1בהתרים רבים על הספקות הרבות שכתבתי בספר כסף סגים, בשאלות הרמוזות במספר יח׳ יט׳ כ׳ כא׳, כי אלו הד׳ מספרים היו לד׳ מראות נפלאות | שנכתבו על יד כותב התורה שהיו לאברהם. והוא כתבם לנו למען נתעורר כמה הערות. וכבר כתבנו קצת זה לפנים, אבל אשוב עתה להשלים הענינים.2ואומר כי בתחילה במראה הראשונה מאברהם אשר כתבתי ספקות בשאלות אשר מספרם כח׳, הנה כתבתי לפני התיר הספק הראשון במה שאמרנו שגזר השעבוד לא היה עונש. אבל הוא סבל עמל לתכלית ריוח גדול כענין יורדי הים. וכמו שאמר החכם ״לא תשיג מה שתאהב עד שתסבול דברים רבים אשר תשנא.״ ואמנם מה שכתבתי בספר כסף סגים מה שכתוב בשמואל ״ויוסף אף יי׳ לחרות בישראל ויסת את דויד״ אין תמה כי לא זכר בפרט מה חטאו. וכדאי הנביא לסמוך עליו כי יאמר שחרה אף השם בהם. וה׳ לא יעשה זה בלעדי סבה. ובכלל כמו שאמר המורה כי לא ימצא בכל ספרי הקודש לשון חרון אף כי אם על עבודה זרה. ואחר כך רמז כי עבודה זרה סוג לכל צד הפעלות או חסרון שיחשב בשם ית׳ במחשבה בלבד. ובכלל כל העדר שלימות בידיעת השם ית׳. ומעתה אין תמה בכל המקומות הרבים שימצא בכל ספרי הקודש לשון חרון אף וכעס להשם ית׳. וזה הסוד רמז לנו בהשי״ת, וחסרון השגתינו לעצמותו אינו עבודה זרה רק המשתחוה לצלם מה.3אמנם מה שזכרתי שם שלא גלה השם לשמואל לא עון קרוב ולא חרון אף, וזה כמו שאמר הש׳ לשמואל ״הנה אנכי עושה דבר בישראל אשר כל שמעו תצילנה שני אזניו.״ כי פירוש זה בצדו והוא מה שסמך לזה ״ביום ההוא אקים אל אלי את כל אשר דברתי אל ביתו.״ וכבר קדם כעס הש׳ על חפני ופנחס על יד איש האלוקים, ואיך נגזר עליהם איך ביום אחד ימותו שניהם. ואלו | היו ראשי צבא במלחמה אשר נגפו ישראל בחטאם כי הם היו הכהנים הגדולים המנהיגים הארון ההולך במחנה אז והוא היה הראש. ובנוסם והנגפים נשחתה המערכה, כמו שהיה הענין בעכן כאשר אפרש עוד. כי היחיד ישוב כלל כשהיה ראש המערכה או העם. והעד צדקיהו. וכבר נאמר כי גזירת הכל תשנה גזירת החלק.4אמנם התיר הספק הכתוב על זה הספר בספר כסף, והוא מה חטאו אחר שהשם גזר עליהם שיעבירו ישראל. והבאתי שם כמה ספורים מזה המין. דע כי די התיר לכל זה מה שכתב המורה פרק אחרון משני כי דרך המקרא ליחס להשם שהוא הפועל והשולח והמצוה, וכן בכל לשון שאתה שומע, על כל ענין נמצא, אם מין האדם אם מזולתו. וזה כי אם שיהיה בטבע אם שיהיה בבחירה אם שיהיה במקרה, לך מוכן מענה. כי אע״פ שהכתוב אומר בפרעה ובמצרים כי השם גזר וצוה להם לעשות זה, הנה אמיתת הענין כי הם עשו זה בבחירתם בחירה גמורה. אין מביא להם מצד השם בעצם. וכן נבוכדנאצר בכל סיפורי ירמיהו, וכן סנחריב בסיפורי ישעיהו. אבל נותן התורה נתן סבה מפורסמת להמון. אמר כי פרעה ועמו עשו זדון מרוע יותר ממה שרצה וגזר השם, ולכן כתוב בגזירה ״ועבדום וענו אותם״ ואין עוד; והכתוב ספר לנו אחר ״ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך״ ועוד ״וימררו את חייהם.״ ועוד ״כל הבן הילוד היאורה תשליחוהו וכל הבת תחיון.״ וביאור זה יותר כאשר ספר ואמר יתרו ״כי בדבר אשר זדו עליהם.״ ופירש זה דויד ואמר ״כי ידעת כי הזידו עליהם״ כלומר עשו יותר ממה שגזרת, כמו שפירש זכריה בכלל ואמר ״אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה.״ וגם ישעיהו פירש זה הענין בדבר סנחריב כי למד זה מן התורה וגם יצרף לזה יחס ענין אחר למשחית וזה באמרו על סנחריב ״הוי אשור שבט אפי,״ עד סוף הפרשה. ובמקום אחר על נבוכדנאצר אמר כמו זה כאשר החל ״כרי ושבי על עפר בתולת בת בבל״ עד סוף הפרשה. ואחר ״ועתה שמעי זאת עדינה״ עד סוף הפרשה.5| ובכלל אמר כי נבוכדנאצר עשה שתי עונות. האחד כי לא רחם כלל על שום אדם, גם הכביד עולו יותר מדי על זקן. והאחר כפר בהשם הנותן לו זה הכח.6אמנם ירמיהו ג״כ כתב כמו זה והוא אמרו ״מפיץ אתה לי כלי מלחמה.״ כי גם מזה רמז ישעיהו בקראו סנחריב אף השם דרך מוסר, שיכה בשבט ליסר, והיה מפץ בשבט אחד בענין זה, ומת תחת השבט. וגם ירמיהו אמר ״כי אל השם אודה״ כלומר עשה רע יותר מדאי.7וכן ביאר זה שלמה ע״ה ואמר על הש׳ ״כל פעל יי׳ למענהו וגם רשע ליום רעה״ כאשר פרשנו במקומו.8והעד מלכי ישראל כמו שמבואר בכל סיפור ענינם, כי השני היה משחית את הראשון, והשלישי את השני וכן כולם. אמנם אמרו על בעשא ״וגם ביד יהוא בן חנניה הנביא וכו׳ ״ועל אשר הכה אותו״ זה דומה ונמשך אל הרחוק, כלומר כי יהוא נבא אל זמרי אשר הכה בעשא וביתו, כמו כתב אחרי זה בסמוך ״וישמד זמרי.״9ובכלל אם יש בכאן שני אישים או עמים רבים וחטאים, הנה מחכמת השם ומן הדין הגמור הוא כי אחד מהם ישחיט השני כמשפטו כמו החרב. ואחר יבא רע אחר וישחיט זה המנצח הקודם. וכן תמיד. וזה רמז נותן התורה באמרו על נצוח בני לוט על יתר האומות, כי כן גזר השם להשחית המנצח ואמר ״כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו.״ ובכמה מקומות יחס הצלחת ישראל בעבור צדקת האבות, וכי נשבע להם וכן הוא האמת, אבל מצורף לזה ״ברשעת הגויים האלה.״ והעד מה שנצחו בני לוט כי לא זכות אבות ושבועת השם להם. ולכן אמר אבן עזרא על אמרו ״מיד כל חיה אדרשנו״ שאצוה לאחרת שיהרוג זה. ואמר הלל ״על דאטיפת אטיפוך וסוף מטיפיך יטופון,״ וזהו שבע ודין גמור בעולם כי המשחית, | אם שיהיה אדם אם שיהיה משאר בעלי חיים, הנה יאספו אליו רעים ויתנכלו אותו להמיתו.10וכן אמר ישעיהו ״בכלותך לבגד ובגדו בך בהתימך שודד תושד.״ וכתב חבקוק ג״כ בהתיר מבוכתו על הצלחת נבוכדנאצר כי באמת הוא היה רשע, ולא בצדקתו הצליח, אבל הכרח הוא שהוא ישחיט רע אחר. ואחר כתוב עליו ״הלא פתע יקומו נושכיך כי שלות גוים רבים ישלוך כל יתר עמים.״ אמר ההתיר הכתוב בתורה ובנביאים בלי שיהיה זה להמון הוא שם הזדון הנזכר בישעיהו ובירמיהו. וכן הענין הזה נזכר בזכריה.11כ״ש כי צורף לזה עון אחד כמו שביאר ישעיהו על סנחריב ונבוכדנאצר כפירה בהשם הנותן לו כח. וגם עשותו כשפים וזולת זה. אבל ההתירים ליחידים הוא הסבות האחרות שזכרתי, ר״ל שבט אפו, ומפיץ אתה לי, וגם רשע ליום רעה, ומיד כל חיה אדרשנו, וכן מה שכתב על בני לוט, וביאר ואמר ״כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו.״ וכן ״לא בצדקתיך כי ברשעת הגוים האלה.״12ובכלל כי ענין המנצח והמנוצח, ואם אמור המשחיט והמושחט, בענין חרב ומלחמה כך הוא, כי בזה יתן הכתוב פעם סבה מצד מנוצח ופעם מצד המנצח. וזה מצד המנוצח, ״כי לא שלם עון האמורי עד הנה.״ ואם מצד המנצח אמר יחזקאל על חורבן ארץ ישראל ״עוה עוה עוה אשימנו עד בא אשר לו המשפט ונתתיו.״ ובכלל כל זמן. ומה נבקש עוד, רק מה שמבואר בתורה מענינינו כי משה אמר לישראל שלא היו צדיקים מבני כנען עד שהיה מן הדין מצדם שהם ינצחו בני כנען וישחיטם וירשו ארצם. והעד כמו כן עשה לבני לוט על ארצות אחרות. אבל בני כנען היו מחויבים כליה על יד משחיט כמו שאמר ישעיהו ״אנכי בראתי משחית לחבל.״ ואף על זה היה מן ההכרח שהשם יגדיל בזה זמן האחד מצד המנוצח, והוא עד תום כל הדור המדבר שכתב המורה ואבן עזרא.13ובכלל מבואר מן התורה | כי ישראל לא היו ראוים כלל להשחית בני כנען. ולכן אחר זמן ידוע אצל השם כמו שרמז יחזקאל ״עד בא עתו״ על נבוכדנאצר, כלומר זמן תיכף החיה הראשונה השחיתה גם היא את ישראל המשחיתים. ובכלל בענין רוב מלכי ישראל זה אחר זה. א״כ כל זה מבואר להמון ולחכמים יחידים.14אולם מה שטענו שם על דבר בלעם ר״ל כי השם הרשהו ללכת אל מלך מואב ואחר שלח לו שטן בדרך, הנה היתר זה מבואר ממה שאמר אפלטון לתלמידיו בעת שענה לתלמידיו ״יכנסו.״ וזכר זה אריסטו בספר ההטאעה ר״ל כי פעם יאמר לשון גזירה מחייבת בגזום ותמה, עוד בכעס ענינו מניעה. והנה בכתוב לא יורגש זה כמו שאמר רבינו יונה על ״והעליתיהו עולה״ ולא יובן זה הסוד מן המלות כי אם בהערה מן המצוה או בבחינת מן המצווה. והנה כמה מזה המין בספרי הנביאים. אמר יחזקאל בשם האל ״איש גילולי עיניו לכו עבודו.״ ולכן אמרו חכמינו ״מפי סופרים ולא מפי ספרים.״ ולכן כמו שקרה בסיפור אפלטון רק הוכיח סופו על תחילתו, כי השם כאשר אמר לו ״לך עמם״ היה במאמר והיה בדרך גיזום וכעס.15וכל זה מבואר לפילוסופים. ומשה למדנו זה הסוד הנפלא כמו שאמר מסיפור הנזכר מבלעם.16וכבר אמרנו כי המורה בפרק אחרון משני יבאר שכל דבר מיוחס לשם הפועל. ומה לנו טורח אם נרצה בענין בלעם כי הוא היה חולם חלום, והנה חלם זה כמונו כיום, כמה פעמים יקרה לנו כזאת וכזאת. אבל הדקות והדיוק בכאן הוא כי נותן התורה כתב כל זה, וכבר כתבנו טעם אמרם ופרשת בלעם שזה כלל פרשת בלק עם מעט מסופר.17ואולם מה שנועדתי שם מענין מרע״ה דע כי אותו הענין היה כן באמת, כי השם שהוא הפועל הראשון לכל ובפרט כח נבואתו והשגתו היתה הקרוב, שהיה התחלה וסבה אל השם ית׳ שיתנועע ללכת למצרים להוציא בני ישראל | כמו שנאמר בגדר הטבע.18והצווי האחרון שנאמר לו מאת השם כמו שכתוב ״ויאמר יי׳ אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשיך״ כי זה חיזוק ודבור שני אחר מראות הסנה. ונכון כי בין האי ובין האי מת פרעה הראשון. או אחד ממשרתיו או זולתו אשר היה ראוי לירא ממנו בעבור רציחת המצרי.19וסמך לזה ״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור״ ומי צוה לו זה. אבל באמת הביאו לזה כח המדמה לאהבתו אשתו ובניו, לא כח השכל והנבואי. ועל זה רמזו רז״ל שאמרו ״על הראשונים אנו מצטערים.״20ובכלל לא היה זה עצה נכונה, וכאשר בא אל המלון חזו רישיה על משכביה סליקו, וחשב אם בהקיץ אם בשינה בענין זה, וראה בשכל כי היה זה עצה רעה והתמרמר על הטעות הזה כי שכלו האשימו, עד שקצרה נפשו למות, ואחזתו רעדה וחרדה ופלצות. וכל זה בכלל ״ויפגשהו יי׳ ויבקש המיתו.״ ונכנס בדמיון. דע כי אמר ״מה נעשה בגאון הירדן״ אם חס ושלום נטעה בדבר ... היה חוליו חזק מאד כמו קדחת ימניית ראגיית, שהיא קדחת יום. ולכן צפורה מעצמה שהיה זה סגולה ידועה אצלם, אם שהוא צוה לה זה, עשה הזאה עליו ובפרט שרגליו מדם. כי לדם לפי הטבע אצלם, וכ״ש אצל משה אשר נאמר עליו ״בכל ביתי נאמן הוא״, סגולה לרפאותו כל מרע״ה רע כל עפוש לזה נפסדת. והעד הזאת הדם על המשקוף לדחותה המדמה שהיה לישראל והמחת בשמעם מצרים במכת בכוריהם, וכן בענין המצורע.21ולא מצאה צפורה אבר מוכן לאלתר כמו מערלת בנה. ואין חובה שלא היה נמול, בעבור אמרו ״ערלה״ כי גם קצת העור הנשאר לקטן יקרא ״ערלה״ או ״מהערלה.״22וכל אלו הענינים יקרים. ובכלל כי זה הפרק התוכן כל ההכרחי בשאלה שמספר יח׳ בספר סגים.
