חידושי רמב"ן על יבמות פ״ז

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על יבמות פ״ו ×¢×´× חידושי רמב"ן על יבמות פ״ח ×¢×´× »

1 יבמות פתח ↗

גְּמָ׳ מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. דְּהָדְרָא אָכְלָה מִשּׁוּם בְּנָהּ, מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: ״בַּת״ ״וּבַת״.

2 יבמות פתח ↗

3 יבמות פתח ↗

אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר ״מֵזִיד הָיִיתִי״! רֵישָׁא

4 יבמות פתח ↗

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּאֲתוֹ תְּרֵי וְלָא קָא מַכְחִישׁ לְהוּ, קְרָא לְמָה לִי? אֶלָּא לָאו — חַד, וְכִי לָא קָא מַכְחִישׁ לֵיהּ — מְהֵימַן, שְׁמַע מִינַּהּ עֵד אֶחָד נֶאֱמָן. וּמִמַּאי דְּמִשּׁוּם דִּמְהֵימַן? דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּקָא שָׁתֵיק, וּשְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה דָמְיָא?

1 והדרא אכלה בשביל בנה מנא לן. משמע מהכא דפשיטא לי' דאוכלת מעיקרא בשביל בנה וקשיא לי' לראב"ד ז"ל מנא לן אי משום דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ודרשינן קרי בי' יאכילו מי הכריחך לדרוש כן והלא צריך הכתוב לאמרו כדאמרינן במסכת גיטין דף מ"ג אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כ"ש אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אף יליד בית שיש בו שוה כסף מנין אע"פ שאינו שוה כלום ת"ל ויליד ביתו ולא עלתה בידו. ולעניותינו ודאי פסוק מיותר לידרוש הוא, דא"כ ליכתוב רחמנא קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו א"נ קנין כספו ויליד ביתו הוא יאכל בו הם יאכלו בלחמו ודאי קרא יתירא וקרי בי' יאכילו ויליד ביתו תרתי דרשינן בי' לעבד שאינו שוה כלום שאוכל ולזרעה שמאכיל.

2 אמר ר' אבא בת ובת. קשה לי והא מיבעי לי' לדרשא אחריתא דאמרינן בפרק אלמנה לכ"ג יבמות דף ס"ט מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצא עכו"ם ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה דאפילו כי לית לי' זרע פסולה ואפילו לויה וישראלית נפסלת מן הכהונה דא"כ רבויי לויה וישראלית ל"ל ואמאי הא מיבעי ליה לרבויי לויה וישראלית שחוזרת במי שיש לו אלמנות וגירושין בה ואוכלת בשביל בנה ור"ש כתב שם דאי לאשמועינן דמי שיש לו אלמנות וגירושין בה כי אית לה זרע מיני' לא תיכול ואיצטריך למימר לויה וישראלית האוכלת בשביל בנה כהן הא פשיטא לן דכיון דבנה מכהן משוי לה כהנת בנה מישראל משוי לה חללה. ואכתי קשיא נימא לאשמועינן דכי אין לה זרע חוזרת ואוכלת בשביל בנה מכהן אתא כדאיתמר בשמעתי' ואיכא למימר דמרבויא דקרא קמא משתמע דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר ואע"ג דדרשינן מינה כיון שנבעלה לפסול לה פסלה אפ"ה א"נ כתב בתרי' וכי תהי' אלמנה וגרושה ממילא שמעי' לבת ישראל שחוזרת ואוכלת בשביל בנה ותרתי ש"מ מדכתב רחמנא רבויי ובת גבי איש זר הילכך ובת תנינא קרא יתירא הוא למדרש בי' פסול לויה וישראלית מעכו"ם ועבד אפילו מן הכהונה.

3 אמרו לו ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. מפרש עליה במסכת כריתות בפרק אמרו דף י"א תרי לישנא חד משום דמתרצינן דבורי' ואמרינן לא אכלתי שוגג אלא מזיד קאמר כלומר כיון דאפילו בתר שאמר לא אכלתי יכול הוא לתרץ ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אמרינן כי אמר נמי לא אכלתי כלל מהימן ולישנא אחרינא איתמר התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפילו בטומאה חדשה דליכא לתרוצי דבורא פטור דרחמנא אמר ולא שיודיעוהו אחרי' דכיון דמילתא דנפשיה היא וחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן מה יש לב"ד עליו אם ירצה להתכפר יביא קרבן ויתכפר ואי לאו לא יתכפר. וא"ת א"כ ללשון ראשון ל"ל משום דמתרץ לישנא איכא למימר משום דאי לית לי' לתרוצי לישנא כלל אין דבריו במקום שנים כלום שמא שכח ומשמע דסוגיין כאידך לישנא דקאמרינן הכא והא תרי אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימנו וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאשתיק דאלמא כלל לא מייתי קרבן אפילו על פי שנים אלא משום הודאת עצמו.

4 והא דאמרי' וממאי דמשום דמהימן. לא משמע לי דאמתני' קאי דקתני לא אכלתי דהתם הא איכא למידק הכי טעמא דאמר לא אכלתי הא לא אמר הכי אלא שאמר איני יודע או איני מודה לך וכיוצא בלשון זה נאמן כל זמן שאינו מכחישו אלא אברייתא קא אמרינן דהא דאמר רחמנא או הודע אליו מ"מ דילמא קמ"ל דשתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא דההיא מתניתין דלעיל שנים אומרים אכלת וכו' והא תרי אע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרו רבנן אלא לעולם לא מיחייב אליבא דרבנן אלא בהודאה כגון דשתיק לעד אחד או שאינו מכחיש את השנים דהתם כל זמן שאינו מכחישן הוא עצמו כמודה הוא בדבריהם ומיהו מתניתין דקתני והוא אמר לא אכלתי פטור הא לא אמר כן חייב משום דר' מאיר קתני לה דקסבר אע"פ שאינו מודה חייב על פי עדות ולא משכח פטורא לכולהו אלא במכחיש הא בשותק נאמן לכ"ע וכשאינו מכחיש ואינו שותק פלוגתא ומסיפא נפקא ואכתי מיבעיא לן מדאורייתא מנא לן. ורש"י ז"ל כתב דמדפליגי בסיפא מכלל דרישא בעד אחד דדייקת מינה הא אישתיק חייב דברי הכל ומ"ט מחייבי לי' רבנן באי שתיק אלימא וכו' אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא ומיהו במסכת קדושין דף ס"ה דאיק מינה אביי ממתניתין דעד אחד נאמן בלא הודאה בפרק האומר שם אפרש בס"ד.

1 גיטין פתח ↗

דִּלְמָא מוֹדֶה וּמִיפְּטַר. וְתִבְּעֵי לְרַבָּנַן – עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם – אֶלָּא כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל, דְּהַשְׁתָּא מִיהָא לֵיתַנְהוּ; אֲבָל הָכָא – הָא קָאֵי שׁוֹר וְהָא קָאֵי עֶבֶד. מַאי? אָמַר רַבִּי אַבָּא, תָּא שְׁמַע: ״וִילִיד בַּיִת״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם קִנְיַן כֶּסֶף – אוֹכֵל, יְלִיד בַּיִת – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה קִנְיַן כֶּסֶף, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל; אַף יְלִיד בַּיִת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל; וּמִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְלִיד בַּיִת״ – מִכׇּל מָקוֹם. וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: יְלִיד בַּיִת, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל; קִנְיַן כֶּסֶף, יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל, אֵין בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אֵינוֹ אוֹכֵל; תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ״ – מָה יְלִיד בַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם – אוֹכֵל; אַף קִנְיַן כַּסְפּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם – אוֹכֵל. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ, עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לִקְנָס – מָכוּר; מִי אִיכָּא עַבְדָּא דְּלָא מִזְדַּבַּן לִקְנָסָא?! אִין, אִיכָּא עֶבֶד טְרֵפָה. וְהָא חֲזֵי לְמֵיקַם קַמֵּיהּ! בִּמְנֻוּוֹל וּמוּכֵּה שְׁחִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, שֶׁקִּידֵּשׁ בַּת חוֹרִין, מַהוּ? אִם תִּמְצָא לוֹמַר: ״בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבַת יִשְׂרָאֵל: ׳הִתְקַדְּשִׁי לְחֶצְיִי׳ – מְקוּדֶּשֶׁת״ – דְּחַזְיָא לְכוּלֵּיהּ; הָא – לָא חַזְיָא לְכוּלֵּיהּ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: ״בֶּן יִשְׂרָאֵל הַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת״ – דְּשִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ; וְהָא עֶבֶד – לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ. מַאי? תָּא שְׁמַע: הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ, וַחֲצִי כוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו. וְאִי אָמְרַתְּ קִידּוּשָׁיו לָאו קִידּוּשִׁין, יוֹרְשִׁין מְנָא לֵיהּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כְּשֶׁעֲשָׂאוֹ טְרֵפָה; וּמַאי ״יוֹרְשָׁיו״ – נַפְשֵׁיהּ. אָמַר רָבָא, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא – דְּ״יוֹרְשָׁיו״ קָתָנֵי; וְעוֹד – כּוֹפֶר הוּא, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כּוֹפֶר אֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: רָאוּי לִיטּוֹל, וְאֵין לוֹ. אָמַר רָבָא: כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – אֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין. דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מִי דָּמֵי? הָתָם שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ, הָכָא לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ! הֲדַר אוֹקֵים רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמוֹרָא עֲלֵיהּ, וּדְרַשׁ: ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶיךָ״ – אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶן; אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, אֲבָל חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין. מַאי טַעְמָא? הָתָם שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ, הָכָא לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – אֵין קִידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה – זוֹ שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי; אַלְמָא בַּת אִיתְּרוֹסֵי הִיא! אֱמוֹר לוֹ: כְּלָךְ אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהוּא אוֹמֵר – בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי. וְשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית בַּת אִיתְּרוֹסֵי הִיא?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר, מַאי ״מְאוֹרֶסֶת״ – מְיוּחֶדֶת; הָכָא נָמֵי, מַאי ״מְאוֹרֶסֶת״ – מְיוּחֶדֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא: חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן, וְנִשְׁתַּחְרְרָה, וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם – מִתְיַיבֶּמֶת לְלֵוִי, וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים; מָה נַפְשָׁךְ, אִי קִדּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן קִדּוּשִׁין – קִדּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן לָאו קִדּוּשִׁין, וְאִי קִדּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן קִדּוּשִׁין – קִדּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן לָאו קִדּוּשִׁין. אִיתְּמַר: חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן, וְנִשְׁתַּחְרְרָה, וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן, רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב נַחְמָן: פָּקְעוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן; רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב נַחְמָן: גָּמְרוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן. אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּווֹתֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב: ״לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חוּפָּשָׁה״ – הָא חוּפָּשָׁה, יוּמְתוּ! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי; הָכִי נָמֵי דְּכִי חוּפָּשָׁה – יוּמְתוּ?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – שֶׁחוּפְּשָׁה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה, הָכָא נָמֵי – שֶׁחוּפְּשָׁה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה. אָמַר רַב הוּנָא בַּר קַטִּינָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין. כְּמַאן? כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, דְּאָמַר: עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר וְגוֹ׳ פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ וְגוֹ׳״ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא, מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ. מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא בֶּן חוֹרִין. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ, אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ – זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ. מַאי ״אוֹנוֹ״? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי: לִכְשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ, אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: לָוָה עָלָיו מִן הַגּוֹי, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה לוֹ גּוֹי נִמוּסוֹ – יָצָא לְחֵירוּת. מַאי נִמוּסוֹ? אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה: נַשְׁקִי. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: הָאֲרִיסִין, וְהַחֲכִירוֹת, וַאֲרִיסֵי בָּתֵּי אָבוֹת, וְגוֹי שֶׁמִּשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ לְיִשְׂרָאֵל; אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה לוֹ נִמוּסוֹ – פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נַשְׁקִי, שָׂדֶה בַּת נַשְׁקִי הִיא? אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זְמַן. קַשְׁיָא זְמַן אַזְּמַן! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּמְטָא זִמְנֵיהּ, הָא דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ. אֶלָּא גַּבֵּי עֶבֶד, דִּמְטָא זִמְנֵיהּ צְרִיכָא לְמֵימַר?! אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא: הָא לְגוּפָא, וְהָא לְפֵירָא.

3 המידות לחקר ההלכה פתח ↗

כי זה כלל גדול שהיסוד המשפטי דורש דוקא שני עדים, ובשביל כך כל דיני נפשות, עונשין וקנסות שיש בהם רק יסוד משפטי טהור באים רק ע"י שני עדים דוקא, וזהו "עפ"י שני עדים יקום דבר"; ולהיפך היסוד של מצוה או כפרה הוא דוקא הידיעה וההודאה של מי שמחוייב במצוה או כפרה. כי כמו שעל משפט רק "עפ"י שנים עדים יקום דבר" כך אמר בכלל על מצוות עברות וכפרות "או הודע אליו חטאתו" ועל יסוד זה אנו אומרים "אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי וכו' – והכמים פוטרים" וכמו דמפרשינן בכריתות י"ב ע"א "משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולכך פיו מחייבו קרבן אפילו עדים מכחישים אותו ועדים אין מחייבן אותו קרבן אם מכחישן" ועיין בב"מ ג' ע"ב "מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן ובתוס' שם כי בקרבן יש רק יסוד של מצוה וכפרה ולא יסוד משפטי כדאמרינן בב"ק מ' ע"א חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותן"190הנה בפשוטו הא דכתיב או 'הודע אליו חטאתו' הוא דין במסויים בקרבן, ואילו בשאר מצוות אם יהיה ידוע לבית דין על ידי עדים שלא קיים מצוה, שפיר יכפוהו מדין כפיה על המצוות, ועיין באמת בשיעורי הגרש"ר שתמה על דמיון הגמ' בסוגיא שם ריש בבא מציעא דמה לפיו שכן מחייבו קרבן, שדין זה אינו שייך לנאמנות והוא דין במסויים בקרבן דבעינן שתהיה לו ידיעה, ואילו קוטב הסוגיא שם נסוב סביב כח נאמנות פיו אל מול כח הנאמנות של עדים.אכן כהבנת הגהמ"ח כן מבואר ברמב"ן שם להדיא זה לשונו: "טעמא דמילתא משום דכיון דמילתא דנפשיה היא מהימן, דאי נמי לא ניחא ליה להביא קרבן אין ממשכנין אותו הילכך הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש שעסק ודבר אין לו עם אדם", ולשון זו שסיים בה היא מליצה מלשון הכתוב בשופטים פרק יח פסוקים ז וכח. וכעי"ז כתב הרמב"ן ביבמות פז, ב, ומבואר ברמב"ן דמהא שאין ממשכנין מוכח שאין הענין אלא בינו לשמים, אכן הא גופא קשיא מאי טעמא בשאר מצוות כופין אותו ואילו בחטאות ואשמות לא.ובראשונים עמדו על זה, ועיין תוס' ר"ה ו, א שבאמת אין חילוק ביניהם ואם עבר זמנו ועובר על בל תאחר פשיטא שכופין אותו, אלא דהכא מיירי שרואים אותו מתעצל בהבאתו ובחטאות ואשמות לא חיישינן שבאמת יתעצל כיון שהוא מעוכב כפרה, ולפי זה אילו ידעינן בודאי שיתעכב בודאי היינו כופין אותו וכן כתב להדיא הגר"ש שקופ בכתובות סוף סי' נז, ותמה על הריטב"א ריש מכות דמשמע מיניה דלא כן. מאידך גיסא מהרמב"ן הנ"ל ועוד ראשונים משמע שאינו מחוייב כלל, ועיין עוד בריטב"א ריש מכות ב, ב שכתב כן גם לענין כופר למ"ד כופרא כפרה. וראה גם בדברי הרמב"ן עה"ת שמות כא, ל לענין כופר שאם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבוא לבית דין לחייבו בכך ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו ולפי זה היה מקום לחלק בין 'כופין אותו' ל'ממשכנין', ועיין כתבי הגרי"ז ערכין כא, א אם דין ממשכנין הוא מדין כפיה או מדין גביה ואכמ"ל.אך באמת אי אפשר לומר כן, כי הרמב"ן עצמו במלחמות בבא קמא פרק דו"ה דף יח, א מדה"ר כתב גם כן כדברי התוס', וכתב להדיא דלאחר ג"ר ממשכנין אותו וכופין נמי במילי ושוטי דמשכון לבד לא מהני דבעינן שיאמר רוצה אני וע"ע במשנה למלך מעה"ק פי"ד הי"ז שהביא את דברי הרמב"ן וכתב דלפי"ז מה דתנן אין ממשכנין אותו דוקא אם לא ניחא ליה בכפרה אבל אם הוא סבור שהוא פטור ואנו יודעים שהוא חייב - כופין עיי"ש מה שציין לתוס' בכריתות בדעת ר"מ ושבזה אין מחלוקת בין ר"מ לחכמים, ובאמת בדברי הרמב"ן משמע שגם כופים אותו לרצות בכפרה דאל"ה היה סגי במשכון, ואם משום שכל שאינו יודע מהחטא מקרי שאינו רוצה, אם כן מה מהני הכפיה אטו על ידי הכפיה ישנה את דעתו.ואולי יש ליישב על פי דברי הראב"ד על תורת כהנים ויקרא פרשה ה פרק ז, בביאור סברת אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שנאמר גבי קרבן, וזה לשונו: "כפרת אדם טובה היא לו הלכך על טובת עצמו מי נאמן להיישירו יותר ממנו, ואם הוא אומר שאין הטובה ראויה לו מי יוכל להביאה עליו על כרחו" ועיי"ש אח"כ שכרך טעם זה גם עם חסרון וידוי, ולפי זה יש לומר דבכל הבאת חטאת ואשם איכא ב' מצוות, האחד חיובו בכפרה וזה דבר הנוגע בינו לבין עצמו משום שלא ניתן ענין זה אלא ל'טובתו', והשני הוא חיובו לשמים וזה איכלל במצוות ואיסורי בל תאחר. ומה שאין ממשכנין אותו אינו אלא לענין עצם הכפרה דבזה הוא הבעלים היחיד ואין לאדם עסק ודבר עמו אפילו לא לבית דין. משא"כ בנוגע לחיובו כלפי שמיא בזה אין הדבר מוטל רק עליו כי על בית הדין הוטל לדאוג שכל ישראל יקיימו את המצוות, וכיון שעבר הזמן של בל תאחר כייפינן ליה. ולפי"ז הוא הדין לשאר מצוות שאין זה 'טובתו' אלא 'חיובו' כלפי שמיא, ואכתי צ"ת..

4 קידושין פתח ↗

אֶמְצָעִית שֶׁבְּכַת שְׁנִיָּה תִּשְׁתְּרֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִם אִיתָא דְּאִיכָּא, לִיתְנְיַיהּ. וּלְטַעְמָיךְ, אֶמְצָעִית שֶׁבְּכַת רִאשׁוֹנָה, דְּוַדַּאי סְפֵיקָא וַאֲסִירָא לֵיהּ, מִי קָתָנֵי לַהּ? הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם תַּנָּא קְטַנָּה דִּידַהּ לְאִיסּוּרָא, וְהוּא הַדִּין לְהָךְ דְּקַשִּׁישָׁא מִינַּהּ, הָכָא, אִם אִיתָא דְּאִיכָּא – נִיתְנְיַיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: הָא פֶּסַח, דְּכִי כַת אַחַת דָּמֵי, וּפְלִיגִי! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בְּלִישָּׁנָא דְעָלְמָא קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: ״עַד פְּנֵי הַפֶּסַח״ – עַד קַמֵּי פִיסְחָא, וּמָר סָבַר: עַד דְּמִיפְּנֵי פִּיסְחָא. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״קִדַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״לֹא קִדַּשְׁתַּנִי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הִיא אוֹמֶרֶת ״קִדַּשְׁתַּנִי״ וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ״ – הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. ״קִידַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִידַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה וּקְטַנָּה מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. ״קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה וּקְטַנָּה מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. גְּמָ׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְכוּ׳. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּיהּ דִּידֵיהּ, מִשּׁוּם דְּגַבְרָא לָא אִיכְפַּת לֵיהּ וּמִיקְּרֵי אָמַר. אֲבָל אִיהִי, אֵימָא: אִי לָאו דְּקִים לַהּ בְּדִיבּוּרַהּ, לָא הֲוָת אָמְרָה, וְלִיתְּסַר אִיהוּ בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, קָא מַשְׁמַע לַן. ״קִידַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת וְכוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מִדְּאוֹרָיְיתָא הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב, מִדְּרַבָּנַן הֵימְנוּהָ לְדִידַהּ וְתִיתְּסַר בְּרַתַּהּ בְּדִיבּוּרַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. ״קִידַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּךְ״ וְכוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? אַיְּידֵי דִּתְנָא הָא, תְּנָא נָמֵי הָא. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: כּוֹפִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְבַקְּשִׁין. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא – לָאו ״כּוֹפִין״ אִיכָּא וְלָא ״מְבַקְּשִׁין״ אִיכָּא! אֶלָּא אַסֵּיפָא. בִּשְׁלָמָא ״מְבַקְּשִׁין״ – לְחַיֵּי, אֶלָּא ״כּוֹפִין״ אַמַּאי?! אָמַר: לָא נִיחָא לִי דְּאִיתְּסַר בְּקָרִיבֶיהָ. אֶלָּא: שְׁמַעְתָּתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר, אָמַר שְׁמוּאֵל: מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ לִיתֵּן גֵּט. אָמַר רַב: אִם נָתַן גֵּט מֵעַצְמוֹ – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִיתֵּן כְּתוּבָּה. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: כּוֹפִין וּמְבַקְּשִׁין. תַּרְתֵּי?! הָכִי קָאָמַר: מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ לִיתֵּן גֵּט, וְאִם נָתַן מֵעַצְמוֹ – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִיתֵּן כְּתוּבָּה. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: שְׁנֵיהֶם מוֹדִים, מַאי? אִין וְלָא וְרַפְיָא בִּידֵיהּ. אִיתְּמַר, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״קִדַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִדַּשְׁתַּנִי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – אַמַּאי מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו? וְאִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – אַמַּאי אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ? אֶלָּא לָאו בְּעֵד אֶחָד! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲמַר לַהּ ״קִידַּשְׁתִּיךְ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי״, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם. אֵיתִיבֵיהּ: הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפוּנְדְּקִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? וְאִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל? אֶלָּא לָאו בְּעֵד אֶחָד! וְלִיטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין שֶׁאֵין צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עֵד אֶחָד מְהֵימַן – מָה לִי מִן הָאֵירוּסִין, מָה לִי מִן הַנִּשּׂוּאִין? אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאִיכָּא עֵדֵי יִחוּד וְלֵיכָּא עֵדֵי בִיאָה. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: לָא אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד, הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד, הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה. וּמוֹדִים וַדַּאי בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין, דְּלָא אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד, בֵּי דִינָא רַבָּה אָמְרִי: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. מַאן בֵּי דִינָא רַבָּה? רַב. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב. הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד, בֵּי דִינָא רַבָּה אָמְרִי: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. מַאן בֵּי דִינָא רַבָּה – רַבִּי. מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם וְאִשָּׁה עִמָּהֶם וַחֲבִילָה עִמָּהֶם, זֶה אוֹמֵר: זוֹ אִשְׁתִּי, וְזֶה עַבְדִּי, וְזוֹ חֲבִילָתִי, וְזֶה אוֹמֵר: זוֹ אִשְׁתִּי, וְזֶה עַבְדִּי, וְזוֹ חֲבִילָתִי. וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: אֵלּוּ שְׁנֵי עֲבָדַי, וַחֲבִילָה שֶׁלִּי – צְרִיכָה שְׁנֵי גִיטִּין, וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַחֲבִילָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְהַאי וְאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְהַאי, מִי מָצְיָא אַמְרַהּ: אֵלּוּ שְׁנֵי עֲבָדַי וַחֲבִילָה שֶׁלִּי? אֶלָּא לָאו בְּעֵד אֶחָד! וְתִסְבְּרַאּ? עֵד אֶחָד בְּהַכְחָשָׁה מִי מְהֵימַן? אֶלָּא: לְמִישְׁרֵי לְעָלְמָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, וְהָכָא הָכִי קָאָמַר: צְרִיכָה שְׁנֵי גִיטִּין – כְּדֵי לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַחֲבִילָה. וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר מִטַּלְטְלֵי מִשְׁתַּעְבְּדִי לִכְתוּבָּה. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. רַב פָּפָּא אָמַר: חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: מַאי דַּעְתָּיךְ – דְּיָלְפַתְּ ״דָּבָר״ ״דָּבָר״ מִמָּמוֹן? אִי מָה לְהַלָּן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי, אַף כָּאן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי, הָכָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי. מָר זוּטְרָא וְרַב אַדָּא סָבָא בְּנֵי דְּרַב מָרִי בַּר אִיסּוּר פְּלוּג נִיכְסַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַרוּ לֵיהּ: ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים״ אָמַר רַחֲמָנָא, דְּאִי בָּעֵי לְמִיהְדַּר לָא מָצוּ הָדְרִי בְּהוּ, וַאֲנַן לָא הָדְרִי, אוֹ דִלְמָא לָא מִקַּיְימָא מִלְּתָא אֶלָּא בְּסָהֲדֵי? אֲמַר לְהוּ: לָא אִיבְּרוֹ סָהֲדֵי אֶלָּא לְשַׁקָּרֵי. אָמַר אַבָּיֵי: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״, וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן. וְתַנָּא תּוּנָא: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״ וְהַלָּה אוֹמֵר ״לֹא אָכַלְתִּי״ – פָּטוּר. טַעְמָא דְּאָמַר ״לֹא״, הָא אִישְׁתִּיק – מְהֵימַן. וְאָמַר אַבָּיֵי: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד ״נִטְמְאוּ טׇהֳרוֹתֶיךָ״, וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן. וְתַנָּא תּוּנָא: עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״נִטְמְאוּ״ וְהַלָּה אוֹמֵר ״לֹא נִטְמְאוּ״ – פָּטוּר. טַעְמָא דְּאָמַר לֹא, הָא אִישְׁתִּיק – מְהֵימַן. וְאָמַר אַבָּיֵי: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד

« חידושי רמב"ן על יבמות פ״ו ×¢×´× חידושי רמב"ן על יבמות פ״ח ×¢×´× »