא כאחרונים דוקא בראשון אבל בשני לא הצריכו לשהייה ועיקר הדברים כדעת ראשון שלא מצינו הפרש בדברים אלו בין ראשון לשני. ומכל מקום יש לשאול בה והלא הריח אף ביום טוב מותר שהרי לא נעשית בו מלאכה מצד הריח והרי הדס במחובר מותר להריח בו. ויש מתרצים בה שלא באו באיסורן אלא בשביל הטלטול ויש מתרצים שמכל מקום הואיל ואי אפשר לריח בכאן אלא על ידי מלאכה אסור עד שיעשו והוא שיעור גזיזה ואלו עשו ממש בשליחותם אף הם היו צריכים לשיעור הבאה אבל אלו לא עשו בשליחותם אלא בשבילם שאם לא נעשה אף בשבילם לאלתר היו מותרין שיעור הבאה שאנו מצריכים דוקא בשבאו בשבת אבל אם לא הגיעו עד מוצאי שבת אעפ״י שהגיעו לנו על ידי מהלך שבת אין צריכין שהייה. ושיעור שהייה בכדי שיבאו ממקום קרוב ר״ל חוץ לתחום שמן הסתם יש כיוצא בהם כשיעור זה ואינו נהנה ממלאכת שבת בשיעור היתר:

3 ממה שכתבנו למדת שלא אסרוה אלא לאותם שנגזזה בשבילם אבל לאחרים הואיל ואין המלאכה מצד הריח מותר להריח אף ביום עצמו שאין בה איסור מלאכה אצל הנאת הריח ואם נקצצה להריח ודאי אסור וגדולי המפרשי׳ אוסרין אף בראשונה ודבריהם נראין:

4 ראש שנה שחל להיות בשבת אינו מתפלל אלא תשע כאלו חלה בשאר הימים והם שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום כוללת שבת ויום טוב ומלכיות הרי שבע וזכרונות ושופרות הרי תשע. וכן ראש חדש שחל להיות בשבת כולל של שבת וראש חדש בברכת היום ודבר זה במוסף אבל שחרית וערבית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר של ראש חדש בעבודה. וכן בחולו של מועד אומר מעין המאורע ואם לא אמ׳ מחזירין אותו חוץ מערבית של ראש חדש ובמוספין אומר נוסח של ראש חדש או של חולו של מועד וכולל שבת עמה:

5 אומרין זמן בראש שנה וביום הכפורים. ולמדת לפי דרכך שזמן אומרו אפי׳ בשוק שאם אתה אומר להטעין לו כוס ביום הכפורי׳ מיהא היאך הוא מברך אם שישתה אחריו הרי משאמ׳ זמן קבלו עליו ונאסר לשתות ואם שיניחנו. המברך צריך שיטעום. ואם שיתן לתינוק אתי למסרך. אלא ודאי אומרו אפי׳ בשוק אלא שכל שאפשר בכוס ראוי לסדרו עם שאר הברכות על הכוס:

6 שבעת ימי הפסח וכן של חג ודומיהם כל שלא אמ׳ זמן ביום ראשון יראה מסוגיא זו שאמרו במחרתו וכן בכל יום ויום אם לא אמרו עדיין והוא שאמרו דאי לא אמ׳ האידנא אמ׳ ליה למחר וליומא אוחרי:

7 זה שכתבנו שמשאמר זמן קבלו עליו שהדברים מוכיחים שכל שקבל עליו קדושת היום הן יום טוב הן שבת שנאסר במלאכה ובדברים האסורים ליום כתבו מובהקים שמפרשים דוקא בקבלה כזו שכבר ברך או קדש או התפלל אבל קבלו בדעתו אינו כלום אף ביום הכפורים. וכמו שאמרו בהגדה באיכה רבתי בפסוק ויגרס בחצץ שיני על ר׳ יהודה בן בתירא דאזל לנציבין בערובא דצומא רבה ואמר כבר אכלית ופסקית וכו׳ כמו שכתבנוה במסכת ברכות ואף באלו ראיתי לקצת גדולי הדור שכתבו דוקא מתחלת שקיעת החמה שהיא שעה שהיא ראויה לתפלת ערבית אבל קודם לשקיעת החמה לא אלא יחיד שהתפלל חוזר בין במזיד בין בשוגג צבור במזיד לא עשו כלום בשוגג אין חוזרין משום טורח צבור. ומכל מקום במלאכה מותרים כתבו שהתוספת המחוייב הוא כלו כשלשה מילין אחר תחלת השקיעה וכל שהוא מרבה בתוספת ונתפש בקדושה מתחלת שקיעת החמה ואילך ש״ד. ומכל מקום אנו כתבנוה בברכות מפלג המנחה ר״ל מי״א פחות רביע ולמעלה וכן כתבנו שם שהדלקת נר שבת אינה קרויה קבלה ואין טענה מהם להקדים להם נר חנוכה:

8 מה שאמרו כאן המברך צריך שיטעום לא שיטעום דוקא אלא דיו שיטעום אחד מן החבורה ואפי׳ קטן שהרי אמרו אחריה לותויה ליתביה לינוקא וכו׳ ומה שאמרו בקטן שאם יתן לו אתי למסרך יש למדין ממנה שכל שבא שמיני לקטן ביום הכפורים שאין מברכין ברכת מילה על הכוס אחר שאין האם יכולה לשתות שהרי אינו יכול ליתן אף לקטן דאתי למסרך. והבל הוא שלא נאמר אלא בזו שהוא נעשה בכל שנה ושנה וכל אחד נותן לקטן שבביתו אבל זה שאינו אלא על צד רחוק לא ואפי׳ בתינוק שיש לו דעת לזכור שהדברים בודאי נראין כן להשקות לקטן שיודע ענין שתיה ואין לסמוך על מציצת התינוק שהמוהל טובל את פיו באצבעו. ועל דרך זה אמרו במסכת שבת קלט. שלא לזרוע כשות בכרמו על ידי תינוק דאתי למיסרך שאף זה נעשה תמיד. וחולה מיהא מברכין על סמך שתייתו ואין בו טעם אתי למסרך אלא שמתוך שאין חולה מצוי לשם לא הזכירה. ויש שואלים היאך לא חששו להאכיל את התינוק מטעם אתי למיסרך ואין זה כלום שלא נאמר אלא במה שהתינוק עושה על ידינו לצרכנו ולא לצרכו. ואין טענה מכאן שלא להאכיל את התינוק ביום הכפורים וכן לא ממה שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים כמו שאמרוה ביבמות בדקא ספי ליה בידים. שלא אמרוה אלא באסורין והרי אמרו יומא עז: מדיחה אשה ידה ונותנת פת לתינוק וכן גזרו על שמאי להאכילן בשתי ידיו ואעפ״י שאין שם סכנה ומה שאמרו שם עח: רחיצה וסיכה דרכיתיהו דרביתייהו הוא לא גזור פירושו אעפ״י שהיה ראוי לגזור בהם שהרי אפשר לתינוק בלא הם מה שאין כן באכילה ושתיה אעפ״י שאין סכנה במניעתם וכן אמרו בתוספתא פ״ד דיומא בהדיא שביום הכפורים תינוקות מותרים בכלם וכן אמרו ר׳ עקיבא היה מבטל תלמוד תורה להאכיל לקטנים: