מפרשים:
1 מלואים: ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו מפני שעשו לנכרים כזבים לכל דבר ואע"ג דטומאה דרבנן אין צריך הערב שמש ובטבילה לחוד סגי כדתנן במס' פרה כל הטעון ביאת מים מד"ס כו' לאחר ביאתו הותר בכולן מ"מ בהא צינורא דנכרי בעי הערב שמש דלאו כולן שוות כדמוכח בפ"ג דחגיגה דף כ"א גבי שפופרת שחתכה לחטאת כן כתבו התוס' רפי"ג דזבחים דף צ"ט וכ"כ מזה בחידושי פ"ג דחגיגה:
2 מלואים: לא ראו קורות ביתי ראיתי בש"ס ירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה אשה צנועה ראוי לצאת ממנה כה"ג הלבוש משבצות זהב לשון רש"י ולא היה לו להביא זאת על דברי גמרא שלנו דהא מסיים עלה הרבה עשו כן ולא הועילו אלמא ליתא להא דרשא ולא מש"ה זכתה לכך אבל בירושלמי משמע שהודו לה דהכי איתא התם אמרו כל קמחיא קמח וקמחא דקמחית סולת וקרון עלה כל כבודה בת מלך וגו':
3 מלואים: בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ פירש"י שלא יעשה כלי למדת קומצו וימדוד בו מן המנחה והת"י כתבו שאינו נראה לר"ש דקומץ משמע שיקמוץ בידו ולא שיעשה מדה לקומץ ופי' הר"ש שלא יעשה מדה לקומץ היינו שלא יתן תחילה מדת קומצו בכלי ואח"כ יקמוץ אלא בקמיצה יש לו למוד וק"ל על פי' הר"ש אם איתא דקומץ ביד משמע ולא בכלי א"כ להא לא צריך קרא שלא יפריש תחילה מדת קומצו בכלי ואח"כ יקמוץ דא"כ אין הקומץ והשיריים נוגעין ומחוברין זה עם זה בשעת קמיצה דאי הדר ונגעי אהדדי בשעת קמיצה הא ודאי שפיר דמי דהא בטלה לה מדידה קמא של כלי ואין מדידה של שעת קמיצה נעשית אלא ביד אלא ע"כ דלא נגעי אהדדי בשעת קמיצה וכיון שכן מאי איריא משום שלא יעשה מדה לקומץ תיפוק ליה משום דבעינן קמיצה מן המחובר כדא' בפ"ג דמנחות דף כ"ד והרים ממנו מן המחובר ומיבעי' ליה התם עשרון שחלקו והניחו בביסא מהו שיקמוץ מזה על זה צירוף דאורייתא או דרבנן פי' צירוף הא דאמרינן הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש לענין טומאה אי דרבנן כה"ג לאו כלום הוא כיון דלא נגעי הקומץ והשיריים אהדדי ולא איפשיטא ועוד דבפ"ג דחגיגה דף כ"ד ובפ"ק דפסחים ס"ל לר"י צירוף דרבנן א"כ כה"ג אפי' אי היתה ע"י קמיצת יד תחילה לאו כלום הוא ועוד ק"ל דהא אמרינן בפ"ב דמנחות דף י"ט דלרב כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב ושמואל פליג עליה ואמר' במלא קומצו בקומצו קמפלגי דתניא מלא קומצו שלא יעשה מדה לקומץ רב סבר הא נמי תנא ביה קרא דכתיב וימלא כפו ממנה ושמואל סבר דורות משעה לא ילפינן ואי האי שלא יעשה מדה לקומץ היינו שמפריש מן השיריים כשיעור קומץ ע"י כלי תחלה קמ"ל קרא אע"פ שקמץ אח"כ ביד נמי לא מנ"ל למעט כה"ג ממלא כפו דילמא אה"נ נתן תחילה מלא קומצו בכלי ואח"כ קמץ ע"י מלא כפו אלא ודאי פי' רש"י עיקר שלא יעשה מדה לקומץ דקאמר היינו שלא יקמוץ ביד לגמרי אלא ע"י כלי לחוד ואפי' נוטל הקומץ בכלי מן המחובר והשתא שפיר אמעיט ליה מוימלא כפו אלא לשמואל דורות משעה לא ילפינן:
4 מלואים: ת"ש וכך היה מדתה מאי לאו שאם רצה לעשות מדה א' עושה נ"ל דהא פשיטותא אזלא אליבא דרב דאמר הא שלא יעשה מדה לקומץ מעכב דאי לשמואל דאית ליה דאינו מעכב בדיעבד אפי' את"ל דילפינן מלא מלא אפ"ה אינו מעכב בדיעבד בחפינה דהא בקמיצה גופיה דילפינן חפינה מיניה אינו מעכב איכא למימר דכך היה מדתה אדיעבד קאי ואע"ג דגבי יוה"כ חוקה כתיב ה"מ מילתא דכתיבא בגופיה אבל מלתא דאתיא ליה מעלמא לא דהא שירי הדם דיוה"כ נ"ל בפ"ה דזבחים דף נ"ה מהפר יתירא דכתיב גבי פר כהן משיח ואפ"ה אי לאו דאתיא לן בק"ו התם לא ה"א דלעכב ועוד אפי' בתר דר"ל דלעכב מק"ו נפקא ליה מוכלה לכפר שלמו כל הכפרות פי' במה שאמור בענין יוה"כ בפ' אחרי מות ולא דנ"ל ממקום אחר מיהו י"ל כיון דנ"ל גז"ש מלא דכתיב גבי יוה"כ מלא חפניו מקומץ כמאן דכתיבא בגופיה דמי בענין דיום הכפורים:
5 מלואים: הדר פשטה בין הביניים ספיקא הוי הקשו התוס' מאי פשטה הוא זה כיון דאכתי ספק הוא ותי' דמעיקרא מיבעי ליה אי טיבלא כדמעיקרא הוי אי ספק הוי ספק קומץ ספק שיריים אי טיבלא הוי כמו מרבה במעשרות דפירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים דכל מאי דשקיל טפי מדיני' ואינו נראה בחוץ בדעתיה דכהן תליא מילתא ואין דעתו שיהיה קומץ אלא מה דגואי ומה שנשאר בכלי ומה דבראי ליהוי שיריים אבל דביני ביני טיבלאהוי כמעיקרא קודם קמיצה או דילמא פשיטא דטיבלא לא הוי אלא ספק או שיריים או קומץ הדר פשטה דספיקא הוא ונ"מ אי טיבלא הוי אם נתערב בחולין לא בטיל וטביל במשהו ואי ספיקא הוי בטיל וק"ל הא אפי' את"ל טיבלא הוי אפ"ה בטל דהא דקיי"ל טבל אפי' באלף לא בטיל או משום כהתירו כך איסורו דקיי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי כדאמר' בפ"ה דע"ז והא לא שייך אלא גבי טבל דתרומה אבל לא בטבל זה של מנחה ואפי' לאידך טעמא דטבל אינו בטל משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין כדאמ' בפ"ז דנדרים דף נ"ח ה"ט נמי ליתא אלא גבי טבל דתרומה ומעשרות ומשום דאית ליה תקנה לפרוש עליו ממקום אחר אבל טבל זה דמנחה אין לו תקנה ודאי בטל מיהו י"ל דנ"מ אליבא דר"ש דאמר רפ"ז דמנחות דף ס"ג מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן והשתא אי ליכא ספיקא בבין הבינים אלא הא לחוד אי קומץ הוי או שיריים במנחת כהן קרב ממ"נ דהא בין קומץ בין שירים קריבין אבל אי הוי נמי ספק טבל אינו קרב מ"מ עיקר דברי התוס' שפי' דקומץ בדעתיה דכהן תליא ושמא אין דעתו של כהן שיהא קומץ אלא דגואי ליתא דודאי הא לא תלוי בדעת הכהן אלא מה שהוא קומץ דין קומץ עליו מאיליו ממילא ומה שהוא שירים נעשה שירים ממילא ואפי' דעת כהן עליהם להיות נשאר בטבלם לאו כלום הוא ולא דמי להא דאמרינן במנחות פ"ג דף כ"ד דקומץ בדעתיה דכהן תליא וכהן כי קמיץ אדעתא דעשרון קא קמץ התם מיירי באבד חצי עשרון והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון דהשתא איכא יותר משיעור מנחה תליא בדעת הכהן דאין קומץ אלא על שיעור עשרון אבל היכא דליכא אלא שיעור מנחה שהוא עשרון קומץ דין קומץ עליו ממילא וכן שיריים ולא מהני דעת כהן כלל להשאיר מקצת מן העשרון בטבלו וזה ברור:
6 מלואים: מקטיר קומץ לחוד תחילה והדר בין הבינים ק"ל כיון דמספקא לן דילמא בין הביניים לאו שם קומץ עליהם א"כ הו"ל קומץ זה יתר ע"י בין הבינים הללו והא קומץ יתר פסול לגמרי כדאמר' בפ"ק דמנחות דף ו' קומץ היתר והחסר פסול ואיזה יתר שקומצו מבורץ: