חידושי רמב"ן על יבמות ל״ד

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

מפרשים:
1 אם היתה שבת והוציאו חייב. פירש רבינו הגדול ז"ל חייב שתים משום שבת ומשום יום הכיפורים דקיימא לן עירוב הוצאה לשבת ועירוב הוצאה ליום הכיפורים והיינו איסור בת אחת. ורש"י ז"ל כתב דמשום יום הכיפורים לא מחייב בהוצאה דקסבר אין עירוב הוצאה ליום הכיפורים והכי מפורש בכריתות דף י"ד, אלו דברי רש"י ז"ל. והתם גרסינן לה הכי:ונתני אם הוציאה חייב מאי טעמא קתני אם היתה שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום הכיפורים ממאי דילמא יש עירוב הוצאה ליום הכפורים והכי קתני אם היתה שבת והוציאה חייב אף משום שבת ואסיקנא אלא הא דרפרם בדותא היא וזו כדברי רבינו יצחק ז"ל היא שנויי'. אלא שרבינו שלמה ז"ל נראה שהוא סובר דכי אמרינן בדותא היא אזאת אומרת קאמרינן כלומר דמהא לית את שמע מינה כלום מיהו איפשר דאיתא מ"מ שלא לצורך פירש כן ולדבריו מאי איסור בת אחת דקאמרינן הכא אם מפני שיום הכיפורים ושבת כאחת הן חלין הא כיון שזו איסור מלאכה וזו איסור אכילה לדברי הכל חלין וחייב שתים ואפילו הוציאו בפיו דכיון שחל איסור שניהם עליו ודאי חייב שתים בזו משום שבת ובזו משום יום הכיפורים שהרי שני שמות הן ואם תאמר שאין איסור שבת ויום הכפורים חלין עליו שניהם אם כן לבר קפרא דלית ליה איסור בת אחת האוכל ביום הכפורים שחל להיות בשבת או שעשה בו מלאכה על איזה מהן אתה פוטרו על השבת או על יום הכפורים אלא כל שהן שתי שמות בודאי חייב שתים שהרי אפילו בקדושה אחת חייב שתים דלאו איסור חל על איסור היא כלל. מ"מ יש לומר לפירושו שאם תמצא לומר אין עירוב הוצאה ליום הכפורים הא דאמרינן מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ומוסיף ובת אחת ואמר רב רבי מאיר היא לאו משום דשמעינן ליה בת אחת אלא כיון דבמתניתין איתנהו קאמרינן הכי דמאן דאית להו מוסיף וכולל כל שכן דמודה בבת אחת והוא הדין דמצי לאוקמי כת"ק דר' מאיר אית להו מוסיף וכולל אלא משום דלא ידיע מנו ניחא להו לאוקומה כרבי מאיר דסתם מתניתין כותיה אלא שאין אנו צריכין לכך דקיימא לן עירוב הוצאה ליום הכפורים וכן פסק רבינו ז"ל. ויש שגורסין במשנתנו והוציאו בפיו. והקשו ממה שאמרו בפרק המצניע שבת דף צ"ב בפיו ובמפרקו פטור דאין דרך הוצאה בכך ופריקו הני מילי בהוצאה דכלים אבל באוכלים מחשבתו משויא ליה מקום כדאיתא התם ולפי גרסא זו משום הכי נקט ר' מאיר בפיו משום דסבר כיון שהוציאו בפיו הרי הוא השם והיינו דלא נקט כמה מלאכות שיוכל לעשות בבת אחת עם האכילה הזו אלא סבור לומר שהוא השם ואעפ"כ אמרו לו אינו השם.
2 הא אתמר עלה אמר רב ביבי בתרומה בערב פסח. הוא הדין דהוה ליה לפרוקי כאידך לישנא דמתרץ עלה בפסחים בפרק אלו דברים פסחים דף ע"ב שאני תרומה דרחמנא קריא עבודה ועבודה רחמנא אכשרה וכו' אלא חדא מתרי טעמי נקט.
3 מצינו בנוסחאות וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל: בשופעת מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לאחיובי אינהו מתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לאחיובי אינהו. ופירש משכחת לה בשנולדו הזכרים באחד בתשרי והנקבות באחד בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקבה שהם י"ג לזכרים מסרו קידושין שיחולו ליום המחרת כשהן נעשים גדולים ושופעות בסוף אחד בשבת עד יום המחרת שהקדושין והנדות קדמו לגדולתן ותלויין ועומדין לחול כשיגדלו ובשעה אחת חלו כולן. וקשיא לן כיון שמסרו הקדושין כשהן בקטנותן האיך הם חלין לעולם והלא דבר שלא בא לעולם הן בשלמא דנשי משכחת לה על ידי אביהן אלא קטנים אי איפשר להן לקדש אלא משהגדילו ויש שנדחקו בה כר' מאיר בקדושין דף ס"ג דאמר לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר מקודשת ולאו דוקא דהא להאי לישנא אפיקנא מדר"מ ואוקימנא כר"ש. ותו קשיא לי, דהא כי הוו בני שלש עשרה ובנות שתים עשרה עדיין לא גדלו עד שיביאו שערות היאך אפשר לצמצם שיביאו כולן כאחת ואם תאמר משכחת לה שהביאו אותן קודם לכן וכשהגיעו לכלל שנים הגיעו לגדלות אי אפשר לומר לך כן דתניא בפרק יוצא דופן נדה דף מ"ו מבן תשע שנים ויום אחד ועד בן שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ועודן בו לאחר זמן שומא והתם מוכח בהדיא דהוא הדין לשלש עשרה שנה עצמה דקיימא לן תוך זמן כלפני זמן ואיתמר נמי בפרק בא סימן נדה דף מ"ח לר"ש תוך הפרק נשים בודקות אותן קסבר תוך הפרק כלפני הפרק ובעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ומיהו איכא לאוקמה דלא כהלכתא כמאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק והוא שעודן בו,והכל דוחק והבל. ורבנא חננאל ז"ל גריס בשופעות מתוך שלש לאחר שלש לאחיובי אינהו ומתוך שתים עשרה וכו' ופירשו הגרסא הזו דלא בדשוו שליח עסקינן אלא בשקבל בהן אביהן קדושין מאנשים גדולים כשהיתה כל אחת פחותה מבת שלש וכל זמן שלא היתה ראוי' לביאה לא חלו עליה שמות הללו שהרי הבא עליה פטור מכלום וכשהגיעו לכלל שלש שנים ויום אחד שהן ראויות לביאה היו שופעות נמצא שחלו על כל אחת מהן כשהגיעה לזמן הזה והיתה ראויה לביאה כל השמות הללו בבת אחת ואעפ"י שלא נולדו בזמן אחד אלא אחת גדולה ואחת קטנה וכן הם אחד גדול ואחד קטן מ"מ כל השמות הללו בבת אחת הן חלין על כל אחד ואחד מהם ועל כל אחת ואחת מהן. ועדיין יש לי לדקדק שאיני מוצא שש עשרה חטאות בכאן שאם טבלו מאותן נדות של שלש וחזרו ושפעו בשתים עשרה נמצא שיש על האנשים משום אשת איש ואח ואחות אשה בבת אחת ואין עליהם משום נדות זה שעכשיו הוא בא ואותו שחל עליהם הרי טבלו ממנו ועבר כמו שפרשתי למעלה דכשם שאין שם נדות חל מיום שהביאו שתי שערות עד שפירסו נשים הללו אעפ"י שהרבה נשים נדות בעולם כך אין נדות ראשון שטבלו ממנו מיחל זה עליהם. אלא יש לומר דמשכחת לה שלא טבלו ממש עד שתים עשרה ולא הקפידו בגמרא לפרש כן משום דלרבי חייא פשיטא דבהכי משכחת לה אבל מתניתין לא צריך למהוי דכולהו כאחת דד' שמות בלחוד תנן. ואיפשר לומר דכל שם נדות באשה אחת חד הוא אף על פי שטבלו בינתים ויש לעיין בזה במסכת כריתות דף ט"ז וי"ז בענין ימים שבינתיים דהוו ידיעה. ולדברי הכל האי דנקיט שופעת מתוך זמן לאחר זמן לאו דוקא שהוא הדין אם פירסו נדות קודם לכן ולא טבלו שהרי היו בנדותן עד שתבואו במים.
4 הא דאקשינן והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. היינו טעמא דלא אוקמוה בשהיו בעולות כגון שנבעלו באונס או ברצון ביאת זנות או שנתארמלו ונתגרשו מאחד משום דקתני סיפא ואם היו כהנות נפסלו מן התרומה ואוקימנא בשנתקדשו לאלו פחותות מבנות שלש ואם נבעלו ביאות זנות כבר נפסלו. זו לפי דברי ר"ח ז"ל אבל לדברי רש"י ז"ל אף זו קשיא.
5 אותה פרט לכלה. פירש"י ז"ל דלא מציא למעוטי משכבת זרע דהא ראוי להזריע אותו מקום בביאה שניה ומשום נוגע בש"ז לא מטמיא דטומאות בית הסתרים אינה מטמא אלא שגזרת הכתוב היא בביאה וכן מפרש במסכת נדה דף מ"ב ומשמע מהאי פירושא דלא ממעט לכלה אלא מטומאת ביאה אבל ש"ז מטמאה אם פלטה הלכך לא טהרה הכתוב אלא ביושבת במטה ואינה מתהפכת עד שלשה ימים דאי במהלכת או מתהפכת א"א לה שלא תפלוט וטמאה משום נוגעת שאין זה בית הסתרים והכי איתא בפרק יוצא דופן שם.
6 הא דאמר שמואל בלישנא קמא חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה. קשיא לן, שמואל דאמר כמאן, אי כר' יהודה אפילו גיורת ומשוחררת קטנה דהא תניא בפ' ואלו נערות כתובות דף ל"ז הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתרות על בת שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים ד"ר יהודה ואי כר' יוסי קשיא גדולה איכא למימר שמואל סבר לה כר"מ דאמר לקמן בפרק החולץ יבמות דף מ"ב או שהיתה קטנה ועקרה ואיילונית צריכה להמתין וקסבר שמואל דה"ה לגיורת ומשוחררת גדולה ואעפ"כ שמתהפכת יפה יפה וקטנה בגירות לא שכיחא ולא גזרינן ואזדא שמואל נמי לטעמיה דאמר הלכה כר"מ בגזירותיו. וללישנא בתרא בקטנה בזנות לא גזר אבל בגדולה בת ישראל גזר סבר לה כרבי יהודה באנוסה ומפותה ובגיורת אפילו גדולה לא גזר סבר לה כרבי יוסי דגירות לא שכיחא ולא גזרינן אלא בנשואה וכך פירש"י ז"ל וכן פסק ר"ח ז"ל. אבל דברי רבינו ז"ל צריכין לפנים. ונראה מדבריו דאפילו לר"מ דגזר דוקא בענין נשואין אבל זנות משום נשואין לא גזרינן דזנות בישראל לא שכיח וכיון שמתהפכת מותרת כרבי יוסי דקיימא לן רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי והא דנקט שמואל גיורת ומשוחררת גדולה רבותא נקט דאפילו בעודן כותיות מתהפכות משום שדעתן להתגייר וכ"ש בישראל וקטנה בת ישראל דלא גזר בזנות משום שאינה ראויה להתעבר ואף על פי שאינה מתהפכת ולא צריכין השתא למימר משום דזנות בקטנה לא שכיח והיינו דאמרינן הוא דאמר כרבי יוסי ולא מסיימי בגמרא כרבי יוסי בחדא וכרבי יהודה בחדא תדע דהא אפילו רבי יהודה דגזר קאמר טעמא משום דאימר לא נתהפכה יפה יפה ולא קאמר דגזרינן אלמא זנות בישראל לאו בר גזירה הוא. מ"מ תימה לדבריו מי סגי ליה לשמואל למימר חוץ מגיורת גדולה וקטנה ואנוסה ומפותה בת ישראל וי"ל דכ"ש משום דמנטרא נפשה כדפרישית וכיון דהזכיר היתר היפוך בגיורת אין צריך לומר בבת ישראל.