גבורת ארי על יומא כ״ב

1 הממונה אומר להם הצביעו פירש"י אם היו שניהם שוין אין א' מהם זוכה לתרום אבל מעתה כולם באים להטיל גורל ומהו הגורל הממונה אומר להם הצביעו ואיני יודע מנ"ל לרש"י דמטיל גורל בין כולם דלמא אינו מטיל גורל אלא בין אלו ב' שהיו שווין לבד אבל כולם כבר אבדו זכותן בשעה שקדמו אלו בד' אמות:

2 מלואים: בזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש חסר כאן שורה שלימה ומעתיק הראשון הגיה למטה ודבריו נכונים ומה דאמר ר"ה בפ"ק דברכות דף ו' ע"ב היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא שנו אלא בדנפק אבל בדעייל מצוה למרהט י"ל האי בדעייל היינו בדרך הליכתו לבהכ"נ אכן בדנפיק אף בשעת יציאת בהכ"נ עצמה איירי דמש"ה אל יפסיע פסיעה גסה דמחזי ישיבת בהכ"נ למשא ואפ"ת דבדעייל מצוה למרהט אף בבהכ"נ עצמה איירי לא דמי לעזרה דבהכ"נ קיל משל עזרה דהא מנעל ורקיקה בעזרה אסור ובכלל מורא מקדש הוא כדאיתא ספ"ט דברכות ובבהכ"נ שרי כדאיתא התם והוא הדין נמי לרוץ אסור בעזרה כולה דהוי בכלל מורא מקדש וכ"ש בכבש של מזבח דגלי קרא דצריך אימה יתירה מן העזרה דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו הזהיר הכתוב שלא לעשות מעלות לעלות ע"ג הכבש מפני שהעולה ע"ג מעלות צריך להרחיק רגליו זה מזה ונראה כג"ע ואע"פ שאין זה גלוי ערוה ממש דהא היו מלובשים במכנסים אפ"ה קפיד קרא מפני שנראה כג"ע מה שלא קפד כן על כל העזרה ואיך התירו להן לרוץ וה"ל לתקן בזמן שהן מרובין לתרום ע"י פייס. ושמא י"ל כיון דריצה זו לצורך עבודה היתה לזכות הקודם בד' אמות בתה"ד לא נפקא ליה מכלל מורא ושרי אבל לרוץ בעזרה לדבר הרשות ודאי אסור ובכלל ממקדשי תיראו הוא ועדיין אין דעתי נח לי בזה:

3 מלואים: הגה"ה ממעתיק הראשון. כן מצאתי שבראש הגליון ניכר שחסר שיטה שלימה וגם בשיטות שלמטה חסר כפי שמסומן כזה ונ"ל דעיקר קושית הגאון מהא דאיתא ברמב"ם הל' בית הבחירה פ"ז הל' ה' וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת ושקיל וטרי בלישנא דאביי בברכות אבל בדעייל מצוה למרהט אי בדרך הילוכו לבהכ"נ דהיינו חוץ לבהכ"נ מצוה למרהט אבל בבהכ"נ עצמה אסור וכדעת מ"א בשו"ע או"ח סי' צ' ס"ק כ"ד או דלמא אפי' בבהכ"נ עצמה מצוה למרהט ומסיק דאפ"ת בבהכ"נ שרי בכבש אסור:

4 והרי אברים ופדרים דעבודת לילה היא נ"ל דה"ה דהוי מצי למיפרך והרי מנחות ונסכים דעבודת לילה הוא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה כדאיתא רפ"ב דתמורה דף י"ד ותנן לקמן דף כ"ה גבי פייסות הסולת והחביתין והיין אלא דה"נ י"ל סוף עבודה דיממא הוא ואע"ג שאינו מגוף הקרבן כמו אברים ופדרים שהן מגוף הקרבן שנשחטו ונזרקו ביום מ"מ מתכסיסי קרבן של יום הן שהרי באין בגלל זבח וה"ל סוף עבודה דיממא מיהו ק"ל דלקמן משמע דניסוך המים דחג היה ע"י פייס כדתני רבי חייא פייס פעמים י"ד וחשיב בחג ביד א' צלוחית של מים והאי פייס הוא שזוכין ע"י פייס וכמש"כ שם בשם התוס' אלמא תקנו פייס לניסוך המים אע"ג דעבודת לילה היא כדאיתא רפ"ק דתענית גבי דאמר ר"א שואלין את הגשמים מיו"ט ראשון של חג אי גמר לה מניסוך המים מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו מאורתא אף שאלה נמי מאורתא ומדרצה ללמוד לשאלה דמאורתא דהיינו ליל יו"ט ראשון של חג מניסוך המים ש"מ נה"מ נמי דקאמר היינו ליל יו"ט ראשון א"כ הא וודאי נה"מ אין בא בגלל זבחי החג כיון דמנסכיה בליל יוט"ר שעדיין לא קרב שום קרבן מקרבנות החג ול"ד לניסוך היין דכל השנה דודאי בא בשביל הזבח דשאני התם דהא דא' ונסכיהם אפילו בלילה היינו שאחר יום הקרבת הקרבן וכדאמרינן בפ"ג דמכילתין ואברים קודמין למנחה זבח ונסכים וה"נ אמרינן בפ"ג דמנחות אבל ניסוך המים כיון דבאים בלילה שקודם הקרבת קרבן אינן באים בגלל זבח ואמאי בעו פייס ואע"ג דרש"י ל"ג התם בפ"ק דתענית להא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה ולדידיה אין נה"מ בלילה מ"מ התוס' והרמב"ם גרסי לה וכמ"ש בחי' שם ושמא י"ל כיון דאין ניסוך המים אלא בזמן קבוע בשנה ועוד שהוא בחג ואמר מר רפ"ה דסוכה שהיא מצוה חשובה ובא מששת ימי בראשית חשיבא להו לכהנים מש"ה תקנו לה פייס:

5 סוף עבודה דיממא היא ק"ל הא אמרינן בסמוך מי שזכה בתה"ד הוא יזכה בסידור המערכה ובסידור ב' גזרי עצים והא סידור ב' גזרי עצים עבודת יום הוא ואינה כשירה בלילה כדא' בסוף פרקין זר שסידר ב' גזרי עצים חייב הואיל ועבודת יום היא ואמאי לא תקנו לה מעיקרא פייסא ואע"ג דאתקיף עלה רבא התם אלא מעתה תבעי פייס וא' אישתמוטתיה הא דתניא מי שזכה בתרומת הדשן הוא יזכה בסידור המערכה ובסידור ב' גזרי עצים מ"מ תקשה התינח לאחר התקנה שתקנו פייס לתה"ד קודם התקנה מאי איכא למימר ושמא י"ל דקודם התקנה היה פייס הראשון לב' גזרי עצים ולאחר שתקנו פייס לתה"ד תקנו מי שזכה בתה"ד יזכה בה מטעמא דמפרש ר"א בסמוך תדע דאי לא תימא הכי קודם התקנה בצרי להו פייסות וכה"ג אמרינן לקמן לא ר"י אית ליה דראב"י דא"כ בצרי ליה פייסות:

6 אימא שכבר קידש מתחלה לעבודה. ק"ל הא בפ"ב דזבחים דף כ' פריך אהא דר"י למאן אי לרבי האמר פסלי לינה פי' לקידוש ולינה בעמוד השחר הוי אי לראב"ש הא אפי' מכאן עד עשרה ימים אין צריך לקדש ושני אביי לעולם רבי ולינה דרבנן ומודה רבי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלי לינה רבא אמר לעולם ראב"ש וראה ר"י דבריו בתחלת עבודה ולא בסוף עבודה הרי לרבא תרומת הדשן תחילת עבודת היום הוי לר"י ומש"ה לא פסלה לינה לקידוש שלו וצ"ל דהאי שינויי אזלא אליבא דאביי ודלא כרבא ורבא ס"ל כאיכא דאמרי דאונס שינה וה"נ צ"ל למאי דקאמ' לקמן בסוף פ' דף כ"ז גבי הא דקאמר וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר ופריך והרי תה"ד ומשני תחלת עבודה דיממא היא ומייתי להא דר"י וזה סותר לסוגיא שלנו דלא חשיב לה לתחלת עבודה דיממא אלא שכבר קידש מתחילה לעבודה קאר"י וסוגיין אליבא דאביי ודס"פ אליבא דרבא ולמסקנא דהתם אתי שפיר לאביי דהוא נמי ס"ל דתה"ד תחלת עבודה דיממא אלא דלא ניחא ליה לומר ראה ר"י דבריו של ראב"ש בהא ולא בהא מ"מ ק"ל אהא דמסיק בסוגין אימא שכבר קידש מתחילה לעבודה מה טעם הוא זה דלמחר אין צריך לקדש הא כל קידוש לצורך עבודה היא ואפ"ה בשארי קידושים פסלה לינה ומ"ש האי קידוש דתה"ד משאר קידושים דכל עבודות כולן:

7 ותקנתא להך גיסא הוא. פרש"י וכי מפני התקלה שאירע לה נתקן פייס והא להאי גיסא הוא בשביל סידור המערכה וב' גזרי עצים שהתורם הוא מסדר וכיון דכולן בכהן א' יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעו פייס. וק"ל לפ"ז לא שייך לומר להאי גיסא הואי הא להאי גיסא וה"ל להקשות בפשיטות כיון דכל כך עבודות בכהן א' מעיקרא מ"ש לא תקנו פייסא כדפריך בריש שמעתין ובת"י הקשו לפרש"י מאי פריך הא מ"מ היתה לשם תה"ד ג"כ ופירשו בשם ר"ח דה"פ ותקנתא להך גיסא הואי וכי תקנו פייס בשביל שהיו מרובין לבא יחד ודוחפין זה את זה תקנתא להאי גיסא הואי שלא היו באים עד שתקנו מי שזכה וכו':

8 שתי תקנות היו. הקשו התוס' מנ"ל דלמא חד תקנה היא אלא כיון שתקנו פייס חשו שלא ימנעו מלבא דאמרי מי יימר דאיתרמי תקנו מי שזכה וכו' ותירצו דאין ה"נ דחדא תקנה היתה כיון דתקנו פייס חשו לדלמא לא אתו תקנו נמי באותו פעם מי שזכה ואע"ג דלישנא כיון דתקנו פייסא לא אתו משמע דבתר הכי תקינו לה לא דק כולי האי בלישניה דמפרש הענין כאלו היה בתרי זימני וממילא נוקמא נמי בחד זימנא. וזה נ"ל דוחק דלאו דוקא ב' תקנות קאמר. עוד תירצו מדתני מי שזכה בתה"ד יזכה ולא קאמר מי שיזכה בתה"ד יזכה ש"מ דלאו בחד זימנא ניתקן אלא הכי הוי מעשה כיון דחזו ש"מ שע"פ מעשה ניתקן הכי שפעם א' לאחר שהרים הדשן מי שזכה בו לא היו שם כהנים לסידור מערכה אז אמרו מי שזכה. אינו יודע מאי קאמרי דהא סידור מערכה בכהן א' סגי ואפ"ת שלא היה שם שום כהן אלא שזכה בתה"ד לחוד בדידי' לחוד סגי והו"ל לסדר הוא באותו הפעם וכיון דאין כאן תקלה ביטול עבודה ל"ל לעשות תקנה קבוע מי שזכה בתה"ד יזכה באינך לאי יתרמי עוד פעם כל הזוכה בתה"ד הוא ממילא בלתי התקנה יסדר לאינך כיון דליכא אחר אלא ע"כ צ"ל דהכי היה המעשה שלא בא שום אדם לתרומת הדשן מחמת דקאמרי מי יימר דמיתרמי מהשתא י"ל דחדא תקנה הוי וכמו שהקשו התוס'. ועוד שתירץ זה חולק על הגמרא דקאמ' בהדיא אתה"ד כיון דתקינו פייסות לא אתי דאמר מי יימר דאיתרמי ליה אלמא תקנתא משום דלא אתו לתה"ד. מ"מ ק"ל למאי דפי' לעיל דמעיקרא קודם שתקנו פייס לתרה"ד היה פייס בפ"ע לגיזרי עצים הואיל ועבודת יום הוא וא"כ לאחר תקנה א' שתקנו פייס לתה"ד ולא תקנו השנית היה לתה"ד פייס בפ"ע לבד הפייס של שני גזרי עצים א"כ היו ב' פייסות בין תקנה לתקנה א' לתה"ד וא' לב' גזרי עצים לבד מג' פייסות דלקמן בפירקין ולפ"ז היו ה' פייסות בין תקנה לתקנה א"כ משנתינו דתנן התקינו שלא יהו תורמין אלא בפייס ומסיים ד' פייסות היו שם וזה פייס הראשון משמע דגם לאחר שתקנו פייס לתה"ד לא היו אלא ד' פייסות לחוד הא בין תקנה לתקנה היו ה' מיהו לתי' א' של התוס' שפיר איכא למימר שלא היו אלא ד' שהרי לא היה זמן בין תקנה לתקנה. אבל לתירוץ ב' של התוס' שהיו זמן בין תקנה דפייס לתה"ד ובין תקנה דמי שזכה תקשי הא הו"ל ה' ואיך תנן בתר תקנה א' ד' פייסות היו שם וי"ל דה"ק ד' פעמים נכנסו לפייס מ"מ בכניסה א' היו ב' פייסות א' לתה"ד וא' לב' גזרי עצים וכה"ג אמרינן בפירקין לקמן דף כ"ה את"ל לכל עבודה ועבודה היו מפיסים ה"ל טובא פייסות אלא ד' פעמים נכנסו להפיס ובכל חדא וחדא היו טובא פייסות ולקמן ס"פ יתבאר עוד:

9 מלואים: דכתיב ויפקדם בבזק נמצא כאן רק איזה תיבות ושורה אחת שלימה וז"ל וגלי קרא ויפקדם בטלאים בזק לישניה דמבזיק דאי שמיה דמתא היא בקרא קמא במאי מנאם א"ו בזק לישניה דמבזיק עכ"ל וכתב ע"ז המעתיק הראשון דכוונת רבינו דגם ר"י דמביא פסוק דויפקדם בבזק מקרא השני דויפקדם בטלאים הוכיח כיון דמוכח מיניה דאסור למנות ישראל וא"א בזק שמיה דמתא הו"ל לאשמועינן במה מנאם אז שהוא מוקדם למנין שמנאם בטלאים. אלא ע"כ לישנא דמבזיק הוא ומה דאשמועינן בקרא תרתי זימני משום דרנב"א אמר שמואל דלקמיה עכ"ל המעתיק:

10 כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה. המאמר הזה מבהיל להניא לב חסרהאמונה לומר ח"ו לית דין ולית דיין אלא במזלא תליא וחלילה חלילה לחשוב כן והחושב כן אין לו חלק באלקי ישראל ובתורתו וכוונת המאמר דמריה סייעיה מחמת רוב מע"ט ודוד היה מדוכה במעש"ט ביותר ושירותיו וזמירותיו יוכיחו ובכל צרותיו היה מזמר ומשבח כמבואר בספר תהלים והיה דבוק בה' ומקבל הרעה באהבה ומברך עליה כדרך שמברך על הטובה כדכתיב חסד ומשפט אשירה לך אם חסד אשירה ואם משפט אשירה וכתיב בה' אהלל דבר באלהים א"ד בין במדת רחמים בין במה"ד אשירה כדדרשינן רפ"ט דברכות ונקרא נעים זמירות ישראל וכתיב חצות לילה אקום להודות לך וכתיב שמרה נפשי כי חסיד אני וכדדרשינן רפ"ק דברכות ומצינו שהיה מבזה א"ע לכבוד המקום בעלותו את הארון עד שאמרה לו מיכל בת שאול:

11 מאי היא מעשה דאגגי הקשו בתוס' הא קודם מעשה דאגג כשהקריב את העולה קודם שבא שמואל ניחם הקב"ה שהמליכו וא"ל שמואל ביקש ה' איש כלבבו והא הו"ל לאתויי ותי' דאז לא הפסיד המלוכה לגמרי שלא היה בדעת הקב"ה להעבירו אלא ממנו אבל לא מבניו ובמעשה דאגג ניחם אפילו מבניו. וק"ל דמ"מ הו"ל לאתויי האי דהקרבת עולה דמ"מ באחת העביר הקב"ה ממנו המלוכה ובדוד בשתים ואפ"ה אפילו ממנו לא העביר המלוכה ול"נ דבמעשה דהקרבת העולה לא העביר הקב"ה המלוכה עדיין ממנו והא דכתיב ביקש ה' איש כלבבו היינו לאחר מותו דס"ל לר"ה דאין זה הסרה אפילו מזרעו שמתחילה לא פסק המקום המלוכה אלא לשאול לחוד ולא לזרעו אחריו וכמו שאמר בסמוך אלא שאע"פ שלא פסק גדולה לזרעו אחריו מ"מ גם זרעו היה בכלל כל ישראל שראויים למלוכה מסתמא אלא שמפני העון הקרבת העולה יצא זרעו מכלל סתם ישראל שראויים למלוכה אבל במעשה דאגג נפסק המלוכה ממנו לגמרי ומיד נמשח דוד עפ"י הדיבור למלך כדכתיב בקרא ואפשר שממשיחת דוד ואילך לא היה לשאול דין מלך כדאמרינן בפ"ג דמגילה דאמר דוד על נבל מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה ואפילו אביגיל שהשיבה לדוד עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם לאו למימרא דלא הי' לדוד דין מלך בעוד שאול קיים אלא מלתא בעלמא קא"ל דכיון דלא יצא טבעך בעולם ועדיין אין הכל יודעין שאתה נמשח כבר למלך שהרי משחו בהסתר כדכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך לאמר לזבוח לה' באתי שלא למשוח מלך מפני אימת שאול ואם תהרוג את נבל יאמרו עליך שאתה רוצח כמו שאמר' שם בחידושי' ואפ"ת דמ"מ שאול נמי אכתי דין מלך עליו אפילו אחר משיחת דוד מ"מ אין בה מלכות שלימה כיון דכבר יש צרתה בצידה:

12 דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה וליכא להקשות הא דדרשינן בספ"ה דשבת דף נ"ו ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עלי' אף אוריה החתי א"א נענש עליו מ"ט מורד במלכות הוה דא"ל ואדוני יואב וכו' והא דתניא בפ"ב דקדושין דף מ"ג האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון ומפרש הגמרא בלישנא בתרא דלשמאי נמי א"ל דאין שליח לד"ע ושאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת ואידך הרי לך כחרב ב"ע וכו' וכדדרשינן לה בפ"ה דשבת. א"כ ר"ה דלית ליה הא דרשא דמה חרב ב"ע כו' כשמאי ס"ל דשולחיו חייב וזה תימה דשביק רבנן ועביד כשמאי ולק"מ דהא בתחלה ר"ל הגמרא דפליגי ביש שליח לד"ע ואח"כ קאמר דכ"ע אין שליח לדבר עבירה ומאי חייב דקאמר שמאי חייב בדיני שמים ולת"ק נמי חייב בד"ש אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו והשתא א"ל דלרב הונא נמי בד"ש פליגי ואפי' ת"ק דפטר מ"מ מודה דינא זוטא חייב בד"ש וכ"ת א"כ מאי קאמר דוד בשתים ולא עלתה לו הא ב' אלה דדוד ע"י שליח היה דאוריה וכן דהסתה היה ע"י שליח ששלח את יואב למנות את ישראל כדכתיב בסוף ספר שמואל ולא דמי לשל שאול שהוא בעצמו עבר על ציווי המקום במעשה דאגג י"ל דמשמע להגמרא דמ"מ אלו ב' של דוד ביחד אע"פ שהיו ע"י שליח שקולין וחמורין מא' של שאול אע"פ שהיה על ידי עצמו:

13 הא איכא נמי מעשה דבת שבע. ק"ל דלמא ס"ל לר"ה כי הא דדריש התם ספ"ה דשבת ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו וי"ל דהא דמפרש דוד בשתים דאוריה ודהסתה לאו ר"ה קאמר לה אלא סתמא דגמרא מפרש להני שתים דר"ה בהכי והשתא פריך שפיר הא איכא מעשה דבת שבע ומנ"ל דא' משתי אלה דר"ה הוא דאוריה דלמא בדאוריה ס"ל לר"ה כדמ"ד התם דלא חטא דכתיב ואותו הרגת בחרב ב"ע שאין אתה נענש עליו ומעשה דב"ש חד מהן ומשני אפי' את"ל דחטא התם איפרעו מיניה. עוד י"ל דמאי נינהו דאוריה ודהסתה ר"ה גופי' קא"ל ומ"מ לק"מ דכיון דבחד קרא נאמר אותו הרגת בחרב ב"ע ואת אשתו לקחת לך לאשה אי אפשר למדרש הני תרתי חדא לזכות וחדא לחובה אלא או שניהם לזכות או שניהם לחובה וכיון דהא דאוריה דחשבת לה בשתים דדוד דרשת לה לחובה ע"כ סיפא דקרא דואת אשתו לקחת לך לאשה בע"כ אי אפשר למידרשיה לזכות אלא לחובה והשתא פריך שפיר והאיכא נמי מעשה דב"ש. ותי' זה נ"ל עיקר דאלו לתי' א' דההיא דאוריה ודהסתה הגמ' מפרש לה ולא ר"ה קאמר לה מאי משני התם איפרעו מיני' הא למ"ד לא חטא בדב"ש אע"ג דכתיב בה הכבשה ישלם ארבעה אפ"ה בע"כ ההוא דילד ואינך דחשיב על ד"א היה אכתי תקשה מנ"ל להגמרא דשל אוריה הוא א' משתי אלה דר"ה הא בסמוך פריך והא אמר רב קיבל דוד לשה"ר ומשני כשמואל דאמר לא קיבל ומנ"ל הא דלמא ר"ה ס"ל כרב ואפיק הא דאוריה ועייל הא דרב אלא ודאי מאי נינהו דאוריה ודהסתה ר"ה עצמו הוא דקאמר לה:

14 ילד אמנון תמר פי' שעינה אמנון את תמר ונ"ל דלא דק לחשבן כסדרן דהא ההיא מעשה דעינוי דתמר היה קודם הריגת אמנון דהא מפני שעינה הרגו אבשלום אח"כ כדכתיב בקרא מ"מ ק"ל הא אמרינן בפרק כה"ג דף כ"א תמר בת יפת תואר היתה שנאמר דבר נא אל המלך וכו' ואי סלקא דעתך בת נישואין אחתיה מי הוי שריא ליה והקשו התוס' מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין דף כ"ב והבאתה אל תוך ביתך שלא ילחצנה במלחמה ופי' רש"י דאפילו ביאה ראשונה אסור במלחמה עד לאחר כל המעשים כולן א"כ ולד יפ"ת אין זה ולד נכרית דולדה כמוה אלא ולד גיורת ואכתי תקשי אחתיה מי הוי שריא ליה ותירצו דתמר לא היתה בת דוד דאמה כבר היתה מעוברת ממנה כשבאתה למלחמה והא דכתיב כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים מתוך שגדלה בביתו של דוד קרי לה בת מלך והשתא תקשה מאי קאמר הכא ואת הכבשה ישלם ארבעה נתקיים בהא דתמר שהי' א' מן הד' הא כיון דלא היתה בתו אין זה תשלומין כלל וצ"ל אע"ג שלא היתה בתו ממש אפ"ה כיון שהיה מחבבה כ"כ עד שהכתוב קראה בת מלך לענין פירעון נמי כבת חשיב לה דנצטער בצערה כ"כ כאלו היתה בתו ממש: