ספר מצוות קטן, רמזים פ״א

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן Introduction ספר מצוות קטן א׳ »

81 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות נדרים פ"א סמ"ג לאוין סי' רמב טור י"ד סימן רג. שלא לעבור על שביעת בטוי שנאמר במדבר ל׳:ג׳ לא יחל דברו: וה"ה על הנדר ואמרו חכמים אם גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין בלבד: ואם הנשבע ת"ח מותר: ואם הוא עם הארץ צריך שאלה לחכם הנשבע וחזר בו תוך כדי דבור מותר נדרי אונסין כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה ונדרי שגגות כגון קונם ככר זו עלי אם אכלתי ושתיתי היום והוא אכל ושתה ובשעת הנדר שכח שאכל ושתה ונדרי זירוזין כגון מוכר חפץ שאמר קונם ככר זו עלי וכיוצא בו שאיני מוסיף לך על השקל והמוכר אמ' קונם שאיני פוחת לך מסלע: נדרי הבאי דבר שאינו יכול להיו' כגון קונם ככר זה אם לא ראיתי גמל פורח באויר מותרין ושבוע' הבאי אסורין: ועוד יש חילוק בין נדרלשבועה: שהמתפיס בנדר נדר: והמתפיס בשבועה אינה שבועה: ונדר חל על נדר ושבוע' אינה חלה על שבוע': נדרי' חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ואין שבוע' חלה אלא על דבר הרשות: נדרי' אינ' חלי' אלא על דבר שיש בו ממ' לאפוקי דב' שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי: אבל שבוע' חלה אפי' על דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן: וגם בנדר אם אמר קונם עיני בשינ' אסור ומה שאמרו חכמים. שנדרים חלים על דבר מצוה זהו במתכוין לנדור שיתענ' בי"ט אבל אם נדר סתמא שני וחמישי ואמ' אלו הייתי יודע שהי' חל י"ט בהן לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמרינן לקמן ותקיע' כף יש מחמירין ואמרו שאינ' בשאל': ונרא' דאין להחמי' בה יותר מבשבוע' והנשב' בשמי' או בנביאים או בכתובים אין זו שבועה ומתירי' לו שלא ינהג קלות ראש בשבועו': וכן אם נשבע בתורה ובמ' שכתוב בה: הרי זו שבוע' ואם אמר סתם לת"ח אין צריך התרה ולעם הארץ צריך התרה ואם נטלה בידו הרי זה נדר ושבועה השומע קטני' שנשבעים אומר להם שיעמדו בשבועתם אם הוא דבר קל ואם הוא דבר חמור כגון עינוי נפש גוערין בהם ומתירין להם ומיהו אף אותם ד' נדרי' שהתירו חכמי' אסור לעשותם לכתחילה: ומי שנדר ונשבע ונחם יבא לפני חכם או ג' הדיוטות במקום שאין חכם ומתירין לו. וכשיש בני אדם שתלו נדרם או שבועתם זה בזה כגון שאמרו ואני ואני: הותר הראשון הותרו כולם הותר אחד מן האחרים: הימנו ולמטה מותרים אותם שלפניו אסורי': ואם נדר או נשבע מכמה בני אדם ביחד או שלא יאכל כמה ימים והותר א' מהם התרו כולם: התפס' צריך שידור בדבר הנדור כגון בקרבן בקונם בהקדש וכיוצא בו: אבל בשאר איסורין או בבשר חזיר אין זה נדר: והאומר מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך אינו אסו' עד שיאמ' איני אוכל לך. והנודר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין מותר בתבשיל של בשר ושיש בו יין אבל אם אמר יין זה אסור עלי בשר זה אסור עלי נתערב במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם והמודר הנאה מחבירו מותר לפרוע חובו ואפי' חוב שעל המשכון וללמדו תלמוד אבל לא מקרא אבל לבנו אפי' מקרא ואם הי' למודר מרחץ או בית הבד שהשכי' לאחרי' ואין לו בה תפיס' יד מותר: ואם יש לו בה תפיס' יד אסור: ואם נתן לאחר סעוד' ואמר אינן לפניך אלא כדי שיבא פלוני המודר הימני ויאכל אסו'. ולא עוד אפי' אמר ויבא סתמא סעוד' מוכחת שאין זו מתנה: וכל מי שנדר או נשבע בשביל דבר אחד שהי' סבור שהו' ונמצא שאינו מותר בו והנודר מכמה דברים ונמצא שאחד מהם נדר טעות היה ואמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר כלשון הזה אלא הייתי נודר בלשון אחר: לאסור הדברים האחרי' הותרו כל הדברי' ואם אמר הייתי אומר בלשוני חוץ מדבר פלוני אותו דבר מותר והאחרים אסורים: ובנדרי' הלך אחר כונת עצמו ולא אחר הדבור כגון המסרהב בחבירו שיאכל עמו ואמ' קונם ביתך שאני נכנס קינ' טיפת צונן שאני שותה משלך מותר לכנוס בביתו ולטעום טיפת צונן והמדיר חבירו אם לא יתן לו דבר א' אפי' לא יתן לו אותו דבר יכול להתי' שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי: כלל גדול בנדרי' הלך אחר לשון בני אדם הדרים באותו מקום והנודר שלא יאכל יום זה מותר לאכול משתחשך מן הדין אך צריך שאלה לחכם: גזירה אטו יום אחד: נדר יום אחד אסור מעת לעת יום סתמא אסו' מספק עד מעת לעת וכן הדין מחדש ושבת ושנה: אך יום שבת כלשעב' ואסור ור"ח וראש השנה כלהבא ומותר ושני' שהיו מודרים הנאה זה מזה מחזירין זה לזה אבידה ובמקום שנוטלים שכר יחזיר שכר השבת אבידה להקדש ואם היו שותפים בחצר אם יש בה דין חלוקה אסורים ואם אין בה דין חלוקה מותרים ואסורים ואסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין ואם היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מן השותפין נכנס בחצרם שיכול לומר בחלק המותר לי אני נכנס. המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנווני כרגיל אצלו ויאמר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעש' לו והחנוני נותן לזה ונוטל מזה: ואם היו מהלכים בדרך ויש אחר עמהם נותן לאחד לשם מתנה: ואם אין שם אחר מניח ע"ג הסלע ואומר הריני מפקיר לכל מי שירצה: והנודר על דע' רבים: אם פיר' פלו' ופלו' ופלו' אין לו התר' בלא רשותם רק לדבר מצוה: אבל על דעת רבים סתמ' יש לו התר' אבל אם היה בפני רבי' שהם ג' בני אדם אפילו לא אמר כי אם על דעת רבים סתמא אין לו התר' דמסתמא ע"ד אותן רבי' שעמד בפניהם קאמר: וכן היה מעשה בר"ת באדם שנדר בב"ה ע"ד רבים סתמא ולא רצה שיתירו לו מהאי טעמא דפרישי' כך נמצא בכת' ידו של ר"ת מקינון בתוספ' דגיטין: ועיק' סדר התרה שמתחרט מן הנדר מעיקרו: ואמר לא הייתי חפץ בנדר זה מעולם אבל אם היה חפץ בנדר עד עתה אך מכאן ולהבא מתחרט אין חרטה זו מועלת להתיר כדמוכח בעובד' דרב נחמן ורב אדא בר אהבה וגם פותחין לו ואומרין לו אילו באו בני אדם ופייסוך בשעת כעסך מי היית נודר או כיוצא בו אך אין פותחין בדבר איסור כלומר שאסור לנדור כגון כל הבוטה ראוי לדקרו בחר' וכיוצא בו: ועומד אדם בראש השנה ואומר כל הנדרים שאדור בזאת השנ' הרי הן בטלין: ובלבד שלא יהא זוכ' בשע' הנדר מן הבטול או אפי' זוכ' בשע' הנדר מן הבטול אך בשעת הבטול התנה ובשע' הנד' שכח ממה שהתנ' ואם אמר על דעת ראשון אני עושה נדרו בטל: ואם לא אמר אין נדרו מבוטל דאביי ורב' לא פליגי בהא והנשב' ללמוד פרק אחד שבועה היא זו דאי בעי פטר נפשיה בק"ש: ואם עבר חייב משו' שבוע' בטוי: ומצוה לקיימ' דכתי' נשבעתי ואקימ' קונם עיני בשינה היום. אם אישן למחר: אל יישן היום שמא יישן למחר אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום ישן היום כרב יהודה: ואין חוששין שמא ישן למחר: וטעמא דזה וזה משום דבתנאי לא מזדהר באיסור מזדהר: במצוה זו יש להוסיף לקוטין מרבינו מאיר מרוטנבורק ז"ל. זה חבירינו רבי שמשון אמר לי שנדר על דעת הר"פ ועל דעת הר' חיים ועל דעתי שלא יעשה שום קיום ושום הבטחה לחמיו ולזוגתו שלא לבגוד בהם. ועל מנת שלא יוכלו להתירו אלא אם נתיר לו שלשתינו יחדיו ואם יתחרט חלקי אני מתיר לו. ומדעתי הוא שכל מי שרוצה להתיר שיוכל להתיר לו נדרו ושבועתו. ובלא דעתינו היה אפשר להתיר לו לדבר מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו ובין חמיו. כי חקרתי שבענין אחר אי אפשר שיהיה שלום ביניהם ואחרי שהשלו' תלוי בכך דבר פשוט הוא דלדבר מצוה שיותר בלא דעת רבים שנדר לדעתם. כעובדא דההיא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא אדעתא דרבים ואהדריה דלא אשתכח דדאיק כותיה. ואע"פ שאמר על מנת שלא יוכל אדם להתיר אלא שלשתינו להא מלתא מהניא חרטה. ואם מתחרט מאותו התנאי יתירו לו גם אותו התנאי. ויתירו לו האחרים דאטו מי שנדר על מנת שלא יהיה לו התרה וכי אין לו התרה אם כן פרק השולח דקאמר דמדרין על דעת רבים נימא דמדרין ליה על מנת שלא יהיה לו התרה אלא אפילו כי האי גונא יש לו התרה כמו שהנדרי' יש להם התרה כך התנאי שלהם יש להם התרה. לפי דברי מהר"מ ז"ל פסק הרמז"ל האומר ב' פעמים לא אוכל לא אוכל או לא אעשה אסור הוא לאכול או לעשות. ומביא ראיה ממסכת נדרים אמר שתי פעמים הן הן או לאו לאו הרי זו שבועה ודוקא אם לא הפסיק אותו שום אדם בנתים. כמו לא אוסיף לקלל: אבל אם אמר לו אדם אכול ואמר לא אוכל ופעם שנייה אמר לו אכול ואמר לא אוכל אין בכך כלום. וכן לענין עשיה אמר לו עשה ואמר לו לא אעשה. ועוד פעם אחרת אמרו לו עשה ואמר לא אעשה. אין בכך כלום. ועוד אמר הרמז"ל לאדם שנדר להתענות שני וחמשי ושני אחר חצי שנה או אחר תקופה יכולין להתיר לו נדרו קודם שיגיעו ימי הנדר הואיל דהוא אתי ממילא: וכל נדר דאתי ממילא יכולין להתיר קודם שיחול. נדר בקנס שלא לשחק ועבר צריך לפרוע הקנס: הרמז"ל למד מפני רבינו הרב רבי יהודה הכהן אדם שנהג איסור בדבר היתר מחמת חומר' ויודע שהו' מותר אם אינו תלמיד חכם אינו רשאי להתיר בפניו ואם נאנס מלקיים צריך שלשה הדיוטות להתיר. אבל אם נהג אסור מחמת טעות שסבור שהוא אסור והוא מותר מתירין אפילו בפניו. רבינו חננאל פסק בספר חפץ בעשה שאפילו אדם שנשבע בנקיטת חפץ שיש לו התרה לדבר מצוה. לענות במסורת שנים בתרי לישני בפרשת נדרים לענות נפש. ואידך על מחלת בשיר לענות. מכאן פסק הרמז"ל אשה שנדרה שלא לילך במחול או שלא לשור' או שלא לשמוע קול שיר שבעלה מפר לה לפי שהבעל מפר נדרי עינוי נפש. וזה קרוי עינוי נפש: כדאית' בפרק קמא דמועד קטן אשה עושה תכשיטה בחול המועד אמר ליה כגון מאן אמר ליה כגון אמך. אמר ליה האלקים כגון אימא דאימך היינו דאמרי אינשי אפילו סבתא בת שתין שנין לקל טבלא רהטא. וכל שכן אם נדרה שלא להתקשט בבגדי צבעונין. ירושלמי דנדרים ההוא דאתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי אמר ליה נדרנא דלא ארוחי. אמר ליה עבדין כדין. אמר ליה בקוביוסטוסא קא אמינא פי' לשחוק בקוביא אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם שאמרו צריך לפרט הנדר ולא שרא ליה. מכאן פסק ר"מ שאין מתירין שבועה לשחק בקוביא מהר"מ ז"ל וששאלתם אם מקצת הקהל יכולין לתת חרם בעל כרחם של האחרי' ואפילו עומדי' וצווחין אי הוה דבר משום מגדר מלתא וצורך הקהל שבלא זה אי אפשר להם להיות כופין בני העיר זה את זה לקיים כדאמר בפרק קמא דבבא בתרא ובתוספת' דבבא מציעא מילי טובא. אבל חרם אין נראה לומר אלא מדעתם לאפוקי בעל כרחם. ואם עוברים על אותו חרם אין להם עונש לאותם שלא קבלוהו. כדאמר בפרק אמר רבי עקיביא אמר רבה מודעה רבה לאורייתא אף על גב דקבלוה כיון דאנוסים היו ובעל כרחם קבלוהו אי לאו דהדר קבלוה בימי אחשורוש מדעתם וממה ששתפו הקב"ה במכירת יוסף אין ראיה דרצונו היה דבלאו הכי לא היה מגלה דלאו דלטור הוא כדאשכחן במעשה דעכן. ע"כ הליקוטין:

81 ספר מצוות גדול פתח ↗

לדון בהפרת נדרים ככל הכתוב בפרשה שנ' מטות אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה:

1 שלא לעבור על שבועת ביטוי דכתיב לא יחל דברו במדבר ל׳:ג׳

81 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

לדון בהפרת נדרים בכל הדינים האמורין בפרשה.

81 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת דִּין הֲפָרַת נְדָרִים – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בְּמִצְוַת הֲפָרַת נְדָרִים. כְּלוֹמַר, שֶׁנָּדוּן בְּמִי שֶׁנָּדַר כַּאֲשֶׁר צִוְּתָה הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ל ג אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר וְגוֹ', כְּמוֹ שֶׁבָּא מְבֹאָר בַּפָּרָשָׁה. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמִצְוָה זוֹ מצות עשה צה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְאֵין הָעִנְיָן שֶׁנִּתְחַיֵּב לְהָפֵר עַל כָּל פָּנִים, וְזֶה הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ הָבֵן מִמֶּנִּי כָּל זְמַן שֶׁתִּשְׁמָעֵנִי מוֹנֶה דִּין אֶחָד מֵהַדִּינִין, שֶׁאֵין זוֹ מִצְוָה בִּפְעֻלָּה מֵהַפְּעֻלּוֹת בְּהֶכְרֵחַ, וְאוּלָם הַמִּצְוָה הִיא בִּהְיוֹתֵנוּ מְצֻוִּין שֶׁנָּדוּן בְּדִין זֶה בְּדָבָר זֶה, אוּלָם הֱיוֹת הַבַּעַל וְהָאָב מְפֵרִין כְּבָר בֵּאֵר הַכָּתוּב זֶה, וְדִקְדֵּק בּוֹ, וּבָאַתְנוּ הַקַּבָּלָה, שֶׁהֶחָכָם יַתִּיר הַנֶּדֶר לַכֹּל, וּכְמוֹ כֵן הַשְּׁבוּעָה, וְהַהֶעָרָה עַל זֶה מַאֲמָרוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חגיגה י א הוּא אֵינוֹ מוֹחֵל אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ, וְהַכְּלָל, שֶׁאֵין רְאָיָה עַל זֶה מִן הַכָּתוּב, וְהֵם עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם כְּבָר אָמְרוּ שם הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסְמֹכוּ, אֶלָּא הַקַּבָּלָה הָאֲמִתִּית לְבַדָּהּ, עַד כָּאן. וְהָעוֹלֶה מִכָּל זֶה לְדַעְתּוֹ לְפִי הַדּוֹמֶה, כִּי בְּהַתִּיר הֶחָכָם הַמֻּמְחֶה אֶת הַנֶּדֶר בְּמִצְוַת הַתּוֹרָה, אוֹ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, וְיַעֲשׂוּ הָעִנְיָן כְּכָל אֲשֶׁר תְּצַוֶּה הַתּוֹרָה עָלָיו כַּהֹגֶן וְכַיָּשָׁר אָז קִיְּמוּ עֲשֵׂה, וְאִם הִתִּירוּ הַנֶּדֶר שֶׁלֹּא כְּמִצְוַת הַתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת אוֹ יָחִיד שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהֶתֵּרָם אֵינוֹ הֶתֵּר יֵשׁ עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ בִּטּוּל עֲשֵׂה זֶה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה בְּעִנְיַן מִצְוַת הַנְּחָלוֹת מצוה ת, שֶׁהָאוֹמֵר וּמְצַוֶּה אַל יִירָשֵׁנִי בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרָיו בְּטֵלִים יֵשׁ עָלָיו עֹנֶשׁ בִּטּוּל הַמִּצְוָה, דְּעָבַר אַהַרְמָנָא דְּמַלְכָּא שֶׁצִּוָּה אוֹתָנוּ בַּדִּין הַיְּרֻשָּׁה. וְאוּלָם הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בהשגותיו לסהמ"צ שם, שֶׁאֵין לִמְנוֹת דִּין זֶה כְּלָל מֵחֶשְׁבּוֹן הַמִּצְוֹת, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְכֵן יֵרָאֶה שֶׁהֲפָרַת נְדָרִים לֹא תִּמָּנֶה, לְפִי שֶׁהִיא שְׁלִילוּת, שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לַעֲשׂוֹת כָּל הַיּוֹצֵא מִפִּינוּ וְשֶׁלֹּא נַחֵל דְּבָרֵינוּ, רַק עַל פִּי הָאָב אוֹ הַבַּעַל, עַד כָּאן. וְדִבְרֵי פִי חָכָם חֵן. מִשָּׁרְשֵׁי עִנְיַן הַנֶּדֶר וְהַשְּׁבוּעָה, וְהַהֶתֵּר שֶׁלָּהֶם, כְּבָר הִרְחַבְתִּי הַמַּאֲמָר בָּהֶן כַּאֲשֶׁר הִשִּׂיגָה יָדִי, בְּסֵדֶר "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" בְּאַזְהָרַת "לֹא תִשָּׂא" במצוה ל. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נדרים ב, א כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, חֲרָמִים כַּחֲרָמִים, שְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, נְזִירוּת כִּנְזִירוּת, כְּגוֹן שם י, א הָאוֹמֵר קוֹנָם, קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק, חֵרֶךְ, חֵרֶף, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק, נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָה, שְׁקוּקָה, נָדַר בְּ"מוֹהָא" הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לַשְּׁבוּעָה. וְעִנְיַן לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהֵם נִדּוֹנִין כְּאִלּוּ הוֹצִיא הָאָדָם בִּשְׂפָתָיו הַלָּשׁוֹן כְּתִקְנוֹ, וְלֹא נָחוּשׁ לְמָה שֶׁאָנוּ מַצְרִיכִין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, וַהֲרֵי לֹא הוֹצִיא הַדָּבָר כְּתִקְנוֹ מִפִּיו, הַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ מַשְׁמָעוּת הָעִנְיָן שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יִגְזֹר עָלָיו שֶׁזֹּאת כַּוָּנַת הַנִּשְׁבָּע אוֹ הַנּוֹדֵר, וְאַחַר שֶׁכֵּן הוּא הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אָמַר הַדָּבָר מְבֹאָר כְּתִקְנוֹ, שֶׁאִם לֹא תֹּאמַר כֵּן נִמְצָא שֶׁאֵין בָּעִלְּגִים נֶדֶר וּשְׁבוּעָה לְעוֹלָם עי' רמב"ם נדרים א טז, וְזֶה אֵינוֹ בֶּאֱמֶת. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נדרים ב ב שֶׁאַרְבָּעָה נְדָרִים הֵן שֶׁהֵן מֻתָּרִין, כְּלוֹמַר מֻתָּרִין לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם, וּכְדַעַת שְׁמוּאֵל בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים נדרים כא, ב דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵהּ, וְאֵלּוּ הֵן, נִדְרֵי זֵרוּזִין, נִדְרֵי הֲבַאי, נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אֳנָסִין, וְשָׁם בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק מְבָרֵר כֵּיצַד בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְגָרְסִינַן בִּירוּשַׁלְמִי נדרים ג, א גַּבֵּי נִדְרֵי זְדוּזִין אָמַר רַבִּי זְעֵירָא הֲדָא דְּתֵימַר בְּשֶׁאֵין מַעֲמִידִין, אֲבָל אִם הָיוּ מַעֲמִידִין צְרִיכִין הֶתֵּר חָכָם, כְּלוֹמַר אִם הָיוּ מַעֲמִידִין דִּבְרֵיהֶם, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא נָדְרוּ אוֹתוֹ נֶדֶר לְזָרֵז, אֶלָּא בְּדַוְקָא נָדְרוּ אוֹתוֹ, צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם, וְהוּא הַדִּין בְּוַדַּאי לִשְׁאָר הַשְּׁלֹשָׁה הַשְּׁנוּיִים בַּמִּשְׁנָה, שֶׁאִם הָיוּ מַעֲמִידִין דִּבְרֵיהֶם שֶׁצְּרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם, וּמִיהוּ בְּכָל עִנְיָן, הֶחָכָם מַתִּירָן כָּל זְמַן שֶׁיִּמְצָא פֶּתַח לְהַתִּיר, כְּלוֹמַר, שֶׁיִּמְצָא שׁוּם עִנְיָן שֶׁיֹּאמַר עָלָיו הַנּוֹדֵר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר דָּבָר זֶה לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר. וַאֲפִלּוּ בְּנוֹלָד פּוֹתְחִין לְהֶתֵּר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַנּוֹלָד מָצוּי, אֲבָל לֹא בְּנוֹלָד שֶׁאֵינוֹ מָצוּי, כֵּן הוּא מְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא בִּנְדָרִים סד א. וְכֵן נָמֵי פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְכִדְפָסַק רָבָא מִשְּׁמֵהּ דְּרַב נַחְמָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים כב ב, דְּפוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לְהַתִּיר אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא שְׁבוּעָה חֲמוּרָה, וְדַוְקָא בַּחֲרָטָה דְּמֵעִקָּרָא, כְּגוֹן "לֵב זֶה עָלֶיךָ", כְּלוֹמַר: שֶׁמִּתּוֹךְ הַכַּעַס נָדַר אוֹתוֹ הַנֶּדֶר, וְאַחַר שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ תּוֹהֶא בְּנִדְרוֹ לְגַמְרֵי וְאֵינוֹ רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל, אֲבָל אִם נִתְחָרֵט עַכְשָׁו מֵחֲמַת עִנְיָן שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ לְאַחַר שֶׁנָּדַר, וְחָפֵץ הוּא בְּנִדְרוֹ עַד עַכְשָׁו, זוֹ אֵינָהּ חֲרָטָה מְעַלְּיָתָא וְאֵין פּוֹתְחִין בָּהּ כְּלָל, שֶׁהֲרֵי כָּל הַבָּא לִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ, וַדַּאי מִתְחָרֵט הוּא עַכְשָׁו, וְאִם כֵּן לֹא הָיִינוּ צְרִיכִין בַּגְּמָרָא לְחַזֵּר לִמְצֹא פֶּתַח הֶתֵּר בְּנֶדֶר, וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא שֶׁהָיוּ מְחַזְּרִין לִמְצֹא פְּתָחִים לַנּוֹדְרִים. אֶלָּא וַדַּאי, הָאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, דְּבָעֵינַן חֲרָטָה דְּמֵעִקָּרָא. וְעוֹד, שֶׁכָּל יְסוֹד הֶתֵּר נְדָרִים, הוּא טַעֲנַת שְׁגָגָה אוֹ אֹנֶס שבועות כו א, שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה "הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה" ויקרא ה ד, פְּרָט לְאָנוּס, וּכְמוֹ כֵן בָּעֵינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. וְאִם כֵּן מִשּׁוּם חֲרָטָה דְּמֵעַכְשָׁו, אִי אֶפְשָׁר לִתְלוֹת שְׁגָגָה אוֹ אֹנֶס בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה כְּלָל. אֲבָל בַּחֲרָטָה דְּמֵעִקָּרָא, יֵשׁ טַעֲנַת שְׁגָגָה וְאֹנֶס, שֶׁהֲרֵי מוֹדֶה עַכְשָׁו שֶׁלֹּא הָיָה עוֹשֶׂה הַנֶּדֶר מֵעִקָּרָא אִם הָיָה יוֹדֵעַ זֶה. וְיֵשׁ מִגְּדוֹלֵי הַמְּפָרְשִׁים שֶׁכָּתְבוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּפָסְקִינַן הֲלָכָה כְּרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן דְּפוֹתְחִין בַּחֲרָטָה וְנִזְקָקִין לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – עַכְשָׁו נָהֲגוּ לְהַחְמִיר וְלֹא כַּהֲלָכָה, וְאֵין אָנוּ נִזְקָקִין לְמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּמָה שֶׁהוּא כְּעֵין אַרְבָּעָה נְדָרִים הַשְּׁנוּיִין בַּמִּשְׁנָה, וְעוֹד דְּלָא מִזְדַּקְקִינַן לִשְׁבוּעוֹת אֶלָּא בְּמִלְּתָא דְּאִית בַּהּ מִצְוָה, כְּגוֹן עֲשִׂיַּת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אוֹ בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיָן זֶה בכורות לב ב, שֶׁהֶתֵּר נְדָרִים, בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, וַאֲפִלּוּ דְּלָא גְמִירִי וּסְבִירִי; וְהוּא, דְּמַסְבְּרִי לְהוּ וְסָבְרִי, וּכְשֶׁחַד מִנַּיְהוּ גְּמִיר מִכָּל מָקוֹם. וּכְמוֹ כֵן אָמְרוּ, שֶׁהֶתֵּר נְדָרִים – בְּיָחִיד אִם הוּא מֻמְחֶה; וְהוּא הַדִּין כָּל הֵיכָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַתִּיר נְדָרִים מִמִּי שֶׁהוּא סָמוּךְ, שֶׁדִּינוֹ כְּמֻמְחֶה. וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ, שֶׁכָּל שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ הַיּוֹם שֶׁאֵין לָנוּ סְמִיכָה – יִקָּרֵא מֻמְחֶה; וַחֲבֵרָיו – חֲלוּקִין עָלָיו. וְדִין הַחוֹזֵר תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר מִנְּדָרִים וּשְׁבוּעוֹת – שֶׁחֲזָרָתוֹ חֲזָרָה. וּמָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁהָאָב מֵפֵר כָּל נֶדֶר, וְהַבַּעַל – נִדְרֵי עִנּוּי וּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ; וְדִין הָאוֹמֵר "כָּל נֶדֶר שֶׁאֶדֹּר כָּל שָׁנָה זוֹ" אוֹ "מִכָּאן עַד עֶשֶׂר שָׁנִים" – "הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים"; וְדִין סְתָם נְדָרִים – לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁן – לְהָקֵל; וְדִין שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ; וְדִין הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ "כִּכָּרִי אָסוּר עָלֶיךָ" אוֹ "כִּכָּר זֶה"; וְדִין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ – שֶׁפּוֹרֵעַ לוֹ אֶת חוֹבוֹ; וְדִין הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר – שֶׁמֻּתָּר בָּרֹטֶב; וְאִם אָמַר "בָּשָׂר זֶה" – אָסוּר אַף בָּרֹטֶב; וְדִין מִי שֶׁנֶּאֶסְרָה הֲנָאָתוֹ עָלָיו – שֶׁמֻּתָּר לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, אֲבָל לֹא שֶׁבִּכְתָב, לְפִי שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר; וְדִין מָה שֶׁאָמְרוּ "בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" – בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ לָשׁוֹן וּבְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁנָּדַר אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע; וְדִין הַתָּרַת נְדָרִים שֶׁהוּא כָּל הַיּוֹם, כְּלוֹמַר: לַיְלָה וָיוֹם, לֹא מֵעֵת לְעֵת, שֶׁנֶּאֱמַר "בְּיוֹם שָׁמְעוֹ"; וְיֶתֶר רֻבֵּי פְּרָטֶיהָ, יִתְבָּאֲרוּ בַּאֲרֻכָּה בְּמַסֶּכֶת הַמְּחֻבֶּרֶת עַל זֶה, וְהִיא מַסֶּכֶת נְדָרִים י"ד סי' רלג. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים אֲבָל לֹא בִּנְקֵבוֹת, שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לְהֶתֵּר נְדָרִים, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְהִתִּיר אֶת הַנֶּדֶר שֶׁלֹּא כְּמִצְוַת הַתּוֹרָה בַּצְּדָדִין שֶׁכָּתַבְנוּ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הֶתֵּר בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּרֹאשׁ הַמִּצְוָה.

« ספר מצוות קטן Introduction ספר מצוות קטן א׳ »