חידושי רמב"ן על עבודה זרה מ״ו

1 הכי אשכחן בנוסחי: השתחוה להר אבניו מה הם למזבח יש נעבד במזבח במחובר או אין נעבד במחובר. ופירושה דמפשט פשיטא ליה לרמי דמכשירי קרבן כקרבן דמי וליכא נמי דמסתפקא ליה הא דכ"ע מכשירי קרבן כקרבן אלא קמיבעיא ליה אם יש נעבד במחובר לגבוה מי אמרינן מידי דהוה אבעלי חיים דאסירי או דילמא התם גזירת הכתוב הוא והכא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אמר רחמנא ואפי' לגבוה שרי והרי אמרי' והא דאמרינן לקמן אי תכלת דכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא בתרייתא משום שינוי קאמר אבל רש"י ז"ל פי' דרב"ח בבעיא בתרייתא חדא מיגו חדא מיבעיא ליה אם יש נעבד במחובר לגבוה או לא. ואית דבעי מימר דמפשט פשיטא ליה לרמי דיש נעבד במחובר לגבוה דומיא דב"ח שאין בהם תפיסת ידי אדם ואסורין כי קא מיבעיא ליה למזבח ולישנא דגמ' לא דייקא הכי דקאמרינן בכולה שמעתין נעבד שמותר במחובר לגבוה ואסור במחובר לגבוה. ומיהו ק"ל הא דבעי רב"ח המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות יש שינוי או לא פשיטא דיש שינוי דמחובר לגבוה דאסור מנא לך מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם הוא ולא שינויו אף הכא הוא ולא שינויו בשלמ' למ"ד לגבוה פשיטא ליה דיש נעבד במחובר ולאו מאתנן גמרינן לה ניחא אלא למאי דמפרשינן לעיל קשיא. ואיכא דמפרק דרב"ח לאו בק"ו דאתנן אתיא ליה אלא ה"ק את"ל יש נעבד במחובר דגמריגן במה מצינו מאתנן יש בהם שינוי או לא גמרינן מינה ומינה או גמרי' מינה ומוקמינן באתרה לומר דנעבד במחובר לגבוה מנעבד דתלוש להדיוט ילפינן מה התם אין שינוי אף הכא נמי אין שינוי ואע"ג דפליגי תנאי בעלמא בהאי פלוגתא דילמא הכא איסור ע"ז שאני ולגבוה שאני. זה תי' הראב"דז"ל, ולא נהיר. אלא הכי הוא דאיכא למימר דק"ו גופיה לאו מאתנן גמרינן לנעבד אלא הכי קאמרינן ומה אתנן הקל שאינו אסור להדיוט עשה בו לגבוה מחובר כתלוש הילכך ליכא למימר ביה דיו ולא דמי לדיו דבפ' כיצד הרגל דוק ותשכח. ול"נ דרב"ח הנך בעיי חדא מחדא בעא להו ולא שמעיה פשעיה דרבא מאתנן ולא קביל מיניה. ופשטה רבא לבעיא קמא דרב"ח לחומרא דיש נעבד לגבוה במחובר ומקשו בירושלמי א"כ היכן בנו בית המקדש שאין לך הר גבוה גבעה נשאה שלא עבדוה ומתרץ ע"פ נביא כדבר גד כלומר וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא נעבד.

2 הזאה דפסח דר"א קאמר לחומרא וכו' דתנן השיב ר"ע הזאה תוכיח וכו'. פירש"י ז"ל דרישא דמתני' נקט ואייתי הכא ומיהו אתקפתיה דר' פפא מאי חלוף קאתיא דקתני א"ל ר"ע או חליף ומה הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה שחיטה שהוא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה וזה הפי' ק"ל חדא דא"כ הו"ל לאקשויי הכא או חלוף ועוד דאי ק"ו דר"ע דאמר שחיטה לא תדחה שבת כלום קולא הוא חומרא הוא כדי שלא ידחה שבת שהוא חמור יותר מן הפסח ואתה דוחה אותו בידים. לפיכך נראה שהדברים כפשטן הביאו אותם בגמ' דר"א ור"ע בהבאתו מחוץ לתחום ובחתיכת יבלתו נחלקו שר"א אומר דוחין ק"ו משחיטה וזו חומרא הוא שאין השבת נדחה בכך שהרי משום שבות הן ור"ע קאמר לקולא ואמר הזאה תוכיח ואי אמרת לחומרא פרכינן אע"פ שהזאה שוברת ק"ו של ר"א יש לנו להקישן לשחיטה לחומרא ולא להזאה לקולא ומפרקינן ר"א איעקר ליה גמריה שלמדו שאין הזאה דוחה שבת מפני שאפשר לעשותה מע"ש והיה ר"ע סובר שאלו יזכור שהזייה אינה דוחה שיחזור מכל דבריו ויתן בדעת הזייה אינה דוחה מה טעם שחיטה דוחה לפיכך א"ל סתם הזייה תוכיח כדי שיתן אל לבו שהדבר ברור בהזייה וממנו למד ומאליו יבקש טעם לדבר מפני שאפשר לעשותה מע"ש וה"ה להבאתו ולחתיכת יבלתו מעתה ור"א לא נזכר עד שהזכירו בפי'.