גביע כסף ג׳

אמנם כאשר התחיל בסיפורי אברהם התחיל ״ויאמר יי׳ אל אברם לך לך״ כי אברהם היה הראשון שהמציא אמונת מציאות השכל הנפרד. וזה הדעת הוציאו מארצו ובעבור זה עשה כל מעשיו. והש׳ ית׳ עשה לו כל מה שעשה מההצלות. ולכן בסיפורי אברהם ישקוד לאמר יי׳ זולתי במקומות מעטים. והיה להם הערות יקרות,

וזה תחילה במראה המוחל כה ״ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא יי׳ אל אברם.״ הנה אחר שעשה התחלתו בזה בשם יי׳ נמשך אל השורש המונח שאמרנו שהיה אצל אברהם זה הדעת הנכבד. הנה מכאן ואילך בכל זאת המראה לא כתב יי׳ רק זו. המראה ענינים גשמיים וענינים דמיוניים, כמו היותו לאב המון גוים ביצחק וישמעאל, ועשותו האות בבשרו ובבשר זרעו. ובעבור זה זכר בו שם אלוקים להיותו שם משותף אם לגשמים השמימיים, אם לכח המדמה אשר הוא מושל בכל הנביאים זולת משה. כ״ש בעבור היות המושג להם ענין גשמי ומדומה כמו שהוא מבואר. וכן יפליג לזכור שם שדי שהוא תאר ע״ם דוי, מטעם מנצח בכל ענין יוגע | ברבוי עם, כמו שכתוב על זה. וכן במאמר הש׳ ליעקב וכן במאמר יצחק ליעקב ״ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך.״ ואמר יעקב ליוסף ״אל שדי נראה עלי בלוז בארץ ויאמר אלי...״

והעירנו בזה שאנו בו, ר״ל בענין אברהם באמרו ״התהלך לפני״ שהוא לשון התפעל ממאמר שיתפעל בעבור היות המכוון לדבר הזה מענינים גשמיים דמיונים. וכן במה שבא בסיפורי אברהם בענין פגע סדום שהיה תגבורת אש כמו שהיה ענין המבול תגבורת מים אשר המניע הקרוב העצמי לכל דבר פעמים אלוקים להעירנו על זה. וברוב זכר יי׳ ללמדינו כי יי׳ הנכבד הוא הסבה עליונה לגשמים השמימיים בכל פעולותיהם וכוחותיהם. אמנם מה שבא בסיפורי אברהם מענין אבימלך, ר״ל יחס דבר האל לאבימלך זכר שם אלוקים, כי כל אמונתו היה הגשם השמימיי וכל כוחו היה מצד המדמה, והדבר מדומה אשר גם מזה הצד האחרון זכר באברהם אבינו עצמו בענין זה. ורפואת אבימלך רק כי לשמרנו מטעות ולקיים בנו כי הש׳ הנכבד הוא הסבה הראשונה לכל, סיים דבריו ״כי עצר עצר יי׳ בעד כל רחם.״ וכן אחרי זה בענין אברהם התחיל להפליג ״ויי׳ פקד את שרה.״ ובסבת זה ר״ל דבר מילה, אמר ״כאשר צוה אותו אלוקים״, כמו שנזכר זה השם במראה שזכרנו למעלה, כ״ש שנדקדק לומר ״צחוק עשה לי אלוקים״ לא ״יי׳״ כי אין ראוי ליחס מעשה הצחוק לשכל הנפרד, ובכלל ענין מדומה לזה. וכן דקדק לאמר ״ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתיך״. כי אלו הענינים הדמיוניים כענין הילודים אין ראוי ליחסם רק לכה המדמה אשר הוא אחד משיתופי שם אלוקים, ובכלל ענינים גשמיים או דמיוניים, כי הדמיון הוא גשמי או חמרי.

כ״ש אמרו על הגר ״ויפקח אלוקים את עיניה״ כמו שנזכר זה בחוה. ואין קושיא ממה שכתב על רבקה ״ויאמר יי׳ לה״ כי | הדקדוק אינו דבר הכרחי תמידיי לעולם. אבל לפעמים ידובר כפי הדקדוק ופעמים בלי דקדוק, כמו שכתב המורה שזהו הסבה החמישית מסיבות החילופים הנמצא בתורה ובנביאים. ולכן פעמים לאמר אלוקים כי הוא הקרובים ופעמים יעבור לאמר יי׳ כי הוא הרחוק המניע לכל. והעד הנאמן ״ויאמר יי׳ אל בני ישראל״ ועכ״פ הוא האומר ומדבר הרחוק.

ואמנם בעקידה הטיב מאוד כי נהג בו אלוקים כשצוה לעשות בנו עולה, כי אינו נבחר אל יי׳ הנכבד. ולכן במניעה אמר ״מלאך יי״ לא ״מלאך אלוקים״ כי המניעה המחויבת לנו מצד השיגנו מציאות השכל הנפרד והדבקנו בו. והפליג כי אז בזכרו העשייה, אמר ״כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך״ כי עשותו העולה מבנו זה היה מצד היותו ירא אלוקים, ר״ל הגשמים השמימיים. וגם מצד פעל דמיון כי כן היה מנהג האומות כולם אז ובכלל, עשות הקרבן וזבחים. גם כשהגיע לו המניעה אמר ״יי׳ יראה״ תחת אשר קדם לו בעת העשייה ״אלוקים יראה לו.״

אמנם לבן ובתואל כשענו לאליעזר אמרו ״מיי׳ יצא הדבר״ ואם אינם יודעים רק אלוקים לפי שאליעזר עבד אברהם היה מיחס הכל לו ית׳ כמו שקדם ״יי׳ אלוקים אדוני אברהם,״ וכן בכל דבריו. וזה כמו שאמר אבימלך ליצחק ״ראה ראינו כי היה יי׳ עמך״ כלומר שיי׳ שהוא אלוקיך איך שיהיה הוא נותן לך כוח והצלחה.

אולם ביצחק הנה בתחילתו כתיב ״ויברך אלוקים את יצחק בנו״ כי עדיין לא נכנס באלוקיות. אבל מכאן ואילך לא נזכר בענינו רק שם יי׳. וכן בענין רבקה אשתו.

אולם בספורי יעקב השלם יותר, עד שלא נאמר בו ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״ או ״בעבור אברהם עבדי״ שנאמר ליצחק שלא היה | שלם כאברהם, יעקב הנה בא בכל עניניו שם יי׳ הנכבד. רק כי אמר ״אין זה כי אם בית אלוקים״ לפי שאמר ״וזה שער השמים״ בעבור שהכיר כי המקום הזה גרם לנבואה והשגה מצד הכוכב המושל שם, כמו שאמר אבן עזרא. וכן המשיך ואמר לפי זה ״אם יהיה אלוקים עמדי״ כי אמונת תורתינו כך היא. אך כשנחזק עם זה כי השכל הנפרד הוא הסבה הראשונה, והעד פתיחת התורה ״בראשית ברא אלוקים״ כמו שפירשתי. אמנם בדברי נשיו וגם בדברו עם נשיו זכר אלוקים כי כן ראוי להם כמו שקדם לנו, כ״ש לבנות לבן. והעד התרפים שחשקה רחל. ואם פעמים יזכרו שם יי׳ כי כן קבלו מיעקב. וראה הפלגה כי בלבן כתוב ״ויבא אלוקים אל לבן״ כמו שכתוב באבימלך, שזהו כפי מבוכתו בכח הגשם השמימיי וגם בכח המדמה. אבל הוא אמר ליעקב ״ואלוקי אביכם אמש אמר לי לאמר״ כי איך יעזור ליעקב אלוהי לבן שאינו מאמין בו. וכן אמר לבן ליעקב ״יצף יי׳ ביני ובינך״ כפי אמונת יעקב כי כן ראוי. וכן ישביעהו ביי׳ שהוא ר״ל יעקב היה ירא ממנו, לא מאלוקים. ולכן בסוף הדברים אשר קבץ הכל אמר ״אלוקי אברהם ואלוהי נחור ישפטו בינינו״. אך ״וישבע יעקב בפחד אביו יצחק.״ אמנם אמרו ״ויפגעו בו מלאכי אלוקים״ וכן ״מחנה אלוקים זה״ וכן ״כי שרית עם אלוקים״ ו״כי ראית אלוקים פנים אל פנים״ מבואר שבזה יוכל לומר אלוקים. כי כל אלו דמיונות הנבואה. וכן לפי זה הדרך כתוב עוד ״ויאמר אלוקים אל יעקב״ | וכן ״כי שם נגלו אליו אלוקים.״ וכן ״וירא אלוקים אל יעקב עוד״ וכן ״אשר דבר אתו שם אלוקים.״

וכ״ש בדברי יוסף כי היה כחו בחלומות, כ״ש בהיות הדברים המחוברים בו נינים גשמיים דמיוניים. ובזה נשלם המכוון בחומש בראשית.

אמנם חומש ואלה שמות ידוע כי עקר זה הספר הוא עניני משה. ותחילת ענינו ״ומשה היה רועה.״ וראה איך סדר זאת הפרשה כי דקדק תחילה לאמר ״הר האלוקים״ כי שם היה מעמדו תמיד. אחר ספר תחילת השגתו שהיה במלאך, ואחר עלה יותר כתוב ״וירא יי׳״. אך ייחס הקריאה לו ולאלוקים, לא ליי׳, בעבור שנאמר לו ״אל תקרב הלום״. אבל אחר ״שול נעלים״ — ״ויאמר יי׳״. אולם אחר כך כי השיגהו חלשה בהשגתו והעלים עד שנרתע מלכת בשליחות יי׳ ההוא כתוב ״ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה.״ כי זה היה מצד חולשת הכח המדמה בהשגתו עתה כי עדיין לא נזדכך לגמרי. וכן אחר כך בזכרו העלם ממנו שמו ית׳ אמר ״ויאמר משה אל האלוקים״ מצורף כי עדיין לא ידע שם אלוקים משותף. והעד כי במענה יי׳ לא הודיעו כי שמו אהיה אשר אהיה ויי׳. ולכן היה מן הראוי מה שכתב ״ויאמר אלוקים אל משה,״ ויאמר עוד אלוקים אל משה.

אבל מכאן ואילך נזכר שם יי׳ רק כי בעבור זאת הסבה הראשונה שזכרו כתיב ״וידבר אלוקים אל משה״ אמר אליו ״אני יי׳״ כי יותר צח בלשון. ואחר כך ישקוד לזכור שם יי׳ עד הגיעו לפרש ״וישמע יתרו״ כי ספר שם אלוקים על יתרו שהיה משאר האומות. וגם משה זכר כן על חקי ההמון כי אמר ״והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו,״ ולא ״חקי יי׳.״ אולם במעמד הר סיני דקדק ולא רצה ליחס עלותו אל יי׳ רק אלוקים וכן ״ויוצא משה את העם לקראת האלוקים״ כי כולם מתקרבים אל הגשם השמימיי הקרוב קרוב מקום לא אל יי׳ שאין לו מקום. אמנם אמר ״וירד יי׳ על הר סיני״ כי שם הושפע על משה כח השכל הנפרד. ויותר הפליג מאמרו ״וידבר אלוקים את כל הדברים האלה״ על עשרת הדברות ואע״פ שנמצא בכמה מקומות ״וידבר יי׳״ בדברו עם משה, היה בכאן שהמפורסם הוא כי האל דבר אז לכל ישראל. לכן הפקיד לומר ״וידבר יי׳״ שהוא רמז לשכל הנפרד. אבל המדבר היה אלוקים כמו שפירש עוד מי הוא זה בפרשת ואתחנן באמרו ״פנים בפנים דבר יי׳ עמכם וגו׳״; ״אנוכי עומד בין יי׳ וביניכם.״ מה מאוד הפליג בזה להודיענו אמיתת זה המדבר וגם ביחסו הדיבור ליי׳ השם הנכבד, כי הוא המדבר הרחוק על כל פנים. ועוד אמר בכאן ״ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים״ על עצמו ג״כ וכן דרך העברי.

ובכלל כי מכאן ואילך בכל ספר ואלה שמות, וכן בספר ויקרא אין כתוב רק יי׳.

אמנם בחומש במדבר סיני כתוב ״וידבר העם באלוקים ובמשה״ כי איך ייחס דיבוריו ביי׳ והם אינם יודעים מהו ומי הוא. דע והעד כי אף במעמד הר סיני שהיה עיקר משה בו לתת בלבם אמונת יי׳, אמרו בסוף ״ואל ידבר עמנו אלוקים״ לא יי׳.

אמנם בסיפור בלעם כתוב תחילה ״ויבא אלוקים אל בלעם״ שאמונתו היה כן. מצורף שכחו היה במדמה. ואף ע״פ שבלעם וגם בלק זכרו פעמים רבות שם יי׳, הנה | זכרו זה מצד היותו אלוקי ישראל. כי כל גוי יודע שם אלוהיו ושם אלוהי האחר כמו נרגל ואשימה וזולתם. וזה כענין מה שקדם לנו בענין אבימלך ולבן עם האבות.

אולם בחומש אלה הדברים אין כתיב בו רק שם יי׳. והיותר מופלג מכל זה אמרו על הש׳ ית׳ הוא הרחוק ״ויניעם במדבר מ׳ שנה.״ והנה ידוע כי משה רבינו היה המניע להם הקרוב ממה שמחוץ והש׳ ית׳ הוא הרחוק. ולכן הקיש על זה בכל התורה והמקרא עם היותו כמה אמצעים מניעים בין הרחוק יותר והקרוב יותר, ולכן אין בשם יי׳ צד שיתוף כלל. אבל זה השם נשאר במקומו וכחו לעולם. אמנם ייוחס לו כל דבר בזה שהוא המניע והפועל לכל, אבל הרחוק. וזה ביאר המורה בפרק אחרון בחלק ב׳.