1ידוע לחכמים איך המלה מונחת לפועל היא שוה בלשון אם לפועל הרחוק אם לקרוב. וכי אלו התארים, ר״ל הקרוב, הם מקבלים פחות ויתר כי יש רחוק יותר מרחוק וכן קרוב יותר מקרוב עד כמה מדריגות. ולכן אמרנו ״פועל, עושה, יוצר, בורא, מניע, מוציא, כותב, מדבר, אומר, בונה, הורס, אוסר, מתיר, נותן, נוטש, אוכל, רואה, שומע, זוכר,״ ובכלל כל שמות פועל בכל לשון שאתה שומע, כי ראוי ומחויב והגון ונאה וצורך לומר במוחלט ובסתם על הפועל היותר רחוק כמו על הפועל היותר קרוב. והמשל בזה בתורה על השי״ת העליון על כל השכלים הנפרדים אף כי על הגשמים השמימיים, כ״ש על הגשמים הארציים. ״ויניעם במדבר מ׳ שנה״ כלומר שיי׳ העליון היה מניע לישראל והנה הוא ית׳ היה בהכרח היותר רחוק וראשון. ואולם משה היה היותר קרוב מאשר מחוץ. ובזה תקיש בכותב ואומר ומדבר, וזולת זה ממה שזכרתי ומה שלא זכרתי.2ואומר כי משה רבינו כתב בספרו ״ויאמר אליו אני יי׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה.״ ״ויאמר יי׳ אלוקים במה אדע כי אירשנה.״ העולה מזה כי יי׳ יעד לאברהם כי לעתיד תהיה לו כולו לזרעו בפועל היות הארץ ירושה כמו שנתקיים זה על ידי יהושע. והנה אברהם שאל אות ומופת על זה כי אין | הבדיל בין אמרו ״במה אדע״ ובין מה שכתב כותב ספר מלכים שאמר חזקיה ״מה האות כי ירפא יי׳ לי.״ וזה לא היה גרוע ממה שכתב כותב התורה שאמר לו השם מעצמו למשה ״וזה לך האות כי אנכי שלחתיך.״ ובכלל כי הנביא או החכם פעם ישאל אות או מופת, ופעם יבטח בדבר בזולת זה, ופעם יתנהו הרב מעצמו, או מצד שיכיר כי התלמיד מפקפק בדבריו אם מעט ואם הרבה. או שיעשה זה דרך מופת או מפני שאחרים לא יפקפקו בזה כמו שעשה אריסטו בעשותו לתלמידיו בספרו אותות ומופתים על קיום מציאות התכונה, ובזולת זה כמו שכתב המורה פרק כ״א מראשון.3ואע״פ שאין יחס וערך בין ספר תורה ובין יתר שאר הספרים, וכן אין יחס בין משה כותב ספר תורה ובין יתר כותבי הספרים, בין השי״ת שהיה הכותב והנותן בראש, הנה ראוי לנו כי על צד הציור ביחס נמשל עניני זה הספר הקדוש ועניני מרע״ה אל זולתו, כמו שנעשה על דרך משל כשנרצה לצייר ענין ההיולי הטבעי שהוא מעשה הש׳ אל העביט של מי רגלים שהוא מעשה הפחות תובל קין.4ולכן נאמר כי אברהם התלמיד שאל אות ומופת אל הרב הגדול השי״ת במה שהיה מניח לו כלום לאמת מה שהיה מניח, כמו ששאל אלקסנדור לאריסתו רבו וישאל אביי לרבא רבו ובכלל איש איש על עבודתו וכפי מדריגתו. והפתי יאמין לכל דבר והערום יבין לא שירו וירצה על כל פנים לדעת הדבר על צד היותר אמת שיוכל. ומהו שאלת החכמים לשם ושאילת הנביאים לשם, וזהו שבחם ובזה ישמח ה׳ במעשיו, כמו שאמר אברהם | ״הלבן ק׳ שנה יולד״ וכן משה ״הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם״ ורבים כן.5לכן השיבו הש׳ ״קחה לי עגלה משולשת״ עד ״וישב אותם אברם.״ ואחר כך ״ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשיכה גדולה ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ... ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה.״ ואחר ״ויהי השמש באה.״ דע כי מנהג הש׳ לפעמים להודיע לנביאיו תלמידיו הענינים העתידים מחידושי הימים במאמרים ובמילות שיבאו בלשון משל וחידה כמו שעשה ליעקב בדברים ההוים במשל הסולם, וליחזקאל במשל כל המרכבה. וכמו שעשה בדברים העתידים לירמיהו במשל ״מקל שוקד אני רואה,״ וסיר נפוח, ולעמוס במשל ״אנך וכלוב קיץ.״ ואין הכרח שגם בזה המין יבאו דברי הרב בצורה אחת בכל הזמנים, אבל מחכמת הרב לעשות שינוים בדבריו, אע״פ שהמובן אחד. המשל בזה כי פעם ישאל הש׳ לנביא ״מה אתה רואה״ והנביא משיב ״אני רואה כך וכך״ וה׳ אומר לו הפירוש כך וכך. כמו שבא הענין כן במה שזכרנו בירמיהו ועמוס. ופעם לא יבאו בדברים כל פרטי זה השאלה והתשובה, רק כי הש׳ מניח המשל לתלמיד, והוא אחר המשל מניח מעצמו פירוש לו כמו שקרא ליחזקאל שהניח לו הש׳ משל כדעת הנבחרים מרבותינו ז״ל שאמרו ״מיתי יחזקאל משל היה.״ ואח״כ אמר לו השם פירוש באמרו לו ״העצמות האלה כל בית ישראל המה ונתתי רוחי בכם וחייתם.״ ואין הכרח שאמר ליחזקאל ״ידוע תדע כי העצמות האלה כל בית ישראל המה.״ ולכן אלו השמיט מזה ״ידוע תדע״ היה נכון כי המובן אחד.6וכן אין הכרח בזה תמיד כמו שאמר המורה שיהיה כל חלקי המשל | והנמשל שוים. לכן הנה המשל בזה הוא ממלה עגלה עד שסיים ״וישב אותם אברהם.״ והנמשל בזה הוא ממלת ״גר יהיה זרעך״ עד שסיים ״עד הנה.״ יאמר בזה ההפרש שהוא כולל ארבע פסוקים, אינם מן המספר רק שני פסוקים, והם ״ויאמר לאברם ידוע תדע״ והפסוק ״ודור רביעי״ זולת ״כי לא שלם עון האמורי עד הנה.״ כי השני פסוקים האחרים אינם פירוש למלה הבאה במשל, אבל היה הודעה מחודשת, ואם הכל מתיחס למכוון לאברהם. והפליג השם הרב כי להסתיר שם באמצע הדברים מה שאינו עקר הכונה בפירוש המשל כי כן ראוי למי שירצה להחביא ולהטמין כמו שביארתי במה שאמר יעקב ״עד כי יבא שילה.״ וכן יש במשל דברים שאינם מכוונת הייעוד כאמרו ״ויתן איש בתרו לקראת רעהו״ כמו שאבאר אחר זה. והעולה מזה כי רצה השם לגלות לאברהם כי מזרעו יהיה גרים כעבדים בארץ לא להם, ולא רצה לגלות לו איזה ארץ, הודיע לו וכי דור רביעי ימלטו מן העבודה ההיא. וכן היה הענין במצרים כי כתיב ״וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא״ ואח״כ ״ויקם מלך חדש על מצרים״ והתחיל השעבוד לבני השבטים. על דרך משל דור קהת ודור עמרם ודור משה. ולכן אמר ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם״ רצה כדרך כל רב חכם, כ״ש דברי הרב הגדול הוא השם.7אבל הכונה בזה ״גר יהיה זרעך במצרים ועבדו זרעך אותם וענו המצריים אותם.״8ואמר ד׳ מאות שנה, אין בזה המספר רמז במשל אבל היה טוב בעיני הרב שיגלה לו עתה בכלל פירוש ונמשל. וזה הלשון דבק עם ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם.״ ואמנם ״ועבדום וענו אותם״ אינו מחויב שיהיה תחת זה המספר, אם נכון זה מצד ר״ל | שחלק מה מהעבדות וענוי היה להם כל זה הזמן כי כן הוא העון לכל גר. והעד הנאמן בארות יצחק הנקראים עשק ושטנה. וליעקב ענין דינה. ועל כל פנים הנה יצחק ויעקב היו גרים ושפלים ונכנעים זמן מה במצרים לכן יצדק מספר ד׳ מאות שנה, ואין בזה סתירה. אבל קצתו היה יותר חזק ואמיתי בשם עבדות וענוי. וכבר הודעתיך כי התארים כולם יונחו על דרך האמת המדוקדק ועל דרך העברת. ואמנם גלה הש׳ לאברהם כי מה שאמר ״כי גר יהיה זרעך״ הכונה בו ג׳ דורות, כמה שאמר אחר כך ״ודור רביעי ישובו הנה.״ וזה הדור הד׳ יהיה הדור הנכנסים לארץ בימי יהושע כי כל בני הדור אשר סבב במדבר היה מן הדור השלשי אשר סבלו קצתם סבלות מצרים מיום שנולד משה עד מראות הסנה, שהיה בן שמונים שנה.9ואין ראוי לדקדק בחלקים ואישים. וביאור זה המשל הוא כי המשולשת והמשולש שזכר הוא משל וחקוי להורות שלשת הדורות שזכרתי. ותור וגוזל הוא הוראה לדור רביעי שזכרתי. והבתור לג׳ מנים עשה השם אם שיקח דמם לשם ית׳ ואמר ״את כל אלה״ רומז לבד לבהמות. ואין קושיא ממלת ״כל״ למי שיודע לשון הקודש, כ״ש כי יבא אח״כ ״ואת הצפור לא בתר״ וזה הוראה למה שיהיה מוכים ודחופים כדרך כל העברים אותן הג׳ דורות, אם שהיו כולם פגרים מתים. ואין צריך לומר ״כמו״ אבל ממש פגרים מתים, כטעם הוא לפי מה שהתבאר במה שאחר הטבע. כ״ש שנכון זה מצד מה שהתבאר בספר המופת ובספרי השמים והעולם.10והעדר הביתור מהצפור, שהוא סוג לתור וגוזל הוא הוראה להמנע ההכאות והדחיפות | משעבוד מצרים ומזולתם לדור הרביעי.11ורדת העיט שהוא סוג לקיבוץ העופות דורסים כמו שידוע מדברי ירמיהו ויחזקאל על הפירוש ״גרים״ שהוא תואר לשלשת המינים המתים הוא הוראה לקבוץ כל בני מצרים, מלך ועם, להעבידם, כמו שכתוב ״ויאמר אל עמו;״ ״ויהפך לבב פרעה ועבדיו.״12והשבת אברם לאותן העופות הדורסין האוכלים בשר ושותים דם, לאותן הג׳ דורות הוא הוראה. כי לא עשה כך כלה, אבל על כל פנים נמלטו משם שש מאות אלף רגלי זולת הנשים והטף.13ואמנם כי צייר השם הרב לאברם זה תחילה בשלשת מיני בהמה והם עגלה ועז ואיל, שהם כמו שאמרנו משל וחקוי לשלשת דורות ישראל שהיו גרים ועבדים. הנה זה המספר ראוי לשלשת מינים כנגד ג׳ הדורות. ואמנם אמרו בשלשת ומשולש שוה תואר משותף נכון שהכונה בזה כי עגלה אחת ועז אחת ואיל אחד, שקבוצם שלשה, הנה כל אחד יתואר במשולש איך שתהפכם ותשים האחד התחלה ואחד שני ואחד שלישי. אמנם עשה הרב המלמד השלשת הזה וזכר פעמים ג׳ לחזוק ולהיות הדבר נכון מעם האלוקים. ומזה למד יוסף שאמר על משל הפירות והשבלים ״חלום אחד הוא ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר מעם האלוקים.״ כ״ש בהיותו משולש כטעם ״והחוט המשולש לא במהרה ינתק״ דומה לאמרו ״עוה עוה עוה אשימנה.״ ואם נאמר עם זה שגם היו שם שלשת העגלות ושלשה עזים ושלשה אילים, הנה הכל נכון כי האמת | אמת מכל צד שתהפך, כמו שאמר אריסטו ״האמת עד לעצמו״ ומסכים מכל צד.14ואמנם נבאר המשל בשם עגלה ועז ואיל להוראות מכוונות. כי אלו הענינים אינם כענין הזבחים שאמר המורה עליהם שאי אפשר עליהם מבלתי מין מה ומספר מה. וזה תחילה תאר כנסת ישראל בעגלה, כי כן נהוג כמו שכתוב ״אפרים עגלה מלומדה.״ וגם מעגלה גזירה מעגול, כטעם גלגל הוא שחוזר בעולם אף כי על אבותינו ועלינו. וגם בזה הוראה מצד הפוכו כמו שרמז המורה ברגל עגל. והטעם געולה, כמו ״געלה נפשך״ וזה דומה למה שאמר המורה בשם חובל כי הפוכו בוחל מטעם ״גם נפשם בחלה בי.״ והנה רמז בזה כי אותם האנשים היו געולים בשעבוד.15ואמר עז להורות עוז כי היה יותר עז לסבול לסבלות מצרים, כטעם הנותן ליעף כח וגם מצד היפוכו זע ולא זע, כלומר נע ונד היה שם הדור ההוא.16ואמנם איל כטעם ״כגבר אין איל״ ר״ל מטעם כח כמו עוז. ומצד היפוכו ״יאל״ כלומר חפץ במה שהיה אחר, שכן היה רצון השם כטעם ״ויט שכמו לסבול.״17ובכלל המשל הזה בבהמות כי אותן האנשים כבהמות נדמו כי עדיין לא קבלו התורה האמיתית המחכימת פתי. גם היו בהמות חלושות לפני צר, ולכן מצד זה ג״כ אמר עגלה לא פרה שיש לה כח כטעם ״כפרה סוררה.״18ואמנם תור וגוזל שסוגם צפור כמו שאמרנו לדור רביעי כעוף יתעופף להמלט משם וללכת ארץ ישראל. ומצורף | לזה היות תור שם משותף מורה לזמן מוגבל, כטעם ״ובהגיע תור.״ וזה מצד הפועל והמקבל. ר״ל מצד ישראל, כמו שאמרו רז״ל בהלל ״מלמד שהקב״ה מחשב את הקץ״ כמו שאבאר במראות הסנה. ומצד האמורי וחביריו כמו שיאמר בזה ״כי לא שלם עון האמורי עד הנה.״ וכן דומה לזה אמר ירמיהו על נפילת נבוכדנצר ״עד בא עתו.״ ואמר יחזקאל על חורבן ארץ ישראל והצלחת נבוכדנצר ״עוה עוה עוה אשימנו. גם זה לא היה עד בא אשר לו המשפט ונתתיו.19ושם גוזל מצד שיתוף הגזילה אשר גזל, תאר גמור כמו שהוא, כמו ״גוי אובד עצות המה.״ ואמנם תאר הדור שלנו הלוכד ארץ ישראל בשם גוזל בערך לכנען וכפי מחשבת רבים או יחידים, כמו שכתב יהושע עצמו ״והאנשים רדפו אחריהם.״ והעד הנאמן מה שדמה משה פרשת אלה דברים לקחנו ארץ כנען אל מה שלקחו בני עשו ארץ החורי ובני עמון ארץ הרפאים. והכלל ״יי׳ נתן ויי לקח״ כמו שפירש ירמיהו מפי השם ואמר ״אנכי עשיתי את הארץ.״20ואמר אמנם ״ויתן איש בתרו לקראת רעהו״ זה נעשה לבד כדי שלפיד האש יעבור בין הבתרים והגזרים האלה לכריתת ברית השם עם אברם. ובפרט על ענין הגזרים הפגרים ההם שלא יהיה כאלה. וזה היה מנהג קדום להם, כמו שכתוב ״העגל אשר כרתו לשניים ויעברו בין בתריו.״ וגם בזה | מן עגל ר״ל עגלה. ואם אחרים שם אין הזיק בזה.21וטעם ״לפיד אש״ לרמוז לכבוד השם ״כי השם אלוקיך אש אכלה.״ ומראה כבוד השם כאש אוכלת.22אמנם מה שבא בפירוש ״וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח״כ יצאו ברכוש גדול״ אינו פירוש למלה קודמת למשל כמו שכתבתי למעלה. אבל הוא הוראה חדשה לא נרמז לפנים. וכן ״ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה״, כלומר כי התחלת זה היעוד לא יהיה ממך עצמך רק ביצחק.23וראה עוד הפלגה כי בכלל זאת המראה ג׳ מדריגות. והמאוחרות נכבדות מהקודמות. וכן ראוי לכל מתבודד בציור נפשו אם מדריגת עיון אם מדריגת נבואה, כמו שכתבו הפילוסופים. וזה כי התחלת זה המעמד הנכבד היה שהוא שם נפרד עם ״במראה אליו אתודע.״ והוא ענין בו ביום באיזו שעה. והעד הנאמן כי אחר זה כתוב ״ויהי השמש לבא.״ ולכן התחזק שנית עוד אברם והשיג יותר כאשר פנה היום והיה קרוב לביאת השמש, ר״ל באמרו ״ויהי השמש לבא.״ ומרוב התבודדות ותרדימה ואימה וחשיכה גדולה נפלה עליו. ולכן בזאת המדריגה הנכבדת יותר מן הקודמות הגיע לנו פירוש הסתום ר״ל ביאור המשל כמו שהיה בא לירמיה ועמוס אחר מה שהיה. ואחר התחזק עוד שלישית אחר שקדמו בהתבודדות הנבואי כי באה השמש לגמרי והיה חשך הלילה עצום ועלתה שהוא חוזק מחשיכה. וגם היה שם תנור עשן כמו שהיה בהר סיני ״ויעל עשנו כעשן הכבשן.״ ואז ירד עליו יי׳ כבוד לדמות לפיד אש ועבר בין הגזרים האלה וכרת ברית עמו בהעברה, כמו שאמר ביום ההוא ״וכרת יי׳ את אברם ברית לאמר.״ כלומר ברגע ההוא | כטעם ״ביום אכלך ממנו.״24וטעם לשון כריתת ברית לשם, וכן כל לשון שבועה שהוא על דרך ״דברה תורה כלשון בני אדם״ להורות שהוא דבר קיים והכרחי. ואם הוא עתיד רצוני לומר שהוא במדריגת עליית השמש מחר, לא כמדריגת ירידת המטר מחר, והנה זה היעוד מן הארץ לאברהם שהיה בכריתת ברית, יותר קיים וקשר אמיץ מכמה יעודים שעשה לו לפנים על זה. ובאמת על מה ששאל אברהם לשם ״במה אדע כי אירשנה״ אשר מבואר לחכמים כי לא יקרא רק המפתית הנאמנת, הנה עקר התשובה מהשם לו על זה הוא כריתת ברית, כי זה בענינים עתידיים נבואיים מהשם. כענין רב חכם מוליד תולדות מהקדמות עצמיות הכרחיות בדברים ההוים. וידוע כי השם שם הנושאים מתחלפים, ר״ל נושא הנבואות ונושא החכמות העיוניות. אם כן בטוב שאל אברהם לשם שאמר ״במה אדע כי אירשנה״ ובטוב השיב לו השם כאילו שאל על דרך משל אבן רושד לאריסטו ״במה אדע כי כל אדם מרגיש״ וישיבנו ״ידוע תדע כי כל אדם חי וכל חי מרגיש, אם כן כל אדם מרגיש.״ כי על דרך זה ביחס גם שאל אברהם לשם לפי נושא מדריגת הנבואה, שהיא יעוד בדברים העתידים. השם השיבו ועשה לו מופת הכרחי לפי המלאכה. והיא כריתת ברית לאמת לו כי זאת הגזירה העתידה מחויבת, לא אפשרית. אבל שהקדים והציע לזה המופת ״קחה לי״ וכל הסיפור ההוא, להצעות לזה הדרוש התכליתי, ר״ל בקשתו שידע שהדבר הכריחי, היותו בעלית השמש מחר.25וכן היה באמרו ״במה אדע כי אירשנה״ כאלו אמר ״השם אלוקים הנה | יעדת לי כמה פעמים הארץ הזאת לך אתננה, ואין אני יודע אם זאת הגזירה העתידה היא אפשרית או מחויבת ועל זה אני מסופק ומתפחד — לכן ביאר לי זה.״ והשם ית׳ הפיק רצונו בכריתת ברית ר״ל שהודיע לו שהיא הכרחית. ולכן אמר ״במה אדע״ ולא אמר ״במה אאמין״ או ״במה אחשוב״ או ״במה יצדק״ כמו שאמר אלה המלות למעלה על שתי היעודים הקודמים, ר״ל על יעוד הזרע ועל יעוד דברו. וכבר ביאר המורה הוראת שם ״אמונה״ ו״האמנה״ פרק נ׳ מראשון. וגם מבואר בספר המופת כי מה שלא יודע במופת הכרחי יקרא מחשבת צודקת או מחשבה צודק וצדק. וכן בנושא זאת המלאכה ר״ל הנבואה, מה שלא יודע שהוא הכרחי כעליית השמש בעתיד, יקרא באלו המלות. ולכן אמר עוד למעלה ״ויחשביה לו צדקה״ כי לא הודיע לו האל שהוא הכרחי. וגם הוא לא שאל שהוא זה אלא אז לאיזה סבה. אמנם אחר שהטיב בענין העקידה נתן לו השם מעצמו זאת ההודעה ההכרחית, ר״ל על הפלגת רבוי הזרע, והוא אמר ״בי נשבעתי.״ ואלו כרת השם ברית עם יעקב או השבע על מה שאמר ״היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב״ לא פחד מעשו. ולא היה סכלות מיעקב כי הוא נמשך אחר דעת אברהם שגם הוא לא שאל ״במה אדע״ על ההטבה לו ורבוי זרעו, הוא בעבור שאלה הענינים הם קרובים להעשות לו קרבת זמן. אבל קרבת מציאות, ר״ל אפשר קרוב בטבע, ודי בזה.26ואמנם מה שכתבתי על ספק זה אחר בספר כסף סיגים, והוא מה חטאו אז ישראל כי השם גזר עליהם זאת הצרה, ואיך | שיהיה איך יניח ראוי לכותב התורה שיניח יסורין כלא. כי זה רע ומר להמון וגם ליחידי השם. התשובה כי השם לא כוון להניח בזה צרה ועונש, וגם השם לא כוון להכאיב לב אברהם, אבל חשב לתת לו בשורות טובות בכל המראה הזאת. ואיך ״ועבדום ועינו אותם״ בשורה טובה? ואשיבך ואיך היה בשורה טובה מה שאמר האל לאשת מנוח ״הנה נא את עקרה ויולדת בן״ כלומר איך ״והרית״ ברכה, אבל הוא צרה וצער וחילים וצירים, וגם מהות הלידה שכתוב ״עצבוניך והרוניך בעצב תלדי בנים״ ר״ל כי ההריון והלידה הוא כמן יסורין. וכן בהפלגת הבשורות ״כי חלה גם ילדה ציון את בניה״ ואין חלה ענינו ״חיל״ בשורה. אבל הבשורה לבד אמרו בן ובנים להעירנו על זה דקדק בבשורה שלא זכר רק מציאות הבן, באמרו ״וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן״ ובמקום אחר ״שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך״ כאלו העירנו כי לטובתה ולהנאתה לא רצה היסורין הקודמין למציאות הבן שכל וטוב. אבל אי אפשר להשיג הטוב ההוא מבלי הקדמת יסורין וצערים.27והעד הנאמן יורדי הים באניות אשר נפשם ברעה תתמוגג, ובהגיעם אל מחוז חפצם ירויחו אלף אלפים זהובים, ויודו לה׳ חסדו כמו שכתב דוד. העל כל אלה נעזוב ההליכה בים, או לא נשמח על הריוח? וה״ה בסוחרים הולכי מדברות, וה״ה בכיבוש עיר ועירות במלחמות. כי הכובשים כמה צרות ואף מתות סובלים. ומה אזכור משלים, וכל השגות טובות העולם הזה הם כן. והנשים והטף יודעים כן. כי לא השיג איש דבר במשכבו עם אשתו.28כ״ש שהצער הנזכר ר״ל הענוי והעבדות היה סבה עצמית אל ״ואח״כ יצאו ברכוש גדול״ ואל ״דור רביעי ישובו הנה״ מכמה פנים. זאת תחילה כי לולי זה | לא היה ״ויאנחו בני ישראל וכו׳״, ״ותעל שועתם וכו׳״ כמו שיזכור עוד, שזה היה סבה בעצם כי הוציאם השם ממצרים. וכן ״ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים״, וכן ״וגם ראיתי את הלחץ אשר המצרים לוחצים אותם.״ ואם בני ישראל עמדו במצרים בנחת ולא היה דבר מזה מעולם, ולא יצאו משם ולא ירשו את הארץ כנען ולא בנו את בית המקדש. ובכלל כל הכתוב בהלל ״כמה מעלות טובות למקום עלינו,״ ועוד לא היה ״ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה״, ״וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וינצלו את מצרים.״ ובכלל היה העבדות והעינוי סבה עצמית לכל הצלחת אבותינו בתיקון הגוף והנפש, ומה יש עוד. ואין זה אלא כיורדי הים ללכת אל מחוז חפצם והשם יעמיד רוח סערה ויוליכם אל מקום אחר אינו חפצם, ושם ירויחו כפלי כפלים, או ירויחו תחת אשר אבדו נפשם וממונם אם הלכו אל מחוז חפצם. וזה מעשים בכל יום בים וביבשה. וכן היה בהצלחת עמנו בזה. וגם מעין זה עבדות יוסף מצד מכירתו, ואחרי כי נאסר וענו בכבל רגלו כמו שמפורש. והכל כענין החולה שישקוהו הסנגוי׳ן שהוא סבה עצמית לרפואתו וחיותו. ולאחר יתנו הדבש וימות. וכזה המשילו החכמים כמי שחתכו לו עורק במלחמה על יד אויבו עד שיצא ממנו דם והצילו מן המות, כי היה צריך להקזה להנצל מן המות. ומה אאריך במה שהתינוקות יודעים.29ואין קושיא מאמרו ״ואתה תבא אל אבותיך בשלום״ כי השלום מקבל פחות ויתר. והנה היה שלום אברהם יותר גדול משלום העוברים בניו. וראה הפלגתה, כי על דרך האמת הנה זה כאמיתות השם.30״ואחר כן יצאו ברכוש גדול״: כי קניני העולם הם רע על דרך האמת גדול. ואין שוב רק לחם לאכול ובגד ללבוש ומי יאמר כן רק להמון עמנו. והנה סוף דבר הנה פירש זה המבוקש ישעיהו באמרו ״אל תירא עמי יושב ציון מאשור, בשבט יכה ומטהו וישא אליך בדרך מצרים.״ כי | עיקר זה להודיענו כי עדיין ענוי מצרים לעמנו היה בשורה טובה לא צרה ותוחכה וזה אמרו ״בדרך מצרים.״ וכן הנהיג לומר בזה כן לעם ציון כי אמרו ״אל תירא״ לא על ״בשבט״ רק כי אינו בשבט צרה. והעולה מכל מה שאמרנו מאמר החכם ״לא תשיג מה שתאהב עד שתסבול דברים אשר תשנא.״ ודומה לזה העולם הזה מזוג ״לא תאכל ממנו דבש כי אם מזוג כארס.״ ומזה המין ״ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה.״ ואין ״ותקבר ותבא אל אבותיך״ שהוא מיתה הזה בשורה טובה, אבל זה הכרח, וה״טובה״ בשלום ובשיבה טובה. כ״ש שדומה לזה היעוד שקדם זכרו, ר״ל אמרו ״ועבדו וענו אותם ארבע מאות שנה ואח״כ יצאו ברכוש.״31אמרו בבשורה ובברכה להגר ״הנך הרה ויולדת בן״ כי ההריון והלידה הקודמים למציאת הבן שהוא הטובה והברכה, הם דברים רעים. וקללות חוה כמו שכתוב ״ואל האישה אמר.״32אבל מוכרח הוא שיהיה אלו הדעות קודמות קדימת ומן וסבה לצאתם ברכוש גדול. כי לולא זה יצאו משם דלים בלא רכוש או ברכוש מעט. וראה הפלגה, כי כאשר בשר השם מציאת הבן לשרה פעמים, לא זכר לה הריון ולידה כמו שעשה בהגר, אבל דקדק לזכור בה מציאת הבן לה לבד, שהוא הברכה.
