חידושי רמב"ן על עבודה זרה ל״ג

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על עבודה זרה ל״ב ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על עבודה זרה ל״ד ×¢×´×‘ »

1 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

משנה: נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶם וְיֵין יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן אֲסוּרִין וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה. הלכה: נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶם כול׳. נוֹדוֹת הַגּוֹיִם גְּרוּדוֹת הֲרֵי אֵילּוּ מוּתָּרוֹת. זְפוּתוֹת הֲרֵי אֵילּוּ אֲסוּרוֹת. גּוֹי עוֹבְדָן וְדוֹבְבָן וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו כּוֹנֵס לְתוֹכָן יַיִן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְחָשׁ לוֹמַר. שֶׁמָּא נִיסֵּךְ הוּא. אָמַר רִבִּי בָּא. אֵינוֹ מָצוּי לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי דָּבַר מָאוּס. מֵעַתָּה אֲפִילוּ אֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. אֲנִי אוֹמֵר. שֶׁמָּא הֶחֱלִיף. קַנְקַנֵּי גוֹיִם חֲדָשׁוֹת מוֹתָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן זְפוֹתוֹת. יְשָׁנוֹת אֲסוּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן זְפוֹתוֹת. הָכָא אַתְּ אָמַר זְפוּתוֹת מוּתָּרוֹת. וְהָכָא אַתְּ אָמַר זְפוּתוֹת אֲסוּרוֹת. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. אֲנִי עָמַדְתִּי עַל זִפְתָּן שֶׁל קַנְקַנִּים וְאֵין נוֹתְנִין לְתוֹכָן חוֹמֶץ בְּשָׁעָה שֶׁזּוֹפְתִין אוֹתָן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רַבָּנִן. יַיִן שֶׁאָסוּר בִּשְׁתִיָיה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה וּכְנָסוֹ לְתוֹךְ קַנְקַנִּים נַעֲשׂוּ הַקַּנְקַנִּים כְּיַיִן. פִּינָּהוּ וְכָנַס לְתוֹכוֹ יַיִן אַחֵר נַעֲשֶׂה יַיִן כְּקַנְקַנִּים. פִּינָּהוּ וְכָנַס לְתוֹכוֹ יַיִן אַחֵר הַיַּיִן אָסוּר וְהַקַּנְקַנִּין מוּתָּרִין. וְלָמָּה אָסוּר בִּשְׁתִיָיה וּמוּתָּר בַהֲנָאָה. בְּגִין דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר. אָסוּר בִּשְׁתִיָיה וּבַהֲנָיָיה. אָמַר רִבִּי בָּא. כְּשֶׁהָלַךְ רִבִּי עֲקִיבָה לְזִיפּוֹרִין אֲתוֹן שְׁאָלוּן לֵיהּ. קַנְקַנִּים שֶׁלְּגוֹיִם בַּמֶּה הִיא טַהֲרָתָן. אָמַר. מִזּוֹ לִימַּדְתִּי עֲלֵיהֶם. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָן זְפוּתוֹת אַתָּ מַר מוּתָּרִין. בְּשָׁעָה שֶׁהֵן זְפוּתוֹת אֶלָּא שֶׁנִּתְקַלְּפָה זִיפָתָן לֹא כָּל שֶׁכֶּן. וּכְשֶׁבָּאתִי אֶצֶל חֲבֵירַיי אָמְרוּ לִי. עַל יְדֵי זֶפֶת הֵן בּוֹלְעוֹת. כָּנַס הַגּוֹי לְתוֹכָן מַיִם יִשְׂרָאֵל כּוֹנֵס לְתוֹכָן מַיִם וְחוֹזֵר וְכוֹנֵס לְתוֹכוֹ יַיִן וְאֵינוֹ חוּשֵׁשׁ. כָּנַס הַגּוֹי לְתוֹכוֹ צִיר אוֹ מוּרִיֵיס יִשְׂרָאֵל כּוֹנֵס לְתוֹכָן יַיִן. כָּנַס הַגּוֹי לְתוֹכָן יַיִן יִשְׂרָאֵל כּוֹנֵס לְתוֹכָן צִיר אוֹ מוּרִיֵיס וְחוֹזֵר וְכוֹנֵס לְתוֹכָן יַיִן וְאֵינוֹ חוּשֵׁשׁ. רִבִּי יוֹחָנָן נְפַק לַפַּנְטִי דִּרִבִּי יוּדָן נְשִׂיָיא לְעַכּוֹ. אֲתוֹן שְׁאָלוּן לֵיהּ. קַנְקַנִּים בַּמֶּה הִיא טַהֲרָתָן. אָמַר. מִזּוֹ לִימַּדְתִּי עֲלֵיהֶם. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁכָּנַס גוֹי לְתוֹכוֹ צִיר אוֹ מוּרִיֵיס יִשְׂרָאֵל כּוֹנְס לְתוֹכָן יַיִן. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסָן לָאוֹר לֹא כָּל שֶׁכֵּן. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בָּשָׁעָה שֶׁמַּשְׁחִיל אֶת זִיפְתָּן לֹא כָּל שֶׁכֵּן. קַיָימִין אִינּוּן. אִין קָמִין קָמִין. קַנְקַנִּין שֶׁאֵינָן זְפוּתוֹת. רִבִּי אַסִּי אָמַר. אֲסוּרוֹת. רִבִּי אִמִּי אָמַר מוּתָּרוֹת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. רִבִּי אַסִּי מַקְשֵׁי. כִּי נָן אָמְרִין אָהֵן כּוּזָה לֹא בָלַע. רִבִּי בָּא אָמַר. רַב שֵׁשֶׁת שְׁאִיל. מָאן אֲנָן אָמְרִין הָאֵין דָהוֹן שֶׁלְּמֵימֵי רַגְלַיִם לֹא בָלַע. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. קַנְקַנֵּי גוֹיִם מְמַלְּאָן מַיִם ג׳ יָמִים מֵעֵת לָעֵת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. רִבִּי אַסִּי מַקְשֵׁי וְעָבְדִין כֵּן. רִבִּי יוֹסֵי מִמַּלְחַיָיא אֲעֵיל עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. אָמַר לֵיהּ. הָא לְשֶׁעָבַר. אָמַר לֵיהּ. שָׁרֵי. הָא לְכַתְּחִילָּה. אָמַר לֵיהּ. אָסִיר. רִבִּי יִרְמְיָה אֲזַל לְגוֹבְלָנָה. הוֹרֵי בְאִילֵּין פִּיתְרַיָיא רַבְרְבַיָיא. מְמַלֵּא אוֹתָן מַיִם ג׳ יָמִים מֵעֵת לָעֵת. אֲרָמַיָיא אִיתְבְּזָעַת זִיקֵיהּ וְקִיבְּלָהּ יִשְׂרָאֵל גַּו דִידֵיהּ. אֲתַא עוֹבְדָא קוֹמֵי רַבָּנִן. אָמְרֵי. מְמַלֵּא אוֹתָן מַיִם ג׳ יָמִים מֵעֵת לָעֵת. רִבִּי יָסָא אֲזַל לְצוֹר. חֲמָא יַתְהוֹן זָפְתִין זִיקוּקִין זְעִירִין וְיִשְׂרָאֵל זְבַנִּין. אֲמַר. מָאן שָׁרָא לְכוֹן. שְׁאָלוּן לְרִבִּי יִצְחָק וּלְרִבִּי מָנִי וְאָסְרוּן.

2 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

3 עבודה זרה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם, חֲדָשִׁים גְּרוּדִים — מוּתָּרִין, יְשָׁנִים וּמְזוּפָּפִין — אֲסוּרִין. גּוֹי נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן — יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לְתוֹכָן מַיִם, גּוֹי נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן — יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לְתוֹכָן צִיר וּמוּרְיָיס, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

4 עבודה זרה פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹסְנָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כְּלֵי נֶתֶר אֵין לוֹ לָהֶן טׇהֳרָה עוֹלָמִית. מַאי כְּלֵי נֶתֶר? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: כְּלֵי מַחְפּוֹרֶת שֶׁל צְרִיף.

5 עבודה זרה פתח ↗

אָמַר רַב עַוִּירָא: הָנֵי חַצְבֵי שְׁחִימֵי דַּאֲרַמָּאֵי, כֵּיוָן דְּלָא בָּלְעִי טוּבָא — מְשַׁכְשְׁכָן בְּמַיִם וּמוּתָּרִין. אָמַר רַב פַּפִּי: הָנֵי פַּתְוָותָא דְּבֵי מִיכְסֵי, כֵּיוָן דְּלָא בָּלְעִי טוּבָא — מְשַׁכְשְׁכָן בְּמַיִם וּמוּתָּרִין.

6 עבודה זרה פתח ↗

אָמַר רַב זְבִיד: הַאי מָאנֵי דְקוּנְיָא, חִיוָּרָא וְאוּכָּמָא — שְׁרֵי, יְרוֹקָא — אֲסִיר, מִשּׁוּם דְּמִיצְּרִיף. וְאִי אִית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי — כּוּלְּהוּ אֲסִירִי. דָּרֵשׁ מָרִימָר: קוּנְיָא, בֵּין אוּכָּמָא בֵּין חִיוָּרָא בֵּין יְרוֹקָא — שְׁרֵי.

7 עבודה זרה פתח ↗

1 הכי גריס רש"י ז"ל נודות העכו"ם גרורין מותרים ישנים ומזופפין אסורים. ופי' גרורין והם חדשים מותרין דבכניסת היין זמן מועט לא בלע עור ודוקא נודות אבל כלי חרס אסור לאלתר ישנים ומזופפין כלומר ישנים או מזופפין אסור דכנוס יין נסך זמן מרובה בלע עור ומזופפין אפי' בחדא זמנא בלע זפת ליין, אלו דברי רש"י ז"ל. ולא נתברר בדבריו אם הוא סבור שהנודות דבר שמכניסו לקיום הן או אין מכניסו לקיום ובה"ג ז"ל כתב שאין מכניסו לקיום ומדברי רש"י ז"ל עצמו נראה כן שהוא כתב לקמן אבטא דטייעי שהוא כמכניסו לקיום מפני שהולכי דרכים נושאין אותו למרחוק מלא מים הא שאר נודות אין מכניסן לקיום וא"כ הוא כלי חרס אע"פ שאין מכניסן לקיום צריכין עירוי מדברי רש"י. והא דאמרינן בפ' השוכר אלמא כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן ה"מ בגולפי דידן שהתחלת תשמישן ע"י ישראל אבל בדידהו לא כלומר בכלי חרס של עכו"ם שתחלת תשמישן בידי עכו"ם אפי' אין מכניסן לקיום אסורין מיד והיינו דגרסינן בפ' השוכר הגת והמחץ והמשפך של עכו"ם ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרים פי' אלא בעירוי והתם בשדרך בה אפי' פעם א' ובשאינן זפותות כדמוכח התם וכדפי' רש"י ומתני' בשלא דרך בה ואסר בשל חרס שאין מכניסן לקיום. הא למדנו שכל כלי חרס שתחלת תשמישו בידי עכו"ם אסורין ואין להם תקנה אלא בהכשר גדול דהיינו עירוי והא דתניא לקמן קנקנים ה"ה דכלי חרס אחרים שאין מכניסן לקיום אלא רבותא קתני דאפי' קנקנים סגי להו בעירוי. ואם באנו לומר דנודות לדעת רש"י ז"ל מכניסן לקיום הוא ולפי' כתב דכלי חרס אסורין אפי' לפי שעה ואפ"ה נודות שרו צריכין אנו לומר דהא דאמרינן התם בפ' השוכר כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן דוקא בגולפי שהם של חרס אבל לא בכלי עור ועץ ולהאי לישנא כלי חרס שאין מכניסו לקיום לא גזרו ביה רבנן אפי' בשתחלת תשמישן בידי עכו"ם, ואין זה נכון ועוד אכתוב בזה לקמן. ולפי לשון ראשון שאמרנו יש לדקדק בהא שהזכרנו שהיא שנויי' בפ' השוכר בגת ומחץ ומשפך של עכו"ם של עץ ושל אבן וכו' ושל חרס אסורה ומשמ' מדקתני לה סתמא דבין בחדשים בין בישנים היא ועוד דמתני' אוקימנא בשלא דרך בה וברייתא בשדרך בה והיינו חדשי' וישני' וקשו חדשים אחדשים דהכא מותרים בהדחה והתם צריכין ניגוב וקשיא נמי ישנים אישנים דהכא קתני אסורים ומשמע דצריכין עירוי וכענין ששנינו שם וחכמים אוסרין דהיינו צריכין עירוי והתם סגי להו בניגוב. ולשון האחד קשיא של חרס דהכא אין מכניסין לקיום מותרין והתם אע"פ שקלף את הזפת אסורה מכלל דאינה זפותה נמי ואע"פ שלא דרך בה נמי אלא דשוי בה פורתא חמרא לפי שעה, וכך פי' רש"י התם. וא"ל דינא דגת ומחץ ומשפך דאינון בני הנח לא דמי לא לדבר שמכניסו לקיום דצריך עירוי ולא לדבר שאין מכניסו לקיום דאפילו בישנים סגי בשכשוך אלא מכיון שנשתמש בהם בגת א' יצאו מתורת חדשים להצריכן ניגוב ומכיון שאין משתמשים בהם אלא משנה לשנה אין ישונן מוסיף להם כלום אבל נודות אע"פ שאין מכניסין לקיום מכיון שנתישנו נעשו כמכניסן לקיום ומתני' דהתם דאוקימנא דלא דרך בה ואפילו הכי של עץ בעי קליפה וניגוב ושל חרס אסורה כמו שזיפתתן גלולה אפי' זיפתן קלופה דרכן להחליף בהם יין פעמים הרבה למתק הזפת וכישנים דידהו דמי ולא לפי שעה מיקרי. ויש עוד לפרש דנודות נמי בניגוב סגי להו דכעין גת ומחץ ומשפך הן והא דקתני אסורין משום דלא מהני ליה משתרי אלא ע"י הכשרן דישני' נגוב ומזופתין יקלוף וידיח או יערם כמות שהן ולא בעי תנא לאוכוחי בה הכא דלאו לענין הכשר כלים נשנית מיהו הכשר שלהם נלמוד מן הדומ' להם שהן הגת וכליו ואין דינם כדב' שמכניסו לקיום ולא כדבר שאין מכניסו לקיום אלא לפי שעה בשכשוך נתישנו או נשתה' שם הרבה בעין הגת שזפת' צריכה הכש' בינוני דהיינו ניגוב ומיהו בהכי סגי בין בכלי עץ בין בשל עור וכדאמרינן התם בהשוכר דעמרא מנגבן ולא גרע עור מצמר לענין ניגוב דשייך ביה ודאי כל זה לפי פי' רש"י ז"ל. ואין הפירו' מחוור דתניא נמי לקמן גבי קנקנים כה"ג ואיבעיא לן התם לפרושי חדשים שלא הכניס בהם יין מעולם ישנים אסורים שהכניס בהם אפילו פעם א' שהרי קנקנים של חרס הם ומכניסן לקיום הן ולאלתר אסורים הילכך לא דאיק האי לישנא דהכא את אמר חדשים שלא נכנס בהם יין מעולם והכא את אמר בישנים נ"א - בשנים וג' פעמים ולחדשי' דהכא קרית להו התם ישנים. ואד"ל תו מעובדא דהנהו זיקי דרמא בהו בר עדי חמרא ומשמע לכאורה לפי שעה הוה תרי תלתא זמני רמא בהו אהדרינהו ואפ"ה קא מצריך להו ר' ירמיה עירוי אלמא נודות בלפי שעה נמי אסירי ואין לחלק בהם ולומר התם בשמכניסן לקיום דכל נודות שוים הם בכך וסתם הזכירו אותם בגמ' וא"ת שהעמיד בהם יינו זמן מרובה והיו חדשי' ונתישנו בידו הא קאמרינן עלייהו ה"מ דידן דהתרא בלעי משמע שהיו ישנים ביד ישראל. וי"ל ל"ק דזפותין היו והיה צריך לקלף לפיכך ערו אותם שאין הטעם בזפותין משום שעת זפיתה בלבד אלא זפת לעולם בולע וצריך קליפה. ויש שאין גורסין בברייתא ומזופפין אלא ה"נ נודות העכו"ם גרורין הרי אלו מותרים זפותות הרי אלו אסורות וכך פירושה נודות העכו"ם שאין מכניסן לקיום גרורין הרי אלו מותרים אע"פ שהם ישנים זפותות אסורין אע"פ שהם חדשים שהזפת בולע את היין ואפילו אינו יודע אסורים שבשעת הזפת מכניסין בהם יין למתקו כדאמרינן בירושלמי אני עמדתי על זפתן של קנקנים והן נותנין לתוכן חומץ בשעת הזפת וסתם אסורין היינו עירוי וה"נ איתמר בפ' השוכר וק"ל מהא דגרסינן בשלהי פ' השוכר מההוא דא"ל לר' חייא הב לי גברא דמדכי לי למעצרתאי ואזל רב חזייה דשועי טובא וא"ל בניגוב סגי ליה הדר חזייה דאיפלי פילא מתותיה ואמר דקלוף בעינא פי' דמעיקרא סבר דלא דרך בה כיון דשועי הילכך סגי ליה בניגוב ולבסוף אמר ודאי דרך בה ובעינא קלוף וש"מ דמידי דלא מפלו מניה פילי בניגוב סגי ליה אע"ג דמוזפת אלמא זפת לא בלע בדבר שאין מכניסו לקיום וסגי בניגוב והני נודות נמי חדשים דלא מפלו מינייהו פילי אמאי לא סגי להו בניגוב וא"ל זפיתתן של נודות דומה לגת של עץ דצריך קליפה או עירוי אע"פ שלא דרך בה. ובשם ר"ת ז"ל פירשו דנודות מכניסן לקיום דומיא דקנקנים דקתני להו לקמן גרורין מותרין שלא נשתמש בהן יין מעולם שאלו נכנס בהם יין ניכר הוא מזופתין אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן וצריך עירוי או מפני הזפת שבולע וצריך קילוף וניגוב והאי דהורו לקמן בדר' יצחק בר יוסף שמערן כדי שלא יצטרך לקלוף את הזפת ולנגב כדפרישית ויכול אתה לגרוס חדשים גרורין מותרים ישנים או מזופפין אסורים וכן אין צריך למחוק מה שכתוב בקצת נוסחאות נודות העכו"ם וקנקניהם לפי פי' זה אבל כיון דקתני לה לקמן גבי קנקנים משמע ודאי דל"ג לה הכא, וזה הלשון הגון. ומצאתי בירושלמי ב,ד ארמי' אתבזעת זיקיה וקבלה ישראל גו דידיה אתא עובדא קמי רבנן אמרו ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת ר' יוסי אזל לצער חמא זיקין זעירין וישראל זבנין אמר מאן שרא לכן אתין שאלון לר' יצחק ולר' מני ואסרן מהא משמע דאפילו לפי שעה ואפילו נודות קטנים צריכין הכשר גדול והיו הם נוהגים קולא בקטנים לפי שהיו סבורין שאין מכניסן לקיום וכשבא מעשה לפני חכמים אסרום עליהם מפני שמכניסן לקיום הם ואצ"ל בגדולים וכן הדעת מכרעת מהא דאמרינן בנודות אסור לעשות ממנו שטיחין ע"ג חמור משום דרוצה בקיומו הוא דבליעי וחמרא מינכר בהו דומיא דחרס אדרייני ואי לאו מכניסן לקיום הן לא שייכא בהו האידנא האי דינא. ורבינו שמואל רומרוגי ז"ל פי' גרורין שנגרר ונקלף זפתן מותרין בשכשוך בשאין מכניסן לקיום מזופפין אסורים אפי' הם חדשים מפני שהזפת בולע כדפי' רש"י וצריך קילוף דלא גרע ממתני' דתנן ושל עץ ר' אומר ינגב וחכ"א יקלוף ואוקימנא דלא דרך כה ולא דמו לשל אבן דשיעא טובא כדפרישית ולישנא דתוספתא נודות העכו"ם גרורין מותרים חדשים ומזופפין אסורים משמע דגרורין לאו חדשים נינהו אלא ישנים שנגרר ונקלף זפתן ולקמן גבי קנקנים לא אשכחן בכולהו נוסחי גרורין אלא ה"ג בכולהו חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורים והאי דלא קתני גרורין משום דכלי חרס לא סגי להו בקילוף כדתנן בהשוכר ושל חרס אע"ג שקלף את הזפת הרי זו אסורה אבל רש"י גורס גבי קנקנים גרורים מותרים ומבלבל מה שכתבנו. מדברי כולם נלמוד שכלי עור ככלי עץ ואפשר היה לפ' שדינן ככלי חרס וכל שתחלת תשמישן ביד עכו"ם אסורים וצריכין הכשר גדול ואע"פ שאין מכניסן לקיום וזהו מחלוקת ר"ג וחכמים בדרדורין שר"ג סבר ככלי עץ שאין מכניסן לקיום הן ובהדחה סגי ורבנן סברי ככלי חרס הם וכל שתחלתן בשל איסור צריכין הכשר עירוי כמו הגת וכסי דפחרא חדתי דלקמן והא דקתני לקמן קנקנים ה"ה לשאין מכניסין לקיום אלא רבותא קתני משום סיפא כדפרישית. וללשון ראשונים ז"ל צ"ל שבענין הדרדורין עצמן והרוקבאות נחלקו אם הם מוכנסין לקיום אם לאו וכן עיקר שהדרדורין כלי עץ הם מדאמרינן בפ' השוכר עכו"ם שהביא ענבים בסלים ובדרדורים דומיא דסלים הם ואין כלי עור עשויים לענבים וכן פר"ח. והוי יודע דכל דקתני מזופפים אסורין צריך לקלף הזפת ואח"כ מותרים באותו הכשר שהיו מותרים בלא זפת ואפילו בשכשוך אם הם כלים שאלמלא הזפת אינן צריכין אלא שכשוך וליכא למימר דאגב הזפת בלע עור חדא דלא מסתבר הכי ועוד דהכי מוכחא שמעתא בפ' השוכר בהא דקשינן התם ממתני' דקתני ובחרס אע"פ שקלף את הזפת אסור ומוכח מינ' דשל חרס בלא זפת אסור כדפי' רש"י ז"ל וכן פי' למעלה מזופפין אפילו בחדא זמנא בלע זפת ליין אבל עור לא בלע. והא דגרסינן בירושלמי ב,ד א"ר בא כשהלך רע"ק לווטרי"ן אתו שאלון ליה קנקנים במה הן טהרתן אמר מזו למדתי עליהן אם בשעה שהן אינם זפותין מותרות בשעה שהן זפותין אלא שניתק יפה זפתן לכ"ש וכשבאתי אצל חכמים א"ל ע"י זפיתתן בולעות התם בקנקני' שהם מכניסן לקיום כדאתמר בפ' השוכר וה"ק בשעת זפיתתן הן בולעות שמשימין לתוכן מים ומכניסן לקיום ובשעה שאינן זפותות מותרות מפני שלא נשתמש בהם יין שניכר היה לעין אבל לא בא לומר שיש להן איסור יותר מפני הזפת מאוחר שקלפו אלא שדינן כשאר קנקנים שנשתמש בהם אותו תשמיש. אבל י"ל שדברים שהן צריכין קליפה דינן אחר קליפתן כישנים שהרי נשתהה היין בפילי הזפת ונתישן באותו מקום הלכך אם הוא דבר שהישנים שלהם צריכין ניגוב כמו הגת והנודות אף הזפותין צריכין ליגוב לאחר קליפתן אבל דבר שהישן שלו בשכשוך אף הזפות שקילפו בשכשוך. ומיהו לא מחוור לי שאין חוששין בפילי הזפת אלא לבליעת הזפת אבל לא שיהא מונח בין הזפת לכלי עכבת יין שא"ת כן עשיתו דבר שמכניסו לקיום אלמא אמרינן התם בהשוכר דבניגוב סגי כדפי' רש"י והכי מוכחא שמעתא התם אבל ענין הירושלמי כמו שפירשתי או שמא סברתו מתחלפת שבקנקנים עצמן נחלקו שם קנקנים שאינן זפותות ר' אשי אמר אסורות ור' אמי אמר מותרות נמצא לר' אשי שאע"פ שקלף זפתן צריכות הכשר כאלו היה מתחילתן בלא זפת וכשאמרו ע"י הזפת הן בולעות לר' אמי ואין למדין הימנו בזה.

2 בעידנא דקא שדי נעשה כזורק מים לטיט. י"מ דלרב זביד בדקא שדי עכו"ם חמרא דידיה עסקינן והאי דבעינן עומד ע"ג משום דחיישינן שמא שם בהן יין לאחר שיצטננו למתק מרירותו של זפת דאסיר וכדתנן זפותות אסורות ודברי רש"י ז"ל מטין כן שפי' כזורק מים לטיט שאותו יין ראשון הולך לאיבוד בזפת ובטל טעמו כמים הניתנין בטיט שכלים מאליהן כשמתייבש הטיט הרי הן כלא היו. וזה הפי' אינו נכון כלל, דהא אמרי' ודקא אמרת דילמא מנסך ליה מעיקרא בעידנא דשדי ליה וכו' מדקאמר דלמא מנסך ליה אלמא בשל ישראל קאמרינן ועוד דאל"ה ליתני ישראל שזרק לתוכן יין נסך ומ"ש עכו"ם דנקט אלא שאין בכל הנוסחאות דילמא מנסך ליה מעיקרא וכו'. ויותר נכון לפ' דמיינו של ישראל קאמרי דאע"ג דזרק ליה עכו"ם לתוך הזפת שריבבן עכשיו ועדיין חם לא חיישינן לשמא הוא מנסכו בשפיכה זו שאינו עשוי לנסך כשהוא זורק מים לטיט. ובירושלמי ב,ד גרסינן הכי וחש לומר שמא ניסך אינו עשוי לנסך ע"ג דבר מאוס מעתה אפילו אין ישראל ע"ג אני אומר שמא החליף פי' שמא החליפו ביינו וזה נהנה בו והוא אסור בהנאה ושמא נמי פולט הזפת לאחר שנצטנן וזו ראיה ברורה ללשון האחרון.

3 ישראל נותן לתוכן מים. פירשו פרש"י ז"ל ג' ימים מעת לעת וכן שנינו בתוספתא והיינו ברייתא דאמר ר' אשי תנינא אחד נודות וא' קנקנים ומשמע דעירוי במים אבל יין אפילו כנס והחליף לא הועיל כלום שהרי כולן אסורין אפילו הן ק'. אלא שתמהני במה שראיתי בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם רבנן יין שהוא אסור בשתיה ומותר בהנייה ונכנסו לתוך קנקנים נעשו הקנקנים כיין פינהו וכנס לתוכו יין אחר נעשה יין כקנקנים פינהו ונתן לתוכו יין אחר היין אסור והקנקנים מותרין ולמה אסור בשתיה ומותר בהנייה בגין דר"מ דאמר אסור בשתיה ובהנאה והיא הנוסחא שבירושלמי וענינה פשוט אלא שיש שם מעט שיבוש וחסר ממנה פינהו ונתן לתוכו יין א' דהו"ל עירוי ביין ג"פ ומעת לעת קאמר אלמא עירוי ביין מכשיר הכלי לדברי חכמים אבל לא לדברי ר"מ שהרי איסורן של קנקנים איסור הנייה כיין עצמו אא"כ היה היין אסור בשתיה ומותר בהנאה.

4 הא דאמרינן כלי נתר אין להם טהרה עולמית. נ"ל דלאו דוקא אלא שאין נטהרין בשום הכשר להכשירן מיד אבל בישון שנים עשר חדש ודאי נטהרין דלא גרעי מחרצנין וזגין ודורדא דארמאי דכולהו לאחר שנים עשר חדש מותרין ואין כאן בית מיחוש.

5 ה"ג וכן כתוב בנוסחי עתיקי וכן גירסת הגאונים וכ"כ בס' הערוך: הני חצבי שחמי דארמאי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין וא"ר פפא הני פתואתא דבי מכסי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין. וה"פ: דכל כלי אע"פ שאין מכניסו לקיום הואיל ותחלת תשמישן ביד עכו"ם צריכין עירוי דבתחילתן הם בולעים יותר מדאי וכדאמרינן נמי לעיל רמי להו בגולפי חיוורי וחייצי להו לחמרייהו ואינם יוצאין מידי דפיין אלא ע"י עירוי אבל חצבי קרקע קשה ואינו בולע ופי' רש"י שחמי מקרקע שחמתית ודמו לכלי עץ והואיל ואינו מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין וכן פתואתא דבי מכסי. ול"נ שחמי שהם שחורים וישנים כדאמרינן בהגוזל שחמי ועבדינהו חדתי וה"ק הני חצבי דמיא דאינון שחמי ויש לחוש שמא נתנו בהם יין אפ"ה שרו בשכשוך ומ"מ מדקאמרינן סתם דארמאי ודאי בין חדשים בין ישנים והטעם לפי שאין הכנסת היין בהם לקיום כלל ואע"פ שהוא תדיר פעמים הרבה מכניסין בהם מים דחציבי ודאי עיקרן למים הן עשויים והיין שבהם אקראי בעלמא הוא ועוד שהם עומדים הרבה ריקנים וכיון שאין היין מתקיים בהם כלל אין ישון שלהם מחמיר בדינם כלום בין באלו בין בכלי עץ ועוד יתברר לקמן בפ' השוכר דין כלי עץ שאין מכניסין לקיום שהוא בהדחה אפילו ישנים ואלו כיוצא בהם ובזה דעת ר"ח ז"ל שהוא פי' פתואתא דבי מכסי כלי חרס דשיעי ושאין דרכם לקיום הם אלמא בשאר כלי חרס לא סגי. ואיכא נוסחי שכתוב בהו דבר שאינו מכניסו לקיום הוא משכשכן במים ומותרים להני נוסחי אף כלי חרס ישנן בכלל זה שכל דבר שאין מכניסו לקיום בשכשו' סגי ליה אע"פ שאין שתחילת תשמישו באיסור ואין זה דעת הגאונים ולא דעת רש"י ז"ל ואינו עיקר בנוסחאות. ואף לפי גי' זו יש לפ' הן דמשום שקרקעיתן קשה קאמר ויפרשו שחמי שעפרן שחור כדאמרינן באיזהו נשך בעפר שחור כגון כפר חנניה וחברותיה. והיינו דאמרינן בכסי אשתי בהו עכו"ם פעם ראשונה ושנייה כ"ע לא פליגי דאסור פי' דפעם ראשונה איידי דחדתי נינהו בלעי וצריכין עירוי ולא סגי להו בניגוב מדקאמרינן אסור סתם וכן פי' רש"י ז"ל אבל אי שתי בהו עכו"ם לאחר ששתה בו ישראל ב"פ הואיל ואין תחילת תשמישן ביד עכו"ם שרו דתו לא בליעי טובא וכלשון הזה כתבה ר"ח. אבל ר"ת ז"ל פי' אי שתי בהו עכו"ם פעם א' ושני עם הדחה מותר ומביאין סמך לדבר מדתנן בטהרות ומייתי לה בזבחים בפ' התערובות חרצן של זב ושל זבה ראשון ושני טמא שלישי טהור שלא נתקנאו בו צחצוחי זבה של פעם ג' עם הדחה ובמגילת אסתר רבתי מצאו ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו ואם אדוני המלך נגע בו שופכו ולא עוד אלא שמדיח הבוס ג"פ ואפשר כן שצריך הדחה ג"פ, וכן נהגו. אבל אין הפי' הזה נכון, דא"כ מ"ש דפליגי בכסי בכל דבר שצריך שכשוך הו"ל לאיפלוגי אבל לפי פירושן של ראשונים בהכי פליגי מ"ס אע"ג דכל כלי חרס שתחילת תשמישן ביד עכו"ם אסורים הני כיון דלא משהו חמרא אלא משעה שמזגו עד שעה שהוא שותה ואין דרך להשהותו שם יותר שרו בהדחה דלא בלעי טובא אא"כ נתישנו בידו ומ"ס אפ"ה בעי עירוי בפעם ראשונה ושנייה וכתב רבינו בהלכות וקא מפרש גאון דהני כסי דפחרא נינהו לפי שהוא מסכים על פירש"י ור"ח ז"ל שכתבתי וכן בגדולות כסי חדתי דפחרא.

6 והאי מאני דקונייא דקאמרינן דשרו משום דלאו ככלי חרס דמו ואי אית בהו קרטופני כיון דלא מיכסו בקונייא אסירי משום דהוו ככלי חרס ודאי משמע דלאו מכניסן לקיום הן דאי הוו מכניסן לקיום אפילו דמתכת נמי אסורין אלא בקערות וכוסות וכיוצא בהן וכי לא מחפו בקונייא אסירי ואסיקנא דפעם א' וב' אסור ולא סגי להו אלא בעירוי ולא בניגוב ולא בהנעלה שלא מצינו הגעלה בכלי חרס. ורש"י ז"ל כתב למעלה גבי קינסא מהכא שמעינן דהני חביות וקנקנים שמכניסן לקיום לא סגי להו בהכשר מבפנים בין לשורפן בין ליתן לתוכן מים חמין מדאסר בקינסא דהיינו באור עצמו וכ"ש במה שהוחם ממנו אבל בעירוי אפילו קנקנים שמכניסן לקיום אמרינן לעיל דסגי להו בעירוי וכ"ש כלי עץ שמכניסו לקיום וכלי עץ בהגעלה ורותחין ובכלי ראשון ודאי סגי ליה דלא אשכחן הכשר גדול ממנו ואפילו בדבר שתשמישו ע"י חמין כ"ש בצונן אע"פ שמכניסו לקיום אבל למשפך עליה מים רותחין בדבר שמכניסו לקיום מסתברא דלא סגי בהכי דדבר שמכניסו לקיום ביין כדבר שתשמישו בכלי ראשון הוא וצריך הגעלה בכלי ראשון או עירוי ואע"ג דלא סגי בעירוי לדבר שתשמישו בחמין הכא סגי דכבולעו כך פולטו. ומיהו כלים שהכשירן בניגוב דהיינו שאין מכניסן לקיום כגון גת של עץ ושל אבן אפשר שטהרתן אף בכלי שני או בשפיכת מים רותחין עליהם ואפשר שאף זה בכלי ראשון. ודאמרי' בהשוכר נעוה ארתחו בגת של עץ ושל אבן ומתכת וארתחו בכלי ראשון משמע ור"ח כתב עליה הכי פי' נעוה יקב כלומר נעוה זו אין לו היתר אלא בריתוח על ידי האור הא נראה מדבריו דבכלי ראשון הוא צריך להגעיל. ובעל ספר התרומות כתב דכלים שנאסרו ביין נסך כגון מכניסן לקיום בעירוי מים רותחין עליהם שרי אם אינו חפץ לעשות בהם עירוי ג' ימים ואין זה נכון עוד התיר בכלי עץ בקולף בקרדום דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה וזו סברא משובשת ואין צריך להשיב עליה.

7 האי קונייא ירוקא דאסרינן משום דמצרף. נראה לי שאין לו טהרה עולמית דהו"ל ככלי מחפורת של צריף דאתמר לעיל שאין לו טהרה אבל אוכמי וחיוורי שרי בשכשוך בעלמא דבכלי עץ הוו משום דשיעי ואקישי ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי ומיהו ככלי חרס דמו ואית להו טהרה בעירוי כשאר כלי חרס ולא דמו לירוקא דמצריפי, כנ"ל.

1 עבודה זרה פתח ↗

נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶם. תָּנוּ רַבָּנַן: נוֹדוֹת הַגּוֹיִם, גְּרוּדִים חֲדָשִׁים — מוּתָּרִין, יְשָׁנִים וּמְזוּפָּפִין — אֲסוּרִין. גּוֹי רִיבְּבָן וְעִיבְּדָן וְנָתַן לְתוֹכָן יַיִן, וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו — אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

2 עבודה זרה פתח ↗

רַב זְבִיד אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ מֵעִיקָּרָא, וְהָכָא בְּעִידָּנָא דְּקָא שָׁדֵי לֵיהּ נַעֲשֶׂה כְּזוֹרֵק מַיִם לְטִיט. אָמַר רַב פַּפֵּי: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַב זְבִיד, הַאי גּוֹי דִּשְׁדָא חַמְרָא לְבֵי מִילְחֵי דְּיִשְׂרָאֵל — שְׁרֵי.

5 בבא מציעא פתח ↗

וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין פּוֹסְקִים עַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעָפָר לָבָן, אֲבָל בְּעָפָר שָׁחוֹר, כְּגוֹן כְּפַר חֲנַנְיָא וְחַבְרוֹתֶיהָ, כְּפַר שִׁיחִין וְחַבְרוֹתֶיהָ – פּוֹסְקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְזֶה יֵשׁ לְזֶה.

« חידושי רמב"ן על עבודה זרה ל״ב ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על עבודה זרה ל״ד ×¢×´×‘ »