חידושי רמב"ן על עבודה זרה כ״א

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

מפרשים:
1 הא דתנן לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך. משמע דהכי פירושא, אף במקום שאמרו להשכיר כגון סוריא לא התירו לבית דירה משום לא תביא תועבה אל ביתך דבא"י אנו מצווין שלא להכניס ע"ז בארצנו וחייבים לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותנו וגזרינן סוריא אטו א"י ואפולו למ"ד לאו שמיה כיבוש אבל אמר בח"ל לא ומיהו הרחקה דרבנן היא דקרא בהבאת ישראל עצמו כתיב דאסורה בהנאה. והבי איתא כפ' בתרא דמכות. ואצטריכנא להאי פירושא משום דאשכחן בירושלמי דאמרי הכי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה. ור"ח ז"ל כתב בפי' וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמיחה בכך ולהך פירושא הא דדייקינן מינה מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי מדקתני אף דהו"ל למתני אף ובמקום שאמרו. אלא שבתוספתא ב,ג מצאתי חילוף דתני ר' יהודה אומר אף בא"י משכירין בתים בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות בח"ל מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לעכו"ם שבידוע שמכניס שם ע"ז פי' הא דמכשירין בתים מפני שאינו עובדה שם אבל בבית דירתו שם הוא עובדה ולפיכך הוא אסור ואפשר מפני שאלו לשכירות הם עומדים ואיכא וליכא משום לא תביא מ"מ מדקתני כאן וכאן משמע אפילו בח"ל אא"כ אתה דוחק דארישא קאי אא"י וסוריא ואם אפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אף בת"ל. ועוד בירושלמי א,ט ר' סימון היו לו כרמים נטועים בהר שאל לר' יוחנן א"ל יבורו ואל ישכירם לעכו"ם שאל לר' יהושע מהו להשכירם לעכו"ם ושרא ליה ר' יהושע במקום שאין ישראל מצויים.
2 אבל שדהו לעכו"ם מאי שרי מ"ט דאמרינן אריסותיה קעביד. פי' רש"י שקיבלה למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת לעשות ובודאי דלשון אריסות דוקא הכי הוא ושמעי' מינה דכל אריסותא דעביד עכו"ם בשל ישראל בשבת שרי דכקבלנות דמי דעכו"ם לדעתא דנפשיה עביד דקא קביל עליה מעיקרא כולהו עבודות דאריס ואי מובר מפסיד מחצה שלו ומשלם. ולא דמי לישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות דהתם אישראל גופיה רמיא מילתא למיעבד אבל הכא אעכו"ם רמיא מילתא. ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן גבי אבל האריסין החכירין והקבלנים שלו הרי אלו יעשו אלמא מלאכה דידהו חשיבא. ואי קשיא הא דאיתמר התם בפ' מי שהפך מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרשי לה רבנן בשבת וחכירה היא דוקא דשמעתא לא קשיא דהתם בקבולת של בנין והדומה להם שאין להם חלק בגוף הקרקע ונראין כשכירי יום ומשום מראית העין אסור בבנין קרקע וכיוצא בו ומיהו במלאכת כלים הנעשה בצינעה בתוך הבית שנינו במסכת שבת וכולן ב"ה מתירין עם השמש וכן אפי' בעורות וכלים לכובס מותר שאין אדם מכיר שאלו כליו של פלוני אבל כגון חמורו וגמלו אין עושין כדאתמר נמי לענין אבל בדוכתא. וחזינא למקצת רבוותא דמספק' להו בפורני אי עביד ביה אינשי אריסותא כשדה ושרי או כמרחץ ואסור ומסתברא ודאי דאסור דלא תלינן אלא במילתא דלכ"ע עבדי הכי דהא תלמוד שכירות דשדה יותר היא מפורסמת להתירא מן האריסות שזה נוטל בפירות למחצה לשליש ולרביע ונהנה מיהת במעשה שבת וזה אין לו בשדה כלום ואפ"ה פירשו בגמ' היתר השכירות משום דאמרינן אריסותיה קעביד ולא תלו בשכירות. והטעם לפי שכל השדות לאריס הן עומדות כדאמרינן בכתובות ארעא לאריסי קיימא וכשאדם רואה זה העכו"ם עומד ועושה תדיר בשדה על כרחם יתלו באריסות והוא מותר לפיכך אף השכירות מותר והמרחץ שאין סתמו עומד לאריסות הן תולין בשכירות ואסור והדבר ידוע שאין פורני עומד לאריסות הלכך אף השכירות אסור בו ואפילו במשכירו לשנה ולחדש אבל לחלוק עמו בפת בכל יום ודאי שכר שבת הוא ואסור והנוהג כן אינו משמר שבתו ובריחיים התירו רבים לפי הענין שלהם שהם עומדים לאריסות. אבל בעל מתיבות ר' האיי ז"ל מצאתי שכיון שהשכירה שנים הרבה ונתפרסם מותר, וכן נהגו היתר בבבל.