גבורת ארי על יומא י״ד

« גבורת ארי על יומא י״ג ×¢×´×‘ גבורת ארי על יומא ט״ו ×¢×´× »

1 יומא פתח ↗

מַתְנִי׳ כׇּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם, וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטוֹרֶת, וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל. וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים אִם רָצָה לְהַקְרִיב — מַקְרִיב, שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ, וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ.

2 יומא פתח ↗

גְּמָ׳ מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא, דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא, הָא אָמַר: טָהוֹר שֶׁנָּפְלָה עָלָיו הַזָּאָה טִמְּאַתּוּ, הֵיכִי עָבֵיד עֲבוֹדָה!

3 יומא פתח ↗

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״וְהִזָּה הַטָּהוֹר עָלָיו״, מַאי ״עַל הַטָּמֵא״? שְׁמַע מִינַּהּ עַל הַטָּמֵא — טָהוֹר, וְעַל הַטָּהוֹר — טָמֵא. וְרַבָּנַן: הַאי לִדְבָרִים הַמְּקַבְּלִין טוּמְאָה הוּא דַּאֲתָא. אֲבָל הָכָא, קַל וָחוֹמֶר הוּא: אִם עַל הַטָּמֵא — טָהוֹר, עַל הַטָּהוֹר — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

4 יומא פתח ↗

וְרַבִּי עֲקִיבָא? הַיְינוּ דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה ״אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״. וְרַבָּנַן? הַהוּא לַמַּזֶּה וְלַמַּזִּין עָלָיו — טָהוֹר, וְנוֹגֵעַ בָּהֶן — טָמֵא.

4 יבמות פתח ↗

תִּינַח לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. לְרַבָּנַן, מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״רֹאשׁוֹ״. דְּתַנְיָא: ״רֹאשׁוֹ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַקִּיפוּ אֶת פְּאַת רֹאשְׁכֶם״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף מְצוֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רֹאשׁוֹ״. וְקָא סָבַר הַאי תַּנָּא הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ שְׁמָהּ הַקָּפָה. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְלָאו דְּהַקָּפָה, שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל! אֶלָּא: אָתְיָא מִ״זְּקָנוֹ״. דְּתַנְיָא: ״זְקָנוֹ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף כֹּהֵן מְצוֹרָע כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר ״זְקָנוֹ״. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְלָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְלָאו הַשָּׁוֶה בַּכֹּל. וְאַכַּתִּי אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: שָׁאנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת, אֲפִילּוּ לָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל לָא דָּחֵי, קָא מַשְׁמַע לַן דְּדָחֵי! אֶלָּא, אָתְיָא מֵ״רֹאשׁוֹ״ דְּהָךְ תַּנָּא. דְּתַנְיָא: ״רֹאשׁוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּעַר לֹא יַעֲבוֹר עַל רֹאשׁוֹ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף מְצוֹרָע וְנָזִיר כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רֹאשׁוֹ״. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְנָזִיר מְצוֹרָע שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי — הָא דְּקַיְימָא לַן דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, לִיגְמַר מִנָּזִיר! אֶלָּא, מִנָּזִיר מַאי טַעְמָא לָא גָּמְרִינַן, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה. הָכִי נָמֵי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה. אֶלָּא, לְעוֹלָם מִקְּרָא קַמָּא. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״צִיצִית תַּעֲשֶׂה לָּךְ״, ״גְּדִילִים״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. הַאי לְשִׁיעוּרָא הוּא דַּאֲתָא: גְּדִיל — ״שְׁנַיִם״, ״גְּדִילִים״ — אַרְבָּעָה: עֲשֵׂה גְּדִיל וּפוֹתְלֵהוּ מִתּוֹכוֹ! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ: לְתוֹכֵף שְׁתֵּי תְכִיפוֹת — חִיבּוּר, וּתְכִיפָה אַחַת — אֵינוֹ חִיבּוּר! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא תִלְבַּשׁ צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו״, ״שַׁעַטְנֵז״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, עַד שֶׁיְּהֵא שׁוּעַ טָווּי, וְנוּז! אֶלָּא: כּוּלַּהּ מִ״שַּׁעַטְנֵז״ נָפְקָא. אַשְׁכְּחַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא, לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת — הֵיכָא אַשְׁכְּחַן דְּדָחֵי דְּאִיצְטְרִיךְ ״עָלֶיהָ״ לְמֵיסְרַהּ? וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִמִּילָּה: מָה לְמִילָה, שֶׁכֵּן נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת! מִפֶּסַח: מָה לְפֶסַח שֶׁכֵּן כָּרֵת! מִתָּמִיד: מָה לְתָמִיד שֶׁכֵּן תָּדִיר! מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי מִתַּרְתֵּי: מֵהֵי תֵּיתֵי? מִמִּילָה וּפֶסַח — שֶׁכֵּן כָּרֵת! מִפֶּסַח וְתָמִיד — שֶׁכֵּן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ. מִמִּילָה וְתָמִיד — שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ לִפְנֵי הַדִּבּוּר, וְאַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת תָּמִיד הֲוָה. וּמִכּוּלְּהוּ נָמֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן לִפְנֵי הַדִּבּוּר! אֶלָּא, אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא תֵּיתֵי מִכִּבּוּד אָב וָאֵם. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא כִּבּוּד אָב וָאֵם דּוֹחֶה שַׁבָּת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ״, כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי. מַאי לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ: שְׁחוֹט לִי, בַּשֵּׁל לִי, וְטַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ״, הָא לָאו הָכִי — דָּחֵי? לָא —

5 יומא פתח ↗

וּמַזֶּה טָהוֹר? וְהָכְתִיב: ״וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו״. מַאי ״מַזֶּה״ — נוֹגֵעַ. וְהָכְתִיב ״מַזֶּה״, וְהָא כְּתִיב ״נוֹגֵעַ״? וְעוֹד: מַזֶּה בָּעֵי כִּיבּוּס בְּגָדִים, נוֹגֵעַ לָא בָּעֵי כִּבּוּס בְּגָדִים!

6 יומא פתח ↗

וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטוֹרֶת וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. אַלְמָא קְטוֹרֶת בְּרֵישָׁא וַהֲדַר נֵרוֹת. וּרְמִינְהוּ: מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, וּמִי שֶׁזָּכָה בַּמְּנוֹרָה, וּמִי שֶׁזָּכָה בַּקְּטוֹרֶת!

7 יומא פתח ↗

אָמַר רַב הוּנָא: מַאן תָּנָא תָּמִיד, רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה הוּא. וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ, דִּתְנַן: בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית — נוֹתֵן מִזְרָחָה צָפוֹנָה, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית — נוֹתֵן מַעֲרָבָה דָּרוֹמָה.

8 תוספות על יומא פתח ↗

תא שמע רבי יהודה אומר לא היה פייס למחתה כו' - תימה מאי מייתי מר' יהודה לייתי מתנא קמא איפכא וי"ל דהכי מייתי דאפילו ת"ק לא פליג עליה אלא בקטרת משום דלא שכיחא ומעתרא אבל בעלמא מודה אי נמי צ"ל דלר' יהודה הזוכה במחתה לא היה זוכה כלל מכח פייס מחמת שזכה זה בקטרת וזכה זה שאצלו לימינו במחתה אלא בדעתו דכהן שזכה בקטרת תליא מילתא אי בעיא איהו עביד הכל שקיל קטורת ושקיל מחתה כדאשכחן ביוה"כ דכ"ג לחודיה עביד לכולה מילתא אע"ג דהתם טריחא מילתא טובא דבעי לאתויי בחפניו כדאיתא לקמן בפ' הוציאו לו יומא דף מז. כ"ש הכא דלא טריחא מילתא דמצי עביד לה לכולי מילתא לחודיה מיהו משום דטריחא מילתא קצת אורחא דמילתא הוה שהיה אומר לאחר זכה עמי במחתה ורגיל היה לומר לאותו שעומד אצלו לימינו משום איבה שלא יקפידו האחרים עליו ומיהו אם ירצה לשנות הרשות בידו לעשות הוא בעצמו הכל או לומר למי שעומד בשמאלו או לאחר שאינו עומד אצלו כלל זכה עמי וכן משמע הלשון כהן שזכה במחתה אומר כו' ולא קאמר העומד אצלו נמשך עמו כדקאמר בסמוך י"ב אחיו הכהנים נמשכין עמו וכן משמע בתוספתא פ"א דקתני בתר מילתא דר' יהודה דהכא דברי ראב"י דמייתי בסמוך לא היה פייס לאברים אלא המעלה אותן לכבש מעלה אותן למזבח אלמא דומיא דראב"י איירי ר' יהודה דלא הוה שום צד זכיית פייס במחתה והשתא מייתי שפיר מר' יהודה דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא דלא ס"ל דבדעת הכהן הזוכה בקטורת תליא מילתא ומיהו מודו דאין חוזרין ומפיסין אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס וע"כ לא פליג ראב"י עליה לקמן דס"ל שחוזר ומפיס לצורך מחתה אלא כדי להשלים ד' פייסות כי שום טעם יש שאין לפחות מד' פייסות ומדקא פריך לקמן יומא דף כו. כמה זימנין א"כ בצרי להו פייס וא"כ בפייס השני כולי עלמא מודו כיון דבפעם אחת מפייסו דלא לכל עבודה מפייסו:

1 מלואים: במתני' ומקריב את הראש ואת הרגל לכאורה היה נ"ל דדווקא קתני משום דמתניתין מהקרבת תמידין מיירי כדפי' רש"י גבי זורק את הדם של תמידין לפיכך א"א לו להקריב יותר מהראש והרגל דתמיד שהוא טלה קרב מה"ת בששה כהנים דווקא כדאמרינן לקמן בפ"ב דף כ"ז וערכו ב' בני אהרן ב' וכו' ומוקי לה בטלה של תמיד שנאמר על העצים וכו' איזה דבר שטעון וכו' ותנן התם דף כ"ה גבי פייס השני מי מעלה איברים לכבש הראש והרגל היינו בכהן א' ושתי הידים בכהן ב' וכו' כדפרש"י התם לפיכך א"א לכ"ג להקריב יותר מהראש והרגל של תמיד שקריבין בכהן א' כדי ששאר האיברים יהיו קריבין בה' כהנים ומשום דכ"ג מקריב חלק בראש כדתנן בסמוך והראש קרב ברישא לכל האיברים והרגל סליק בהדי רישא כדאמר התם מש"ה מקריב כה"ג הראש והרגל ומשו"ה נ"ל דבפ"ג לקמן דף ל"א גבי תמיד של יוה"כ שינה התנא ותנא נכנס להקריב את הראש ואת האיברים משום דכל עבודת יוה"כ אינם כשרים אלא בכה"ג אפי' תמידין לפיכך א"א בו' כהנים אלא בכה"ג לחוד מיהו ק"ל הא בפ"ו דתמיד תנן בזמן שכה"ג רוצה להקטיר כו' הושיט הא' הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן הושיט הב' לא' שתי הידים נותן לכ"ג סומך עליהן וזורקן וכן היו מושיטין לו שאר כל האיברים והוא סומך עליהם וזרקן אלמא כה"ג לחוד היה רשאי להקטיר את הכל וא"צ ו' כהנים לטלה התמיד. אלא בזמן שנעשה בהדיוטים וטעמא דמילתא נ"ל משום דקרא דנפקא ליה דטלה טעון ו' מוערכו בני אהרן הכהנים נ"ל דדוקא בבניו שהן הדיוטים הכתוב מדבר דטעון ו' אבל לא באהרן שהוא כה"ג לפיכך נ"ל הא דתנן הכא ומקריב את הראש ואת הרגל לאו למימרא שאינו רשאי להקריב יותר דודאי רשאי אלא שא"צ דהא טעמא דכל ז' ימים היה זורק ומקטיר כדי שיהא רגיל ומזומן לעבודת יוה"כ וסגי ליה בהכי להרגילו:

2 מאן תנא אמר ר"ח דלא כר"ע משמע לרבנן טהור שנפלה עליו הזאה טהור הוא לגמרי ומצי עביד עבודה וק"ל אמאי אינו טמא מדין מגע דהא בנוגע במי חטאת אפי' אין בו שיעור הזאה טמא אלא שאינו טעון כיבוס בגדים כדתנן רפ"א דכלים וה"נ אמרינן בסמוך אלמא מי חטאת מטמא במגע בכל שהוא והא לענין טומאת מגע לא שנא נגע בידיו או בגופו טמא הוא והא בין לרבי בין לרבנן בפ"ק דקדושין דף כ"ה מה שבגלוי הוא לענין הזאה ואהני אם הוזה עליו הוי נמי כגלוי לענין טומאה ומקבל טומאת מגע ואע"ג דקא אמרינן התם גלוי הוא לענין שרץ לאו דוקא דה"ה לגבי כל הטומאות כדמוכח התם דקאמר רבי מדמי לה לטומאה וא"כ כיון דהיזו על כה"ג כל שבעה משום ספק טמא מת ע"כ על מקום גלוי דמהני לגבי הזאה הוא דהיזו א"כ כ"ש דגלוי הוא לענין טומאת מגע והשתא תקשה לכ"ע אפי' לרבנן דר"ע היכא עביד עבודה הא נטמא בטומאת מגע במי חטאת דמטמא במגע בכל שהוא כמו שאמרנו וכ"ש למאן דאמר הזאה צריכה שיעור לקמן בע"כ היזו עליו כשיעור וא"כ אפי' במשא נמי מטמא והיכי עביד עבודה לכ"ע ועוד היכי משכחת לה לרבנן דעל הטהור טהור ולר"ע נמי ל"ל קרא דטמא תיפוק ליה דודאי לכ"ע טמא משום נוגע במי חטאת דא"צ שיעור אלא מטמא אפי' בכל שהו:

3 מ"ט דר"ע וכו' מאי על הטמא ורבנן הא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי ק"ל הא בפ"ק דקדושין דף כ"ה תניא נתזה הזאה על לשונו רבי אומר היזה וחכמים אומרים לא היזה ואמרינן דפליגי בהאי קרא והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה על הטמא הזאה על מקום טומאה הוא דבעינן ולשון כגלוי הוא לענין טומאה ורבנן דרשי וחטאו ורחץ חיטוי על מקום רחיצה דהיינו טבילה בעינן ולשון א"צ טבילה כדא' התם והשתא רבי דדרש דשדינן והזה על הטמא דסגי הזאה על מקום טומאה ולאתויי לשון אתי כמאן אי לר"ע על הטמא אתיא לעל הטהור טמא ולרבנן לדברים המקבלים טומאה אתי ודוחק לומר דג' מחלוקת בדבר דא"כ הו"ל להגמרא לאתויי הא דרבי בשמעתין ועוד מנ"ל להגמ' דלרבנן דר"ע לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי דילמא ס"ל כרבי ול"ל דרבי מסברא בלא קרא משמע ליה דעל הלשון מהני לגבי הזאה ואע"ג דבית הסתרים הוא אין לנו למעט בית הסתרים לגבי הזאה מסברא בלא קרא דטומאה ורחיצה שאני דגלי קרא וידיו לא שטף במים וקרא דורחץ את בשרו דבעינן דומיא דידיו ובשרו מאבראי והא דאמר התם רבי מדמי לה לטומאה לאו דוקא מקרא דעל הטמא דהא מיבעי ליה לקרא לכדר"ע ורבנן אלא מסברא קאמר דלא גרע מטומאה דאלו לטבילה ליכא לדמויי דוכבס בגדיו הפסיק הענין כדמסיק התם דא"כ הא דקאמר התם ורבנן נדמייה לטומאה טהרה מטהרה הו"ל למילף מאי קאמר נדמייה לטהרה לטומאה א"כ לשתוק קרא מיניה ומסברא ידעינן דכל היכא דמזי מהני ועוד לרבי נמי בע"כ הזאה בגלוי בעינן ולאפוקי בית הסתרים דלא ומנ"ל הא אם לא דיליף מן והזה על הטמא דהזאה במקום הגלוי לגבי טומאה בעי דהא פריך התם למאי דס"ד דלשון לאו מום שבגלוי הוא לענין לצאת בו לחירות מהא דאמר רבי דמהני לגבי הזאה ואי רבי לא בעי מקום גלוי לגבי הזאה מאי פריך א"ו רבי בעי מקום גלוי לגבי הזאה ובע"כ מעל הטמא נפקא ליה הא א"כ ההיא דרבי דלא כר"ע ודלא כרבנן דשמעתין:

4 למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא והקשו התוס' הא מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו א"כ למאי הוי הנוגע טמא טפי ממזין עליו ותי' דה"ק מזין עליו ההזאה גורמת לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמת לו טומאה וזה נ"ל דוחק דא"כ הא דקאמר מזה ומזין עליו טהור לאו בחדא גוונא הוא דהמזה טהור לגמרי ומזין עליו טמא הוא אלא שגורמת לו טהרה מטומאה ישינה של מת שעליו והא הגמרא כייל להו בחד לישנא ש"מ דשווין הן בהא עוד תי' התו' מזין עליו טהור היינו טהור שנפלה עליו הזאה דטהור לגמרי גם לפ"ז לאו חדא מחתא נינהו דמזה טהור בע"כ מזה על הטמא מיירי דאלו על הטהור הא נטמא במשא למ"ד הזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות בפ"ח דזבחים דף ע"ט דנהי במגע אינו טמא דהא אינו נוגע במי חטאת אלא ע"י אזוב מ"מ אי אפשר בלא משא כשיעור הזאה ביחד להאי תנא אע"כ במזה על הטמא איירי והא דמזין עליו טהור היינו בטהור שנפלה עליו הזאה ובכהאי גוונא המזה טמא וזה דוחק לומר דהגמרא לצדדים נקט להו ול"נ הא דקאמר ומזין עליו טהור למזין על טמא קאמר והאי טהור מטומאת מי חטאת אע"ג דעדיין מחוסר הערב שמש לטומאת מת נ"מ בשלא היזה בשביעי כשבא להזות בשמיני או לאחר מכאן ואם מקדים אז טבילה להזאה לית לן בה והא דמקדים בקרא הזאה לטבילה ותניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה ת"ל לפי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת"ל וחטאו ביום הז' ואח"כ ורחץ במים הרי דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה כלום וצריך לטבול אחר הזאה מ"מ ה"מ במזה כמצותו בזמנו ביום הז' הוא דבעינן שיקדים הזאה לטבילה אבל לאחר זמנו אם הקדים טבילה להזאה שפיר דמי וכדתנן ספי"ב דמס' פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום ופי' שם הרמב"ם דזה מיירי אם נתאחרה ההזאה אחר יום הז' דטובל בלילה ואח"כ מזה ביום שלאחריו משא"כ בזמנה הזאה קודמת לטבילה וכההיא דספרי והשתא נ"מ טובא בהא דטהור הטמא מטומאת מי חטאת בטבל והזה עליו לאחר טבילה שלא בזמנו דהיינו לאחר ז' ואילך דעלתה לו טבילה שקודם הזאה לטומאת מת וא"צ טבילה אחרת אחר הזאה מחמת שנטמא בהזאת מי חטאת ואלו היה טמא משום מגע מי חטאת כמו שאר נוגע במי חטאת היה צריך טבילה אחר הזאה אלא שהתו' ספ"ב דמגילה דף כ' פי' להא דתנן הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום בענין אחר דשתי טבילות יש א' קודם הזאה כדי לקבל הזאה וא' לאחר הזאה כדי לטהר מטומאתו ואההיא דקודם הזאה קאמר דטובל בלילה ומזה ביום אבל דלאחר הזאה אינה אלא ביום א"כ אכתי אין שום נ"מ בהא דמזין עליו טהור מטומאת מי חטאת כיון דמ"מ הא צריך טבילה אחר הזאה לעולם אפי' שלא בזמנו משום טומאת מת הרי אותה טבילה מטהרת אותו מכל טומאתו ולענין מה מזין עליו טהור יותר מנוגע ונ"ל לפרש בענין אחר דנ"מ ע"פ הא דקיי"ל קרבן הקבוע לו זמן דוחה טומאה ודוקא טומאת מת אבל שאר טומאות לא כדאמרינן לעיל דף ו' והשתא אי הי' טמא המזין עליו משום טומאת מי חטאת אפי' קרבן ציבור הקבוע לו זמן אינו דוחה אבל כיון דמזין עליו טהור משום טומאת מי חטאת אע"ג דטמא משום טומאת מת דוחה טומאה וכ"ת הא כיון דעדיין טומאת מת עליו אפי' תימא דטמא נמי משום מי חטאת אפ"ה דוחה טומאה כיון דטומאת מת קודמת לשל מי חטאת אמרינן הואיל ואישתרי לטומאת מת אישתרי נמי לטומאת מי חטאת וכה"ג אמרינן רפ"ג דזבחים דף ל"ב גבי פסח רובן טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותרו לט"מ הותרו נמי לזיבתן ואמרינן נמי התם מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל מכניס ידיו לבהונות דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דטבול יום במחנה לויה שאין בו כרת ופריך מיניה לעולא דאמר התם ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ומשני הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו לק"מ דהא אמרינן פ"ק דיבמות דף ה' מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל שמיני שאין מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן אלמא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה אלא כשהותרה כבר טומאה הראשונה קודם שחל טומאת שניה א"כ ה"נ משכחת לה כגון בפסח הבא בטומאה ברוב צבור טמאין והיזה עליהן בערב פסח קודם חצות דעדיין לא הותרה לטומאת מת דאין זמן השחיטה עדיין כדתנן בפ"ה דפסחים שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים ואי היה עליהם טומאת מי חטאת לא הוה אמרינן הואיל והותרה כיון דאירע טומאה זו קודם שהותרה להם טומאת מת ואפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה נמי לט"מ בשביעי שלו וכל שביחיד אינו נדחה בציבור לא עבדי בטומאה כדאמרינן בפ"ו דפסחים א"כ אין נ"מ בהזאה ז' בהא דמזין עליו טהור מ"מ לא עבדי בטומאה מ"מ נ"מ בהזאה א' של שלישי לענין פסח וברוב ציבור טמאין וכדפירשתי ואפי' לר"א דאמר בפ"ק דזבחים דף י"ג מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית דכולי יומא זמניה הוא ומה בין הערבים בין ב' ערבים והשתא ליכא נ"מ בהא דמזין עליו טהור דאפי' תימא טמא אפ"ה הו"ל למימר הואיל והותרה הותרה דהא אין מזין אלא ביום כדתנן ספ"ב דמגילה ואם חל ע"פ ביום הזאה לעולם קדמה היתר טומאת מת לשל מי חטאת דאין אפשר אלא ביום וכבר קדם היתר טומאת מת משעלה עמוד השחר קודם שחל עליו טומאת מי חטאת י"ל אע"ג דליכא נ"מ לדידיה לענין פסח אפ"ה איכא נ"מ לענין תמיד של בין הערבים ונרות וקטורת דאפי' בן בתירא מודה דבין הערבים דכתיב גבי דידהו הוא ממש ואינן כשירים קודם חצות כדאמרינן התם והשתא איכא נ"מ דכהן ט"מ יוכל להקריב אם היזו עליו קודם חצות וכדפירשתי:

5 מלואים: מאי מזה נושא הקשו התוס' מנ"ל למעקר קרא ממשמעותיה לומר דמזה טהור ומזה דקרא היינו נושא אימא מזה ממש ותי' מדכתיב והזה הטהור אלמא מזה טהור ואע"ג דדרשינן מיניה טהור מכלל שהוא טמא לימד על ט"י שכשר בפרה תרתי ש"מ וק"ל מנ"ל דש"מ תרתי דהא לאו שקוליןהן דנימא ניתי תרווייהו דהי מינייהו מפקת ואין לנו מיניה אלא דטהור שהוא טמא ולהכשיר ט"י ולא אידך למזה שהוא טהור וכ"ש לעקור קרא ממשמעותיה אבל בספרי נפקא ליה דהמזה טהור מק"ו אם טיהר את הטמא ק"ו שיהא הוא טהור ונ"ל דאין כאן עקירת קרא ממשמעותיה דאיכא למימר דהאי ומזה מי הנדה מיירי ממזה שלא לצורך כמו על אדם טהור או בהמה כיון שהוא שלא לצורך מצוה היזה וליכא ק"ו בהזאה זו טמא אבל במזה על הטמא טהור מק"ו כיון דאהני הזאה זו לטהר הטמא ק"ו שלא יטמא:

6 מי שזכה בדישון מזבח הפנימי לא מצינו עיקר לדישון מזבח הפנימי בקרא בהדיא וכתב הרמב"ן בספר המלחמות דאינה מה"ת אלא מדבריהם וק"ל דלקמן בפ"ג דף ל"ג אמרינן דבבקר בבקר דשני גזרי עצים לא צריך חד שדי' להטבת ה' נרות וכו' ופריך ר"פ ואימא חד שדי' לדישון מזבח הפנימי דניקדמי' לדם התמיד ואי אינו אלא מדרבנן ואין לו עיקר מה"ת מאי פריך ואומר אני שנעלם מהרמב"ן סוגיא שלימה דפ"ב דמעילה דף י"ב והכא גרסינן התם בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו אצל המזבח מזבח הפנימי מנ"ל אמר ר"א אמר קרא והסיר את מוראתה בנוצתה אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי ואימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לומקום א"כ לימא קרא אצל המזבח מאי הדשן דאפילו מזבח הפנימי פי' דהאי אל מקום הדשן מדשן מזבח הפנימי מיירי הרי לעיקר דישון מזבח הפנימי מה"ת וכן נ"ל מפרש"י דלקמן בפ"ב דף כ"ד דאמרינן בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו פי' אי זר חייב עליו מיתה אי לא לפנים מדמינן ליה וכו' ופרש"י עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה ומדמיבעי ליה אי זר חייב עלי' מיתה ש"מ דעיקר דישון מזבח הפנימי מה"ת הואי עוד כתב שם הרמב"ן דאפי' את"ל דישון מזבח הפנימי מה"ת הואי אפ"ה עבודת לילה היא וכשירה מה"ת אפי' בלילה אבל עם זה לא יתכן וכבר כתבתי בזה בארוכה אבל אין זה מקומו:

7 מאן תנא תמיד ר"ש הקשו התוס' אמאי לא משני דמתניתין דהכא בשתי נרות ומתניתין דתמיד מה' נרות מיירי וכדמשני אביי לקמן ארומיא דסדר יומא אסדר יומא ואפי' אביי משמע דס"ל להא דתמיד ודהכא כתנאי מדלא קאמר אלא אמר אביי ותירצו דמ"מ הא דהכא פליג אדתמיד דהתם קתני זריקת דם התמיד בתר דישון מזבח הפנימי והמנורה והכא קתני זריקה ברישא להכי צריך לאוקמי כתנאי וק"ל דא"כ עיקר הקושיא חסר מן הספר ואע"פ שהתוס' פירשו לעיל דהא דלא פריך מהא דמנרות דקתני התם ברישא פריך מ"מ הו"ל לאתויי נמי לסיפא ולומר קשיא קטורת ונרות אקטורת ונרות קשיא זריקה אזריקה וכן דרך הגמ' בכ"מ אבל לי נראה דמתניתין דתמיד לא ס"ל כלל שמפסיק בעבודה א' בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות דהא לא תנינא התם וכ"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ זה בחידושי למס' תמיד ועוד פי' פ"א וגם רומיא דזריקה אזריקה יתבאר שם ואין זה מקומו:

8 לא קשיא כאן בהטבת ב' נרות והקשו התוס' אמאי לא חשיב מתניתין הטבת ה' נרות דקמי קטורת ותירצו דל"ח אלא הטבת ב' נרות שהן גמר העבודה והטבת ה' נרות לא היה עושה הכה"ג כדא' בסמוך אורויי בעלמא קא מורי וק"ל דאיך יתכן שיהא עבודה אחת נעשית ע"י ב' בני אדם דהא הטבת כל ז' נרות עבודה אחת הן וכל ימות השנה היא נעשית ע"י כהן אחד דהא לקמן בפ"ב דף כ"ב תנן גבי פייס השני י"ג כהנים זוכין בו ואי ההטבה נעשית ע"י ב' כהנים י"ד הויין אלא ודאי אין עבודה אחת נחלקת לב' כהנים ולא דמי להא דאמרינן בפ"ב דף כ"ה ר"י אומר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה אע"ג דמחתה וקטורת חדא עבודה היא כדאמ' התם שאני קטורת דמעתרי מש"ה נעשית בב' כהנים דגם מחתה מעשרת כדמוכח התם דקאמר סד"א הואיל ולא שכיחא ומעתרא נתקן לה פייס בפני עצמה קמ"ל ועוד דמחתה אינו אלא מכשירי קטורת ומ"מ עיקר העבודה שהיא הקטרת הקטורת היתה נעשית ע"י אחר בלבד ועוד דטריחא מילתא קצת לעשות מחתה וקטורת ע"י אדם אחד כדפי' התוס' שם אבל עיקר העבודה וליכא טרחא כמו הטבת ז' נרות לא מצינו שיהא נעשה ע"י ב' בני אדם ועוד ק"ל איך יתכן שיהא רוב עבודה שהן הטבת ה' נרות ותחלת עבודה נעשית בהדיוט ומיעוט וסופה בכה"ג דהו"ל כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואין נראה לומר דאדרבה מהאי טעמא גופא הוא בכה"ג הואיל והוא סופה וגמר עבודה לכך חשיבא טפי דאין זה סברא כיון דכולן עבודה אחת והא בלא הא לא סגי והא דקמייתו התוס' הא דאמר בסמוך אורויי בעלמא קא מורי אין לו ענין לזה הלכך נ"ל לפרש דודאי הטבת כל ז' נרות בז' ימי פרישה היו נעשים ע"י כה"ג לחוד דאין לחלק עבודה אחת לשני בני אדם דלאו אורח ארעא דמחזי כמאן דטריחא ליה מילתא כדא' אדראב"י לקמן בפ"ב דף כ"ו המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח מקום שכינה לאו אורח ארעא דהוי מהאי טעמא דאמרן כדפרש"י התם ואפי' לרבנן דפליגי אראב"י התם הכא מודו דהטבת ז' נרות אע"ג דנחלקו לחצאין ועבודה א' מפסקת בין תחלתה לגמרה אפ"ה כיון דכולן עבודה א' הן גוף עיקר עבודה ע"י ב' בנ"א לאו אורח ארעא ומהאי טעמא כל ימות השנה כולה כולן נעשין ע"י כהן אחד הלכך בז' ימי הפרישה כה"ג מטיב את כולן והא דשביק תנא במתניתין הטבת ה' נרות הקודמים לקטורת ונקט לב' אחרונים כיון דאורויי בעלמא קא מורי ולא מיירי הכא מהלכות עבודה וסידורן אלא אתי לאשמועינן איזה עבודות שהיה כה"ג עוסק בהן בימי הפרישה להרגיל בעבודה לא דק למיתנא הטבה דקודם קטורת ודלאחריה אלא נקט המאוחרי' שהיה כה"ג עושה אותן וכ"ש להקודמים דהא ליכא למיטעי שהקודמים נעשים ע"י הדיוט והמאוחרים בכה"ג כדפי' לעיל ועוד י"ל דנ"ל לתנא למיתנא הטבה אחרונה דחביבא לי' הואיל וע"י נעשה ונגמרה מצוה זו של הטבה ומצות הטבה נקראת ע"ש ותדע דהא ר"פ לקמן מוקי למתניתין דפייס כאבא שאול דס"ל דבדם התמיד מפסיק בין הטבה להטבה ובהטבת ב' נרות מיירי ההיא דפייס והשתא כיון דתני סדר הפייסות לפי סדר העבודות זה אחר זה ואמרינן לקמן בפ"ב דף כ"ו לא לכל עבודה ועבודה מפיסין אלא כהן הזוכה בתמיד י"ב אחיו הכהנים נמשכים אחריו א"כ כיון דתחלת הטבה ורובה שהן ה' נרות היתה נעשית קודם דם התמיד וסופה ומיעוטה אחר דם התמיד אמאי זכה בפייס הקודם בזריקת דם התמיד והמאוחר לו בהטבה ואזלת בתר סוף ההטבה המאוחר לדם התמיד אדרבה זיל בתר התחלתה ורובה הקודם לדם התמיד ויזכה הכהן המוקדם בהטבה והמאוחר בזריקה ואע"ג דגמר הזריקה קודם לגמר הטבה מ"מ מאי חזית דאזלת בתר סופן ודם התמיד קודם אדרבה זיל בתר התחלתן דכן מן הראוי שהרי תחלת כל הדברים קודמין בזמן לסופן והא תחלת הטבה קודם לתחלת זריקה אלא ודאי ה"ט כיון דגמר מצות הטבה הוא ע"י הטבת ב' אחרונים חביבא וכל מצות הטבה נקראת על שמה אע"ג דעיקר המצוה ורובה נעשית בהתחלתה מ"מ דרך בני אדם הוא לקרות כל המצוה ע"ש סופה וגמרה לפיכך בפייס נמי הואיל וסופה נגמרת אחר דם התמיד הפייס נקרא ע"ש סופה מש"ה הזורק זוכה בפייס קודם למטיב הואיל וסוף הזריקה קודם לסוף ההטבה ומש"ה חשיב ליה תנא דידן נמי להקטרה קודם להטבה הואיל וגמר הקטרה קודם לגמר הטבה והכל נקראת ע"ש סופה:

2 קידושין פתח ↗

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְעִנְיַן הַזָּאָה. רַבִּי מְדַמֵּי לַהּ לְטוּמְאָה, וְרַבָּנַן מְדַמּוּ לַהּ לִטְבִילָה.

3 קידושין פתח ↗

רַבִּי אוֹמֵר אַף הַסֵּירוּס. וְרַבִּי, לָשׁוֹן לָא? וּרְמִינְהוּ: הֲרֵי מִי שֶׁהָיָה מַזֶּה וְנִתְּזָה הַזָּאָה עַל פִּיו, רַבִּי אוֹמֵר: הִיזָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא הִיזָּה.

4 זבחים פתח ↗

צַד כָּרֵת לָא פָּרֵיךְ. אָשָׁם נָמֵי לַיְיתֵי! אָשָׁם – פָּרֵיךְ: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּצִבּוּר כִּבְיָחִיד. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: צַד כָּרֵת נָמֵי פָּרֵיךְ, וּבֶן עַזַּאי גְּמָרָא גְּמִיר לַהּ. וְהָא דְּקָאָמַר רַב הוּנָא קַל וָחוֹמֶר – לֹא אֲמָרָהּ אֶלָּא לְחַדֵּד בָּהּ תַּלְמִידָיו. מַתְנִי׳ הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן; אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – פְּסוּלִים. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן? לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן? לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח. שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים: בִּשְׁחִיטָה, וּבְקִבּוּל, וּבְהִילּוּךְ, וּבִזְרִיקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בְּהִילּוּךְ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בִּשְׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בְּקַבָּלָה וְשֶׁלֹּא בִּזְרִיקָה, אֲבָל אֶפְשָׁר בְּלֹא הִילּוּךְ – שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק. רַבִּי אֶלְיעָזָר אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ – מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת; בִּמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַלֵּךְ – אֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. גְּמָ׳ וְקַבָּלָה מִי פָּסְלָה?! וְהָתַנְיָא: ״וְהִקְרִיבוּ״ – זוֹ קַבָּלַת הַדָּם. אַתָּה אוֹמֵר קַבָּלַת הַדָּם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא זְרִיקָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְזָרְקוּ״ – הֲרֵי זְרִיקָה אָמוּר; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהִקְרִיבוּ״? זוֹ קַבָּלַת הַדָּם. ״בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים״ – שֶׁתְּהֵא בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִן לְקַבָּלָה שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶלָּא בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת? נֶאֱמַר כָּאן: ״בְּנֵי אַהֲרֹן״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים״; מָה לְהַלָּן – בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת, אַף כָּאן – בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֲקַפֵּחַ אֶת בָּנַיי, אִם לֹא שָׁמַעְתִּי לְהַבְחִין הֶפְרֵשׁ בֵּין קַבָּלָה לִזְרִיקָה. וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ: קַבָּלָה – לֹא עָשָׂה בָּהּ מַחְשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה, זְרִיקָה – עָשָׂה בָּהּ מַחְשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה. קִבְּלוֹ בַּחוּץ – אֵינוֹ חַיָּיב כָּרֵת, זְרָקוֹ בַּחוּץ – עָנוּשׁ כָּרֵת. קִבְּלוּהוּ פְּסוּלִין – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו, זְרָקוּהוּ פְּסוּלִין – חַיָּיבִין עָלָיו. אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן: הָעֲבוֹדָה אִם הִטֵּיתָ יָמִין וּשְׂמֹאל! אֲנִי שָׁמַעְתִּי וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ, אַתָּה דּוֹרֵשׁ וּמַסְכִּים לַשְּׁמוּעָה! בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, כׇּל הַפּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כְּפוֹרֵשׁ מֵחַיָּיו. אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּמַחְשֶׁבֶת פִּיגּוּל, כָּאן בְּמַחְשֶׁבֶת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל״, וְלָא קָתָנֵי ״מִתְפַּגֵּל״; שְׁמַע מִינַּהּ. וּמַחְשֶׁבֶת פִּיגּוּל לָא פָּסְלָה בְּקַבָּלָה?! וְהָתַנְיָא: יָכוֹל לֹא תְּהֵא מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא בִּזְרִיקָה בִּלְבָד; מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו פִּיגּוּל הוּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה״ – בִּדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי אֲכִילָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שְׁפִיכַת שִׁירַיִים וְהַקְטָרַת אֵימוּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה, הַמַּקְרִיב אוֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב״ – זְרִיקָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ. לוֹמַר לְךָ: מָה זְרִיקָה מְיוּחֶדֶת – שֶׁהִיא עֲבוֹדָה וּמְכַפֶּרֶת, וּמְעַכֶּבֶת כַּפָּרָה; אַף כׇּל – עֲבוֹדָה, וּמְעַכֶּבֶת כַּפָּרָה. יָצְאוּ שְׁפִיכַת שִׁירַיִים וְהַקְטָרַת אֵימוּרִין – שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַכַּפָּרָה. אֶלָּא לָא קַשְׁיָא; הָא דְּאָמַר: ״הֲרֵינִי שׁוֹחֵט עַל מְנָת לְקַבֵּל דָּמָהּ לְמָחָר״, הָא דְּאָמַר: ״הֲרֵינִי מְקַבֵּל דָּמָהּ עַל מְנָת לִשְׁפּוֹךְ שִׁירַיִם לְמָחָר״. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: וּשְׁפִיכַת שִׁירַיִם וְהַקְטָרַת אֵימוּרִין – לָא פָּסְלָה בְּהוּ מַחְשָׁבָה?! וְהָתְנַן: יָכוֹל לֹא תְּהֵא מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא בַּאֲכִילַת בָּשָׂר, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁפִיכַת שִׁירַיִם וְהַקְטָרַת אֵימוּרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל״ – בִּשְׁתֵּי אֲכִילוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר: אַחַת אֲכִילַת אָדָם, וְאַחַת אֲכִילַת מִזְבֵּחַ. לָא קַשְׁיָא; הָא דְּאָמַר: ״הֲרֵינִי זוֹרֵק עַל מְנָת לִשְׁפּוֹךְ שִׁירַיִם לְמָחָר״, הָא דְּאָמַר: ״הֲרֵינִי שׁוֹפֵךְ שִׁירַיִם עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לְמָחָר״. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: שָׁמַעְתִּי שֶׁטְּבִילַת אֶצְבַּע מְפַגֶּלֶת בְּחַטָּאת פְּנִימִית. שַׁמְעַהּ אִילְפָא, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַב פְּדָא. אֲמַר: כְּלוּם לָמַדְנוּ פִּיגּוּל – אֶלָּא מִשְּׁלָמִים; מָה שְׁלָמִים – אֵין טְבִילַת אֶצְבַּע מְפַגֶּלֶת בָּהֶן, אַף חַטָּאת – אֵין טְבִילַת אֶצְבַּע מְפַגֶּלֶת בהן בָּהּ. וְכִי הַכֹּל מִשְּׁלָמִים לָמְדוּ?! אִי, מָה שְׁלָמִים – שֶׁלֹּא לִשְׁמָן אֵין מוֹצִיא מִידֵי פִּיגּוּל, אַף חַטָּאת – שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אֵין מוֹצִיא מִידֵי פִּיגּוּל! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – מֵרִבּוּיָא דִּקְרָאֵי קָאָתְיָא; הָכָא נָמֵי, מֵרִבּוּיָא דִּקְרָא קָאָתֵי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בַּעֲלִיָּה זוֹ שָׁמַעְתִּי, שֶׁטְּבִילַת אֶצְבַּע מְפַגֶּלֶת. תָּהֵי בַּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּלוּם לָמְדוּ פִּיגּוּל – אֶלָּא מִשְּׁלָמִים; מָה שְׁלָמִים – אֵין טְבִילַת אֶצְבַּע מְפַגֶּלֶת בָּהֶן, אַף חַטָּאת – אֵין טְבִילַת אֶצְבַּע מְפַגֶּלֶת בהן בָּהּ! וְכִי הַכֹּל מִשְּׁלָמִים לָמְדוּ?! אִי, מָה שְׁלָמִים – שֶׁלֹּא לִשְׁמָן אֵין מוֹצִיא מִידֵי פִּיגּוּל, אַף חַטָּאת – שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אֵין מוֹצִיא מִידֵי פִּיגּוּל! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִין, הַכֹּל מִשְּׁלָמִים לָמְדוּ. הוֹאִיל וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ פּוֹסֵל בִּשְׁלָמִים, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פּוֹסֵל בְּחַטָּאת; מָה חוּץ לִמְקוֹמוֹ הַפּוֹסֵל בִּשְׁלָמִים – מוֹצִיא מִידֵי פִּיגּוּל, אַף שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ הַפּוֹסֵל בְּחַטָּאת – מוֹצִיאָהּ מִידֵי פִּיגּוּל. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִצִּדַּהּ תְּבָרַאּ! מָה לְחוּץ לִמְקוֹמוֹ הַפּוֹסֵל בִּשְׁלָמִים – שֶׁכֵּן נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים; תֹּאמַר בְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּפֶסַח וְחַטָּאת בִּלְבַד?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – דָּבָר הַפּוֹסֵל בָּהֶן מוֹצִיאָם מִידֵי פִּיגּוּל, דָּבָר הַמְעַכֵּב בָּהֶן מְבִיאָן לִידֵי פִּיגּוּל; הָכָא נָמֵי – דָּבָר הַפּוֹסֵל בָּהּ מוֹצִיא מִידֵי פִּיגּוּל, דָּבָר הַמְעַכֵּב בָּהּ מְבִיאָה לִידֵי פִּיגּוּל. אָמַר רַב מָרִי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא – זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַקּוֹמֵץ, וְנוֹתֵן בִּכְלִי, וְהַמּוֹלִיךְ, וְהַמַּקְטִיר. בִּשְׁלָמָא קוֹמֵץ – הַיְינוּ שׁוֹחֵט; מוֹלִיךְ – הַיְינוּ מוֹלִיךְ; מַקְטִיר נָמֵי – הַיְינוּ זוֹרֵק; אֶלָּא נוֹתֵן בִּכְלִי מַאי נִיהוּ? אִילֵּימָא דְּדָמֵי לְקַבָּלָה – מִי דָּמֵי?! הָתָם מִמֵּילָא, הָכָא אִיהוּ קָא שָׁקֵיל וְרָמֵי! אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא סַגִּי דְּלָא יָהֵיב – עַל כָּרְחֵיהּ עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה הִיא; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא סַגִּי דְּלָא עָבֵיד לַהּ – עַל כָּרְחֵיהּ הַיְינוּ הוֹלָכָה. לָא, לְעוֹלָם דְּדָמֵי לְקַבָּלָה; וּדְקָאָמְרַתְּ: הָכָא מִמֵּילָא, הָתָם אִיהוּ קָא שָׁקֵיל וְיָהֵיב – כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי מַתַּן כְּלִי הוּא, מָה לִי מִמֵּילָא מָה לִי קָא שָׁקֵיל וְיָהֵיב. לֵימָא כְּתַנָּאֵי – דְּתָנֵי חֲדָא: טְבִילַת אֶצְבַּע מְפַגֶּלֶת בְּחַטָּאת, וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא מְפַגֶּלֶת וְלֹא מִתְפַּגֶּלֶת; מַאי, לָאו תַּנָּאֵי הִיא? לָא; הָא רַבָּנַן, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי אִירְיָא טְבִילַת אֶצְבַּע? הָאָמַר:

4 פסחים פתח ↗

וְכׇל שֶׁאִילּוּ בְּיָחִיד נִדְחֶה, בְּצִיבּוּר עָבְדִי בְּטוּמְאָה. וְכׇל מִילְּתָא דְּאִיתָא בְּצִיבּוּר, אִיתָא בְּיָחִיד. וְכׇל מִילְּתָא דְּלֵיתָא בְּצִיבּוּר, לֵיתָא בְּיָחִיד.

« גבורת ארי על יומא י״ג ×¢×´×‘ גבורת ארי על יומא ט״ו ×¢×´× »