חידושי רמב"ן על יבמות מ״ד

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על יבמות מ״ג ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על יבמות מ״ה ×¢×´× »

1 יבמות פתח ↗

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי וְכוּ׳. וּנְיַיבֵּם לְתַרְוַיְיהוּ! אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״, בַּיִת אֶחָד הוּא בּוֹנֶה, וְאֵין בּוֹנֵה שְׁנֵי בָתִּים.

2 יבמות פתח ↗

הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב יוֹסֵף, כָּאן שָׁנָה רַבִּי: לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מֵי בוֹרוֹ, וַאֲחֵרִים צְרִיכִים לָהֶם.

3 יבמות פתח ↗

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וּמוֹדִים בְּנוֹשֵׂא קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אַיְירִי בָּהּ — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״וּמוֹדִים״. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא אַיְירִי בַּהּ, מַאי ״וּמוֹדִים״?

4 יבמות פתח ↗

שֶׁהַוָּלָד פָּגוּם לַכְּהוּנָּה. מַאן הַכֹּל מוֹדִים — שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי, דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי: אֵין מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין, נְהִי דְּמַמְזֵר לָא הָוֵי, פָּגוּם מִיהָא הָוֵי,

5 יבמות פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֶבֶד וְגוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר.

5 קידושין פתח ↗

״שׁוֹרְךָ נִרְבַּע״ וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן, וְתַנָּא תּוּנָא: וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, וְשֶׁהֵמִית עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים – נֶאֱמָן. הַאי ״עַל פִּי עֵד אֶחָד״, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא מוֹדוּ בְּעָלִים, הַיְינוּ ״עַל פִּי הַבְּעָלִים״, אֶלָּא לָאו דְּשָׁתֵיק? וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא, אִי לָאו דְּקִים לֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ דַּעֲבַד – חוּלִּין בַּעֲזָרָה לָא הֲוָה מַיְיתֵי. אֲבָל ״נִטְמְאוּ טׇהֳרוֹתֶיךָ״ – מֵימָר אָמְרִינַן: הַאי דְּשָׁתֵיק – דְּסָבַר, חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָא, מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לֵיהּ בִּימֵי טׇהֳרָתוֹ, אֲבָל ״שׁוֹרוֹ נִרְבַּע״ מֵימָר אָמַר: כֹּל השְׁווֹרִים לָאו לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ קָיְימִי, צְרִיכָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה בְּעַד אֶחָד וְשׁוֹתֵק, מַהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: נֶאֱמָן. רָבָא אָמַר: אֵינוֹ נֶאֱמָן. הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּהָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָיתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל. יוֹמָא חַד נְגַהּ לֵיהּ וְלָא הֲוָה קָאָתֵי. שַׁדַּר שְׁלִיחָא אַבָּתְרֵיהּ. אַדְּאָזֵיל שְׁלִיחַ בַּחֲדָא אוֹרְחָא, אֲתָא אִיהוּ בַּחֲדָא. כִּי אֲתָא שָׁלִיחַ, אָמַר: אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימַן לָךְ – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפֵּיק. מַאי לָאו אִי מְהֵימַן עֲלָךְ דְּלָאו גַּזְלָנָא הוּא? וְרָבָא: אִי מְהֵימַן לָךְ כְּבֵי תְרֵי – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפְּקַהּ. וְאָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בִּינַאי הַמֶּלֶךְ שֶׁהָלַךְ לְכוּחְלִית שֶׁבַּמִּדְבָּר, וְכִיבֵּשׁ שָׁם שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וּבַחֲזָרָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְקָרָא לְכׇל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ אוֹכְלִים מְלוּחִים בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף אָנוּ נֹאכַל מְלוּחִים זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ. וְהֶעֱלוּ מְלוּחִים עַל שׁוּלְחָנוֹת שֶׁל זָהָב, וְאָכְלוּ. וְהָיָה שָׁם אֶחָד, אִישׁ לֵץ לֵב רַע וּבְלִיַּעַל, וְאֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה שְׁמוֹ. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, לִבָּם שֶׁל פְּרוּשִׁים עָלֶיךָ. וּמָה אֶעֱשֶׂה? הָקֵם לָהֶם בַּצִּיץ שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ. הֵקִים לָהֶם בַּצִּיץ שֶׁבֵּין עֵינָיו. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד וִיהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה שְׁמוֹ, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ! רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת, הַנַּח כֶּתֶר כְּהוּנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִמּוֹ נִשְׁבֵּית בְּמוֹדִיעִים. וַיְבוּקַּשׁ הַדָּבָר וְלֹא נִמְצָא. וַיִּבָּדְלוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּזַעַם. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, הֶדְיוֹט שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כָּךְ הוּא דִּינוֹ, וְאַתָּה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל כָּךְ הוּא דִּינָךְ? וּמָה אֶעֱשֶׂה? אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי: רוֹמְסֵם. וְתוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? הֲרֵי כְּרוּכָה וּמוּנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית, כָּל הָרוֹצֶה לִלְמוֹד יָבוֹא וְיִלְמוֹד. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִיָּד נִזְרְקָה בּוֹ מִינוּת, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: תִּינַח תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מַאי? מִיָּד: וַתּוּצַץ הָרָעָה עַל יְדֵי אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה, וַיֵּהָרְגוּ כׇּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה הָעוֹלָם מִשְׁתּוֹמֵם, עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְהֶחְזִיר אֶת הַתּוֹרָה לְיוֹשְׁנָהּ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּבֵי תְרֵי אָמְרִי: ״אִישְׁתְּבַאי״ וּבֵי תְרֵי אָמְרִי: ״לָא אִישְׁתְּבַאי״ – מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָנֵי, סְמוֹךְ אַהָנֵי! אֶלָּא בְּעֵד אֶחָד, וְטַעְמָא דְּקָא מַכְחֲשִׁי לֵיהּ בֵּי תְרֵי, הָא לָאו הָכִי מְהֵימַן. וְרָבָא: לְעוֹלָם תְּרֵי וּתְרֵי, וְכִדְאָמַר רַב אַחָא בַּר רַב מִנְיוֹמֵי: בְּעֵדֵי הֲזָמָה. הָכָא נָמֵי, בְּעֵדֵי הֲזָמָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שִׁפְחָה הִכְנִיסוּ תַּחְתֶּיהָ. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּתְנַן: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַעֲשֶׂה בִּמְגוֹרָה שֶׁל דִּסְקִים בְּיַבְנֶה שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחֶזְקַת שְׁלֵימָה, וּמָדְדוּ וְנִמְצֵאת חֲסֵירָה – כׇּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּהּ הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן מְטַהֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מִקְוֶה זֶה בְּחֶזְקַת שָׁלֵם הוּא עוֹמֵד, מִסָּפֵק אַתָּה בָּא לְחַסְּרוֹ – אַל תְּחַסְּרֶנּוּ מִסָּפֵק. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אָדָם זֶה בְּחֶזְקַת טָמֵא הוּא עוֹמֵד, מִסָּפֵק אַתָּה בָּא לְטַהֲרוֹ – אַל תְּטַהֲרֶנּוּ מִסָּפֵק. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מָשָׁל לְעוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה, שֶׁעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מָשָׁל לְעוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנוֹדַע שֶׁהוּא בַּעַל מוּם, שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אַתָּה דִּימִּיתוֹ לְבַעַל מוּם, וַאֲנִי דִּמִּיתִיו לְבֶן גְּרוּשָׁה אוֹ לְבֶן חֲלוּצָה, נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה. אִי דּוֹמֶה לְבֶן גְּרוּשָׁה וּלְבֶן חֲלוּצָה – נְדוּנֶנּוּ כְּבֶן גְּרוּשָׁה אוֹ כְּבֶן חֲלוּצָה, אִם דּוֹמֶה לְבַעַל מוּם – נְדוּנֶנּוּ כְּבַעַל מוּם. הִתְחִיל רַבִּי עֲקִיבָא לָדוּן: מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד, וּבַעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד, וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ בִּשְׁנַיִם. דָּבָר אַחֵר: מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, בַּעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ מֵאֲחֵרִים. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי טַרְפוֹן: עֲקִיבָא! כׇּל הַפּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים. הַאי בַּעַל מוּם שֶׁפְּסוּלוֹ בְּיָחִיד הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ, מִי מְהֵימַן? אֶלָּא דְּשָׁתֵיק, וְדִכְוָתֵיהּ גַּבֵּי בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה דְּשָׁתֵיק, וְקָתָנֵי: מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד וּבַעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד, וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ בִּשְׁנַיִם. וְאַבָּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם דְּקָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ, וּדְקָאָמְרַתְּ: ׳אַמַּאי מְהֵימַן׳ – דְּאָמַר לֵיהּ: שְׁלַח אַחְוִי. וְהַיְינוּ דְּקָתָנֵי: מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ וּבַעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ מֵאֲחֵרִים. וּבֶן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה דַּעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה, מְנָלַן? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּאָמַר קְרָא: ״וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו״ – בֵּין זֶרַע כָּשֵׁר וּבֵין זֶרַע פָּסוּל. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר: מֵהָכָא: ״בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה״ – אֲפִילּוּ חוּלִּין שֶׁבּוֹ תִּרְצֶה. רַבִּי יַנַּאי אָמַר: מֵהָכָא: ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל כֹּהֵן שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָמָיו? אֶלָּא זֶה כָּשֵׁר וְנִתְחַלֵּל. בַּעַל מוּם דַּעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה, מְנָלַן? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּאָמַר קְרָא: ״לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם״ – כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹא כְּשֶׁהוּא חָסֵר. וְהָא ״שָׁלוֹם״ כְּתִיב! אָמַר רַב נַחְמָן: וָיו דְּשָׁלוֹם קְטִיעָה הִיא. מַתְנִי׳ כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה – הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר. וְאֵיזֶה זוֹ – זוֹ כֹּהֶנֶת, לְוִיָּה, וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשְּׂאוּ לְכֹהֵן, לֵוִי, וְיִשְׂרָאֵל. וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵירָה – הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם. וְאֵיזֶה זוֹ – זוֹ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין. וְכׇל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִידּוּשִׁין, אֲבָל יֵשׁ לָהּ עַל אֲחֵרִים קִידּוּשִׁין – הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֵיזֶה זֶה – זֶה הַבָּא עַל אַחַת מִכׇּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְכׇל מִי שֶׁאֵין לָהּ לֹא עָלָיו וְלֹא עַל אֲחֵרִים קִידּוּשִׁין – הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ. וְאֵיזֶה זֶה – זֶה וְלַד שִׁפְחָה וְנׇכְרִית. גְּמָ׳ כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּלָלָא הוּא דְּכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר? הֲרֵי

1 ה"ג בנוסחי ונייבם לתרווייהו. והדר ונחלוץ לתרווייהו והדר ונחלוץ לחדא וניבם לחדא והדר וניבם לחדא ונחלוץ לחדא וכולהו משום דתמיהא לן מילתא האיך אחת מפקעת זיקה מצרתה בין ביבום בין בחליצה. והצרפתים מוחקין ונחלוץ לחדא משום דמקרא דאינו חולץ שני בתים מיניה שמעינן דבחליצה אחת מתרת שתיהן לשוק ועוד דר"ל דאמר צרה בכרת תקשי דהכא מוקי לה קרא אלאו דומיא דחליצה עצמה ואיני רואה דבריהם למחוק הספרים. אלא הכי קאמר: מדקס"ד שאין ב' נשים פוטרות זו את זו מזיקה כשם שאין פוטרות זה את זה בגט אחד מש"ה קס"ד דכי אמר רחמנא ואינו חולץ שני בתים גזירת הכתוב שלא יחלוץ לשתים אלא ע"כ ייבם אחת מהן דבחדא הוא דתלא רחמנא בדידיה שמא לא תמצא חן בעיניו בשתים יקח איזו שירצה הלכך יחלוץ וייבם וממעט לה מכיון שלא בנה דאפילו לר"ל מיעוטא הוא שלא יבנה בכולן מיהו לא מוקמיה ליה לאפוקי לצרה מדינה דלדידה לגופיה איצטריך שאין מצות יבום עליה והדר ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה אבל לחלוצה מקום מצוה הוא ודאי ופרח איסור אשת אח מינה לגמרי מסברא הילכך ליכא אלא לא יבנה אי נמי יש לומר דהשתא מפרש ואזיל הוא אבל כיון דמסיק כל העולה ליבום וכו' תו לא צריכין להך דרשא דכיון דאין שתיהן מתיבמות אחת פוטרת את חברתה אפילו מחליצה בין ביבום בין בחליצה דידה והדר מיתר קרא דכיון שלא בנה ללאו בחלוצה וצרה לר"ל כדקיימא קיימא ובהלכות דגרסי ונחלוץ וניבם כל העולה ליבום אפשר הוא לפי מה שפרשתי. מיהו מאי דגרסי ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ נראה טעות דאנן לדאורייתא קאמרי ושמא כך פירושא של גירסא זו וכ"ת נהי דמאורייתא אינה עולה לחליצה מדרבנן תעלה שמא יאמרו ראינו יבמה יוצאת בלא כלום אדרבא אי נימא ייבם ויחלוץ יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ואתי ליבומי אחר חליצה ואין גירסא זו נכונה אלא שהיא במיעוט נוסחאות ובהלכות.

2 הא דתנן אם חולץ חולץ לפסולה ופריש רב יוסף משום שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים וכו'. איכא למימר דרב יוסף מוקי לה דוקא בפסולה לעלמא ולדידי' חזיין ליה ומיהו אפילו מוקי לה בפסולה לדידי' כגון מחזיר גרושתו כדאוקימנא בפ"ק דף י"א וי"ב אפ"ה דייק מינה לא ישפוך אדם מי בורו משום דקסבר מתני' היא דהא קתני אם הי' חולץ חולץ לפסולה ולא לכשרה. וא"ת והלא חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה וע"כ הוא צריך לשפוך מי בורו לא היא דכי אמרינן חליצה פסולה ה"מ שפסל זיקתו כגון שעשה בה מאמר או נתן גט או שחלץ חליצה פסולה כגון של מעוברת או שנאסרה עליו בזיקה אבל באיסור אחר חליצה כשרה היא כדתניא בפ' כיצד דף כ' איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרה ואם תדחה התם בששתיהן איסור מצוה או איסור קדושה זו אינה תורה חדא דאפילו צרה כיוצא בה לא פטרה חליצה פסולה כדכתיבנא בפ"ד אחין דף כ"ז ועוד דנפטרה צרה סתם כל שהיא צרה משמע. והכי תני לה בתוספתא ו,ה היתה אחת מהן אסורה על האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה מתיבמת לשאר אחין היתה איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עלי' נפטרה צרתה זו מצאתי בתוספתא וכך שמעתי דין זה. אבל הרב ר' משה בר מימון ז"ל כתב שכך הדין בשני' או חייבי לאוין או חייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה חלץ לצרה הותרה האסורה ואפשר דטעמא דמלתא לדידי' משום דכיון דקמי' רמיין וזיקת שתיהן זיקה גמורה נחליצה אע"פ שהיא פסולה פוטרת ואפילו נמ"ד בשתי חליצות פסולות שאינן פוטרות זא"ז זהו כי רמיא באיסור זיקה קמי' דכי היכי דביאתן פסולה חליצתן גרועה וכי היכי דתקינו גט לכל א' וא' ובכל א' ואחת במאמר אחר מאמר בכולן כדאתמר בפ' ר"ג דף ל"א ה"נ זיקה פסולה אינה עושה כל הבית א' אלא לכל א' תקנו חליצה בכל אחת כיון דאיסור זיקה היא כגון פסול גט ומאמר או אחיות דאיסור דכל הני בזיקה עצמה הוא דהוו גריעותא לפיכך אינה פוטרת אפי' בשוין אבל באיסור אחר פוטרות בשוין וצריך תלמוד. שוב מצאתי לבעל הלכות ז"ל מי שהיה נשוי ב' נשים א' שניי' ליבם ואחת אשה אחרת ומת כשהוא מייבם מייבם לאשה אחרת כשהוא חולץ חולץ לשניי' ע"כ וזה וזה שלא כדברי הרב ר' משה ז"ל.

3 הא דאמרי' אי אמרת בשלמא איירי בה וכו'. ה"פ: אא"ב איירי בה ר"ע היינו דקתני מודים שלא תאמר רבנן אכולהו פליגי אלא אי אמרת לא איירי בה פשיטא אם חלקו בחייבי לאוין יחלוקו בחייבי כריתות ואי קשיא וליטעמך ר"ע אמאי איירי בחייבי כריתות כלל איכא למימר רבי עקיבא הכי קאמר המחזיר גרושתו והנושא את חלוצתו כנושא קרובת גרושתו כלומר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו.

4 מאן הכל מודים שמעון התימני. פי' אבל ר' יהושע לא מודה, דהא שמעינן ליה דאמר בפ"ק דף ט"ז בני צרות מעידני לכם ותו אמר ר"י בת משולחת כשרה לכהונה היא תועבה ואין בני' תועבין בשלהי מסכת נדה דף ס"ט וע' וקשי' לן ונימא משום דק"ו דאלמנה ליתי' איכא למימר ההיא פלוגתא היא דהא אמר ר' יוחנן בן נורי בפ"ק דמכילתין דף י"ד אם נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש דהיינו מק"ו דאלמנה וכן פירש"י ז"ל אלמא איכא דדריש ק"ו ולא פריך ומש"ה לא אמר ר' יהושע לאנשי אלכסנדרי' במס' נדה דף ס"ט ק"ו דאלמנה ליתי' אלא א"ל רחמנא מעטי' משום דמשמע ליה לר"י מיעוטא היא בין לצרה בין לבני' ור' יוחנן ב"נ לא משמע לי' מיעוטא אלא לצרה אבל בני' תועבין ואי משום פירכא דשכן היא עצמה מתחללת ס"ל נמי דאף זו מתחללת ולית לי' הא דאתמר בפ' אלמנה לכ"ג יבמות דף ס"ט לאיש זר מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו וכן יבמה לשוק אלא כל שזר אצלה אפי' הנך מתחללות מ"מ איכא אתמהה בהך סוגיין היכי לא אקשי לרב יוסף מר' יהושע ולא מסייען לי' מר' יוחנן ב"נ ונראה שהולד פגום דקאמר ר' יוחנן ב"נ מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטפה אסורה אבל לא שיהא פגום לכהונה ממש ומש"ה לא מייתינן הכא סיוע לשמעתי' ודר' יהושע לא מייתי' הכא משום דמיקל ולדידי' לא קאמרינן והא דמקשינן הכא מהך ברייתא דקתני וחכ"א הולד כשר בדין הוא דלוקמה כר' יהושע אלא משום דרבנן דפליגי' עלי' דר"ע במתני' שמעון התימני ואינון נמי רבנן דברייתא עוד י"ל דההוא דאמר להו ר' יהושע לאנשי אלכסנדרי' היא תועבה בעלמא אוקמינהו ולא אמר להו ק"ו ליתי' משום דבורים נינהו וזר אצלה מעיקרא לא משמע להו ומיהו עיקר טעמא לדידי' משום פירכא דק"ו והכי משמע בפ"ק דמסכתי' דף ט"ו דקאמרינן לר' יהושע או דילמא איכא למפריך מה לאלמנה וכו' ועלה קאמר בני צרות מעידני לכם.

5 הכל מודים בעכו"ם ועבד וכו'. מאן הכל מודים שמעון. פי' אבל לא ר' יהושע משום דלדידיה לא יהא לאו זה חמור מחייבי כריתות שאעפ"י שאין קדושין תופסין בהן אין הולד ממזר ומנא תימרא שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות לר' יהושע מדתנן הכי במסכת קדושין דף ס"ו ואיתמר בגמרא מנא לן והוינן בה ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וכו' ולא מדכר ר' יהושע ותו תנן ברפ"ק דף ב' חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולא פליג בה ר' יהושע כדאמרינן ענה דף ט' בפלוגתא לא קמיירי ושמעינן ליה נמי דמודה בה דבעי מיניה דף ט"ו צרת הבת מה הוא ואמר להו מחלוקת ב"ש וב"ה והתם נמי אמר בחייבי כריתות הולד פגום ובחייבי לאוין אין הולד פגום ואיתמר עלה משום דחייבי כריתות אתי מק"ו דאלמנה דכיון דאין קדושין תופסין בה פסולה משא"כ בחייבי לאוין וכדפירש"י ז"ל שם והיינו נמי דאמרינן בסוף פרק ר"ג יבמות דף נ"ג אלא לר"ל דאמר בכרת איצטריך לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי כריתות ובפרק ארבע מיתות סנהדרין דף נ"ג נמי איתמר מי איכא למ"ד קידושין תופסין בחייבי כריתות אלמא ר' יהושע נמי לא פליג אלא בממזרות כדלקמן הילכך לר' עקיבא ושמעון התימני דלא אשכחן אין קדושין תופסין ולאו ממזר האי נמי ממזר לר' יהושע כיון דמיעט רחמנא כריתות מממזר האי נמי לא הוי ממזר.

4 נדה פתח ↗

מִי אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר, וּמָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל — בְּנָהּ פָּגוּם, זוֹ שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל — אֵינוֹ דִּין שֶׁבְּנָהּ פָּגוּם? אוֹ דִילְמָא: מָה לְאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל — שֶׁהִיא עַצְמָהּ מִתְחַלֶּלֶת.

5 סנהדרין פתח ↗

אֶלָּא: חַיָּיבֵי לָאוִין, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין.

« חידושי רמב"ן על יבמות מ״ג ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על יבמות מ״ה ×¢×´× »