תשובות הרמב"ם ע״ג

2 חולין פתח ↗

מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: כִּי נִיעֵר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְכִסָּה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – אָסוּר, אַמַּאי? הָא לָא בָּלַע כְּלָל! אֵימָא: לֹא נִיעֵר יָפֶה יָפֶה, וְלֹא כִּסָּה יָפֶה יָפֶה. אָמַר מָר, וְדִבְרֵי חֲכָמִים כְּשֶׁנִּיעֵר וְכִסָּה. מַאי ״נִיעֵר״ וּמַאי ״כִּסָּה״? אִילֵּימָא נִיעֵר בַּסּוֹף וְלֹא נִיעֵר בַּתְּחִלָּה, וְכִסָּה בַּסּוֹף וְלֹא כִּסָּה בַּתְּחִלָּה – הָאָמְרַתְּ נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא! אֶלָּא נִיעֵר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְכִסָּה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי: נִיעֵר בַּסּוֹף וְלֹא נִיעֵר בַּתְּחִלָּה, כִּסָּה בַּסּוֹף וְלֹא כִּסָּה בַּתְּחִלָּה – מוּתָּר. אַלְמָא קָסָבְרִי אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: מִמַּאי דִּבְאֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ פְּלִיגִי? דִּלְמָא אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וְהָכָא בְּמִין בְּמִינוֹ קָא מִיפַּלְגִי, וְרַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל, וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ דְּאָמְרִי: מִין בְּמִינוֹ בָּטֵיל! הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּנַן בְּמִין בְּמִינוֹ הָכָא כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לְהוּ, וּבְאֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ פְּלִיגִי – הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא, וְדִבְרֵי חֲכָמִים בְּהָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וְהָכָא בְּמִין בְּמִינוֹ קָמִיפַּלְגִי – הַאי נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְאֵין נִרְאִין מִבְּעֵי לֵיהּ, וְתוּ לָא מִידִּי. מַתְנִי׳ הַכְּחָל – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֶלְבּוֹ. לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו וּמוּתָּר. וְהָא אֲנַן תְּנַן אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו – מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא! בְּדִין הוּא דְּאִיסּוּרָא נָמֵי לֵיכָּא, וְאַיְּידֵי דִּבְעָא לְמִיתְנֵא סֵיפָא: הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הָתָם מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַכְּחָל – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֶלְבּוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – קוֹרְעוֹ לְאַחַר בִּשּׁוּלוֹ וּמוּתָּר. לֵב הוּא דְּבָעֵי קְרִיעָה, אֲבָל כְּחָל לָא בָּעֵי קְרִיעָה. דִּלְמָא לֵב הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה, אֲבָל כְּחָל – לָא סַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, וְאָסוּר. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: ״אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו״ – מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא. בְּדִין הוּא דְּאִיסּוּרָא נָמֵי לֵיכָּא, וְאַיְּידֵי דִּבְעָא לְמִיתְנֵא סֵיפָא: הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, דְּהָתָם מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא ״אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו״. תָּא שְׁמַע: הַכְּחָל – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֶלְבּוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – קוֹרְעוֹ לְאַחַר בִּשּׁוּלוֹ, וּמוּתָּר. לֵב הוּא דְּבָעֵי קְרִיעָה, אֲבָל כְּחָל – לָא בָּעֵי קְרִיעָה! דִּלְמָא לֵב הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה, אֲבָל כְּחָל לָא סַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה. תַּנְיָא כְּלִישְׁנָא קַמָּא דְּרַב: כְּחָל שֶׁבִּשְּׁלוֹ בַּחֲלָבוֹ – מוּתָּר, קֵבָה שֶׁבִּשְּׁלָהּ בַּחֲלָבָהּ – אָסוּר. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה כָּנוּס בְּמֵעָיו, וְזֶה אֵין כָּנוּס בְּמֵעָיו. כֵּיצַד קוֹרְעוֹ? אָמַר רַב יְהוּדָה: קוֹרְעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְטָחוֹ בַּכּוֹתֶל. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְשַׁמָּעֵיהּ: קְרַע לִי, וַאֲנָא אֵיכוֹל. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּלָא בָּעֵינַן שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכּוֹתֶל. אֲמַרָה לֵיהּ יַלְתָּא לְרַב נַחְמָן: מִכְּדֵי, כֹּל דַּאֲסַר לַן רַחֲמָנָא שְׁרָא לַן כְּוָותֵיהּ, אֲסַר לַן דְּמָא – שְׁרָא לַן כַּבְדָּא, נִדָּה – דַּם טוֹהַר. חֵלֶב בְּהֵמָה – חֵלֶב חַיָּה, חֲזִיר – מוֹחָא דְּשִׁיבּוּטָא, גֵּירוּתָא – לִישָּׁנָא דִּכְוָורָא. אֵשֶׁת אִישׁ – גְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַעְלָהּ, אֵשֶׁת אָח – יְבָמָה, גּוֹיָה – יְפַת תֹּאַר, בָּעֵינַן לְמֵיכַל בִּשְׂרָא בַּחֲלָבָא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן לְטַבָּחֵי: זַוִּיקוּ לַהּ כַּחְלֵי. וְהָאֲנַן תְּנַן: קוֹרְעוֹ! הָהוּא לִקְדֵרָה. וְהָא קָתָנֵי: שֶׁבִּשְּׁלוֹ – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא? הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָעֵי לְמִיתְנֵא סֵיפָא קֵבָה

3 חולין פתח ↗

1 שאלה ילמדנו רבינו במעשה שהיה שבשלו כחל כבשה קטנה עם בשר שלה ביחד מה דינה דיש מי שאומר מאחר שהיא קטנה אין בה איסור ויש אומרים דאין חילוק בין גדולה לקטנה ואסור לבשלה יחד גם יורינו רבינו אם האיסורין אשר אמרו חכמים שבטלין בששים אם מותר להורות כך לעם הארץ או לא יורינו מורה ויבא שכמ"ה:

2 תשובה אין שום חילוק בין כבשה גדולה או קטנה ודינן שוה וליכא מאן דמפליג והטעם כי הכבשה אף שתהיה קטנה ימצא בה חלב כי טבעה מכריחתה ומדמה מתהוה החלב אבל יהיה מעט אמנם כשמתגדלת ויולדת ומניקה יתרבה החלב ולכן בודאי לא יהיה ביניהן הפרש ואסור לבשל כחל הכבשה קטנה אף אם תהיה קטנה ביותר אלא עד שיקרענה שתי וערב ויטיחנה בכותל עד שלא ישאר שום לחלוחית חלב דאז מותר לבשלו עם בשר ואם בשל כך בלא שום קריעה וטיחה אז צריך לבטלו בששים ועל מה שאמרתם על עניין האיסורין דבטלי בששים אם מותר להורות כך לעם הארץ ודאי כי הדין שוה לכל אדם ולא גזרינן שמא יפרצו פרץ מפני כי דבר שנתערב היתר באיסור מדין תורה חד בתרי בטיל כשיהיה דבר ההיתר יותר ומכ"ש כשאין בו טעם האיסור דבטל במיעוטו ורבנן הוא דגזור עליה להרחיק האדם מן העבירה ואסרו עד שיהיה אחד בששים ואמרו לא תזלזל בשיעורא דרבנן אמור מעתה מאחר כי אחד בששים גזרה הוא ניקום אנן ונגזור גזירה לגזירה מי שמע כזאת מי ראה כאלה ודע כי הכחל שאסור לבשלו עם חלבו הוא מדברי סופרים ומדין תורה בשר שחוטה בחלב שחוטה מותר כאשר תראה בחולין דף ק"ט ומעשים בכל יום בערי המערב שכמה מעמי הארץ מבשלין בפונדקאות ובאים הגויים כדי לצערן ומניחין בתוך הקדרות דבר איסור ומתירים להם חכמי המערב אם יש ששים וכך ראוי להורות מהטעם שאמרנו דהיא גופא גזירה ולא גזרינן גזירה לגזירה ואין ראוי לדיין לאבד ממון ישראל ולאסור דבר המותר אחר גזרת חכמים דאם כן אין לדבר סוף: וכתב משה

« תשובות הרמב"ם ע״ב תשובות הרמב"ם ע״ד »