גביע כסף י׳

בביאור המראה השנית מאברם המוחל כה ״ויהי אברהם בן תשעים ותשע שנה וירא יי׳ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים.״ כבר קדם לנו במקומות רבים שם אל ושם שדי, וגם איך העירנו כי תאר השם עצמו באלו השמות החלושים על ענין פריה ורביה, ובכזה וביעקב. ולא אמר ״אני יי׳.״ ואין אני מחייב שם הדבר מחויב והכרחי ואין ראוי כל עמו, אבל כונתי שזהו היותר טוב והיותר מדוקדק. וכבר אמר המורה הסבה הה׳ מן הסתירה שהוא החילוף והשנוי.

וגם כבר קדם לנו הוראת ״התהלך לפני והיה תמים.״ ואין קושיא מהיות אלו התארים החלושים באברהם אם ואם כבר קדם לו שלימות גמור ושלימות נבואה, כי כבר | גלה זה המורה בספרו בפרק הנבואה, ר״ל שיקרה לנביא חולשת מה בנבואה מאוחרת יותר מן הקודמת

. ואולם אמרו ״ויפול אברהם על פניו״ ואם לא היה כן בתחילת הנבואה, כן היה בנבואה הבאה לו לפנים על דברי הבתרים, כמו שאמר המורה ״ואחר כך ירבה הרתת ההוא.״

והעולה מן הדיבור הזה רחוק מה שקדם, ר״ל הזרע ורבויו וירושת הארץ לו, ר״ל לזרע הזה הרב. אבל צירף לזה שיהיה להם לאלוקים, כי זהו החלק היותר טוב מן הברית שכבר כרת עמו במראה בין הבתרים. כי זהו תכלית כל שלם בזרעו. ושם לא זכר זה.

ואמרו ״ואתה את בריתי תשמור״ ובזה ביאר שם הברית שכבר קדם במראות הברית, כלומר שביאר בזה כי נאמר על דרך שם משותף על ג׳ ענינים. הראשון ברית ירושה הנזכר במראות הבתרים. והשני ״להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך.״ והשלישי ברית המילה. וכן ראוי לכל אדם לחלק השם הכולל אם שהוא משותף או מוסכם. ואמנם ענין ברית המילה הוא כענין הברית שקדם זכרם, אין ראוי לומר שם ״והיה לאות ברית״ או ״והיה לאות.״

ואמרו ״ויאמר אלוקים אל אברם שרי אשתך וכו׳״ מי שירצה לבאר עניני הנבואות ימשילם לעניני העיוניות, והעיוניות למלאכיות, ואז יבין. ולכן מבואר בכל אחד מאלה כי האחרונות משובחות, ולכן בזאת המראה השיג בהתבודדות הראשון שיהיה לו זרע, ושיהיה השם לו לאלוקים, ושיהיה להם ברית מילה. אבל לא ביאר לו מאיזה אישה. ועתה באחרונה הגיע לו, כמו שלכל הנביאים יעשה כן תמיד, וכן היה במראות הבתרים. ר״ל אם שיגיע להם אם פירוש יותר כאשר קדם לו, או חידוש השגה. ולכן הוסיף וחידש לו בזה שיהיה לו זרע משרה.

אמנם ״ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה וכו׳״. הנה כבר פירשתי ״בלבו״ על ״ויתעצב אל לבו״ וכן ״ויאמר השם אל לבו״ בספר מצרף לכסף. אמנם יהיה זה בכאן כאלו אינו רוצה שישמע זה השם, ולא שום אדם. כלומר להעירנו שאין ראוי לאדם שיהרהר כלל אחר דבר המלך. וכותב בתורה הודיענו זה להבין ולהורות | מזה שאמרנו, כ״ש שאין ראוי שירגישו זה בני אדם, כמו מאמר אליעזר ומאמר עשו. והטעם בזה כי אין ראוי לבני הזמן שירגישו שאברהם היה מסתפק או מהרהר ביעוד השם, או מסופק בעצמו מהבנת דבר השם, אם היותו נביא מופלג.

ואולם הכונה במאמרו זה והעולה ממנו, כי השם אמר לו גזירה אומרת שהוא יוליד בן משרה שיהיה לגוים. וזה יהיה גזירה מיוחדת כעליית השמש מחר או כירידת הגשם מחר. לכן לא אבין.

ואין קושיא מיצחק מאשר ידוע כי יצחק שם משותף יאמר על הלעג לכונה רעה וליצנות. ויאמר על השמחה עם התבוננות מזוג עם תמה. ובזה היה מן אחד, ובשרה בפרשה ״וירא אליו״ מין אחר.

ואולם אמרו ״לו ישמעאל יחיה לפניך״ אין זה ענין ראוי לומר לחכם כמוהו, א״כ היה מיחס להשם כזב או גוזמה שקרית, כי השם אמר לו ששרה תלד לו והוא אמר ״לו ישמעאל יחיה לפניך״ כאלו אמר ״בני הזה״ כי הוא נמנע ולא יהיה דבר ולא יבא. אבל התשובה בזה כי כל זה היה חכמה נפלאה אצל יודעי ההגיון. כלומר אמר אברהם להשם ״הנה מה שאמרת למעלה בזאת המראה והפריתי אותך והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך וכו׳ ונתתי לך ולזרעך וכו׳, והנה מבואר כי הוא מחויב והכרחי כעלית השמש מחר״ כי כל זה פירוש מה שקדם במראה הבתרים ששם היה לשון ברית. וכל זה נכון שיקוים בישמעאל שכבר נולד לו. וזה אמרו ״לו ישמעאל יחיה לפניך, עד שיפרה ויוליד בנים ויירש ארץ כנען, ולכן השם רבו בדבריך ב׳ סודות, ולא אבין. ואיך שיהיה דבריך צודקים, כי חלילה לך לשקר ולא איש אל ויכזב.״ זהו המכוון במאמר אברהם, כמו שאמר ״הלבן מאה שנה יולד.״

ומה שאמר ״לו ישמעאל יחיה לפניך״ לא שיהיה כדרך דיבור הנשים הנופלות או האנשים אשר דרך נשים להם. כ״ש מצד משה כותב האגרת והגזר והתורה והסיפורים.

לכן השיבו השם והתיר לו כל ספיקותיו, ראשון ושני בסדר. ואמר לו ״אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו | אחריו.״ פירוש זה המאמר השם הרב לאברהם תלמידו: ״מה שספקת אם הגזירה האומרת שיהיה לך משרה בן היא אפשרית או מחויבת, דע שהיא מחויבת, אע״פ שלא נזכר שם לשון ברית או שבועה.״ וזהו העלם מאמרו ״אבל״, כטעם ״אבל אשמים אנחנו״ שהיה תחילת דברים. וכן אמרו בתפילה ״אבל חטאנו״, כטעם ״וגם אמנם אחותי בת אבי וכו׳.״ הטעם אמת, וכבר ביאר המורה פרק נ׳ מראשון גדר האמת כמו שהוא בספר הפילוסופים. ובכלל כי בשם הנפרד הזה, ר״ל מלת ״אבל״ הודיענו השם כי הגזירה האומרת ״וגם נתתי לך ממנה בן״ היא גזירה הכרחית, ״אמת שספקת ואמרת שנכון הגזירות העתידות הנזכרות למעלה ובמראות הבתרים והיה כונתן על ישמעאל — דע כי כוונתו כך, ואמנם על יצחק הנולד משרה.״ ואם יש במה שקדם גזירה משרתת ורומזת ליצחק וישמעאל, והוא אמרו למעלה ״והפריתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו.״ ואולם אמרו אח״כ ״והקימותי את בריתי ביני ובינך״ אינו משרת ורומז רק ליצחק, וזהו המכוון באמרו בכאן ״והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו.״ וכן ״ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והפריתי אותו.״ ולבאר ענין הברית הנזכר למעלה שהוא הנזכר במראות הבתרים, שב לחזק זה ואמר ״את בריתי אקים את יצחק אשר תלד שרה.״ כלומר ״הנה לישמעאל אע״פ שרמזתי גם עליו למעלה במלת הפריה והרביה, לא רמזתי עליו כלל באמרי ״והקימותי את בריתי וכו׳.״ ובכלל לא כרתי אתך ברית בשום דבר נוגע לו.״ וגם חדש בזה ״למועד הזה בשנה האחרת,״ כי אחרונית המתבודדת יותר מופלג.

וראה הפלאות גדולות, עד הנה כתבתי במקומות אחרים כי נותן התורה ובכלל מיסדי הלשון העברי הסכימו שיונח לשון עבר על כל דבר עתיד. וכן הפך זה, ר״ל במקומות מה. ובארתי שזה נכון מכמה פנים, ובמקומות הוא כל אחד כמשמעו ופשוטו. וזה אחד מהתחבולות הטובות שעשה כותב התורה כותב תורתינו להסתיר הסוד. כי כל ספק ובעל פנים הוא מן שיתוף. | והוא שני המקומות הם בכאן. וזה כי אמר ״וגם נתתי ממנה לך בן״ וזה דינו גמור הוא עתיד, כי עד עתה לא עשה זה אף בדיבור חצוני. ואמנם אמרו ״הנה ברכתי אותו והפריתי אותו במאד מאוד״ זה דינו גמור הוא עבר, כי למעלה עשה בדיבור חיצוני, ר״ל בפסוק הנזכר למעלה ״והפריתי אותך במאד מאד וכו׳.״

ואין קושיא מאמרו ״שמעתיך״ שיראה שהוא לשון שמיעת התפילה חדשה ממה שאמר עתה ״לו ישמעאל יחיה לפניך״ כי לשון משותף. ועל כונה זו הניחו נותן התורה נוי שיובן כן לפי הנגלה. וימשך לזה כלומר פירוש הפסוק שיהיה אמרו ״הנה ברכתי אותו והפריתי אותו״ שהכל ענין עתיד מצד הדיבור מה שיהיה חוץ לנפש בפועל או הווה מצד הדיבור החיצוני, או מצד שהיא בכח עתה. אולם מה שפירשנו אנחנו הוא לפי הנסתר והעיון הדק הפילוסופי. ושניהם אמת בכאן. וכל התורה היא כן, ר״ל שבכל מלה וגזירה יש הבנה דקה מן הדקה, ושניהם אמת. וכן הוא בכל חכמה, וכן הוא בכל מליצת ואמנות, וכל כלי אומן.

אמנם אמרו ״ויכל לדבר אתו ויעל אלוקים מעל אברהם״ הוא ענין וכן כתוב עוד עליו ״וילך השם כאשר כלה לדבר אל אברהם״ וביעקב ״ויעל מעליו אלוקים.״ ואין ספק שבכל מקום הענין הוא כן. אבל אין הכרח שיכתוב כן בכל מקום. ואמנם הענין מבואר, כי האל הוא המסתלק מעל האדם. וכבר ביאר המורה שיתוף ״עלה״ ושיתוף ״הלך״ לרמוז גם לזה. וכל זה דרך ״דברה תורה כלשון בני אדם״ כי המלך נפרד בחפצו מן העבד, ולא הפך זה, כי אין כח גדול בעבד לעצור המלך. ואם באלה הענינים יש קצת כח בעבד לכן אמר עוד ביעקב ״שלחני.״ וכל אלו הענינים נכבדים מאד. אמנם מי שיודיע אמיתת הנבואה כמו שביאר המורה פרק לו׳ משני, יבין זה, והוא הדין בכח הדברי העיוני.