תשובות הרדב"ז חלק ד תתשכ״א

שאלה מעשה שהיה כך היה כי ראובן נתפשר עם שמעון בדמי השפחה והנכרים אינם מניחים אותנו לקנות שפחות וכדי להסתיר הדבר הביאו שני עדים אשר לא מבני עמנו ונתן לה המעות בפניהם בתורת הלואה ושתעמוד אצלו ותניק את בתה של ישראל עד שתתן המעות שקבלה או עד עשר שנים ואח"כ כתב שמעון לראובן שטר מכירה גמורה בעדי ישראל:

תשובה השפחה היא שפחה כנענית שלא טבלה לכל דיניה הנזכרים למעלה מכמה טעמים חדא שהלואתה אין כלום מפני עדיה שלא נעשה בערכאותיהם במקום מושב דייניהם וגם לא נתברר לנו שהעדים האלו אין מקבלין שוחד ואפי' שדעת השפחה היה להפקיע עצמה מרבה ראשון אין דעתה מעלה ומוריד בזה שהרי היא קנויה לרבה ראשון ואפי' קבל המעות בפני העדים לא היה בדעתו להפקיע אותה לעצמה אלא שתהיה מכורה לראובן והראיה שחזר וכתב לו את שטר המכירה. ותו דאומדנא דמוכח הוא שלא הלוה אותם לה אלא מפני מראית העין לא שתפקיע עצמה ממנו ואם כן מה שקנה עבד קנה רבו וחל מכר השטר לגמרי. ותו כיון שמחמת יראה עשה כן גמר לקנות אותה לשפחה אגב הנאת המלוה ולא בעינן דעתה דאפילו גנב אותה או כבשה הרי היא שפחה כנענית כמו שכתבנו למעלה בשם הרמב"ם ז"ל. ואפילו שלא יכול ראובן לחזור למכור את השפחה בפרהסיא מפני העדים הנזכרים שראו שנתן לה בתורת הלואה לא מפני כך פקע ממנה דין עבדות כללא דמילתא דזו דינה כדין שפחה כנענית שלא טבלה. והנלע"ד כתבתי: