חידושי רמב"ן על עבודה זרה ס״ו

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

מפרשים:
1 הא דאמר רבא בחמיר' דחיטי ודשערי דבתר שמא אזלינן. ק"ל הא דתנן בפ"ב דערלה ולמה אמרו כל המחמץ המתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ וכו' אלמא שאור בעיסה מין במינו והא לאו חדא שמא הוא לרבא ולא חד טעמ' לאביי ונ"ל דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי חמץ מ"ה הו"ל מין במינו מהשתא.
2 הא דתנן תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד. פי' רש"י ז"ל כגון פלפל ארוך ולבן ושחור ולפ"ז ששנינו בסיפא רש"א ב' שמות ממין א' או ב' מינין משם אחד אינן מצטרפין משכחת לה כגון דלעת מצרית והיונית והרמיצה שהן ב' מינין וכלאים זה בזה ושם א' הן שהכל דלעת שמן אלא שכל אחת יש לה שם לוויי נוסף על שמה ובמיני מתיקה נמי כגון כרפס של גנה וכרפס של אפר שם אחד הן וב' מינין. וקושיא דאתינן עלה מיהא לרבא לאו מרישא דלגבי מין במינו וציריף שם א' הן שכולן פלפלין שמן ודאי ודמי לחמירא דחיטי וחמירא דשערי דקרי לה רבא שם א' אלא קושיא מסיפא דקתני או מין שלשה כלומר וג' שמות ואמר חזקיה במיני מתיקה שלו אלמא בתר טעמא אזלינן וקושיא לאו מדחזקיה דהא מתרץ לה רבא כר"מ ולא מודה בהא דחזקיה כלל אלא אביי הוא דאמר דחזקיה לא תיקשי ליה לדידיה גופא דמתני' וא"ת כיון דרבא לית ליה לחזקיה לומא מאי מין ג' דקתני ושם אחד. א"נ ג' שמות דומיא דרישא שהן שם אחד לגבי צירוף ומין במינו כדפרישית. וא"ל כיון דקתני מין ג' ולא פירש סתם מינין חלוקין בשמותיהן לגמרי, כך דרך פי' רש"י ז"ל. ופריק רבא הא מני ר"מ היא ודחזקיה ליתא אלא אע"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין דכל איסורין שבתורה לר"מ מצטרפין פי' בשהיה שיעורן שוה כגון הערל' וכלאי הכרם ואפי' הן ב' מינין כגון חטים של ערלה ושעורים של כלאי הכרם אבל היכא דאין שיעורן שוה אפי' מין אחד אינו מצטרף ואפי' לקל שבהם דלא פליג ר"מ אמתני' דערלה דקתני ערלה וכלאי הכרם מצטרפין. אבל לא ערלה ותרומה לענין ק' וע"כ ר"מ היא דר"ש פליג עליה ולא אשכחן תלתא תנאי בצירוף. וה"נ תניא בברייתא פ"ק דכריתות דחלב ודם אינן מצטרפין לר"מ והיינו מפני שאין שעורן שוה ששיעור חלב בכזית ושיעור דם ברביעית שזה אוכל וזה משקה ואע"פ שיכול לקרוש ולעמוד על כזית השתא מיהו לא מצטרפי תדע שהרי אמרו במסכת מעילה דף י"ז ע"א אלה הטמאין מלמד שמצטרפין ואפי' שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות מפני ששיעורן בכעדשה וכשם שמצטרפין בפני עצמן למלקות כך הם מצטרפין לאסור תערובתן. ויש לפרש דהג' שמות דמתני' חלוקין הן אף לענין צירוף ומין במינו כגון הני דתנן במס' כלאים א,ג הלפת והנפוס והתורובתור התרדים והלעונים הוסיף ר"ע השום והשמנית הבצל והבצלצולי התורמוס והפסלוס אינן כלאים זה בזה וכיוצא באלו תמצא בתבלין שמות חלוקין לגמרי והן מין אחד ואפשר שאף הפלפלין נמי חלוקין הן לגמרי בשמות ולא דמי לחמירא דחיטי ודשערי דהתם עבידי אינשי דקרו ליה חמירא סתם אלא ממי שמסתפק אומרים לו דחיטי או דשערי אבל פלפלין זה נקרא ארוך וזה שחור וזה לבן וזה אדום ואין אדם קורא אחד מהן סתם וקושיין לרבא אפי' מרישא דקתני ג' שמות מצטרפין וכי היכי דלא תיקשי סיפא לאביי מייתי דחזקיה לתרוצה לטעמיה. ור"ח ז"ל פי' שנים ושלשה איסורין כגון ערלה וכלאי הכרם ותרומה כענין ששנינו במעילה הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שתי שמות אלמא שמות לאוין הן ובמס' קינין לידה ולידה משם אחד וכו' וכן שנינו שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין ומתני' גופא ל"ק לרבא דמצי לאוקומה במין שלשה ושם אחד כגון חלא דשכרא וחלא דחמרא גופיה אחד של ערלה וא' של כלאי הכרם אלא מדחזקיה הוא דמסייע אביי לנפשיה דאוקמה במיני מתיקה ומשום טעמא מצטרפי. וק"ל, דילמא טעמיה דחזקיה דאמר מיני מתיקה לאו משום מין מתיקה א' דמתני' במין ג' ושם אחד היא כדרבא אלא ה"ט דכיון דמתני' בתבלין שנפלו בקדרה היא ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל אלמא אלו אינן מיני מתיקה ואינן נותן טעם אינם בדין שיצטרף. וא"ל דאצטרך דאצטרף טעמה של קדרה לשבח שע"י התבלין מתובלת היא ואי בשם אחד מצטרפין הם אע"פ שאין טעם כולן למתוק אלא לתבול קדרה הילכך דחזקיה אתיא כאביי. ופריק רבא הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה שלכך כללן הכתוב בלאו אחד ולדידיה אפי' שני מינין נמי מצטרפין. ומיהו מפרש חזקיה דלא אמר ר"מ אלא במיני מתיקה הכי משום דהו"ל דומיא דמין אחד דכל דדמו להדדי בחד צד מצטרפין לר"מ אבל אם היו ב' מינים לגמרי בשמא ובטעמא כיון דב' שמות הן אינן מצטרפין והאי דקאמר רבא הא מני ר"מ היא לאו למימרא דלאביי לאו ר"מ היא אלא ה"ק כיון דמתני' ודאי ר"מ היא אין צירוף ראיה דאיהו מרבה בצירוף טובא. ולהאי פירושא הא דאר"מ בחלב ודם שאין מצטרפין משום דהוו ב' לאוין וב' מינין שאינן שוין לא בטעם ולא בשם ולית ליה לר"מ צירוף בשם לאוין אלא במין אחד דהיינו שוין בטעם ול"נ דקס"ד דמצטרפין דקתני מתני' אפי' לרבנן היא דאע"ג דשני לאוין לא מצטרפי למלקות לאסור את הקדרה מצטרפין ופריש חזקיה במיני מתיקה שנו דג' איסורין וג' מינין חלוקין לגמרי הן ואין טעם מין זה כטעמו של זה הואיל וראויין למתק את הקדרה וכשירדו לתוכה חזרו להיות טעם אחד מצטרפין דכחד מינא הוו ומתרץ הא מני ר"מ היא דכיון דלאו א' הן מצטרפין הן למלקות וכ"ש לאסור את הקדרה וליתא לדחזקיה ולא בעי לאוקומה כרבנן ומאי מין שלשה דוקא בשם אחד כגון חלא דשכרא וחמרא דמתני' ג' מינין קתני בחלוקין לגמרי וזה פי' נכון לפי שיטתו של ר"ח. והר"א ז"ל השיב על פי' זה דהא דקתני לקמן התבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך קדרה לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסורין לזרים ומותר לכהנים ור"ש מתיר ועוד היכי פסיק למלתי' דמצטרפין לאסור לכל הא איכא כהנים דשרו להו דהא מינייהו תרומה הוא ולאו קושי' היא דאנן כגון קאמרי' ויש בכלל משנתנו איסורין השוין בכל כגון ערלה וכלאי הכרם וטבל ושביעי' וכיוצא בהן ומתני' תני והדר מפרש בתרומה. עוד הקשה מפני מה שינה הלשון ולא שנאן בשמותיהן כי כולה מתני' וא"ל לישנא קלילא נקט משום סיפא דלא ליצריך לארווחי בה טפי ובירושלמי בא במסכת ערלה לשון ר"ח ז"ל מפורש.
3 אביי אמר אסור רבא אמר מותר. פי' ואע"ג דאיפשר וקמכוין הוא מותר דריחא לאו מלתא היא ואע"ג דאמרי' בפ' כל שעה הנאה הבאה לו לאדם בע"כ באיפשר וקא מיכוין דכ"ע ל"פ דאסיר התם בקטרת דלריחא עביד אבל הכא לאו לריחא עביד אלא בהכי פליגי אביי סבר ריחא כל איסורין כטעמא הוא ורבא סבר ריחא לאו כטעמא ושרי אבל באיסורין העשוין להריח ודאי מילתא הוא כדאמרי' נמי בפ"ק לא שנו אלא במעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא ול"פ רבא. ול"נ דהכא ודאי לא מתכוין לריחא הוא ואפ"ה אסר אביי משום דריחא כטעמא הוא, דאפי' באיסורי הנאה, אכילה דלאו איסורי הנאה כגון תרומה נמי אסר, אלמא לדידיה ריחא כטעמא הוא חסר כאן קצת כיון דבלע ליה ממש לריח וכיון שכן אפי' לא מיכוין אסור כדאמרי' בהמתעסק בחלבים ובעריות אסור שכבר נהנה ואע"ג דאמרי' התם בפסחים בדלא מיכוין דשרי כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאני התם דלא בלע ליה ממש לריח אבל הכא דמיכוין אפיה כנגד קילוחו של ריח כטועם איסור ממש הוא ורבא סבר ריחא לאו כטעמא הילכך במידי דלאו דלריחא עביד שרי ואפשר דליכא הנאה דריח בבת תיהא כלל אל מצטער מחוזק היין ולא דמו לזילוף שאדם נהנה ממנו אבל זה אין איסורו לאביי אלא מפני שהוא כטועם ממשו וקי"ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. הלכך הא דגרסי' בפסחים פ' כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר ריחא לאו מלתא היא דלוי דאמר כרבא ורב דאמר כאביי והלכתא כלוי ורבא והכי אוקימנא התם ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא ואוקמה כרבה בר בר חנה ארשב"ל כסבריה דאביי. ורבא לא סבר כרבב"ח ומוקים פלוגתא דריחא מלתא כתנאי, וכן פסק רבינו הגדול ז"ל בריש פרק גיד הנשה כלוי ורבא. ויש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרב לחומרא משום הא דגרסי' התם תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח ההוא ביניתא דאיטוי בהדי בשרא אסרה רבא מפרזיקה למיכליה בכותח אלמא ס"ל דריחא מילתא היא. ורבינו ז"ל דחה ואמר דהתם כיון דשרי למיכליה בבשרא ברי"ף – בלא כותחא אי שרית ליה למיכליה בכותחא הו"ל כמאן דשרית ליה לכתחלה לצלותו ולוי שצלאו קאמר וזה אינו מחוור דהא הכא לכתחלה שרי רבא אלא דא"ל אע"ג דהכא לכתחלה שרי התם אסור משום דמפטם ליה לבשר ודמי לטעמו של ממשו אלא דהתם נמי משמע לכתחלה קאמר מדמקשי' עליה ממתני' דקאמר אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות ולא קתני התם לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי אף בזו יש לי ללמד זכות דכיון דקתני מפני התערובת ולא קתני מפני הריח וכו' מפני הריח משמע שממש נתערבו זה בזה. ושוב מצאתי בירושלמי במס' תרומות י,ד מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב אמר אסור שמואל בשם לוי אמר מותר מתניתא פליגא על רב אין צולין ב' פסחים וכו' משמע מהכא דלכתחלה נמי שרי לוי שלא כדברי רבינו בזה. עוד דחה רבינו דברי שכנגדו דכיון דשרי למיכליה בבשרא הו"ל דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל וזו קשה מן הראשונה שאם יש בריח כדי לאסור אפי' משהו היאך נתיר לו בפ"ע ואי בבת תיהא בפ"ע אין בו ממש בתערובת איך יאסר תערובתו ועוד דכי אמרי' דבר שיש לו מתירין לא בטיל דוקא במינו אבל שלא במינו בטל דתנן בנדרים שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא ואפ"ה צריך נ"ט ויש לנו עוד ראיות בענין הזה ואנו עתידין לכתבן לקמן בע"ה. ול"נ דהא דתני רב כהנא בר חיננא סבא ודרבא מפרזיקה לה מסייע ליה אבל בשאר איסורין אין הטועם מכיר אותן שהם איסור עד שידע מאיזה מין קלט טעם זה ואם בא לשאול יאמרו לו מריח קלט ואין בו ממש. ועוד שגזרו בבשר בחלב יותר משאר איסורין מפני שמקילין בו ולא פרשי אינשי מיניה הואיל וכל אחד היתר בפ"ע אבל שאר איסורין בדילי אינשי מינייהו והרי כמה גדרים גדרו בבשר בחלב שאינו עולה על שלחן אחד משא"כ בשאר איסורין ואע"פ ששנינו בחלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן הא חלת הארץ אסור התם נמי משום דהיתירא הוא לכהן וישראל בשל כהן אתי למיטעי ולא מצינו כן בשאר איסורין ואפי' בשל תורה שאם אוכל עם העכו"ם על השלחן מעלה עליו יין נסך ושאר איסורין ואין ישראל נמנע מלאכול עמו וכן גזרו בפת שאפאה עם הצלי כיון שיש בו טעם ריח בשר בחלב שלא לאכלה עם הכותח הואיל ויש לה היתר עם בשר ואין הפסדו מרובה ולאו משום דריחא מילתא היא תדע דאי ריחא מלתא אפי' עם בשר ליתסר כדאמרי' אין שטין התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסור מפני הרגל עביר'. וא"ת והא אף בדגי' שעלו בקער' אתמר בפ' כל הבשר אסור לאוכלן בכותח ולא אסרו עם הבש' התם בדגים ליכא הרגל עבירה אבל בפת איכ' הרגל עביר' שאדם אופה ממנו הרבה ואוכל פעמים עם הכותח פעמים עם הבשר ולפי' אסורה לעול' וכאן התירו' עם בשר לפי שאף בחלב אינה אסור' מן הדין אלא משום גזירה ולא רצו כאן לגזור גזירה לגזירה וכך דרך הסוגי' שחלקו באיסורין למר אסר חדא ולמר לא אסר אבל בפת וצלי לא אסר מפני הרגל עבירה ולא לגמרי כממשו אלא עם הכותח בלבד תדע דלא אמרינן תני רב חנניה לסיועי לרב נמצאו דברי רבינו הגדול ז"ל קיימי'. ויש בספר הישר טעם אחר שמסייע לדברי קצת גאוני' שפסקו כרב ואמר דהא דרבא לא פליגא עליה דטעמיה הכא משום דס"ל דלאו מתכוין להנאת ריח הוא וגורס הכא והאי נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. וסיוע זה אין בו ממש דא"כ היכי אמרי' לרבא ודאי תנאי היא לימא טעמא דידי משום שאין מתכוין הוא וגרסא דוקא בכולהו ספרי והאי נמי כפת חמה וחבית פחותה דמיא ומאן דגריס לדידי ודאי משתבש דאי הכי משמע דלרבא לא הפת חמה וחבית פתוחה היא אלא כסתומה או כפת צוננת.