גבורת ארי על יומא ס״ו

1 מלואים: משום תקלה דתנן אין מקדישין דתניא גרסינן ולא דתנן דלאו משנה היא ופי' רש"י דמייתי ראיה מהא דחיישינן לתקלה וק"ל מאי ראיה היא זו מהקדש בזמן הזה להא דבזמן הזה חשו לתקלת גיזה ועבודה ולהא לא חשו בזמן הבית דא"כ בכל רעיות נמי נחוש להו כדמסיק וכיון דלא חייש הכא לתקלת גיזה ועבודה ה"נ י"ל דלא חייש נמי לתקלת הקרבה דאין גזירת תקלה לחצאין ועוד הא ודאי לא דמי גזירת תקלת הקרבה לגזירת תקלה דגיזה ועבודה בזמן הזה שהיא מסורה לכל אדם משא"כ הקרבה שאינה מסורה אלא לכהנים וכהנים זריזים הן ולא חייש בהו לתקלה ובהדיא אמרינן בפ"ה דפסחים דף נ"ט לדידך דאמרת מעלה ומלינה בראשו של מזבח קיימינן ועבדינן מילתא דאתו בה לידי תקלה דסברי דיומא הוא ואתו לאקטורינהו ומשני כהנים זריזים הן ואי משום שחיטה דכשרה בזרים מ"מ במקום זריזין איתא כדאמרינן בפ"ב דפסחים דף ל"ז גבי אין לשין את העיסה בפושרין בפסח אפ"ה מנחות נילושות בפושרין דאינן אלא בזריזין פי' בכהנים ופריך הא לישה בזר כשירה ומשני ניהי דליתי' בזריזין בעזרה במקום זריזין מיהו איתא דאמ' בללה חוץ לחומת עזרה פסולה מיהו י"ל דהא דהכא אע"ג דאיתא במקום זריזין ואפי' בזריזין גופייהו אפ"ה הכהן גופיה אינו יודע אם זה הקרבן מן הרעיות הוא משא"כ גבי לישה כיון דמוכח מישראל דמנחה היא ואיתה במקום זריזין הכהן מזהיר את ישראל שלא להביא לידי חימוץ וכן בהא דמעלה ומלינה כיון דכהנים זריזין הן המעלה מודיע לאחיו הכהנים ויזהרו בו כדפירש"י התם משא"כ בהא דשמעתין מי יודע מ"מ קושיא קמייתא קשיא ועוד קשה דבריש פ"ט דבכורות דף נ"ג אמר דבטלו מעשר בהמה בזה"ז ומסיק רבא דה"ט דבטלו מפני התקלה וקאמר ומנא תימרא דחיישינן לתקלה ומייתי מהא דאין מקדישין ואי הא דמייתי הכא להא הוא להביא ראיה דחיישינן לתקלה הול"ל ה"נ ומנא תימרא כדאמרהתם ולי נראה לפרש דודאי הא תקלה דהכא לא דמי לההיא דאין מקדישין בזה"ז ואין ללמוד משם דההיא משום תקלת גיזה ועבודה ולהא בכל רעיות לא חיישינן ורבא מסברא דנפשיה קאמר לה לומר דה"ט דר"י משום תקלת הקרבה ולא מייתי להא ברייתא אלא דלא תקשה ומשום תקלה ימותו כדפריך לעיל ומשום גזירה ימותו להפסיד קדשים וע"ז מביא מהא דמשום חשש תקלה החמירו יותר וגזרו שימותו כדא' בהמה תעקר והיינו ימותו דאמר גבי פר ושעיר כדאמ' איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה:

2 מלואים: אין מקדישין ואין מעריכין האי אין מקדישין י"ל דבקדשי בדק הבית איירי דומיא דאין מעריכין דהוי קדשי בדק הבית וי"ל דהאי אין מקדישין איירי בין בקדשי בדק הבית ובין בקדשי המזבח ונ"ל אם נפרש להא דאין מחרימין בחרמי כהנים דאתי שפיר דהשתא חשיב לכל מיני הקדשות שבתורה קדשי מזבח וקדשי בדק הבית ושל כהנים דבזה"ז לא ורש"י פי' אין מקדישין שום דבר לבדק הבית ואין מחרימין קסבר סתם חרמים לבדק הבית ולפי' כל הני תלתא דחשיב מקדשי בדק הבית איירי והתוס' בשם ר"י פירשו דאיירי מחרמי כהנים ואע"ג דשרו ולא שייך בהו תקלה ה"מ בתר דבאו ליד כהן אבל קודם לכן לא כדאמ' בפ"ה דבכורות דף ל"ה חרמי כהנים כ"ז שהוא ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבר ומועלין בהם וכו' ובפ"ק דע"ז דף י"ג כתבו התוספת על פירש"י דיפה כיון למ"ד לכהנים ליכא למיחש לתקלה שיכול ליתנו לכהנים מיד כדאמר בערכין דף כ"ט גבי ההוא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא דאמר עולא אי הוינא התם הוה יהיבנא להו לכהנים קסבר סתם חרמים לכהנים ואיני יודע מאי ראיה היא זו דהרי ר"י א"ל לההוא גברא זיל שקול ד' זוזי אוחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך קסבר סתם חרמים לבדק הבית ופי' התוס' והא דלא אמר ירקבו כדאמר הכא ואם החרים כו' דהתם מקרקעי הוא דא"א לכלותם ואי לא עביד להו תקנתא זו דחילול אתי לידי תקלה וה"נ י"ל אליבא דמ"ד לכהנים דאין להם תקנה בחילול דחרמי כהנים אין להם פדיון ואי לא יהיב להו לכהנים אתי לידי תקלה כיון דא"א לכלותם אבל במטלטלין אין ה"נ דירקבו:

3 מלואים: ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר וק"ל תינח בהקדיש שהוא חל על גוף דבר המיוחד מש"ה מאבדו מפני התקלה אבל מעריך אינו אלא שמקבל עליו ערך איזה אדם ומפריש ונותן כמו שכתוב בפרשה אם העריך למה לו להפריש לאיבוד ואי משום דמ"ע לקיים מוצא שפתיו מעשר בהמה תוכיח שמ"ע מה"ת הוי ואפ"ה בטלו רבנן בזה"ז מפני התקלה כדאמ' ריש פ"ט דבכורות ולא אמרו שיעשר והבהמה תעקר אלא אין מעשר לגמרי וה"נ במעריך לא יפריש כל עיקר וי"ל דשאני מעשר שאינו נוהג אלא בבהמות בע"ח אי אמרינן יפריש ויעקור דהיינו נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה איכא צער ב"ח ולא מבעיא למ"ד צער ב"ח דאורייתא בסוף פ"ב דב"מ דף ל' דאין לעשר לקיים מ"ע של תורה הואיל ובע"כ צריך לעקרו אח"כ מפני התקלה וכיון דצער ב"ח נמי דאורייתא מאי אולמיה דמצות מעשר מהא אלא אפי' למ"ד צער ב"ח דרבנן הא קיי"ל ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ומשום דאיכא איסורא דרבנן בטלוה אבל מעריך הא אפשר להתפיס שאר שוה כסף בעד ערכו ואי מפני התקלה יולך הפרשה זו לאיבוד מש"ה אין לבטל מ"ע של מוצא שפתיך תשמור עוד י"ל דשאני מעשר בהמה דא"א לעשר ומפני התקלה יעקר כיון דהא מסור לכל בעלי מקנה יש לחוש לע"ה שאינו בקי בהלכה זו לעקר מפני התקלה ויכשל אבל בהא דאינו שכיח שיעריך בזה"ז אלא ע"י מקרה הו"ל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן לבטל מ"ע דמוצא שפתיך וכהאי גוונא מצינו בכמה מקומות במילתא דשכיחא גזרו רבנן במילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן מש"ה מפריש ואח"כ מאבדו ע"ד דמסיק ואזיל ותדע דחשו גבי מעשר יותר הואיל ושכיח ומסור לכל אדם דהא פריך התם ויטיל מום בכולה עדריה קודם שיעשר דתו ליכא למיחש לתקלה ומשני מהרה יבנה בה"מ ובעינן בהמה הראויה להקרבה וליכא ואכתי תקשה אם אירע שכל העדר אינו ראוי להקרבה כגון בעלי מומים או שאר דברים דלאו בני הקרבה נינהו ואפ"ה שם מעשר עליהם כדאמ' בפ"ט דבכורות יהיה נוהג בהו מעשר בזה"ז כיון דליכא למיחש בהו לתקלה ואמאי בטלו לגמרי למעשר בהמה בזה"ז א"ו ה"ט כיון דמעשר שכיח ומסור לכל הושוו מדותיהם ובטלוהו לגמרי שלא תחלק:

4 מלואים: בהמה תעקר בפ"ק דע"ז פריך ונשחטינהו משחט ומשני אתי ביה לידי תקלה ופירש"י ונשחטינהו ואי משום שחוטי חוץ אקדשי בדק הבית לא מחייב ותו פריך ונשווי גיסטרא אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשו כן לה' אלקיכם רבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ופי' התוס' לשיטת רש"י אע"ג דבקדשי בדק הבית איירי וכל מום לא יהיה בו בקדשי מזבח כתיב רבא בא לפרש הטעם בקדשי מזבח וגזירה קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח כדאשכחן גבי גיזה ועבודה ריש פ"י דחולין דף קל"ו דגזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח וה"ה אההיא דפריך ונשחטינהו הומ"ל גזירה אטו קדשי מזבח דחייב משום שחוטי חוץ אלא שפיר קא משני וק"ל דפריך התם אהא דאמר רבא מפני שנראה מום מעלי' הוא ומשני ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דקיימא להקרבה אבל בזמן הזה חסר:

5 מלואים: בשני יקרב לשנה הבאה נ"ל דהאי בשני ארישא דפסח שלא הקריבו בא' קאי דאי בשני היינו שהפרישו בשני ולאו ארישא קאי אמאי מוקי לה בסמוך כרבי הא כרבנן נמי אתיא דמפסח שני עד ע"פ אין כאן אלא י"א חודש אלא ודאי כדפירשתי ותניא אידך לא יקרב שמביא נ"ל דהכי תני בה לא יקרב לשנה הבאה דאי לא יקרב בשני תני בה איך מוקי לה כרבנן הא מראשון לשני אינו אלא למ"ד יום ואפי' לרבנן אמאי לא יקרב ועוד למאי דר"ל דפליגי בתקלה והא דתני לא יקרב חייש לתקלה לר' אבהו בפ"ק דזבחים דף י"ב דקאמר התם אליבא דבן בתירא דפוסל בפסח ששחטו בי"ד שחרית בין לשמו בין שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי לשמו דלא משכחת פסח כשר אלא במפריש אחר חצות דאל"כ הו"ל דיחוי ולפ"ז פסח שני נמי א"א להפרישו אלא אחר חצות י"ד באייר דאל"כ הו"ל דיחוי דבי"ד שחרית אינו ראוי לא לשמו ולא שלא לשמו א"כ אם הופרש בראשון אינו כשר לא לשני ולא לשנה הבאה וא"כ מנלן דה"ט דההיא דתני לא יקרב משום תקלה דילמא טעמא משום דהו"ל דיחוי דס"ל כבן בתירא וכדמוקי לה ר' אבהו אלא ע"כ ש"מ דתני בה פסח שלא קרב בראשון לא יקרב לשנה הבאה דמשמע הא בשני יקרב אלמא דלית ליה הא דבן בתירא וכדמפרש ר' אבהו וע"כ ה"ט או דסבר כרבנן או דחייש לתקלה ויש ללמוד מכאן דזמן למ"ד יום כמו מפסח ראשון לשני לכ"ע לא חיישינן לתקלה מדקתני לא יקרב לשנה הבאה משום תקלה הא לשני שפיר דמי:

6 והכהנים והעם העומדים בעזרה כו' היו כורעים ומשתחוים א"י למה פרט לכהנים הוה ליה למימר העומדים בעזרה סתם והא הם נמי בכלל עם ואפי' לר"ש דאמר כהנים אין להם כפרה בשעיר המשתלח אין רבותא בכהנים יותר משאר העם דלא מפני הכפרה היתה כריעה ואמירה זו אלא מפני כבוד הזכרת שם המפורש שהיה יוצא מפי כה"ג ונ"ל ה"ה בשעת הזכרת השם דוידוי שעליו ועל אחיו הכהנים ודהגרלה שהיו עושין כן דכולן היו בשם המפורש כדתניא לעיל רפ"ד דף ל"ט עשרה פעמים מזכיר כה"ג את ה' בו ביום ג"פ בווידוי כו' אלא תנא ליה הכא שהוא סיום עשרה הזכרות הללו ואכולהו קאי וכן יסד הפיוט בסדר עבודה שהיו כורעים ומשתחוים ואומרים כן בכולן מפני כבוד השם וקשה לי הא דתנן בפ"ז דסוטה דף ל"ח ובפ"ז דתמיד גבי ברכת כהנים שבכל יום היו הכהנים אומרים במקדש את השם ככתבו ואמאי לא תנן שם שהיו כורעים ומשתחוים מפני כבוד ה' כמו הכא ונ"ל מכאן ראיה לדברי רב האי שהיה אומר דשם המפורש שהיה מזכיר כהן גדול ביום הכפורים אינו שם בן ד' אותיות ככתבו אלא הוא שם בן מ"ב אותיות המוזכר בפ"ד דקדושין דף ע' ודלא כהרא"ש שהשיג עליו וא' כיון דילפינן הזכרת השם בגז"ש מעגלה ערופה אין לשנות אלא כמו שנכתב בפסוק שם בן ד' אותיות כן יש להזכירו ואינו מוכרח ואפשר לומר שהיה מזכיר שם בן ד' אותיות עם שם מ"ב ומפני כבוד שם מ"ב היו עושין כן:

7 עתי שיהא מזומן עתי אפילו בשבת ובטומאה אע"ג דעתי אגברא קאי מלמד שיהא מזומן מ"מ דריש ליה נמי לשון עת ומועד לומר שדוחה שבת וטומאה דאי למזומן לחוד היה ליה לומר ביד איש מזומן ומדכתיב עתי דריש נמי להא ומ"מ פשטא דקרא אגברא קאי דהא איש עתי כתיב ש"מ תרתי נ"י:

8 מ"ד כפרה כתיב ביה דכתיב יעמד חי לכפר עליו וקשה לי הא לכולי עלמא האי לכפר עליו לאו אשילוחו קאי כדתניא לעיל רפ"ד דף מ' עד מתי הוא זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו דר"י דלכפר בכפרת דמים משמע לר"י לאפוקי מת קודם כפרת דמים צריך להביא אחר ר"ש אומר עד שעת וידוי דברים אבל מת אחר הוידוי קודם שילוח לית לן בה לכו"ע דשילוח אינו מעכב דהאי וכפר עליו לא קאי אשילוח וא"כ איש להכשיר את הזר ל"ל כיון דלא כתיב כפרה אשילוח וי"ל כיון דמ"מ כפרה בשעיר המשתלח נמי תליא אי לר"י במתן קודם מתן דמו של חבירו ואי לר"ש במת קודם וידוי הוה אמינא דשילוח השעיר בזר פסול מ"ד אהקטר חלבים ואברים דאין מעכבין כפרה ואפילו הכי בעי כהונה הואיל ואתו מכח מכפר שזריקת הקרבן מכפר הכי נמי הואיל ותחילתו של שעיר מכפר ומעכב כפרה סופו דהיינו שילוחו נמי פסול בזר קמ"ל דלא:

9 עתי אפי' בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו קשה לי כיון דלכולי עלמא שילוח השעיר אינו מעכב אמאי דחי שבת דהכי אמרינן במנחות בפ' ר"י דף ע"ב דר"א ב"ש דאמר עומר שנקצר שלא כמצותו פסול סבירא ליה כר' עקיבא דאמר כל מלאכה שאפשר לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת וסבירא ליה כר"י דאמר קצירת העומר מצוה דתנן ר"י אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת ניקצריה מערב שבת אלא מדדחי ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול וש"מ דבר שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה אינו דוחה שבת וכיון דשילוח שעיר אינו מעכב ואינו אלא למצוה אמאי דוחה שבת ואע"ג דלכתחילה מצותו בשילוח הא פי' התוס' התם אהא דקא' אמאי דחי ניקצריה מע"ש אע"ג דלכתחלה מצותו בלילה כיון דבדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב ביה במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דומיא דתמיד בעינן וא"ל ה"נ כן וי"ל דאמרינן התם דאין ללמוד דאפילו אי נקצר שלא כמצותו כשר אפילו הכי דוחה שבת דחביבה מצוה בשעתה דתניא אמר ר' שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרין כל הלילה ולא היו ממתינים להם עד שתחשך ודחי דשאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת פי' וכיון שכבר ניתן שבת לדחות אצל שחיטת קרבן זה ניתנה נמי לדחות אצל הקטרתו משום חביבה מצוה אבל בקצירת העומר ליכא למימר הכי אע"ג דלמחר דחיה הקרבתה את השבת בשעת קצירה מיהו לא נדחית וש"מ דכל היכא דכבר נדחה שבת אצלו אף דבר שאינו אלא למצוה נמי דוחה אפילו אפשר לעשותה אחר שבת משום חביבה מצוה בשעתה כמו אברים ופדרים כ"ש אם זמנה קבוע בשבת דוקא ואי אפשר לעשותה לגמרי אחר שבת והשתא י"ל כיון דשני שעירים דיום הכפוריםמעכבין זה את זה כדתנן סוף פ"ג דמנחות וכדמוכח בכולי פירקין הוה ליה שעיר של שם ושל עזאזל כחד וכאילו הן קרבן א' ושחיטת שעיר של שם דדחי יום הכפורים מהני לשל עזאזל כאילו הוא גופו דנימא כבר דחתה שחיטה את השבת וכיון שדחתה כבר אפילו משום חביבה מצוה בשעתא בכה"ג ראוי לדחות שבת כ"ש שעה עוברת לגמרי כמו שילוח השעיר שאין לו תקנה אלא בשעתיה ביום הכפורים דוקא שדוחה שבת:

10 זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת כו' ה"ג עירוב והוצאה בוי"ו ובפ"ק דביצה דף י"ב אמר עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב ופירש"י שם דתרי מילי נינהו עירוב היינו עירובי חצירות דתקינו משום לתא דאיסור הוצאה והתו' שם גרסי עירוב הוצאה בלא וא"ו וחד מילתא היא ופי' דעירוב הוצאה היינו שנתערבה איסור הוצאה עם שאר מלאכות לשבת ולא לי"ט וכן ליום הכפורים לא נתערבה איסור הוצאה עם שאר מלאכות והכי מסתברא דלפרש"י ק"ל דלמה ליה להזכיר כאן ובפ"ק דביצה לעירובי חצירות דרבנן לגמרי הא אנן באיסורי הוצאה דאורייתא איירינן שם וכן כאן הלכך נ"ל פי' התוס' עיקר:

11 ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים פרש"י דדייק לה הכי דאי יום הכפורים כשבת להוצאה למה לי קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקא' רחמנא שלחנו וקשה לי מאי ראיה היא זו דאפילו תימא יש איסור הוצאה ביום הכפורים אפילו הכי לא ידעינן שבת דיום הכפורים בכרת דקיל ושבת בסקילה דחמיר ואי הותר איסור הוצאה לגבי שילוח אצל יום הכפורים הקל אי אפשר ללמוד ממנו היתר לשבת דחמיר א"ל דכתב רחמנא עתי שדוחה אפי' שבת דחמיר דבשלמא אי הוי יוה"כ חמיר כשבת הוי ש"מ שפיר דאין איסור הוצאה ביום הכפורים דאם לא כן למה לי דכתיב רחמנא עתי לאף בשבת דאע"ג דביוה"כ גרידא ליכא אלא חדא איסורא ובחל בשבת איכא תרתי דיום הכפורים ושבת אפילו הכי בלא עתי נמי הוה שרינן דאמרינן מה לי חדא איסורא מה לי תרתי ולא צריך קרא לאף בשבת דהואיל ואישתרי ביום הכפורים אישתרי אף איסור שבת דהכי אמרינן בפ"ק דיבמות דף ז' סד"א הואיל ואישתרי איסור אשת אח אישתרי נמי איסור אחות אשה וכדאמרינן גבי מצורע שראה קרי בח' הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו מיהו הדבר ברור דלא שייך לומר הואיל והותר הותר אלא היכא דאין האיסור השני חמור מן הראשון אבל היכא דאיסור הב' חמור מאיסור הא' לא שייך למימר הואיל והותר הקל נתיר נמי החמור ואם כן אפילו תימא דיש איסור הוצאה ליום הכפורים אפילו הכי איצטריך עתי למשרי אפילו בשבת דאי לא כתב רחמנא עתי לא הוי אמרינן הואיל מדאשתרי יום הכפורים אשתרי נמי שבת החמור דמקל לחמור ליכא למימר הואיל ובעל כרחך צריך קרא לאפילו בשבת והשתא קשה איך מוכח מזה דאין איסור הוצאה ליום הכפורים ולי נראה לפרש דהכי דייק לה רפרם דהא רב ששת מוקי להא דאפילו בשבת באם חלה השעיר מרכיבו על כתיפו ובלא זה אין איסור הוצאה וכיון דאיסור הוצאה אינו מוכרח בשילוחו לעולם אלא על ידי מקרה באם חלה מנא ליה לדרוש מעתי לדחות שבת החמור אי סלקא דעתך דיש איסור הוצאה ליום הכפורים דלמא לא רבי קרא להתיר איסור הוצאה אלא יום הכפורים הקל באם חלה אבל שבת החמור לא דחי אלא על כרחך ש"מ דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים והשתא על כרחך קרא למשרי שבת אתא והא ליכא למימר מנא ליה לרפרם למידק דאין איסור הוצאה ליום הכפורים דילמא לעולם יש איסור הוצאה וכי תימא לוקמי ביום הכפורים לחוד הא בעל כרחך עתי בכל גוונא משמע שלא יעכב עליו שום דבר ושום זמן דאם לא כן מנא ליה למדרש מעתי למשרי אפילו בשבת ואפילו בטומאה דלמא לחד מהן לחוד אתי דהיינו לטומאה דקיל דאינו אלא בכרת אבל לא שבת דחמיר דבסקילה אלא ודאי עתי בכל גוונא משמע ליה דשבת וטומאה בכל מקום כי הדדי נינהו כדא' בפסחים פ"ז דף ע"ו חמשה דברים באין בטומאה דלמעוטי חגיגת ט"ו אתי סלקא דעתך אמינא כיון דקרבן ציבור הוא וקביע ליה זמן תדחי טומאה קא משמע לן וכו' ומדשבת לא דחי ל"ד טומאה ואמאי נימא אע"ג דלא דחי שבת החמור דבסקילה מ"מ טומאה הקל דאינו אלא בכרת לידחי אלא על כרחך כהדדי נינהו ושקולין הם אי דחי טומאה דחי נמי שבת הכי נמי אי מרבית עתי לטומאה ממילא שבת נמי דחי דשקולין הן כהדדי וא"א שנדחה זו בלתי חבירו ואי סלקא דעתך דיש ערוב והוצאה ליום הכפורים אם כן נימא דצריך לגופה כיון דאיסור הוצאה איכא דעתי ליום הכפורים לחוד אין במשמעות דעתי לא שבת ולא טומאה אלא ליום הכפורים לחוד אתי אלא ודאי כיון דמרבה לטומאה ושבת ע"כ אין עירוב והוצאה ליום הכפורים מיהו אכתי איכא למידק דבפ"ג דכריתות דף י"ד מייתי לה הכי איש להכשיר את הזר עתי ואפילו בטומאה ואפילו בשבת עתי במזומן קתני עתי אפילו בשבת אמר רפרם ז"א עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביום הכפורים בכך אלא דרפרם בדותא היא ומשמע מהא. עיין בתשובת שאגת ארי' לרבינו ושם תראה פלפולו:

12 אין חכמה לאשה אלא בפלך לכאורה משמע שהפליגה בדברים מפני שלא שמע מרבו דדבר הלמד מענינו הוא ובירושלמי פ"ק דסוטה לא משמע כן דא' הכי מטרונה א' שאלה את ר"א מ"מ חטא א' במעשה העגל והן מתים בה ג' מיתות והשיב לה אין חכמה לאשה וכו' אמר ליה הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מדברי תורה איבדת ממני ג' מאות כור מעשר בכל שנה אמרו ליה ישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים משמע לאו משום שלא שמע מרבו הוא דלא השיב לה אלא משום דאין מוסרים ד"ת לנשים הוא דלא השיב לה ועוד דגרסינן התם א"ל תלמידיו רבי לזו דחית לנו מה אתה משיב ר' ברכי' בשם ר"א כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בב"ד עדים ולא התראה היה נבדק כסוטה והיינו בהדרוקן דגמ' דידן וכדפרש"י לא עדים ולא התראה היה מת במגפה ואי לא שמע זה מרבו אפילו לתלמידיו לא היה משיב שהרי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם משמע אפילו לתלמידיו לא אמר וי"ל דגמ' דידן נמי סבירא ליה הא דלא השיב לה היינו טעמא משום דאין מוסרין ד"ת לנשים אבל דבר זה שמע מפי רבו אלא משום דדמי להני דלעיל דלא השיב לשואליו מייתי לה הכא אע"ג דלאו חד טעמא דהני דחלה וחביריו ודפלוני מהו לעה"ב וחביריו הא דלא השיב משום דלא שמע מרבו וההיא דעגל מטעמא דאין מוסרין דברי תורה לנשים הוא תדע דבהא דחלה וחביריו ע"כ טעמא דלא השיב משום דלא שמע הוא והא דלא מפרש האי טעמא להדיא משום דסמוך אהא דמפרש בתר הכי אהני שאלות דפ' מהו לעה"ב וחביריו ואי הא דלא השיב אההיא דעגל הוי נמי מה"ט דלא שמע הוא הוה ליה למימר להא שלא מפני שהפליגן בדברים בתר שאלה דעגל מ"ש דקא' לה בתוך השאלות אלא ש"מ דהא שאלה דעגל שמע ומטעם אחר לא השיבה דאין מוסרין דברי תורה לנשים וכדברי הירושלמי מיהו ע"כ הירושלמי פליג אגמרא דידן דשם משמע דהדרוקן דהיינו נבדק כסוטה חמיר ממת במגפה שהרי קאמר עדים כסוטה לא עדים במגפה ועוד א' התם רב ולוי חד א' זיבח וקיטר מת ב"ד טיפח ושיחק היה נבדק כסוטה שמח בלבו היה מת במגפה והא שמח בלבו ודאי קיל מטיפח דזה עשה מעשה וזה לא עשה מעשה הרי לפי הירושלמי הדרוקן חמיר ממגפה ובגמ' דידן בסמוך איפכא עדים במיתה היינו במגפה לא עדים בהדרוקן ועוד קאמר גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן והא ודאי גיפף ונישק חמיר משמח בלבו דזה עשה מעשה וזה לא עשה מעשה ש"מ מיתת מגפה חמיר מהדרוקן ועוד אתה רואה כמה חילופים בין גמרא להירושלמי בהא והדבר מבואר מעצמו:

13 בסייף רש"י פי' שעדיין לא נתפרש להו ד' מיתות בית דין ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כדאמרינן בפ' דיני ממונות דף נ"ו וקשה לי הא פרש"י בפי' התורה גבי מקושש שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחיללו והא שבת במרה נתנה כדא' התם פ' ד"מ נמצא שבת שניה היה קודם מעשה עגל ואי במעשה עגל היה מיתתן עדיין בסייף כ"ש במקושש והא אמרי' בפ"ח דב"ב דף קי"ט יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה ימות ופי' התוס' למה לא דן אותו בחנק דהא כל מיתה האמורה בתורה סתם הוא חנק דמסברא היה נ"לשנידון בסקילה כעובד עבודה זרה דבכל דוכתא אמרינן דומה שבת לעבודה זרה דהיינו מחלל שבת בפרהסיא לעובד עבודה זרה והשתא למה לא דן אותו בסייף דבעבודה זרה שהיה עדיין באותה שעה נמי בסייף אם איתא שעדיין לא נתפרש להם מיתת בית דין כמו בעגל שהיה מיתתן בסייף כיון דלא נתפרש וכל מיתתן אינו אלא בסייף כבן נח וי"ל דהיינו טעמא דמספקא ליה דינו דמקושש אע"ג דעדיין לא נתפרש להם ד' מיתות ומיתתן בסייף כבן נח דשמא הני מילי באותן מצות שנצטוו בהם בני נח אבל שבת שנתחדש להם ואינו נוהג בבן נח דילמא כיון דנשתנה דינו מבן נח נשתנה נמי מיתתו מסתם מיתת בן נח שאינו אלא בסייף למיתה אחרת אבל עבודה זרה דעגל שהיא ממצות בני נח העמידוהו על חזקתו ובסייף כדאמ' בפ' ד"מ ולא פי' התו' התם דשבת כעבודה זרה בסקילה אלא למאי דמשמע התם שמקושש לאחר זמן היה דהא קאמר יודע היה שמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אם כן לא היה בשבת שניה אלא אחר שנאמר מקרא זה דמחלליה מות יומת אבל למ"ד שהיה בשבת שניה א"צ לפי' התוס'. והא דפרש"י הטעם שנידונו שם בסייף כמיתת בן נח קשה לתנא דבי מנשה דא' התם כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק מא"ל ול"נ דמיתת סייף שהיתה שם שלא מצינו זה לדורות בע"כ הוראת שעה היתה:

14 מלואים: אביו אבי אמו בניו בן בתו וכו' ק"ל מהא דפ"ו דיבמות דף ס"ב שקיל וטרי הגמרא מנא הא מלתא דב"ב כבנים מייתי לה מדברי הגמרא דכתיב מיני מכיר ולמה לא מייתי לה מקרא דהכא שהוא בתורה דהכא קרא לאבי אמו אביו ולבן בתו בנו: