1
אמנם היתר השאלה הכ׳. דע כי על ראשון אני משיב, כי להגיע נבואה לנביאים זולת משה יש כמה הגבלות הכרחיות, אם ממקום אם מזמן, או זולת זה. ולכן בא בכמו זה בכל הנביאים, וגם במעשה מרכבה ליחזקאל. ועל זה רמז המורה וה״ה לחכמי העיון כמו שאנו רואים מעיוניהם.
2
ולזה העיר נותן התורה על אברהם בזה למשל ודמיון, לכתוב ״באלוני ממרא.״ ואמר ״והוא יושב״ שאלו היה נע ונד לא היה מיושב בעיונו, אם עיוני אם נבואי. כ״ש שלא היה מתנמנם אלא א״כ היה יושב. והשינה הכרחית לנביאים.
3
גם עזרו בזה היות הזמן ההוא כחום היום שהיה עת שינת הצהרים. והרוב מזה כבר כתבנוהו לפנים, גם היתר הספק, גם הרביעי גם את הה׳. ובכלל די למבינים במה שכתבתי בפרק המיוחד למראה השלישית מאברהם. אבל אכתוב בזה בהיותו הספק המנוי השלישי.
4
ואומר כי ענין אלו המספרים רבו כענין מה שאמר המורה בענין מספר הקרבנות, וכ״ש בהתחילו בחמישים עם שהיה זה נאות להיותו חצי מאה. אבל סיימו בעשרה כי כן מנהג העברים, כמו ״מעשרה שליטים אשר היו בעיר.״ וכן ״מעשרה בנים.״ כ״ש שהוא הקשר הראשון מן האחדים. ובכלל זה מספר אנשים נותן רושם לשומעים שיכנעו למוסרם. ואלו נמצאו שם כך עם לוט שמעו לקולו לצאת מן העירות והם עד יעבור זעם התגבורת ההוא, ולא היה כמצחק בעיניהם. אבל מה יעשה יחיד או יחידים כי מיני ההצלות רבות. ונח נמלט מבלי שברח לארץ אחרת כי היה המבול כולל גדול רחב והוצרך לעשות תיבה. ולוט וביתו הסרים אל משמעתו ועמו כך היו האחרים וכלם אם שמעו לו כי הלך אל צוער
5
... ונמלטו מננוה מן הספינה האחרת כי יצאו מן ננוה כולם מקטנם ועד גדלם. ונתקיים בלי | ספק מה שאמר השם ״עוד מ׳ יום וננוה נהפכת.״ וזה גלה לנו יונה כשכתב ספרו, כי אחר שידע כי נחם יי׳ על הרעה בעבור ההכנעה שעשו, שתכליתו היה שפחדו מייעוד נביא השם ולא כבדו לבם כאשר כבדו המצרים עד שברחו כולם מן העיר רחוק שעור לא נכתב, כתוב ״וירע אל יונה.״ וגם גלה עוד בכתבו לנו ״ויצא יונה מן העיר עד אשר יראה מה יהיה בעיר.״ ואם הוא ידע כי נחם יי׳ על הרעה, כמו שהעיר הוא על עצמו, מה טעם לצאת ממנו. ומה טעם ״לראות מה יהיה לה.״
6
אבל אם היותו עדיין בספק מה בגזירה האומרת ״עוד מ׳ יום וננוה נהפכת,״ כי אם הכרחית או אפשרית. עד שידוע כי לפי העברי, וגם בלע״ז, אמרנו עיר או ארץ יתכן שיהיה ענינו הארץ או העיר לבד יושביה, ויתכן יושביה ולא היא, ויתכן הכל. והוא ראה כי לפחות יושביה נמלטים. הנה הוא על כל פנים יצא מן הספק מעון העיר, ויצא מתוכה. וחשק לראות על כל פנים מעשה השם בהפיכתה, אם היא כמהפכת סדום וגפרית ומלח עם אש, או אש לבדו.
7
ובכלל כמה פנים, ובכלל נתאמת לו כי הגזירה האומרת ראשונה ״עוד מ׳ יום וננוה נהפחת״ הסובל היא ויושביה יחד, כן היה בלא ספק. אבל היה המצוק בה הכרחי, והמכוון ביושביה אפשרי, וכן היה.
8
ולכן אין בכאן שנוי רצון בדבר השם או נביאו, כמו שאבאר יותר בענין, בהיות ובכלל נמלטו יושבי ננוה בברחם מעל הארץ.
9
וכן נמלט דוד מחרב שאול ואבשלום. ועל זה אמר שלמה ״ומלט הוא את העיר בחכמתו.״ ואמר יחיד אם היה שיכנעו לעצתו יושבי העיר, אם שיהיו הם אנשים שומעים לעצת חכם, אם שהיה הוא כדאי מצד חכמתו היותו גדול בעיניהם. ועל כמו זה האיש אמר ירמיה ״אם תמצאו.״ ובאמת היה זה אם נתאר זה האיש, ר״ל מבקש אמונה, היה צדקיהו. כי הוא היה המלך ואם התחזק והתאפק לעצת ירמיה שאמר להם ״תנו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו וחיו.״ והיה במלכות העיר ירושלים ובית המקדש וכל יושביה מבלי צאת משם כלל, ולא עשות תיבה כמו נח או הדומה לזה.
10
| ובכלל כי ראש העם הוא בכלל העם. ועל כמו זה האיש היחיד אמר יחזקאל ״אם היה שם איש גודר גדר ועומד בפרץ,״ כי לא השחיט ירושלים. ולא אמר זה על ברוך בן נריה או הדומה לו, גם לא על ירמיה. גם מה שאמר במקום אחר כי שלשה אנשים לא יצילו העיר רק עצמם לבדם אם הם צדיקים, אין בזה סתירה. כי הגזירות פעם הם הכרחיות ופעם הם אפשריות בחמר. והטעם פעם אחת כן ופעם אחרת כן לפי הזמן והמקום.
11
ועוד גלה לנו בכאן סוד אחר, והוא בפרשו אלו הג׳ הצדיקים מהתארים. כי לא אמר במוחלט ובסתם, גם לא פרט משה ואהרון ושמואל, רק אמר נח דניאל ואיוב. והנה נח ואיוב אחי הבל הם, ואולם דניאל אולי גם כן הוא לא ראינו השגתו רק חלומות. וכן היה אולי להבל וכל אחיו. ולכן נמנה דניאל בכלל הכתובים עם איוב. ודי אם אלו יספיקו להציל עצמם כי אין להם חכמה גדולה, גם לא משא פנים שימלטו בעבורם כל בני עיר וארץ.
12
ובכלל העולה מזה הפרשה היתר כל השאלות המורשמות במספר העשרים בספר כסף סיגים, ביותר קצר שהיה אפשר לנו.
