חידושי רמב"ן על יבמות מ״ה

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על יבמות מ״ד ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על יבמות מ״ו ×¢×´× »

1 יבמות פתח ↗

מֵחַיָּיבֵי לָאוִין דְּתָפְסִי בְּהוּ קִדּוּשִׁין, אֲבָל הָכָא, גּוֹי וְעֶבֶד, כֵּיוָן דְּלָא תָּפְסִי בְּהוּ קִדּוּשִׁין — כְּחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת דְּמֵי.

1 קידושין פתח ↗

אֶמְצָעִית שֶׁבְּכַת שְׁנִיָּה תִּשְׁתְּרֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִם אִיתָא דְּאִיכָּא, לִיתְנְיַיהּ. וּלְטַעְמָיךְ, אֶמְצָעִית שֶׁבְּכַת רִאשׁוֹנָה, דְּוַדַּאי סְפֵיקָא וַאֲסִירָא לֵיהּ, מִי קָתָנֵי לַהּ? הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם תַּנָּא קְטַנָּה דִּידַהּ לְאִיסּוּרָא, וְהוּא הַדִּין לְהָךְ דְּקַשִּׁישָׁא מִינַּהּ, הָכָא, אִם אִיתָא דְּאִיכָּא – נִיתְנְיַיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: הָא פֶּסַח, דְּכִי כַת אַחַת דָּמֵי, וּפְלִיגִי! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בְּלִישָּׁנָא דְעָלְמָא קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: ״עַד פְּנֵי הַפֶּסַח״ – עַד קַמֵּי פִיסְחָא, וּמָר סָבַר: עַד דְּמִיפְּנֵי פִּיסְחָא. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״קִדַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״לֹא קִדַּשְׁתַּנִי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הִיא אוֹמֶרֶת ״קִדַּשְׁתַּנִי״ וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ״ – הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. ״קִידַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִידַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה וּקְטַנָּה מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. ״קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה וּקְטַנָּה מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. גְּמָ׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְכוּ׳. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּיהּ דִּידֵיהּ, מִשּׁוּם דְּגַבְרָא לָא אִיכְפַּת לֵיהּ וּמִיקְּרֵי אָמַר. אֲבָל אִיהִי, אֵימָא: אִי לָאו דְּקִים לַהּ בְּדִיבּוּרַהּ, לָא הֲוָת אָמְרָה, וְלִיתְּסַר אִיהוּ בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, קָא מַשְׁמַע לַן. ״קִידַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת וְכוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מִדְּאוֹרָיְיתָא הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב, מִדְּרַבָּנַן הֵימְנוּהָ לְדִידַהּ וְתִיתְּסַר בְּרַתַּהּ בְּדִיבּוּרַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. ״קִידַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּךְ״ וְכוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? אַיְּידֵי דִּתְנָא הָא, תְּנָא נָמֵי הָא. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: כּוֹפִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְבַקְּשִׁין. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא – לָאו ״כּוֹפִין״ אִיכָּא וְלָא ״מְבַקְּשִׁין״ אִיכָּא! אֶלָּא אַסֵּיפָא. בִּשְׁלָמָא ״מְבַקְּשִׁין״ – לְחַיֵּי, אֶלָּא ״כּוֹפִין״ אַמַּאי?! אָמַר: לָא נִיחָא לִי דְּאִיתְּסַר בְּקָרִיבֶיהָ. אֶלָּא: שְׁמַעְתָּתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר, אָמַר שְׁמוּאֵל: מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ לִיתֵּן גֵּט. אָמַר רַב: אִם נָתַן גֵּט מֵעַצְמוֹ – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִיתֵּן כְּתוּבָּה. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: כּוֹפִין וּמְבַקְּשִׁין. תַּרְתֵּי?! הָכִי קָאָמַר: מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ לִיתֵּן גֵּט, וְאִם נָתַן מֵעַצְמוֹ – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִיתֵּן כְּתוּבָּה. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: שְׁנֵיהֶם מוֹדִים, מַאי? אִין וְלָא וְרַפְיָא בִּידֵיהּ. אִיתְּמַר, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״קִדַּשְׁתִּיךְ״ וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִדַּשְׁתַּנִי״ – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – אַמַּאי מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו? וְאִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – אַמַּאי אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ? אֶלָּא לָאו בְּעֵד אֶחָד! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲמַר לַהּ ״קִידַּשְׁתִּיךְ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי״, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם. אֵיתִיבֵיהּ: הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפוּנְדְּקִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? וְאִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל? אֶלָּא לָאו בְּעֵד אֶחָד! וְלִיטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין שֶׁאֵין צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עֵד אֶחָד מְהֵימַן – מָה לִי מִן הָאֵירוּסִין, מָה לִי מִן הַנִּשּׂוּאִין? אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאִיכָּא עֵדֵי יִחוּד וְלֵיכָּא עֵדֵי בִיאָה. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: לָא אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד, הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד, הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה. וּמוֹדִים וַדַּאי בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין, דְּלָא אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד, בֵּי דִינָא רַבָּה אָמְרִי: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. מַאן בֵּי דִינָא רַבָּה? רַב. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב. הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד, בֵּי דִינָא רַבָּה אָמְרִי: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. מַאן בֵּי דִינָא רַבָּה – רַבִּי. מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם וְאִשָּׁה עִמָּהֶם וַחֲבִילָה עִמָּהֶם, זֶה אוֹמֵר: זוֹ אִשְׁתִּי, וְזֶה עַבְדִּי, וְזוֹ חֲבִילָתִי, וְזֶה אוֹמֵר: זוֹ אִשְׁתִּי, וְזֶה עַבְדִּי, וְזוֹ חֲבִילָתִי. וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: אֵלּוּ שְׁנֵי עֲבָדַי, וַחֲבִילָה שֶׁלִּי – צְרִיכָה שְׁנֵי גִיטִּין, וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַחֲבִילָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְהַאי וְאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְהַאי, מִי מָצְיָא אַמְרַהּ: אֵלּוּ שְׁנֵי עֲבָדַי וַחֲבִילָה שֶׁלִּי? אֶלָּא לָאו בְּעֵד אֶחָד! וְתִסְבְּרַאּ? עֵד אֶחָד בְּהַכְחָשָׁה מִי מְהֵימַן? אֶלָּא: לְמִישְׁרֵי לְעָלְמָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, וְהָכָא הָכִי קָאָמַר: צְרִיכָה שְׁנֵי גִיטִּין – כְּדֵי לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַחֲבִילָה. וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר מִטַּלְטְלֵי מִשְׁתַּעְבְּדִי לִכְתוּבָּה. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. רַב פָּפָּא אָמַר: חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: מַאי דַּעְתָּיךְ – דְּיָלְפַתְּ ״דָּבָר״ ״דָּבָר״ מִמָּמוֹן? אִי מָה לְהַלָּן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי, אַף כָּאן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי, הָכָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי. מָר זוּטְרָא וְרַב אַדָּא סָבָא בְּנֵי דְּרַב מָרִי בַּר אִיסּוּר פְּלוּג נִיכְסַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַרוּ לֵיהּ: ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים״ אָמַר רַחֲמָנָא, דְּאִי בָּעֵי לְמִיהְדַּר לָא מָצוּ הָדְרִי בְּהוּ, וַאֲנַן לָא הָדְרִי, אוֹ דִלְמָא לָא מִקַּיְימָא מִלְּתָא אֶלָּא בְּסָהֲדֵי? אֲמַר לְהוּ: לָא אִיבְּרוֹ סָהֲדֵי אֶלָּא לְשַׁקָּרֵי. אָמַר אַבָּיֵי: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״, וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן. וְתַנָּא תּוּנָא: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״ וְהַלָּה אוֹמֵר ״לֹא אָכַלְתִּי״ – פָּטוּר. טַעְמָא דְּאָמַר ״לֹא״, הָא אִישְׁתִּיק – מְהֵימַן. וְאָמַר אַבָּיֵי: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד ״נִטְמְאוּ טׇהֳרוֹתֶיךָ״, וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן. וְתַנָּא תּוּנָא: עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״נִטְמְאוּ״ וְהַלָּה אוֹמֵר ״לֹא נִטְמְאוּ״ – פָּטוּר. טַעְמָא דְּאָמַר לֹא, הָא אִישְׁתִּיק – מְהֵימַן. וְאָמַר אַבָּיֵי: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד

2 יבמות פתח ↗

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: הַוָּלָד מְקוּלְקָל. לְמַאן? אִילֵימָא לַקָּהָל — הָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הַוָּלָד כָּשֵׁר! אֶלָּא לִכְהוּנָּה, דְּכוּלְּהוּ אָמוֹרָאֵי דְּמַכְשְׁרִי — מוֹדוּ שֶׁהַוָּלָד פָּגוּם לִכְהוּנָּה.

3 יבמות פתח ↗

וּשְׁנֵיהֶם לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מֵאֵשֶׁת אָב. מַאן דְּפָסֵיל סָבַר: מָה אֵשֶׁת אָב דְּלָא תָּפְסִי בַּהּ קִדּוּשִׁין הַוָּלָד מַמְזֵר, אַף כֹּל דְּלָא תָּפְסִי בַּהּ קִדּוּשִׁין — הַוָּלָד מַמְזֵר.

4 הגהות כבוד מלכים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

בכ"מ מ"ש ובהכי ניחא היאך מלך רחבעם, ע' רמב"ן יבמות מ"ה, וריטב"א קידושין י"ג שכתב כדברי רבינו, וע' נובי"ק חו"מ סימן א' דנעמה לא היתה בעצמה גיורת רק שבא מנעמון ולא הי' לפניו דברי הרמב"ן וריטב"א וע' מדבר קדמות מע' נ' אות כ"ד.

5 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

ולכאורה עוד יש לתלות בחקירה האם מילה מהוה חלק ממעשה הגירות או שחלה רק לסלק את המעכב דערלות, מחלוקת הראשונים האם מילה זקוקה לב"ד של שלשה או לא. דיעויין בשלטי הגבורים דף טו: בדפי הרי"ף דפוס וילנא למס' יבמות אות ב' המחייב טבילה בפני ג', ומאידך אם מל שלא בפני ג' ס"ל דהוי גר. ומאידך הנמוקי יוסף שם סובר שבין מילה ובין טבילה צריכין ב"ד של שלשה. וי"ל דהראשונים פליגי האם מילה הוי חלק מעצם מעשה הגירות או לא, שאם מילה מהוה עיקר מעשה הגירות צריך לעשותה בפני ב"ד, ואילו אם מילה אינה אלא הסרת המעכב של ערלות אפשר לעשותה שלא בפני ב"ד132עיין לעיל ענף ו' אות ב' בשם מרן הגר"ח זצ"ל.. אמנם שיטת הרמב"ן בחידושיו ליבמות דף מה: היא שרק קבלת עול מצוות צריכה ב"ד לעיכובא ולא מילה וטבילה, דס"ל דב"ד חל רק כדי לקבע את קבלת עול המצוות בלבד ולא חל במעשה הגירות, וכן היא דעה אחת בתוס' יבמות דף מה: ד"ה מי.

6 יבמות פתח ↗

אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי, וְקָדַם וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, קָנָה עַצְמוֹ בֶּן חוֹרִין. מַאי טַעְמָא —

1 והא דאמרינן אבל הני דלא תפסי בהו קדושין כחייבי כריתות דמו. עבד משום דכתיב עם החמור והכי איתא במסכת קדושין דף ע"א גבי שפחה ועכו"ם נמי ליתי' בתורת קדושין זה פירש רש"י ז"ל ולא כתב כאן מניין אבל בפרק אלמנה לכהן דף ס"ח כתב מדכתיב אשת רעהו פרט לאשת אחרים ואם תאמר דילמא בנשי דידהו דלא תפסי בהו קדושין ההיא לא צריכה האי קרא דהא נפקא לן מדוכתא אחריתי כדמפרש בקדושין דף ס"ה מאחר כן תבא אליה ועוד דלגבי ישראל איכא למימר משום איסורא לא תפסי בעבודת כוכבים קדושין משום איסורא אבל לגבי עכו"ם אי ס"ד בני קדושין לגבי בת ישראל בעכו"ם כיוצא בו אמאי אין קדושין תופסין לו בה ובשאלתות דרב אחא משבחא ז"ל מפיק לה מדאמרינן במסכת סנהדרין דף נ"ז בעולת בעל יש להן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן וכיון דלדידהו לית להו אלא קדושי ביאה גבי בת ישראל אפילו ביאה נמי לא דמקשי' הויות להדדי ומאן דלא קני בכספא לא קני בביאה ולא נהירא ובמכילתא פ' משפטים פ"ב גבי עבד והוא יצא בגפו מגיד שאינה צריכה הימנו גט אין לי אלא אמה שאינה צריכה מבן ישראל גט בת ישראל אינה צריכה מן העבד גט מניין ת"ל מהם תקנו עבד ואמה מקיש עבד לאמה והכי נמי תניא בסיפרא ומיהו גמרא דילן לא מפיק לה מהכא בפ' האומר שבמסכת קדושין דף ע"ד.

2 וכלהו אמוראי דמכשרי מודו דהולד פגום לכהונה. נראה לי כיון דגמר ק"ו מאלמנה כאלמנה מה אלמנה יש לה דורות אף זה הפגום ואם בא על הכהנת ועל הלויה וישראלית בתו פסולה לכהונה כבת חלל זכר ואף זה בכלל משנתנו כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולך אחר הזכר וזהו בנה פגום דקאמרינן בגמרא ורש"י אמר בנקבה ולאו דוקא נקט לה. ומשמע מדא"ל רבא איטמר או גלי דאינהו לית להו פגם לכהונה כלל דא"כ נפק מיני' חורבא גלי ונסיב והם מחזיקין אותו בישראל ואתי כהן למנסב ברתי' וא"ת כהן לא ישא עד שיבדוק והלא אינו בודק אלא ארבע אמהות וזה אמותיו כשרות הן וכדברי חכמים אינו בודק כלל אא"כ קרא עליו ערער ושמא לא יקרא עליו ערער כיון דמיטמר ועוד היכי יהיב לי' עצה לאיטמורי נפק מינה חורבא לאחר ארבע דורות. ומסתברא דהצעה דשמעתא הכי דאמר רב יוסף רבותא למחשב גברי לממזר הא רבנן מכשרי אלא אמר רב יוסף מדרב דימי דפסל לתנא דהיינו רבי ופגים לאמוראי דאפילו ר' יהושע בן לוי דמכשר משוי לי' פגום ומינה אף כולהו אמוראי דמכשרי פוגמין אותו הילכך לפחות פגום ואמר לי' אביי סמוך אדרבין דר' גופי' מורי בה להיתירא והיתירא לגמרי קאמר אפילו לכהונה ואף רב מורי בה להיתירא משום דקאמרי לי' הב לי ברתך ושתיק ואי ס"ד פגום הוא מי יהיב רב פסולה דכהונה בזרעיה דהא בתו פסולה לכהן וכן כולה סוגיא. ולפ"ז כיון דפסקינן הלכתא הולד כשר לאפוקי מן ממזר ולא פסקינן פגום ולא כשר לכהונה הדבר ספק אי כר' יהושע בן לוי ורב יוסף אי כרב ורב יהודה ורבא וזהו טעמא של רבינו הגדול ז"ל דאמר ספיקא היא משום דבתראי דפסקי הלכה הכשירוה מממזר ולא הורו בה להתיר לכהונה ועוד אמרינן בפ' כיצד דף קי"ג עלי' דרבינא ישראל פסול מיקרי ואע"ג דהוא אכשר הכא משמיה דרב גזא ומיהו ההיא נמי לא מכרעא לפסולא דדחייא בעלמא היא בגמרא. והיינו דגרסינן בפ' יש בכור לנחלה דף מ"ו אמר רב פפא דאיעבר מעכו"ם ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולד אלא אפילו למ"ד מזהמין את הולד לוי פסול מיקרי והאי לישנא משמע דאיכא מ"ד אין מזהמין אותו כלל אלא אכשר גמור הוא לכהונה הילכך כלויה שילדה מישראל היא ולמאן דאמר מזהמין היינו מאן דפסול לכהונה ולפיכך מיקרי לוי פסול שהיא הולך אחר אמו מ"מ בירושלמי אמרו אע"ג דרב אמר הולד כשר מודה שאם היתה נקבה פסולה מן הכהונה אלא שי"ל דס"ל כרב יוסף ודחוי' היא הילכך מסתברא דספקא הוא ולא מנסבינן בתו לכהן א"נ נקבה היא אסורה לי' ואם נשא אין מוציאין מידו והולד ספק חלל. ויש שהביא ראיה לפגום אותו מדאמרינן בפ' נושאין דף ק' עשרה כהנים ופירש א' ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה משום דבעינן מיוחס אחריו ולאו מילתא היא כלל דהתם לא שיהא פגום אלא שאין כהן לעבודה ומדרבנן ולא שייכא לשמעתין.

3 הכי אשכחן בנוסחי שניהם לא למדוה אלא מאשת אב מה אשת אב דלדידי' לא תפסי בה קדושי לאחריני תפסי בה קדושין לאפוקי הני דלא תפסי בהו קדושי כלל. ולא דייקא שמעתין דכל שכן הוא אבל לרבינו האיי גאון ז"ל מצאתי בתשובה בנוסח הזה ואנחנו הכי גריסנא דמאן דפסיל סבר וכו' ומר סבר כאשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו הולד ממזר אף כל מיוחס אחריו הולד ממזר לאפוקי האי שאין זרעו מיוחס אחריו והולד כשר והאי לישנא הוה בריר טעמי' ע"כ אלא שאיפשר לדחוק ההיא גרסא אחריתי בכי האי לישנא והאי טעמא נמי אפשר דמפיק ליה אפילו מפגם דרחמנא אפקרי' לזרעי' דאב ולא פסיל ולא פגום.

4 כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. משמע הכא דאפילו לדיני ממונות בעינן אמו מישראל ואיכא למידק דתנן בסנהדרין דף ל"ב הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין כשרין לדון דיני נפשות ואמרינן שם דף ל"ו לאתויי גר ומשמע אפילו אין אמו מישראל וכן פירש"י ז"ל לקמן בפרק מצות חליצה יבמות דף ק"א וק"ב ואיכא למימר נהי נמי דכשר לדון דיני ממונות מיהו לא ממנינן לי' לא ריש מתא ולא ריש גרגותא דהיינו משימות שאתה משים שלא יהו אלא מקרב אחיך ואי אמו מישראל אפילו למנויי ריש מתא. ואי קשיא דתנן בפרק ואלו נאמרין סוטה דף מ"א אגריפס המלך אל תתירא אחינו אתה ואיתמר עלה באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שהחניפו לו לאגריפס ופירש"י ז"ל שהיתה אמו מישראל אלא שהוא מבני עבדי חשמונאי והכא מכשרינן בן עכו"ם שבא על בת ישראל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא בי'. וראיתי שם שפירש"י ז"ל דעבד הוה וזילא מילתא וקשה לי דלא עבד הוה שהרי אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה ועוד אי כשר הוי למלכות משום זילותא לא נתחייבו כלי' ויש לומר לגבי מלכות מובחר שבאחיך בעינן דתניא בתוספתא במסכת סנהדרין אין מעמידין מלך אלא א"כ נשוי לכהונה כלומר משפחות המשיאין לכהונה וזהו אגריפס מפני שהוא בן עבד הבא על בת ישראל פגום לכהונה ולא קרינא ביה מקרב אחיך שאלו היה אביו גר או משוחרר כשבא מאמו מישראל כשר היה לכהונה כדאמרי במכילתין דף מ"ח אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל ומשמע דתרין אחיך דכתיב דרשינן שום תשים עליך כל משימות במשמע ואמר רחמנא לא תוכל לתת איש נכרי לגמרי אשר לא אחיך הוא וכיון דאמו מישראל אחיך הוא מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מלכות ממש מקרב אחיך דהיינו מיוחסין שבאחיך שמשיאין לכהונה והא דאמרינן הכא מקרב אחיך קרינא ביה לאו דוקא אלא לא קרינא ביה אשר לא אחיך הוא. ויש מפרשין דלגבי מלכות אפילו משיאין לכהונה כגון אמו מישראל והורתו ולידתו בקדושה פסול והא דקתני נשוי לכהונה על אביו ואמו קאמר שכל אחד משיא לכהונה שאפילו הורתו ולידתו בקדושה לא נתברר אם הוא משיא לכהונה. ורבינו יצחק ז"ל פירש במסכת סנהדרין דלא מיתוקמא ההיא דאמרינן התם דף ל"ז לאתויי גר אלא כשאמו מישראל וקשיא לן דתנן בסנהדרין דף ל"ד כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ומפרשינן לה התם בסנהדרין שם לאיתויי סומא באחד מעיניו ואי ס"ד גר שאין אמו מישראל פסול לדיני ממונות א"כ מצינו שכשר להעיד ואינו כשר לדון חוץ מסומא שהרי גר עצמו שנתגייר משהגדיל ועבד משוחרר כשרין להעיד כדמפורש בפרק החובל בבא קמא דף פ"ח ובמקומות אחרים ויש לומר אין הכי נמי והא דלא אמרו בגמרא לאתויי גר שאין אמו מישראל משום דשם גר בעולם כשר לדון כגון שאמו מישראל או לדון את חברו גר. ויש שפירשו משנתנו דהכל כשרין לדון דיני ממונות דמרבינן בה גר לדון את חברו גר ולאו מילתא היא משום דהתם דף ל"ו מצרכינן להי ואמרינן אי תנא גר ואי תנא ממזר וכו' אלמא לדון את ישראל קאמר דומיא דממזר דהוא כשר ודאי אפילו לדין ישראל כשר דבדידי' לא שייך לחלק דהא מקרב אחיך ממש הוא ואפילו למנותו רישא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין קידושין דף ע"ו נבי כל מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וכו'. וסיוע לדברי רבינו ז"ל זו שאמרו בפרק מצות חליצה יבמות דף ק"ב ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שהחמיר בה הכתוב בכאן כדיני נפשות שאלו לפירוש רש"י ז"ל לא מצינו כשר לדיני נפשות ופסול לשום דבר ופירשו בתוספות אביו ואמו לאו דוקא אלא אביו מישראל דהכל הולך אחר הזכר ואני אומר רחבעם ואבשלום יוכיחו שאף למלכות כשרין כדבריהם ורב אחא משבחא כתב נמי בשאלתא דבראשית כדברי רבינו ז"ל.

5 מי לא טבלה לנידתה מי לא טבל לקרויו. קשיא להו לרבוואתא והא"ר יוחנן דף מ"ו גר צריך שלשה משפט כתיב ביה ותניא נמי הכי מכאן אמר ר' יהודה וכו' ובעל הלכות ז"ל אמר מי לא טבל לקרויו והאידנא דקיימא לן גר צריך שלשה וכו', ואין זה נכון. וניחא ליה לרבינו הגדול ז"ל דההיא דר' יוחנן לכתחלה היא דלא נהגינן בה מנהג ישראל ומנסבינן ליה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה ואין דבריו ברורין משום דקשיא ליה הא דאמר רב יהודה ואי אתה נאמן לפסול בניך והלא כשרין היו וא"ת אף הבנים לכתחלה פוסלין אותן והרי אומר לו לדבריך עכו"ם אתה ויש לדחוק שהיה אומר שלא טבל לקרויו מעולם. מיהו הא קשיא לן טפי דאמרינן במסכת קדושין דף ס"ב בענין המקדש את האשה לאחר שתתגייר גר נמי לאו בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא ואי ס"ד לא צריך בי דינא אלא לכתחלה אמאי לא תפסי בה קדושי דהא בידו הוא ואיפשר לומר דגבי קבלת מצוות צריך שלשה אפילו בדיעבד דמשפט כתיב ביה מה התם שנים שדנו אין דיניהן דין אף כאן אינו גר אפילו בדיעבד אבל מי שהודיעוהו מקצת עונשין של מצות ומתן שכרן וקיבל עליו בב"ד לטבול ולמול אם הלך ומל יטבל שלא בפני ב"ד הרי זה כשר ולא פסלינן לזרעיה ולא מינסביה ליה לדידיה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה משום דלכתחלה בעינן שלשה בין בקבלה בין בטבילה כדאמרינן לקמן יבמות דף מ"ו שהי כאן ונטבילך למחר וכדתניא אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים מושיבין לה מבחוץ ומודיעין אותה ואמר לי' ר' יוחנן לתנא תני שלשה אלמא בעינן קבלה בשעת טבילה ממש הכל בפני שלשה ואפילו בגר זכר שקבל עליו קודם מילה חוזר ומקבל עליו בשעת טבילה בפני שלשה כדקתני לקמן שם ומוקמי לה לכתחלה. והרב ר' משה בר מימון הספרדי ז"ל כתב כלשון הזה גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש מעיסתה תרומה וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטבל לקירויו ועושה כל המצות הרי אלו גר צדק ואע"פ שאין שם עדים בפני מי נתגיירו ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותן עד שראו עדים או שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם ונראה שבא לפרש כן זו השמועה. ודברי תימה הם דא"כ הוה ליה למימר מי לא שמר שבת אחת ולא לימא מי לא טבל לקרויו דיותר היה לו קל לידע ששמר שבת או נהג מצות מן הטבילה שהרבה שלא טבלו לקרוין מעולם ועוד מדאמרינן אטבלה לההיא עכו"ם לשום אנתותי' משמע דהכי הוה עובדא ודאי דלא אטבלה אלא לשום אנתותא ואפ"ה אכשרוה משום האי טעמא דמי לא טבלה לנדתה. ובירושלמי במסכת קדושין בפ' האומר הי"ב אלא ר' יהושע בן לוי כהדא דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר שאין גר שלא טבל לקרויו וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה אמר ר' יוסי בר בון מכיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלת לו ע"כ ויש לנו סמך לדבריהם.

6 וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו. פי' שקדם וטבל קודם שיטבלנו רבו לשום עבדות קנה עצמו בן חורין ואין צריך גט שחרור משום דלא קני ליה לגופו ומשמע מהא דלוקח עבד מן העכו"ם ורצה להשתחרר להתגייר אינו צריך גט שחרור אלא דלימא ליה באפי תרי זיל ויטבול לשום בן חורין דמאי שנא מקדם וטבל דפקע מדנפשיה ומדקאמרינן קנה עצמו בן חורין סתם משמע ואינו צריך גט שחרור כלל וטעמא מוכח דהא לא קני ביה אלא מעשה ידיו וכן דעת חכמי הצרפתים בתוספות ופשוט הוא. ומסתברא דאע"ג דקנה עצמו חייב הוא לכתוב לרבו שטר על דמיו כאותה ששנינו בפרק השולח גיטין דף מ' העושה עבדו אפותיקי ושחררו שורת הדין וכו' רשב"ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב משום דמזיק שעבודי של חבירו הוא וקיימא לן כותי' משום דינא דגרמי כל שכן לגבי עבד דמשתרשי לי' דמי דהאי דמחייב לשלומי אף על פי שאינו כותב לו גט כלל.

1 סנהדרין פתח ↗

דִּכְתִיב: ״וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים״. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּכׇל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הַשְׁחָתָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה. דָּבָר עֶרְוָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ״. עֲבוֹדָה זָרָה – דִּכְתִיב: ״פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם וְגוֹ׳״. וְאִידָּךְ, אוֹרְחַיְיהוּ דְּקָא מְגַלֵּי. שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וְגוֹ׳״. וְאִידַּךְ? קְטָלַיְיהוּ הוּא דְּקָמְגַלֵּי. גָּזֵל, דִּכְתִיב: ״כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל״. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, וְלֹא כְּיֶרֶק גִּנָּה. וְאִידַּךְ? הָהוּא לְמִישְׁרֵי בָּשָׂר הוּא דַּאֲתָא. אֵבֶר מִן הַחַי, דִּכְתִיב: ״אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ״. וְאִידַּךְ? הָהוּא לְמִישְׁרֵי שְׁרָצִים הוּא דַּאֲתָא. סֵירוּס, דִּכְתִיב: ״שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ״. וְאִידַּךְ? לִבְרָכָה בְּעָלְמָא. כִּלְאַיִם, דִּכְתִיב: ״מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ״. וְאִידַּךְ? הָהוּא לְצַוְתָּא בְּעָלְמָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: אָמְרִי בֵּי רַב, עַל שָׁלֹשׁ מִצְוֹת בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג גֶּשֶׁר סִימָן – עַל גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: בִּשְׁלָמָא שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וְגוֹ׳״, אֶלָּא הָנָךְ מְנָא לְהוּ? אִי גָּמַר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי. אִי מִשּׁוּם דְּאִיתְרַבַּאי מֵ״אִישׁ אִישׁ״, עֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי אִיתְרַבַּי מֵ״אִישׁ אִישׁ״. אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמְרִי בֵּי רַב, עַל אַרְבַּע מִצְוֹת בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג. וְעַל עֲבוֹדָה זָרָה בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג? וְהָתַנְיָא: בַּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּבָרִים שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עֲלֵיהֶן – בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עֲלֵיהֶן. אַזְהָרָה – אִין, מִיתָה – לָא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן – זוֹ הִיא מִיתָתָן. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה וְכוּלְּהוּ תַּלְמִידֵי דְּרַב אָמְרִי: עַל שֶׁבַע מִצְוֹת בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג. גַּלִּי רַחֲמָנָא בַּחֲדָא, וְהוּא הַדִּין לְכוּלְּהוּ. וְעַל הַגָּזֵל בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג? וְהָתַנְיָא: עַל הַגָּזֵל, גָּנַב וְגָזַל, וְכֵן יְפַת תּוֹאַר, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן – גּוֹי בְּגוֹי וְגוֹי בְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר, וְיִשְׂרָאֵל בְּגוֹי מוּתָּר. וְאִם אִיתָא, נִיתְנֵי ״חַיָּיב״! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא: ״יִשְׂרָאֵל בְּגוֹי מוּתָּר״, תְּנָא רֵישָׁא: ״אָסוּר״. וְהָא כֹּל הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ חִיּוּבָא מִיתְנָא קָתָנֵי, דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים – גּוֹי בְּגוֹי וְגוֹי בְּיִשְׂרָאֵל חַיָּיב, יִשְׂרָאֵל בְּגוֹי פָּטוּר. הָתָם, הֵיכִי לִיתְנֵי? לִיתְנֵי ״אָסוּר״ וּ״מוּתָּר״? וְהָתַנְיָא: גּוֹי, וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה – לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. כַּיּוֹצֵא בּוֹ בְּגָזֵל, מַאי הִיא? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְפוֹעֵל בַּכֶּרֶם. פּוֹעֵל בַּכֶּרֶם אֵימַת? אִי בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה – הֶתֵּירָא הוּא, אִי לָאו בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה – גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא. אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. אִי הָכִי, גּוֹי בְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר? הָא בַּר מְחִילָה הוּא! נְהִי דְּבָתַר הָכִי מָחֵיל לֵיהּ, צַעֲרָא בְּשַׁעְתֵּיהּ מִי לֵית לֵיהּ? גּוֹי בְּגוֹי כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ – גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא. אֶלָּא, אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְכוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר. גּוֹי בְּגוֹי וְגוֹי בְּיִשְׂרָאֵל – אָסוּר; יִשְׂרָאֵל בְּגוֹי – מוּתָּר. כַּיּוֹצֵא בִּיפַת תּוֹאַר, מַאי הִיא? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁיִּיחֵד שִׁפְחָה לְעַבְדּוֹ וּבָא עָלֶיהָ – נֶהֱרָג עָלֶיהָ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים לָא תַּנְיָא. אָמַר אַבָּיֵי: אִי מַשְׁכַּחַתְּ דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אוֹמֵר: רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהוֹרְגוֹ, וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְלֹא הִצִּיל - נֶהֱרָג עָלָיו. אַשְׁכַּח רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא דַּהֲוָה כְּתִיב בְּסֵפֶר אַגַּדְתָּא דְּבֵי רַב: בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג בְּדַיָּין אֶחָד, וּבְעֵד אֶחָד, שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה, מִפִּי אִישׁ וְלֹא מִפִּי אִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף עַל הָעוּבָּרִין. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה: דְּאָמַר קְרָא, ״אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ״, אֲפִילּוּ בְּדַיָּין אֶחָד. ״מִיָּד כׇּל חַיָּה״, אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה. ״אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם״, אֲפִילּוּ בְּעֵד אֶחָד. ״מִיַּד אִישׁ״, וְלֹא מִיַּד אִשָּׁה. ״אָחִיו״, אֲפִילּוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף עַל הָעוּבָּרִין. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דִּכְתִיב: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״. אֵיזֶהוּ אָדָם שֶׁהוּא בָּאָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה עוּבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ. וְתַנָּא קַמָּא תַּנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה הוּא, דְּאָמַר: כׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינוֹ אֶלָּא חֶנֶק, וּשְׁדִי לֵיהּ הַאי ״בָּאָדָם״ אַסֵּיפֵיהּ דִּקְרָא, וּדְרוֹשׁ בֵּיהּ הָכִי: ״בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ – אֵיזֶהוּ שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה חֶנֶק. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: וְאִשָּׁה לָא מִפַּקְדָה? וְהָכְתִיב: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וְגוֹ׳״! הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: ״בָּנָיו״ – לְדִין, ״בֵּיתוֹ״ – לִצְדָקָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַוְיָא סָבָא לְרַב פָּפָּא: אֵימָא בַּת נֹחַ שֶׁהָרְגָה לֹא תֵּיהָרֵג, ״מִיַּד אִישׁ״, וְלֹא ״מִיַּד אִשָּׁה״ כְּתִיב? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם״ – מִכׇּל מָקוֹם. אֵימָא: בַּת נֹחַ שֶׁזִּינְּתָה לֹא תֵּיהָרֵג, דִּכְתִיב ״עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ״ וְלֹא אִשָּׁה? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה: ״וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״ – הֲדַר עָרְבִינְהוּ קְרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִים, שֶׁמּוּזְהָרִין עַל הָעֲרָיוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא! ״לֵאמֹר״ – זֶה גִּילּוּי עֲרָיוֹת. הָתָם בַּעֲרָיוֹת דִּידְהוּ, וְהָכָא בַּעֲרָיוֹת דִּידַן, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: בָּא עַל עֲרָיוֹת יִשְׂרָאֵל – נִידּוֹן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לָעֵדָה, וְעֵדִים, וְהַתְרָאָה. מִגְרָע גָּרַע? אֶלָּא אָמַר רַב יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דִּלְדִידְהוּ לֵית לְהוּ, דְּדָיְינִינַן לְהוּ בְּדִינָא דִּידַן. אֲבָל אֵשֶׁת אִישׁ, בְּדִינָא דִּידְהוּ דָּיְינִינַן לְהוּ? וְהָתַנְיָא: בָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – נִידּוֹן בִּסְקִילָה, עַל אֵשֶׁת אִישׁ – נִידּוֹן בְּחֶנֶק. וְאִי בְּדִינָא דִּידְהוּ, סַיִיף הוּא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי אֵשֶׁת אִישׁ דְּקָתָנֵי? כְּגוֹן שֶׁנִּכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה, דִּלְדִידְהוּ לֵית לְהוּ. דָּיְינִינַן לְהוּ בְּדִינָא דִּידַן. דְּתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא: בְּעוּלַת בַּעַל – יֵשׁ לָהֶן, נִכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה – אֵין לָהֶן. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל עֶרְוָה שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ – בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלֶיהָ. אֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ – אֵין בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלֶיהָ. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה עֲרָיוֹת יֵשׁ שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עֲלֵיהֶן, וּבֶן נֹחַ מוּזְהָר עֲלֵיהֶן. בָּא עַל עֲרָיוֹת יִשְׂרָאֵל – נִידּוֹן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. בָּא עַל עֲרָיוֹת בֶּן נֹחַ – נִידּוֹן בְּדִינֵי בֶּן נֹחַ. וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה בִּלְבַד. וְנִחְשׁוֹב נָמֵי נִכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה? הַאי תַּנָּא תַּנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה הוּא, דְּאָמַר: כׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינוֹ אֶלָּא חֶנֶק. אִידֵּי וְאִידֵּי חֶנֶק הוּא. וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר: כׇּל עֶרְוָה שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ, בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלֶיהָ? וְהָא תַּנְיָא: גֵּר

1 המידות לחקר ההלכה פתח ↗

והקצה"ח מבדיל בזה בין קנין ובין נתינה, כלומר, שבקנין חצר ע"י שטר מתנה נחוץ שהלוקח או מקבל מתנה יקנה את שטר ורק ע"י הקנין הזה נעשה קנין החצר, ולא כן בגט, ששם לא בעינן שהאשה תקנה את הניר של הגט כשהוא לעצמו אלא שבעינן רק "ונתן לידה", והראי' ש"כתב גט על איסורי הנאה כשר" כמבואר בגיטין כ' ע"א, וזו היא הנותנת שבקנין חצר לא שייך המושג של "באים כאחד" ורק בגט שייך זה33עיין באבני מילואים סי' לה סקי"ג שהביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ן יבמות מה, א. ובקובץ ביאורים שם כתב להוכיח מדברי הרשב"א גיטין שהביא הגאון המחבר לעיל, שסברא זו היא גם בקנינים ולא רק במעשה נתינה, ע"ע קוב"ש קידושין אות קלח, ועיין באור גדול סי' נג שהאריך בדברי הקצוה"ח, ודחה הראיה מדברי הרמב"ן. וע"ע חלקת יואב חו"מ סי' ריב שהסכים עם ראית הקצוה"ח מהרמב"ן, אבל כתב שהרמב"ם חולק והביא ראיות לזה. וראה מה שנכתב בהערות להלן על מדה זו אות י. ובעיקר היסוד של הקצוה"ח כ"כ גם בהפלאה כתובות פו, ב ואמרי בינה קונטרס הקנינים סי' כז. ואולם בחי' הגר"ש שקאפ גיטין סי' ה וברכת שמואל קידושין סי' יב, חלקו על הקצוה"ח דאין צריך זכיה בגט ויעויין קצוה"ח סי' סו סקכ"ז, שודאי שהאשה צריכה לזכות בגט, אלא שאי"צ דרכי הקנינים ועיין שיעורי הגר"ש רוזובסקי גיטין אות קכב, שזו גם כוונת הקצוה"ח..

5 חידושי רמב"ן על יבמות פתח ↗

שמעת מינה נמי דבעי' מומחין דילמא דאקלעו. וקשה לן, כיון דגר צריך שלשה משום משפט דכתיב ביה ליבעי נמי מומחין שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות שדנו אין דיניהם דין מן התורה וליכא למימר משפט כתיב ביה אסמכתא דרבנן הוא דהא מכאן אמר ר' יהודה נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר.ואיכא למימר מדאורייתא הכי נמי אלא אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אגיטי דמעשינן ואקדושי דדיינינן בהו משום שליחותייהו כדאיתא בפ' המגרש גיטין דף פ"ח ולא דאיק דשליחותא והדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קדושין וגיטין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל גבי גר היכי מנסבי' לי' בת ישראל ואפשר דגר צריך שלשה גמירא ומשפט כתיב בי' אסמכתא וכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי.ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזמן הזה דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן הא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה כריתות דף ט' אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין.

6 גיטין פתח ↗

מַתְנִי׳ עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי לַאֲחֵרִים, וְשִׁיחְרְרוֹ – שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּיב כְּלוּם; אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ כּוֹתֵב, אֶלָּא מְשַׁחְרֵר.

« חידושי רמב"ן על יבמות מ״ד ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על יבמות מ״ו ×¢×´× »