גבורת ארי על יומא ו׳

« גבורת ארי על יומא ה׳ ×¢×´×‘ גבורת ארי על יומא ז׳ ×¢×´× »

1 יומא פתח ↗

אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא: אֲפִילּוּ תֵּימְרוּ רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בְּאַחַר אַחַר, אֲבָל בְּחַד אַחַר — מוֹדוּ לֵיהּ.

2 יומא פתח ↗

רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בּוֹעֵל נִדָּה כְּנִדָּה, דְּמַפְרְשִׁינַן לֵיהּ שָׁעָה אַחַת סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה.

3 יומא פתח ↗

מֵיתִיבִי: בַּעַל קֶרִי כְּמַגַּע שֶׁרֶץ, בּוֹעֵל נִדָּה כִּטְמֵא מֵת. מַאי לָאו לִטְבִילָה? לֹא, לְטוּמְאָתָן.

3 זבחים פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: נִיתַּז עַל בֶּגֶד טָמֵא, מַהוּ? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִדְּקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ הָכִי, שְׁמַע מִינַּהּ: הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְנִפְסְלָה – אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּיבּוּס. הָנֵי מִילֵּי בְּזֶה אַחַר זֶה, אֲבָל בְּבַת אַחַת לָא; אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? אֲמַר לֵיהּ: פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבָּנַן אַלִּיבָּא דְרַבָּה, וְכִדְקָא מְתָרֵיץ אַבָּיֵי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מֵי חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ – מְטַהֲרִין, שֶׁהֲרֵי נִדָּה מַזִּין עָלֶיהָ. וְאָמַר רַבָּה: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשִׁיטַת רַבִּי עֲקִיבָא רַבּוֹ אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: הַעֲבָרַת כְּלִי עַל גַּבֵּי מָקוֹם טָמֵא – כְּמוּנָּח דָּמֵי. דִּתְנַן: הָיָה עוֹמֵד חוּץ לַתַּנּוּר וְשֶׁרֶץ בַּתַּנּוּר, וְהוֹשִׁיט יָדוֹ לַחַלּוֹן וְנָטַל אֶת הַלָּגִין וְהֶעֱבִירוֹ עַל פִּי תַנּוּר – רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. וּבְהָא פְּלִיגִי – דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: כְּמוּנָּח דָּמֵי, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָאו כְּמוּנָּח דָּמֵי. וְאֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּהַזָּאָה שֶׁהֶעֱבִירָהּ עַל כְּלֵי חֶרֶס טָמֵא עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב טָמֵא – שֶׁהִיא טְהוֹרָה; שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא לְמַעְלָה כִּלְמַטָּה, אֶלָּא כְּזַיִת מִן הַמֵּת וּשְׁאָר כׇּל הַמַּאֲהִילִין. לְאֵיתוֹיֵי אֶבֶן הַמְנוּגַּעַת! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – לָאו כְּמוּנָּח דָּמֵי; וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יָנוּחַ, וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא גָּזְרִינַן. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּהַזָּאָה – כֵּיוָן דִּנְפַק נְפַק. וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבָּנַן בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר אַבָּיֵי: בְּדָנִין טוּמְאָה קְדוּמָה מִטּוּמְאָה שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָמִיפַּלְגִי – מָר סָבַר דָּנִין, וּמַר סָבַר אֵין דָּנִין. רָבָא אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין דָּנִין; וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּרַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר: הַזָּאָה צְרִיכָה שִׁיעוּר, וּמִצְטָרְפִין לְהַזָּאוֹת; וְרַבָּנַן סָבְרִי: הַזָּאָה אֵין צְרִיכָה שִׁיעוּר. חַטָּאת פְּסוּלָה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִדָּמָהּ״ – מִדַּם כְּשֵׁירָה וְלֹא מִדַּם פְּסוּלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְנִפְסְלָה – דָּמָהּ טָעוּן כִּיבּוּס, לֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְנִפְסְלָה – אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּיבּוּס. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּיבּוּס. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? כְּתִיב ״אֹתָהּ״, וּכְתִיב ״מִדָּמָהּ״ – חַד לְהֵיכָא דְּהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. וְרַבִּי עֲקִיבָא – ״אֹתָהּ״ פְּרָט לִתְרוּמָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים אֵין טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה – וְכׇל שֶׁכֵּן תְּרוּמָה. מַתְנִי׳ נִיתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד – אֵינוֹ טָעוּן כִּיבּוּס. מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְסוֹד – אֵינוֹ טָעוּן כִּיבּוּס. נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ – אֵין טָעוּן כִּיבּוּס. אֵין טָעוּן כִּיבּוּס אֶלָּא דָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי, וְרָאוּי לְהַזָּאָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל נִיתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד – יְהֵא טָעוּן כִּיבּוּס? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יִזֶּה״ – לֹא אָמַרְתִּי לָךְ אֶלָּא בְּרָאוּי לְהַזָּאָה. תַּנְיָא אִידַּךְ: יָכוֹל נִיתַּז מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְסוֹד יְהֵא טָעוּן כִּיבּוּס? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יִזֶּה״ – פְּרָט לָזֶה שֶׁכְּבָר הוּזָּה. נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה כּוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? מָה טַעַם קָאָמַר: מָה טַעַם נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ אֵין טָעוּן כִּיבּוּס – לְפִי שֶׁאֵין טָעוּן כִּיבּוּס אֶלָּא דָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָיה. רָאוּי לְהַזָּאָה – לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי קִיבֵּל פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָיה בִּכְלִי זֶה וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָיה בִּכְלִי זֶה. דְּתַנְיָא, רַבִּי חֲלַפְתָּא בַּר שָׁאוּל אוֹמֵר: קִידֵּשׁ פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָיה בִּכְלִי זֶה וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָיה בִּכְלִי זֶה – לֹא קִידֵּשׁ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּדָם מַהוּ? הִלְכְתָא הִיא, וּמֵהִלְכְתָא לָא גָּמְרִינַן; אוֹ דִלְמָא, הָתָם מַאי טַעְמָא – דִּכְתִיב ״וְטָבַל בַּמַּיִם״, הָכָא נָמֵי כְּתִיב ״וְטָבַל בַּדָּם״. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף בְּדָם – לֹא קִידֵּשׁ. אָמַר רָבָא, תַּנְיָא: ״וְטָבַל״ – וְלֹא מְסַפֵּג. ״בַּדָּם״ – עַד שֶׁיְּהֵא בַּדָּם שִׁיעוּר טְבִילָה מֵעִיקָּרוֹ. ״מִן הַדָּם״ – מִן הַדָּם שֶׁבָּעִנְיָן. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״בַּדָּם״; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל״, הֲוָה אָמֵינָא אַף עַל פִּי דְּלֵיכָּא שִׁיעוּר טְבִילָה מֵעִיקָּרוֹ; כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּדָּם״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּדָּם״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ מְסַפֵּג; כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל״. מִן הַדָּם שֶׁבְּעִנְיָן – לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רָבָא: לְמַעוֹטֵי שִׁירַיִים שֶׁבָּאֶצְבַּע. מְסַיַּיע לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שִׁירַיִים שֶׁבָּאֶצְבַּע – פְּסוּלִין. אֲמַר לֵיהּ רָבִין בַּר רַב אַדָּא לְרַב: אָמַר תַּלְמִידְךָ, אָמַר רַב עַמְרָם, תְּנֵינָא: הָיָה מַזֶּה וְנִיתְּזָה הַזָּאָה מִיָּדוֹ – עַד שֶׁלֹּא הִזָּה, טָעוּן כִּיבּוּס. מִשֶּׁהִזָּה, אֵין טָעוּן כִּיבּוּס. מַאי, לָאו הָכִי קָאָמַר: עַד שֶׁלֹּא גָּמַר מִלְּהַזּוֹת – טָעוּן כִּיבּוּס, מִשֶּׁגָּמַר לְהַזּוֹת – אֵין טָעוּן כִּיבּוּס? לָא; הָכִי קָאָמַר: עַד שֶׁלֹּא יָצְתָה הַזָּאָה מִיָּדוֹ – טָעוּן כִּיבּוּס, מִשֶּׁיָּצְתָה הַזָּאָה מִיָּדוֹ – אֵין טָעוּן כִּיבּוּס. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: גָּמַר מִלְּהַזּוֹת – מְקַנֵּחַ יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. גָּמַר אִין, לֹא גָּמַר לָא! אֲמַר לֵיהּ: גָּמַר – מְקַנֵּחַ יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה, לֹא גָּמַר – מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ. בִּשְׁלָמָא גָּמַר – מְקַנֵּחַ יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו״. אֶלָּא אֶצְבָּעוֹ – בְּמַאי מְקַנֵּחַ? אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׂפַת מִזְרָק, כְּדִכְתִיב: ״כְּפוֹרֵי זָהָב״. מַתְנִי׳ נִיתַּז עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הוּפְשַׁט – אֵינוֹ טָעוּן כִּיבּוּס, מִשֶּׁהוּפְשַׁט – טָעוּן כִּיבּוּס. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁהוּפְשַׁט; אֵינוֹ טָעוּן כִּיבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טוּמְאָה, וְרָאוּי לְכִיבּוּס. אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק וְאֶחָד הָעוֹר – טְעוּנִין כִּיבּוּס; וְהַכִּיבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחוֹשֶׁת בִּמְקוֹם קָדוֹשׁ. זֶה חוֹמֶר בְּחַטָּאת מִקׇּדְשֵׁי קָדָשִׁים. גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בֶּגֶד״ – אֵין לִי אֶלָּא בֶּגֶד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת עוֹר מִשֶּׁהוּפְשַׁט? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה עוֹר עַד שֶׁלֹּא הוּפְשַׁט? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בֶּגֶד״ – מָה בֶּגֶד הָרָאוּי לְקַבֵּל טוּמְאָה, אַף כֹּל הָרָאוּי לְקַבֵּל טוּמְאָה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״בֶּגֶד״ – אֵין לִי אֶלָּא בֶּגֶד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שַׂק

4 יומא פתח ↗

לָא, לְעוֹלָם לְטוּמְאָתָן, סֵיפָא אִצְטְרִיכָא לֵיהּ: אֶלָּא שֶׁחָמוּר מִמֶּנּוּ בּוֹעֵל נִדָּה, שֶׁמְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בְּטוּמְאָה קַלָּה, לְטַמֵּא אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין.

5 יומא פתח ↗

וְעַד שֶׁאַתָּה מַפְרִישׁוֹ מִטּוּמְאַת בֵּיתוֹ, הַפְרִישֵׁהוּ מִטּוּמְאַת הַמֵּת! אָמַר רַב תַּחְלִיפָא אֲבוּהּ דְּרַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת: טוּמְאַת הַמֵּת הוּתְּרָה הִיא בְּצִיבּוּר.

6 תוספות על יומא פתח ↗

ורבי יוסי סבר טומאה היתר היא בציבור - תימה לי א"כ גבי פרה אמאי סגי בג' ובשביעי הא לאו קרבן ציבור היא לדחות שבת וטומאה וי"ל דכיון דטבול יום כשר בפרה דכתיב במדבר י״ט:י״ט והזה הטהור דאמרת טהור כל דהו אם כן מהתם נמי נכשיר כהן השורף הפרה בלא הזאה כלל כיון דלא ברור לן דנטמא והוא הדין דאפילו שלישי ושביעי לא בעי אלא מעלה בעלמא:

7 יומא פתח ↗

רָבִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא טוּמְאַת הַמֵּת דְּחוּיָה הִיא בְּצִבּוּר. טוּמְאַת הַמֵּת לָא שְׁכִיחָא, טוּמְאַת בֵּיתוֹ שְׁכִיחָא.

8 באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש פתח ↗

היו מקצת בית אב כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ק דיומא קיזו' ע"ב. רב ששת ורב נחמן ר"ש אמר טומאת מת דחויה היא בציבור. ור"נ אמר היתר הוא בציבור ומסיק התם היכא דאי באו טמאים וטהורים בההוא בית אב כ"ע ל"פ דטהורים עבדו, טמאים לא עבדו. כ"פ לאהדורי ולאיתויי טהורים מבית אב אחרינא. ר"נ אמר היתר הוא ולא מהדרינן, ר"ש אמר דחויה היא ומהדרינן. ובודאי דה"ה למשמרה אחרת. קיחע' מהרש"א מהד"ב ב"ק ק"י ע"א בזה. ושם רצו להעמיד פלוגתא דר"י ור"מ בפלוגתא דר"נ ור"ש ודחו ותסברא דסבר ר' יוסי היתר הוא בציבור וכו' אלא הני תנאי תרוייהו סברי דחויה היא בציבור. ובפ' כיצד צולין סבר ר"ח דחויה היא ורב יצחק סבר נמי התם הכי ובאותו פרק ג"כ קיטפסחים פ' ע"א. נחלקו ר"ה ורב אדא בר אהבה אם יש תשלומין לפסח הבא בטומאה אם לאו. ובעי לאוקמי פלוגתייהו אם טומאה דחויה או הותרה. ואסיקו דכ"ע דחויה היא. ואמרינן נמי התם קכשם ע"ז ע"א. סברוה דכ"ע דחויה היא ובעי ציץ לרצויי. דליכא תנא דשמעת לי' הותרה אלא ר"י כו' והלכה רווחת הוא בדוכתי טובא שטומאה דחויה היא בעת הדוחק ולא הותרה לומר שלא נצטרך לחזר אחר טהורים אלא מחזירין: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' כ"ז מבואר כיון דקי"ל טומאה דחויה בציבור. לא דחינן לה אלא בזמן דרוב כהנים טמאים. וא"ת כיון דטומאה דחויה היא ולא הותרה אפי' היכא דרוב כהנים טמאים יעשו אותו המיעוט הטהורים. ובשלמא היכא דהוי מיעוטא דמיעוטא שלא היו מספיקין להקריב כל הקרבנות הקבוע להם זמן ניחא אבל אם המעט הטהורים מספיקין למה לא יעשו אותה בטהרה. קכאע' גבורת ארי יומא ו' ע"ב מש"כ בזה. וי"ל דקי"ל בכל דוכתי רובו ככולו דכתיב הגוי כלו. קכבע' ע"ז ל"ו ע"א. ולפיכך חשבינן כאלו כל הכהנים טמאים ויעשו בטומאה קכגע' ברדב"ז לעיל הלכה י"א ובמ"ש שם בהערה ק"ב יעוש"ה. אמנם קצת צ"ע מלשון הרמב"ם פ"ד מכלי המקדש ה"ט וז"ל היה טמא בקרבן ציבור "וכל" הכהנים טמאים כו' יעו"ש. ויתעסקו בו הטמאים כאחת. ומ"מ אם היו כהנים טהורים סמוך לירושלים שהיו יכולים לבא ולא יעבור זמן הקרבן הרי הם מצטרפין. ואם הם הרוב לא יעשו בטומאה. כיון שטומאה דחויה היא מהדרינן שיעשו בטהרה כל מה שאפשר:

9 יומא פתח ↗

הֵיכָא דְּאִיכָּא טְמֵאִין וּטְהוֹרִין בְּהָהוּא בֵּית אָב — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּטְהוֹרִין עָבְדִי, טְמֵאִין לָא עָבְדִי. כִּי פְּלִיגִי לְאַהְדּוֹרֵי וּלְאֵתוֹיֵי טְהוֹרִין מִבֵּית אָב אַחֲרִינָא.

1 כמאן כר"ע ק"ל הא בנמצא על שלה איכא ג' זמנים אותיום טמא ודאי בכדי שתרד מן המטה ותדיח את פני' טמא ספק ובאחר זמן זה פליגי ר"ע ורבנן והכי תנן בפ"ב דנדה דף י"ד ואם כן מאי ס"ד דרבנן אלו דחיישינן לתמצא ספק נדה לאחר זה ור"ע היא ולא חיישינן לספק נדה בתוך כדי שתרד וי"ל דהני רבנן סבירא להו כרבינא בסמוך דאהא דפריך ועד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת המת וקא משני טומאת ביתו שכיחא טומאת מת לא שכיחא וקס"ד דטומאת ביתו קודם לאחר זמן נמי לא שכיח ודמי לטומאת המת דלא חיישינן לה ור"ח שני לה דבחד אחר נמי שכיח ולא דמי לטומאת מת א"כ לר"ח דס"ל נמי דחד אחר לא שכיח ודמי בזה לטומאת מת ואפ"ה חיישינן לי' והא דלא חיישינן לטומאת מת ס"ל כרבא דשני זאת אומרת טומאה הותרה בציבור ואע"ג דר"ח קאמר לקמן דמתני' דתנן לקמן כל ז' ימים הוא זורק את הדם דלא כר"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו דאי ר"ע היכי עביד עבודה ואי ר"ח כרבא ס"ל דלתנא דידן טומאה הותרה בציבור אין צריך הזאה כלל כדאמ' לקמן אי ס"ל לר"י דאמר מזין עליו ג' וז' טומאה הותרה בצבור הזאה כלל למה לי י"ל כמו שפרשתי למעלה הנ"מ למאן דיליף מסיני והזאה מעלה בעלמא היא משום ספק טומאת מת ומש"ה למאן דאמר הותרה אין צריך הזאה כלל אבל למאן דיליף ממילואים בע"כ צריך הזאה כל שבעה ימים מן התורה מגזה"כ מש"ה ר"י דאמר אין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד בע"כ לא יליף ממילואים אלא מסיניוהזאה מעלה בעלמא ומשום ספק טומאת מת ואי ס"ד דס"ל הותרה הזאה כלל ל"ל אבל ר"ע ע"כ לא יליף לי' מסיני דהא אמר לעיל ויכסהו הענן להר ולא למשה ובודאי לא פליג אהא דפרישה ז' ימים דכ"ע מודו בהא ולא מצינו מאן דפליג אזה וע"כ פרישה לר"ע ממילואים נפקא לי' וממילא כמו התם צריך הזאה כל ז' ימים מן התורה דנכנסו מים תחת דם ותקשה האיך עובד עבודה לר"ע הא נטמא בהזאתו:

2 דמפרישין לי' שעה א' סמוך לשקיעת החמה ק"ל הא תניא לעיל בין כה"ג דיוה"כ בין כהן השורף את הפרה מפרישין אותו ז' ימים קודם ואחד זה ואחד זה מזין עליו ומשמע דהאי ומזין כל ז' קאי אהני ז' ימי הפרישה דסליק מיני' דמיירי מהני ז' ימים שלימים ואותו שעה א' סמוך לשקה"ח אינו מן חשבון ז' ימים הללו והא לקמן אמרינן דהזאות א' ב' ג' משום ספיקא דשמא יום ג' לטומאה הן ואפי' ליום ג' חיישינן שמא שעה א' קודם פרישתו נטמא וכן ה' ו' ז' שמא יום ז' הן אבל יום ד' לא צריך הזאה דלא בג' איכא לספוקי פי' דהא משפירש לא נגע במת ולא בז' איכא לספוקי פי' שאם הוא ז' לטומאתו יום א' לפני פרישתו ג' הוי והא לא הוזה בו והזאה ג' בלא ז' וכן ז' בלא ג' אינו כלום והשתא אם איתא דפירש שעה א' ביום הקדום לז' ימי הפרישה וההזאה א"כ יום ג' למנין ז' ימי הפרישה וההזאה למה לי להזות עליו דבג' ליכא לספוקי דמשפירש שעה א' קודם ז' ימי הפרישה הא לא נגע ובז' נמי שכנגדו לא דא"כ לא הוזה בג' וכן ביום ז' לפרישה נמי הזאה ל"ל מה"ט גופי' דהא משפירש לא נגע ועוד כיון דבג' לא הוזה אין הזאת ז' בלא ג' כלום וה"נ יום ד' לחשבון ז' ימי הפרישה והזאה נמי אין צריך הזאה דהא יום ד' זה ליכא לספוקי לא בג' ולא בז' וכדאמרן ולא נשתיירו מז' ימי הפרישה להזאה אלא. ד' ימים לבד ואיך אמר ומזין עליו כל שבעה ימים כיון שחסרו כמעט מחצה מן הז' ימים שאין צריכין הזאה כלל ואע"ג דאמ' לקמן דהזאה שבות ואין דוחה שבת והני ז' ימים לבד משבת ויום ד' ואפ"ה קרי לי' ז' ימים היינו בדלא חסרו אלא ב' ימים לחוד אבל בדחסרו ג' ימים שהוא קרוב למחצה לא מסתבר לקרוא להנותר כל ז' ימים ועוד דמעיקרא לא דמי דמשום שבת ויום ד' משכחת לי' לפעמים שאינו חסר אלא יום א' מז' ימי הזאה כשחל יום רביעי לפרישה בשבת ואפי' חל בחול אין יום השבת קבוע לחשבון ז' ימי הפרישה אלא פעמים ביום זה לפרישה פעמים ביום אחר וכיון דאינו מחוסר יום קבוע מז' שייך משום דידי' למתני מזין עליו כל ז' ימים כלומר שנמשך משך זמן הזאות ז' ימים אע"ג דאי אפשר לז' ימים בלא שבת מ"מ אין מבטל יום קבוע מז' ימים הללו בכל שנה בשוה אבל להאי שינויא דר"ש הני ג' ימים דאמרן קבועין הן שבטילין לעולם מהזאה בכל שנה ושנה ועוד אי משום דלפעמים נחסרו ע"י שבת מן הזאה דז' ימי פרישה הללו חשבת לחסרון אם כן רוב פעמים לא משכחת לי' לימי הזאה אלא שני ימים לחוד דבחל יום א' מימי הפרישה בשבת בטלה יום שכנגדו נמי מהזאה דהזאת ז' בלי ג' אינה כלום וכן בחל יום ב' בשבת בטלה הזאה של יום שכנגדו מהאי טעמא וה"נ בחל יום ה' או יום ו' מז' ימי פרישה בשבת בטלה הזאה מיום א' או ב' שכנגדם דהזאת ג' בלי ז' שכנגדם אינה כלום נמצא באותן שנים בטלין ה' ימים של הזאה בז' ימי פרישה יום שבת ויום ג' וז' שכנגדו ואותן ג' ימים הקבועין ועומדין לעולם לשנויא דר"ש אין בהם הזאה ולא משכחת לה להזאה אפי' בד' ימי פרישה אלא במיעוט שנים בחל שבת באחד מג' ימים אלו שהן ג' ד' וז' לז"י פרישה אבל לשנויא דר"ח לעולם אינו חסר אלא ג' ימים יום ד' לפרישה הקבוע לעולם ויום שבת ושכנגדו בחל בשאר ימי הפרישה ובחל ד' בשבת אינו נחסר אלא יום א' לבד אבל לר"ש רוב פעמים חסרו ה' וכדפי' ואע"ג דמפרישין דפרה לק"מ דכיון דטבול יום כשר בפרה אין צריך להפרישו שעה א' קודם שקה"ח אפי' לר"ש ואי משום טומאת ביתו יטבול ביום השריפה דס"ל כר"י דקידוש ידים ורגלים בפרה בחוץ סגי וכמ"ש לעיל ועוד כיון דפרה בדידן תליא ולא בקביעא דירחא מפרישינן לי' בימים שאין ימי הזאה בטלין כדאמר רבא לקמן אבל מפרישת יוה"כ דלאו בדידן תליא אלא בקביעא דירחא קשיא ואפילו למ"ד דלא מיקלע תרי שבתי בהדדי שבת ויוה"כ וגם משום דלא מיקלע יום ערבה בשבת דחינן לר"ה בחל ביום א' כדאמרינן בפ"ה דסוכה ובפ' כל כתבי דמש"ה לא אד"ו ר"ה ואי אפשר לד' בתשרי שהוא יום ב' מז' ימי פרישה לחול בשבת וכן לז' שהוא ערב יוה"כ א"א לחול בשבת מ"מ הרבה פעמים לא משכחת לה להזאת כה"ג דיוה"כ אלא ב' ימים לחוד וי"ל למאי דפי' לעיל דלמאן דגמר לפרישה ממילואים בע"כ צריך הזאה כל ז' ימים מה"ת ולאו משום ספק טומאת מת אלא משום גזה"כ ואפי' בד' צריך הזאה מה"ט אע"ג דליכא לספוקי בי' לא בג' ולא בז' והא דתלי ריב"ח להזאה משום ספק ט"מ היינו משום דס"ל כמאן דננמר לפרישה מסיני והזאה מעלה בעלמא היא ומשום ספק ט"מ א"נ ס"ל כר"י דמתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה"כ והעיקר פרישה דפרה והזאותיו אינו אלא מעלה בעלמא ועלה קאמר א' שמא ג' וכו' ומסיק דד' א"צ הזאה אבל ר"ש ס"ל או כמאן דמתני תרתי ופרה ויוה"כ נפקא לי' ממילואים וצריך הזאה כל ז' ימי פרישה מגזה"כ ואפילו תאמר דס"ל כמאן דמתני חדא ופרה מעלה בעלמא איכא למימר הא דקאמר דמפרישין אותו קודם שקיעת החמה איוה"כ לחוד קאי אבל דפרה א"צ להפרישו קודם מטעמא דפירשתי לעיל כיון דט"י כשר בפרה והשתא ניחא הכל:

3 בעל קרי כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילה פרש"י לטבול ביום טומאתו כדא' בפסחים דף ס"ז בועל נדה כט"מ לטבול ביום ז' אלמא טובל ביום וק"ל כי משני לטומאתו פריך טומאתו בהדיא כתיב אלא לאו לטבילתן הא אפי' אי מוקמת לטבילתן נמי הא תקשה רישא דבעל קרי כמגע שרץ לטבול ביום טומאתו נמי הא בהדיא כתיב בהו והכי פריך להדיא שם בפ"ו דפסחים דאמר ר"י ב"ק משתלח חוץ לב' מחנות ופריך מהא דב"ק כמגע שרץ מאי לאו למחנותן לא לטומאתן ופריך טומאתן האי טומאת ערב כתיב בי' והאי וכו' אלא לאו למחנותן וי"ל דהתם כי פריך לר"י מהא רישא דב"ק אכתי לא מייתי להא סיפא דבועל נדה כט"מ ולא אדעתי' עלה לכך הוי קשה לי' טומאתן בהדיא כתיב אבל הכא דמייתי רישא וסיפא ומקשה מסיפא ניחא דאי אמרת לטבילה תני רישא דב"ק אע"ג דבהדיא כתיב אטו סיפא דבועל נדה כט"מ וטובל ביום דקמ"ל טובא דבועל נדה אינו כנדה והא אמרינן בזבחים דף צ"ג אמרי במערבא תני רישא דלא צריך משום סיפא. ועל מאי דפרש"י לא לטומאתן ב"ק כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון לטומאה ק"ל למה לו להזכיר דב"ק ראשון וב"נ אב היה לו לפרש זה טומאת ערב וזה טומאת שבעה וצ"ל משום דקשה לי' ל"ל למיתלא לב"ק במגע שרץ לטומאת ערב הא טומאת ערב בב"ק גופי' כתיב כמו בשרץ מש"ה פירש דלענין ראשון לטומאה נמי איירי והא במגע שרץ מלתא דפשיטא דשרץ הוי אב והנוגע בו הוי ראשון כמו נוגע בכל אבות הטומאה אבל ב"ק לאו מלתא דפשיטא דאינו אלא ראשון כנוגע באב די"ל דשאני דהואיל ורואה הוי הוא עצמו אב וכדאמ' רפ"ב דנדה דף כ"ב למימרא דנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה אלמא דקא ס"ד דרואה הוי קמ"ל התנא ב"ק כמגע שרץ דאינו אלא ראשון והשתא תלה דלא פשיטא בדפשיטא וכ"ת למה תלה בועל נדה בט"מ למאי דמשני לטומאתן הא טומאת ז' בגופי' כתיב גבי בועל נדה כמו בטמא מת וי"ל משום דבעי למתני סיפא אלא שחמור ממנו בועל נדה מט"מ שמטמא משכב וכו' א"כ אגב רישא שתלה ב"ק במגע שרץ תלה בסיפא ב"נ בט"מ אע"ג דלא צריך וה"נ צ"ל למאי דס"ד לטבילתן דאלו טובלין בו ביום ואלו ביום ז' דהשתא סיפא ניחא בועל נדה כט"מ דאינו כנדה וטובל ביום כט"מ דכתיב גבי' להדיא דטובל ביום אבל רישא ל"ל דתלה ב"ק בטמא שרץ לענין טובל ביום וטומאת ערב הא הני גם בב"ק גופי' נמי בהדיא כתיב אע"כ משום סיפא דבועל נדה דתלי' לי' בט"מ דצריכא תלה נמי ב"ק במגע שרץ ברישא אע"ג דלא צריכא זהו מה שנ"ל ע"ד שיטת רש"י. מ"מ אכתי ק"ל לפ"ז כיון דלמאי דס"ד לטבילתן היינו שאלו טובלין בו ביום ואלו ביום ז' בע"כ בבא דרישא לא צריכא כלל דטבילה בו ביום בהדיא כתיב בי' בין בב"ק בין במגע שרץ כדפריך בפ"ו דפסחים ולא תני לי' לגמרי אלא משום בבא דסיפא דב"נ כט"מ דקמ"ל דב"נ אינו כנדה וכדפי' והא כי משני לטומאתן לפ"ז בבא דרישא משנה צריכא היא דקמ"ל ב"ק נוגע הוי כמ"ש ולא רואה כדפי' א"כ מאי ק"ל כדמשני לטומאתן בהדיא כתיב בי' דלמא אגב רישא דב"ח דצריכא תני נמי סיפא דב"נ דל"צ דהשתא למאי דר"ל לטבילתן רישא ל"צ ואפ"ה ניחא לי' דתני לה משום סיפא כ"ש למאי דמשני לטומאתן דהשתא רישא צריכא וסיפא ל"צ דטפי ניחא למימר דתני סיפא דל"צ משום רישא דצריכא כדאמ' בההי' דפ"ט דזבחים בשלמא סיפא אטו רישא תני אלא רישא אטו סיפא מי תני אין אמרי במערבא תני רישא וכו' והשתא סברת המקשה הוא כלפי לייא דפריך טומאתן בהדיא כתיב אלא טבילתן דטבילתן דתני רישא משום סיפא ניחא לי' וטומאתן סיפא משום רישא לא נ"ל ועוד אני תמה על רש"י כיון דנזכר ההיא דפ"ו דפסחים אמאי לא מפרש להא בבא דרישא דב"ק כמו דמוקי לה התם במסקנא לטומאתן והא קמ"ל דב"ק כמגע שרץ מה מ"ש מטמא באונס אף ב"ק מטמא באונס ולי נראה לפרש סוגיא דהכא כדהתם בין למאי דס"ד לטבילתן בין למאי דמשני דבבא דסיפא דב"נ כט"מ לטומאתן דטמאים שבעה הך בבא דרישא דב"ק כמגע שרץ לענין טומאת אונס מתניא ומשנה צריכא היא ועוד אני אומר דבין הא דפריך התם ארישא הא טומאת ערב כתיב בי' ובין הא דפריך הכא האי טומאת ז' כתיב בי' לאו משום משנה שאינה צריכא קא קשיא ליה דכיון דקרא כתיב מתניתין מאי קמ"ל דהא ודאי לאו קושיא היא דדרך התנא לשנות מה שכתוב בהדיא וכמ"ש התוס' והמפרשים ספ"ק דיבמות דף מ"ט דתנן אשתו שמתה מותר באחותה יבמתו שמתה מותר באחותה ואמר ר"י עלה בגמ' כאן שנה רבי משנה שאינה צריכא כיון דעלי' בחייה כתיב בהדיא זיל קרי בי רב הוא כן פרש"י התם והקשו עליו דבכל מקום שונה התנא מה שנאמר בפירוש בפסוק ופירשו דיבמתו הוי משנה שאינה צריכא דכיון דתני אשתו כ"ש יבמתו אלא הכי פירושו כיון דבב"ק טומאת ערב בהדיא כתיב כמו גבי מגע שרץ וכן טומאת ז' בהדיא כתיב גבי בועל נדה כמו גבי טמא מת מאי אולמא דהני מהני למיתלי בעל קרי במגע שרץ ולבועל נדה בטמא מת והיינו הא דמשני התם הא קמ"ל הא דתלי ב"ק במ"ש לטמא באונס כמותו דבמגע שרץ פשיטא לן דאין לחלק בין אונס לרצון אבל ב"ק סד"א דאין מטמא באונס או משום דאיתקש ב"ק לזב דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זב אינו מטמא באונס דכתיב מבשרו אבל לא באונס אף ב"ק כן קמ"ל דמטמא באונס כמ"ש וכן הא דפריך טומאת ז' בהדיא כתיב בב"נ ובט"מ ולמה ליה למיתלי ב"נ בט"מ ומשני התם למחנותן פי' שב"נ מותר במחנה לויה כט"מ דנ"ל מקרא דמותר דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו כדא' התם אף ב"נ כן מותר ומש"ה תלי לי' לב"נ דלא כתיב גבי' בט"מ דכתיב גבי' והכא משני סיפא איצטריך לי' אלא שחמור ממנו ב"נ וכיון שרוצה לאשמועינן דב"נ חמור מט"מ להכי תלה ברישא ב"נ בט"מ לטומאתן כלומר אע"ג דשווין הן לענין טומאה כזה כן זה טומאת ז' הן אפ"ה לענין משכב ב"נ חמור מט"מ:

4 לא לעולם לטומאתן סיפא איצטריך לי' פי' אבל לטבילתן אינם שוין דבועל נדה כנדה כרב שימי וק"ל א"כ אמאי לא תנן דב"נ חמיר בהא נמי מט"מ דזה טובל ביום ז' וב"נ אינו טובל אלא עד הלילה כנדה עצמה וי"ל דתנא לא חשיב בלטומאתן אלא מה שבעיקר טומאה לחוד ששניהם טומאת ז' ושב"נ חמור מט"מ שמטמא משכב אבל מטבילתן לא מיירי ובהכי ניחא לי הא דלא משני הכא דב"נ כט"מ איירי מלמחנותן כדמשני התם בפ"ו דפסחים משום דהכא אליבא דרב שימי קיימינן דבועל נדה כנדה וחמור מט"מ לטבילתו ואם איתא הא דב"נ כט"מ למחנותן איירי ולא מטומאתן וסיפא אלא שחמור ממנו לענין משכב לטומאתן איירי אלמא נקט תנא למילתי' בתרי גווני אכתי תקשה לר' שימי אם איתא דבועל נדה לענין טבילה כנדה ובהא נמי חמור מט"מ הו"ל למיתני הא חומרא נמי בסיפא אלא שחמור ממנו ב"נ לטבילה כיון דתנא לאו מטומאה לחוד איירי אלא ממחנותן נמי לפיכך מוקי דלא איירי אלא מטומאה לחוד אבל התם לפי המסקנא קאי דאיתותב ר"ש וב"נ אינו כנדה וקיל כט"מ בהא דטובל ביום ומעתה אין כאן חומר בב"נ מט"מ אלא בהא דמשכב לחוד נ"ל טפי לאוקמי הא דב"נ כט"מ למחנותן דהשתא קמ"ל בהא גופי' מלתא חדתא מלאוקמי סיפא איצטריך ליה ורישא לא קמ"ל מידי ובהכי ניחא לי ולק"מ מה שהקשו התוס' מאי שנא הכא דמשני סיפא איצטריך ליה והתם משני למרנותן דלא ק"מ כדפרשתי והתוס' בשמעתין תירצו זאת בתירוץ דחוק ורחוק והנכון כדפירשנו:

5 ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת פרש"י ולא יהיה כל אדם נכנסים ויוצאים אצלו שמא ימות מת עליו ק"ל הא הת"ק דמתניתין לא חייש למיתה כדמפרש בגמ' לקמן מיתה לא שכיח מש"ה לא חייש שמא תמות אשתו ואין צריך לתקן לו אשה אחרת ואי אדר"י פריך דחייש לשמא תמות אשתו ואפ"ה לא פליג ארישא דמפרישין אותו מביתו לחוד דהיינו מאשתו ולא מכל אדם ולא חייש לטמא מת א"כ מאי זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור דקאמר רבא הא בהדיא ס"ל לר"י הכי לקמן דקאמר הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה היא בצבור ול"ל לרבא לאתויי הא מדיוקא ועוד האיך קאמר רבינא אדר"י אפילו תאמר דחוי' הוא הא שמעינן לר"י בהדיא דהותרה וי"ל דאליבא דת"ק נמי פריך שפיר דעד כאן לא חייש ת"ק למיתה אלא למיתה דיחיד דשמא תמות אשתו דהוי אדם פרטי אבל למיתה דרבים דשמא ימות א' מן הנכנסין אצלו ס"ד דרבא אי לאו דטומאת מת הותרה בצבור כיון דחייש לטומאת ביתו ראוי נמי לחוש לטומאת מת ורבינא אמר אפ"ת דחוי' אפ"ה ט"מ אפי' דרבים לא שכיח כטומאת ביתו וכה"ג מצינו בפ"י דב"ב דף קע"ג לנפילה דרבים חיישינן לנפילה דיחיד לא חיישינן והא דפריך לקמן בפ"ה דף נ"ו למאי דר"ל דה"ט דר"י דאמר לא היו שופרות לקיני חובה משום חטאת שמתו בעלי' ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ומאי קושיא הא האי דהשולח הו"ל מיתה דיחיד ומשום הכי לא חייש ליה משא"כ ההיא דשופרות הו"ל מיתה דרבים מש"ה חייש לה ואע"ג דר"י חייש במתניתין אף למיתה דיחיד דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו הא מפרש הגמרא פ"ב דסוכה דף ל"ד דמעלה עשו בכפרה דהא גבי עשה בהמה דופן לסוכה מכשיר ר"י התם ולא חייש לשמא תמות בהמה זו וזה יתבאר שם:

6 זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור. ק"ל תינח יוה"כ דדוחה שבת וטומאה דקביע לו זמן אבל שריפת פרה דלא קביע לו זמן ולא דחי' לשבת וטומאה תקשה הא עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מט"מ ואפי' למאי דפירשו התוס' לקמן דף ח' גבי הא דאמר ר"י זה וזה אין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד וס"ד דה"ט דר"י משום דטומאה הותרה בצבור ואע"ג דגבי פרה לא הותרה מ"מ כיון דטבול יום כשר בפרה ה"נ נכשיר כהן השורף אותה בלא הזאה כלל כיון דלא בריר לן שנטמא וה"נ דאפי' ג' וז' אין צריך אלא משום מעלה בעלמא מ"מ אכתי קשה אמאי לא עבדי נמי מעלה להפרישו מט"מ כמו שעשו מעלה גבי הזאה ולהפרישו מט"ב ובדוחק גדול יש לחלק ביניהם וי"ל דמשריפת פרה לק"מ די"ל אין הכי נמי דמפרישין אותו מט"מ ואין בני אדם נכנסין אצלו והא דקתני לעיל אין אחיו הכהנים נוגעים בו לאו למימרא דנכנסין אצלו מיהת אלא אפי' באקראי בעלמא מאבראי כשיוצא חוץ מלשכתו לשינה ולבהכ"ס בפגען בו אין נוגעין בו וכ"ת אי מפרישין אותו מכל אדם ל"ל דתני מפרישין אותו ז' ימים מביתו דהיינו מאשתו משום ט"ב תיפוק ליה דמפרישין אותו מכל אדם משום חשש ט"מ ואשתו נמי בכלל חששא זו י"ל דמביתו פורש כל ז' ימי פרישה מחשש ט"ב אבל מחשש ט"מ אין צריך לפרוש מכל אדם אלא ששה ימים לחוד ולא שבעה והיינו טעמא משום דע"י כשר בפרה ואיכא למ"ד דוקא טומאה דאותה פרשה דאיירי מט"מ וכיוצא בו אבל ט"י דבועל נדה דחמיר שמטמא משכב התחתון כעליון לא וכמ"ש לעיל בשם התוס' וי"ל דתנא דידן כוותי' ס"ל מש"ה משום חשש ט"מ אין צריך פרישה לשורף את הפרה אלא ששה ימים בלבד ויטבול ביום השרפה וישרפנה ט"י אבל משום. חשש ט"ב צריך קודם ז' ימים דאי אפשר לשרפה ט"י דב"נ אבל מיוה"כ פריך שפיר דהא ט"י דמת נמי לא הותר לו ואי ס"ד דצריך לפרוש מכל אדם משום חשש ט"מ א"כ בע"כ צריכה פרישה זו ז' ימים קודם יוה"כ כדי שלא יהיה ט"י ביוה"כ א"כ למה תנן מפרישין אותו מביתו ז' ימים הא מכל אדם נמי צריך פרישה מחשש ט"מ וביתו בכלל אלא ודאי אין צריך פרישה מחשש ט"מ והשתא פריך שפיר. מיהו למאי דפי' לעיל דליכא למ"ד דט"י דבועל נדה פסולבפרה ואפי' למ"ד ט"י דאותה פרשה דוקא היינו למעוטי ט"י דזב וכיוצא בו דטומאה יוצאת מגופו אבל ט"י דבועל נדה דאין טומאה יוצאת מגופו דמי לט"י דט"מ וכשר מהשתא אין לחלק בין ט"י של ט"מ לשל ט"ב ובתרווייהו מדינא בפרישת ששה סגי והא דמפרישין אותו בשריפת פרה ז' ימים מביתו בע"כ היינו טעמא או משום דט"י של תורה נהי דשרי מה"ת בפרה מ"מ מדרבנן אסור וכמש"ל בשם התוס' א"נ כמ"ד קידוש של פרה צריך להיות לפנים בעזרה ואי אפשר לט"י לקדש בעזרה וכמש"ל א"כ מדקתני מפרישין מביתו ז' ש"מ דמכל אדם א"צ להפרישו מחשש ט"מ דאי צריך היה צריך פרישה כל שבעה כמו מחשש ט"ב והשתא אכתי תקשה אליבא דרבא אמאי לא חייש לט"מ גבי שורף את הפרה וי"ל דאליבא דרבא צ"ל דודאי ס"ל כמאן דאמר קידוש פרה צריך להיות לפנים בעזרה מש"ה ט"י דט"ב אי אפשר בפרה כיון דקידוש שלה בפנים וא"א לט"י ליכנס בעזרה אבל ט"מ סגי בששה ימים ואי משום דט"י דט"מ נמי אינו נכנס לעזרה הא לרבא ס"ל האי תנא טומאת מת הותרה בציבור והא אמרינן לקמן לחד לישנא דר"נ דאפי' איכא טהורין בההיא בית אב עבדי נמי טמאים דכל ט"מ בציבור רחמנא שריא א"כ משום חשש ט"מ שפיר סגי בוי"ו ימים וישרפנה בט"י ואי משום קידוש דצריך פנים יקדש בפנים ויעבוד עבודת ציבור של אותו יום ותעלה לו קידוש זה לעבודת ציבור ולפרה אבל משום ט"ב ודאי צריך פרישה ז' כדי שיטבול יום קודם שריפתו דאלו ט"י דט"ב לא הותרה בציבור כלל א"כ אין לו תקנה לקדש בפנים לכך נקט מפרישין מביתו דמש"ה צריך פרישה כל ז' דאלו משום ט"מ בששה ימי פרישה סגי. מיהו ק"ל אשינויא דרבא דקאמר זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור הא אי דחוי' מפרישין אותו נמי מט"מ התינח במתניתין דלא תנן שהיו מזין עליו אבל בברייתא דלעיל דף ד' דיליף פרישה ממילואים לכה"ג ביוה"כ ולשורף את הפרה ותני בשניהם דמפרישין אותן מביתם וטעונין הזאה כל ז' ומדמצריך הזאה לכה"ג אלמא ס"ל טומאה דחויה בציבור דאי הותרה ל"ל הזאה כדאמר לקמן ותסברא אי ס"ל לר"י טומאה הותרה הזאה כלל ל"ל וכיון דע"כ ס"ל לתנא דברייתא דטומאה דחויה היא תקשה ליה עד שאתה מפרישו מט"ב הפרישהו מט"מ ומכאן יש ראיה למה שפי' לעיל דמאן דיליף פרישה ממילואים צריך הזאה מגזה"כ כמו התם דהא דאמר לעיל נכנסו מים תחת דם דרשה גמורה היא ולא אסמכתא ומש"ה אע"ג דס"ל טומאה הותרה מדאין מפרישין לכה"ג ביוה"כ מט"מ אפ"ה צריך הזאה כמו במילואים מגזה"כ ודלא כדבעי לפרש התם התוס' דאסמכתא בעלמא היא ועיקר הזאה אינו אלא משום מעלה ומחשש ספק ט"מ דא"כ תקשה הא דאמרן אלא ודאי כדפרשתי מ"מ אכתי ק"ל אשינויא דרבא דאמר לקמן אילים באילו של אהרן דאע"ג דקביע לי' זמן כיון דיחיד הוא לא הותרה טומאה אצלו אלא דחוי' לכ"ע ומהדרינן אטהרה א"כ אכתי תקשה ויפרישו מט"מ ומשום אילו של אהרן דיוה"כ דלכ"ע דחוי' אצלו מיהו בהא י"ל דאפי' לט"ב לא חייש אלא משום עיקר כפרה דיוה"כ אבל אילו דאין עיקר כפרת יוה"כ תלוי' בו לא חיישינן ליה מיהו אכתי ק"ל מפרו דקרוי לקמן פ"ג דף נ' קרבן יחיד לענין טומאה ועיקר כפרת יוה"כ תלוי' בו ואפילו של ישראל שמתכפרים בשעירים כדאמרינן בכולה מכילתין וכדתניא הפר מעכב את השעיר והא ה"ט כיון דיחיד הוא מהדרינן דקאמר גבי איל שייך נמי גבי פר ואכתי קשה יפרישו אותו מט"מ ומשום פרו ונ"ל דהא דאמרינן כיון דיחיד הוא מהדרינן אינו אלא מדרבנן אבל מה"ת כיון דקביע לו זמן הותרה וכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן לספק מט"מ וכן פירשו התוס' דהא דמהדרינן באילו למ"ד הותרה אינו אלא מדרבנן דהא אילו דדוחה שבת וטומאה נפקא לן ממועדו כמו קרבנות ציבור ובשמעתין הקשו אהא דאמר רבא ז"א טומאה הותרה ובפ"ג דזבחים דף ל"ג אמרינן מכלל דתרווייהו פי' אביי ורבא ס"ל טומאה דחויה היא ותירצו דהתם לענין פסח מיירי אע"ג דדמי לקרבן ציבור הואיל ואתי בכנופיא מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורים אפי' למ"ד טומאה הותרה בקרבן ציבור הבא בשותפות ודבריהם תמוהים בעיני דלפי תירוץ זה צריך לומר הא דס"ל לרבא התם דטומאה דחויה היא בפסח בע"כ היינו מן התורה דהא אמרינן לעולא דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה הא דמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל דמכניס ידיו לבהונות דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי לעשה דטבול יום במחנה לויה ואם איתא אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ומשני הואיל והותרה לצרעתו הותרה לקריו ואמר רב יוסף ש"מ קסבר עולא רובן ט"מ ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן ועושים פסח ואקשו לי' אביי מי דמי מצורע היתרא הוא הואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחוי' היא להא אידחו להא לא אידחו אמר לי' רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתרי להא לא אישתרי טומאה דחויה היא מה לי חד דיחוי מה לי שני דחויין ועלה מסיק הגמרא מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה בציבור והא רבא בא לקיים דברי ר"י דרובן ט"מ ונעשו זבין דאמרינן הואיל ועושין פסח מטעמא דבדיחוי אמרינן מה לי חד מה לי תרי ואי לרבא מה"ת הותרה בפסח איך עושים פסח הא בהיתרא לרבא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה אלא ע"כ לרבא לגבי פסח מה"ת דחוי' מהאי טעמא הואיל וכל ישראל לאו חד פסח מייתו ולפ"ז פרו ואילו של כה"ג כ"ש דטומאה דחויה מק"ו השתא פסח דחובה על כל ישראל אפ"ה כיון דאין כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות טומאה דחויה לו כ"ש פרו ואילו דאינו אלא חובת יחיד דטומאה דחויה להו והדרא קושיא לדוכתי' דא"כ מאי משני רבא הכא ז"א טומאה הותרה אכתי תקשה הפרישהו מט"מ משום פרו ומהתימא על התוס' שסותרין דבריהם זה את זה ועוד ק"ל אמאי דפירשו התוס' דאפי' למ"ד הותרה אפ"ה לגבי פסח דחויה הא בפ"ק דסנהדרין דף י"ב תניא אין מעברין את השנה מפני הטומאה ר"י אומר מעברין אלמא דס"ל לר"י טומאה דחויה והאמר ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור והשתא מאי פריך שהרי הא דמעברין מפני הטומאה אפסח קאי והא פסח שאני דלכ"ע דחויה היא וכ"ת משום דלר"י בע"כ לא שאני לי' דאל"כ אכתי מצי למימר כה"ג ביוה"כ בעבודת פרו דדמי לפסח יוכיח דאין עודנו על מצחו ומרצה א"כ מטונך כיון דר"י לא שאני לי' רבא דאמר כמאן לא כר"י ולא כר"ש ועוד דהתם מסיק לר"י אם מפני הטומאה עיברו אינה מעוברת משום דטומאה הותרה בציבור אלמא לא שאני לר"י בין פסח לשאר קרבן ציבור ואי לרבא שאני לי' רבא דאמר כמאן גליון. ואין לחלק בין פסח לשאר ק"צ מטעם אחר משום דכל ק"צ וכן פרו של אהרן עבר יומו בטל קרבנו ואין להם תשלומין מש"ה הותרה להם טומאה כיון דזמנם קבוע דהא עיקר דחיית שבת וטומאה בזמנו קבוע תליא כדאמ' לקמן בפ"ה דף מ"ט אבל פסח כיון דאין זמנו קבוע כ"כ דהא יש לו תשלומין בפסח שני די אם נאמר דטומאה דחויה ולא הותרה לגמרי דהא ליתא דהא רוב ציבור אין עושין את השני כדמוכח בפ"ז דפסחים דף פ' גבי היו שלישיתן זבין וכו' א"כ ברוב צבור טמאים אי אפשר לומר דיחוי מפני התשלומין דהא אי לא עבדו בראשון אין לרובא תשלומין א"כ פסח זה אין לו תשלומין ודמי לשאר ק"צ הקבוע להם זמן דטומאה הותרה להו למ"ד טומאה הותרה בצבור. ע"כ הילכך נ"ל כמו שפי' התוס' בשם ר"י דרבא ז"א קאמר אבל לי' לא ס"ל והכי משמע נמי לקמן דף ז' דאמר רבא כה"ג דלאו בדידן תליא מלתא כו' אלמא ס"ל לרבא דדחויה היא דלמ"ד הותרה הזאה ל"ל כלל כדאמ' לקמן אליבא דר' יוסי אלמא ס"ל לרבא דדחויה היא בצבור אלא שזה יש לדחות לפי מה שפרשתי לעיל דאע"ג דהותרה אפ"ה צריך הזאה מגזה"כ כמו גבי מלואים מ"מ יש להביא ראיה דרבא ס"ל דדחויה היא דבפ"ז דפסחים דף ע"ט אמרינן גבי פסח דאפי' קהל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו ואמר ר"ח לא שנו אלא שנטמאו כו' עד אלמא קסבר ר"ח טומאה דחויה בצבור ורבא אמר אפי' טמאים נמי עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר וכו' כל היכא דקרינן בי' כו' הרי דס"ל לרבא טומאה דחויה היא גבי פסח מן התורה דהא מייתי לה מהקישא דקרא וא"כ הוא הדין נמי לשאר קרבנות דמן התורה אין לחלק ביניהם וכמו שנתבאר ודוחק לומר דרבא אליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא דקאמר ולי' לא ס"ל דדחויה היא והאי הקישא מיבעי לי' אליבא דנפשיה לכי הא דאמר רבא בפ"ב דזבחים דף ל"ב לענין טהור שאכל את הטמא לפניזריקת דמים דאינו לוקה ומה שדקדקו התוס' דקאמר הגמרא מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור ולמאי נ"מ אמר הכי אלא משום דרבא ס"ל הכי דהותרה אין זה דקדוק דכן דרך הגמ' בכל מקום לדייק הכא ועוד דבלא"ה איצטריך לי' להגמ' למידק התם הכי לאשמועינן דז"א דקאמר רבא הכא ז"א ולי' לא ס"ל ובתשובה סי' ל"ד הארכתי בזה ואין זה מקומו:

7 רבינא אמר אפילו תימא טומאת מת דחויה בציבור. קק"ל כיון דס"ל לתנא דידן דטומאה דחויה היא אמאי לא תנא נמי דמזין על כה"ג דיוה"כ כמו דתנא בפ"ג דפרה לפלוגתא דתנאי דמייתי לעיל ושמא י"ל דרבינא כמאן דמתני חדא ס"ל. דלעשות ולכפר אלו מעשה יוה"כ וממילא ש"מ דבעי הזאה כל שבעה כמו במילואים אבל פרישה דפרה אינו אלא משום מעלה בעלמא וקמ"ל דאפ"ה הזאה נמי בעי משום מעלה ואפ"ת דס"ל לרבינא כמאן דמתני תרתי ופרישה דפרה נפקא לי' נמי ממילואים מ"מ קמ"ל בפרה לרבותא דלא תימא כמאן דמתני חדא וכ"ש יוה"כ דודאי בעי הזאה:

8 טומאת מת רב נחמן אמר הותרה היא בצבור ואיכא תרי לישני אדר"נ ללישנא קמא כל היכא דאיכא טהורין וטמאים בההוא בית אב טהורין עבדי טמאין לא עבדי וללישנא בתרא אפי' אי איכא טהורין וטמאין בההוא בית אב עבדי נמי טמאים דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרי' ור"ש אמר דחויה הוא בצבור וכל כמה דאיכא טהורין לא עבדי טמאים ומשמע ודאי דדיחוי דט"מ בכל קרבן צבור חוץ מפסח כולה מלתא בכהנים לחוד תליא אבל הציבור אינו מעלה ומוריד דממנ"פ אי איכא כהן טהור כיון דלרב ששת דחויה היא וכל כמה דאיכא אפי' כהן אחד טהור לא עבדי טמאים מאי איכפת לן בהא שרוב צבור טמאים הם אפי' כולן טמאים מ"מ כיון דדחויה היא ואיכא כהן אחד טהור עושה בטהרה והא אין לצבור שום עסק בקרבן אלא לכהן בלבד וכן לר"נ לל"ק דבדאיכא טהורין וטמאים בההוא בית אב אפי' רוב צבור או כולן טמאים אפ"ה טהורין עבדי טמאין לא עבדי כיון דאפשר בטהורין דההוא ב"א ולא משכחת לה דתליא טומאה בצבור לגמרי וכ"ש ללישנא בתרא דר"נ דס"ל הותרה לגמרי ואפי' איכא טהורין בההוא בית אב עבדי נמי טמאים אין טומאה וטהרה של צבור מעלה ומוריד ואפי' של כהנים נמי לא אלא לעולם עבדי טמאים כיון דהותרה ולא דמי לפסח דתנן בפ"ז דפסחים דף ע"ט נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה שאני פסח דרחמנא דחי' לטומאה דכתיב איש כי יהי' טמא ודרשינן איש נדחה ואין צבור נדחין ונעשו ונאכל בטומאה והיינו טעמא דהיחיד נדחה משום דהתורה הקפידה שיהי' הבעלים בעזרה בשעת הקרבתו וטמא בעזרה בכרת ואפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ הואיל וחזי לאכול בערב ואע"ג שאי אפשר לו לעמוד בעזרה בשעת הקרבתו וה"ה לטמא בשביעי שלו מ"מ טמא מת יחיד קודם שביעי שלו נדחה הואיל ואי אפשר לו לאכול בערב ואכילת פסח מעכב דעיקרו בא לאכילה וכדאמ' בפ' מי שהיה טמא דף אבל לציבור נדחה לרב ששת או הותרה לר"נ ביאת עזרה ואכילתו בט"מ כדתנן בפ"ז דפסחים דף ע"ו הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה אבל שאר ק"צ אין להם עסק עם הצבור לא בשעת הקרבה ולא בשעת אכילה ולא עוד אלא אפי' אי קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדתנן התם ה' דברים שהן ק"צ באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה ולא תלי' מידי בצבור אי טמאים אי טהורים אלא בכהנים המקריבים קרבן לחוד וגדולה מזו נ"ל דהא דתניא התם בפ"ז דפסחים גבי פסח אפי' ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה פי' אפי' הטמאים בט"מ בין כהנים או ישראלים יעשו הואיל ובלא"ה כלי שרת טמאים דאין זה אלא בפסח לבד אבל בשאר ק"צ לר"ש דאמר טומאה דחויה בצבור איכא בין פסח לשאר ק"צ אליבא דרבא דהתם דהכי אמרינן התם אמר ר"ח ל"ש פי' דבשביל כלי שרת טמאים יעשו בטומאה אלא שנטמא הסכין בט"מ דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל דמטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דבכרת מתעביד אבל נטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמטמיא ליה גברא לא מטמיא טהורים עבדי טמאים לא עבדי מוטב שיאכל בטומאת בשר ואל יאכל בטומאת הגוף דבכרת אלמא קסבר ר"ח טומאה דחויה היא בצבור רבא אמר אפי' טמאים נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא דקרינן בי' אשר יגע בכל טמא לא יאכל קרינן בי' כל טהור יאכל פי' ולא טמא א"כ בשאר ק"צ דאינו נאכל בטומאה בנטמא הסכין בשרץ אין כהן טמא מקריבו דהא לא נדחה אצלו אפי' טומאת בשר כיון שאין נאכל בטומאת הגוף לגבי הקרבה נמי אינה נדחית ואין נדחית ט"מ בכהן בק"צ אי איכא טהורין מחמת טומאת סכין אלא בנטמא סכין במת דמעיקרא בטומאת הגוף קא מתעביד ואפי' בנטמא סכין במת נמי יש לדון בשארי ק"צ אי נעשים בטומאה דאהא דקאמר בטומאת הגוף דבכרת מתעביד הקשו התוס' ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנוס בעזרה אי נמי יאחז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט ותי' בשם ר"י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט אותן בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי א"כ בשאר ק"צ דמועטין הן יש להן כל תקנות הללו ואין טומאה נידחית אצלם כלל מפני כלי שרת שהן טמאים מ"מ בנטמא סכין בשרץ בשאר ק"צ שאין נאכלין בטומאה לא נדחה אצלם ט"מ בדאיכא טהורים ולא עבדי טמאים וכדאמרן זהו מה שנ"ל מוכרח וראיתי להרמב"ם בפ"ד מהל' ב"מ כל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן צבור בין קרבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת מת לבדה ק"צ הקבוע זמנם לפיכך כולן דוחין וכו' כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו הקרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבים ט"מ או שהיו אלו ואלו טהורין והיו כלי השרת טמאים במת הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה ואני תמה עליו בתרתי חדא בשאר ק"צ מה ענין קהל להקרבתן שהתיר להם כניסת עזרה שבכרת ואפי' למאן דס"ל טומאה הותרה בציבור היינו בכהנים מקריבי הקרבן אע"ג דאיכא טהורים עבדי טמאים נמי אבל מה טיבם של קהל לכנס בעזרה בשעת הקרבה שאתה מתיר להם לכנס לעזרה בטומאתן ולא עוד אלא אפי' אי כל הקהל והכהנים טמאים ואין כאן אלא כהן אחד בלבד שהוא טהור למאי דקי"ל כר"ש דטומאה דחויה אינו דוחה טומאה אלא מקריבו הטהור דאין ק"צ חוץ מפסח שדוחין את הטומאה תליא כלל בטומאת רוב הקהל אלא בכהנים המקריבים וכ"ש אי אין כאן אלא טומאת כלי שרת בלבד אם נטמאו בשרץ שלא יעשו בטומאת הגוף של ט"מ ואפי' נטמאו כלי שרת בט"מ יש לדון מהאי טעמא דפי' כ"ש בנטמאו בטומאת שרץ דבודאי הדבר ברור שאין כהן טמא מת מקריבו היכא דאיכא טהורים כיון דקי"ל כר"ש דטומאה דחויה בצבור. עוד כתב שם הרמב"ם היו מקצת בית אב טמאים ומקצתן טהורים אע"פ שרובן טמאי מתים לא יקריבו אלא טהורים היו כל הב"א ט"מ יביאו מב"א אחר היתה כל המשמר טמאי מתים מחזירין על משמר אחר אם היו רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה ומפני מה מחזירים על הטהור מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותרה בצבור אלא באיסורה עומדת ודחוי' היא עתה מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה. הנה מה שפסק כר"ש דטומאה דחויה בצבור יפה פסק דכולהו אמוראי שם בפ"ז דפסחים ס"ל הכי והוי לי' ר"נ דאמר הותרה יחידאי ועוד קי"ל כרב ששת לגבי ר"נ באיסורי אבל מה שפסק דאם רוב הכהנים הנכנסים לירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה תמוה בעיני דאין תלוי ברוב הכהנים כיון דטומאה דחוי' אפי' כל הכהנים טמאים ואחד לבד טהור אין דוחה טומאה כיון דאפשר בטהור ואפי' גבי פסח נמי לא תלוי ברוב כהנים לענין טומאה אלא ברוב צבור משום דדרשינן איש כי יהי' טמא איש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי מתים נדחים לשני אבל בכהנים טמאים לא תלי' מילתא ואפי' רוב כהנים טמאים במת נעשה בטהרה ויתעסקו בו כהנים טהורים אע"פ שהן מיעוט הכהנים ורובן טמאים טהורין עושין טמאים אין עושין בין טמאי כהנים להקרבה בין טמאי ישראל לא תדע דהא התם תנן נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה הרי דייק ותני גבי קהל או רובו וגבי כהנים לא נקט או רובו ש"מ דוקא בכל הכהנים טמאים הואדעושין בטומאה אבל ברובן אין עושין בטומאה לא ע"י כהנים הט"מ ולא ט"מ הישראלים וכדפי' אע"פ שיש לדחות ראיה זו ובדוחק גדול אין נראה ועוד לדברי הרמב"ם כיון דרוב צבור ט"מ מהני להקל לגבי כהן המקריב דאם ט"מ אע"ג דאיכא טהורין מקריבו בטומאה וכיון דט"מ דרוב צבור מועיל אפי' להקל כ"ש דתהני להחמיר והשתא תמה על עצמך הרי שהי' רוב צבור זבין או מצורעין דאין טומאות הללו נידחין בק"צ אלא ט"מ בלבד אפילו כל הכהנים טהורים אין להקריב תמידין ומוספין כל זמן שהם טמאים אפילו על ידי כהנים טהורים והא ודאי ליתא דא"כ לא לישתמיט הגמ' לאשמועינן רבותא גדולה כזו וכה"ג דייק רבא פ' הערל דף ע"ב לא לשתמיט תנא וליתני הערל והטמא ונימא ר"ע היא דמרבי לערל כטמא וכיון דלא אזלינן בתר רוב צבור ואפי' להחמיר כ"ש דלא ניזיל בתרייהו להקל וליזיל בתר רוב ציבור ט"מ להתיר להקריב כהן ט"מ אע"ג דאיכא טהורים כיון דקי"ל טומאה דחויה בצבור ומהדרינן אטהרה נמצא אתה למד בכל ק"צ הקבוע להם זמן חוץ מפסח דדוחין את הטומאה היינו בט"מ דוקא אינו אלא בכל הכהנים שנכנסו באותו הפעם בירושלים ט"מ אבל אי איכא אפי' כהן אחד טהור הוא מקריבו ולא טמא כיון דטומאה דחויה היא ולא שני לן בין אם הציבור טהורין או ט"מ ואם הכהנים טהורים או אפי' כולן ט"מ והציבור זבין או מצורעין אע"פ שאין טומאות הללו נדחים מפני ק"צ אפ"ה קרב ע"י כהנים דלא איכפת לן בשאר ק"צ בטומאת הציבור או בטהרתן אם לא שהכהנים נטמאו בשאר טומאות וכהנים וציבור טהורים והכלי שרת לבד טמאים בשאר ק"צ לבד פסח לכ"ע אפי' לרבא אי נטמאו בשרץ כהנים טהורים עבדי טמאים לא עבדי:

9 כל היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב וכו' נ"ל דזה אינו אלא מדרבנן למ"ד הותרה דודאי מה"ת אין סברא לחלק בין ההוא בית אב לב"א אחר והא דמסיים בתר לישנא בתרא דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא אלישנא קמא נמי קאי אלא דנטר הגמרא עד דמסיים לפרש דברי ר"נ והדר יהיב טעמא אליבא דתרתי לישני:

1 נדה פתח ↗

אֵיזֶהוּ אַחַר זְמַן? כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד מִן הַמִּטָּה וְתָדִיחַ פָּנֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ.

3 פסחים פתח ↗

מֵיתִיבִי: בַּעַל קֶרִי כְּמַגַּע שֶׁרֶץ, מַאי לָאו לְמַחֲנוֹתָם? לֹא, לְטוּמְאָתָם.

4 פסחים פתח ↗

בּוֹעֵל נִדָּה כִּטְמֵא מֵת. לְמַאי? אִילֵימָא לְטוּמְאָתָם, הַאי טוּמְאַת שִׁבְעָה כְּתִיב בֵּיהּ, וְהַאי טוּמְאַת שִׁבְעָה כְּתִיב בֵּיהּ.

5 בבא בתרא פתח ↗

וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹצִיאִין שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה – כָּךְ אֵין מוֹצִיאִין עַל אֲחֵרִים, בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּאוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה קָמִיפַּלְגִי – תַּנָּא דִּידַן סָבַר: אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה; וְתַנָּא בָּרָא סָבַר: אֵין אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, וְהָכָא בְּצָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה קָא מִיפַּלְגִי – תַּנָּא דִּידַן סָבַר: אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, וְתַנָּא בָּרָא סָבַר: צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה – דְּאִיתְּמַר: אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה; אַבָּיֵי אָמַר: צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, וְרָבָא אָמַר: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁהַשְּׁטַר חוֹב יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה. מַאי, לָאו הוּא הַדִּין לְאַחְרִינֵי? וְרָבָא אָמַר: שָׁאנֵי אַחִין, דְּשָׁמְטוּ מֵהֲדָדֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁהַשְּׁטַר חוֹב יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ – עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה. אַחִין הוּא דְּשָׁמְטוּ מֵהֲדָדֵי, אֲבָל אַחְרִינֵי לָא. וְאַבָּיֵי – אַחִין אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּשָׁמְטוּ מֵהֲדָדֵי – אֵימָא מִיזְּדְהַר זְהִירִי, וְלָא צְרִיכִי לְהָבִיא רְאָיָה; קָמַשְׁמַע לַן. וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיאִין הֵן שְׁטַר חוֹב עַל אֲחֵרִים – כָּךְ מוֹצִיאִין זֶה עַל זֶה; בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּכוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ קָמִיפַּלְגִי – תַּנָּא דִּידַן סָבַר: כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ; זִימְנִין דְּאָזֵיל לְגַבֵּי סָפְרָא וְסָהֲדֵי, וְאָמַר לְהוּ: כְּתֻבוּ לִי שְׁטָרָא, דְּבָעֵינַן לְמֵיזַף מִיּוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן חַבְרַי; וּבָתַר דְּכָתְבִי וְחָתְמִי לֵיהּ, נָקֵיטא לֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ: הַב לִי מְאָה דִּיזַפְתְּ מִינַּאי. תַּנָּא בָּרָא סָבַר: אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא מַלְוֶה עִמּוֹ. נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו ״שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ״ – שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶם פְּרוּעִין וְכוּ׳. טַעְמָא דְּנִמְצָא, הָא לֹא נִמְצָא – מָצֵי מַפֵּיק; וְהָאֲנַן ״וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב״ תְּנַן! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בִּמְשׁוּלָּשִׁין. וְנֶחֱזֵי תְּבָרָא – בִּשְׁמָא דְּמַאן דִּכְתִיב! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: בִּמְשׁוּלָּשִׁין בַּשְּׁטָר, וְאֵין מְשׁוּלָּשִׁין בַּשּׁוֹבָר. אַבָּיֵי אָמַר, הָכִי קָאָמַר: נִמְצָא לַלֹּוֶה בֵּין שְׁטָרוֹתָיו ״שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן עָלַי, פָּרוּעַ״ – שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶם פְּרוּעִין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ? יְשַׁלְּשׁוּ כּוּ׳. תָּנָא: אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים, יִכְתְּבוּ דּוֹרוֹת. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: ״שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶהוּ״ – שְׁטָרוֹת כּוּלָּן פְּרוּעִין. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם – הַגָּדוֹל פָּרוּעַ, וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: ״שְׁטָר לְךָ בְּיָדִי, פָּרוּעַ״ – הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. ״חוֹב לְךָ בְּיָדִי, פָּרוּעַ״ – שְׁטָרוֹת כּוּלָּן פְּרוּעִין. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ״ – שָׂדֶה גְּדוֹלָה מְכוּרָה לוֹ; ״שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לִי, מְכוּרָה לָךְ״ – כׇּל שְׂדוֹתָיו מְכוּרִין לוֹ?! הָתָם, יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה. מַתְנִי׳ הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְאִם אָמַר לוֹ: ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ – יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ – יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה; שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה, וְיַחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: גַּבְרָא אַשְׁלֵימְתְּ לִי, גַּבְרָא אַשְׁלֵימִי לָךְ. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: הַאי – דִּינָא דְפָרְסָאֵי! אַדְּרַבָּה, בָּתַר עָרְבָא אָזְלִי! אֶלָּא בֵּי דִינָא דְפָרְסָאֵי – דְּלָא יָהֲבִי טַעְמָא לְמִילְּתַיְיהוּ. אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: מַאי ״לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב״ – לֹא יִתְבַּע עָרֵב תְּחִלָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב – לֹא יִתְבַּע עָרֵב תְּחִלָּה. וְאִם אָמַר: ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ – יִתְבַּע עָרֵב תְּחִלָּה. אָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְעָרֵב דְּמִשְׁתַּעְבֵּד? דִּכְתִיב: ״אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ״. מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: הָא קַבְּלָנוּת הִיא – דִּכְתִיב: ״תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ״! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מֵהָכָא: ״לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר, וּבְעַד נׇכְרִיָּה חַבְלֵהוּ״. וְאוֹמֵר: ״בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ, נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ, עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ, לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ״ – אִם מָמוֹן יֵשׁ לוֹ בְּיָדֶךָ, הַתֵּר לוֹ פִּיסַּת יָד; וְאִם לָאו, הַרְבֵּה עָלָיו רֵיעִים. אָמַר אַמֵּימָר: עָרֵב דְּמִשְׁתַּעְבַּד, מַחְלוֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי; לְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר: אַסְמַכְתָּא קָנְיָא – עָרֵב מִשְׁתַּעְבַּד. לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא – עָרֵב לָא מִשְׁתַּעְבַּד. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: הָא מַעֲשִׂים בְּכׇל יוֹם, דְּאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא וְעָרֵב מִשְׁתַּעְבַּד! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּהָהוּא הֲנָאָה דְּקָא מְהֵימַן לֵיהּ – גָּמַר וּמִשְׁתַּעְבַּד נַפְשֵׁיהּ. וְאִם אָמַר ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ כּוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה, אֲבָל יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לָא שְׁנָא הָכִי וְלָא שְׁנָא הָכִי! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְאִם אָמַר ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ – יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּשֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה; אֲבָל יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְקַבְּלָן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – יִפָּרַע מִן הַקַּבְּלָן.

« גבורת ארי על יומא ה׳ ×¢×´×‘ גבורת ארי על יומא ז׳ ×¢×´× »