ספר מצוות קטן רל״ה

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן רל״ד ספר מצוות קטן רל״ו »

1 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וגם משפט. והכר פנים. וקחת שוחד לאבדון. שלשה לאוין אלו סמוכים זה לזה בפרשת שופטים. דכתיב לא תטה משפט. לא תכיר פנים. ולא תקח שוחד וגו'. והנה בהטיית משפט יש עוד שני לאוין. האחד בפרשת משפטים דכתיב לא תטה משפט אביונך בריבו. והשני בפרשת תצא לא תטה משפט גר יתום. וכל שלשה לאוין אלו בהטיית משפט מנאום הבה"ג וסייעתו ז"ל מלבד מה שמנו ג"כ לאו דלא תעשו עול במשפט. שמנה רבינו הגאון לקמן לאו מ"ב. אבל הרמב"ם ז"ל לא מנה אלא לאו דלא תעשו עול במשפט בלאוין רע"ג ומנה בלאוין רע"ח לאו דלא תטה משפט אביונך. וביאר שהוא אזהרה שלא להטות משפט הרשע שהוא אביון במצות. כדדרשינן במכילתא משפטים. ומנה בלאוין ר"פ לאו דלא תטה משפט גר יתום. וביאר שם שהמטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד. מדכתיב לא תעשו עול במשפט. ואם הוא גר עובר עליו בשני לאוין לא תעשו עול במשפט. ולא תטה משפט גר. ואם הוא גר יתום עובר בשלשה לאוין. לא תעשו עול במשפט ולא תטה משפט גר יתום עיי"ש. וכן כתב בחבורו הגדול סוף פ"כ מהלכות סנהדרין עיי"ש. אבל לאו דלא תטה משפט לא הזכיר כלל. וכן הוא בחינוך מצוה פ"א רל"ג תק"צ. וכן הוא בזה"ר להרשב"ץ ז"ל לאוין סי' כ"ז עיי"ש. אבל הסמ"ג לאוין ר"ה ר"ו ובסמ"ק סי' רל"ה כתבו דהמטה משפט אחד מישראל עובר בשני לאוין לא תעשו עול במשפט ולא תטה משפט. ומ"מ לא מנו שני לאוין אלו אלא במצוה אחת עיי"ש. ובספרי פרשת תצא פיסקא רפ"א אמרינן לא תטה משפט גר יתום מה אני צריך. והלא כבר נאמר לא תטה משפט. מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בשני לאוין עיי"ש. וזה מבואר דלא כהרמב"ם וסייעתו. ולא כהסמ"ג וסמ"ק. דלהרמב"ם וסייעתו ז"ל הנך שני לאוין הם לא תעשו עול במשפט ולא תטה משפט גר. ולהסמ"ג וסמ"ק יש בגר שלשה לאוין. לא תעשו עול במשפט. ולא תטה משפט. ולא תטה משפט גר. אלא שכבר עמדו בכל מה שנוגע לדברי הרמב"ם והסמ"ג בזה הר"ב מל"מ בדרך מצותיך ח"ב וביותר הר"ב כנה"ג בדינא דחיי לאוין ר"ה ר"ו עיי"ש בדבריהם. ולכן אין להאריך בזה:

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ואמנם בעיקר הדבר נראה שאין הדבר מוסכם אם בכה"ג. שאין בעדותו שום הפסד לחבירו. איתא לאזהרה דלא תענה. דהרא"ם בס' יראים סי' רמ"ג כתב וז"ל הזהיר הכתוב שלא להעיד עדות שקר דכתיב בעשרת הדברות לא תענה ברעך עד שקר. ובשני עדים הכתוב מדבר. כדתניא בסוטה פ"ק לא יקום ע"א באיש וגו'. ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד. אלא מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. עד שיפרוט לך הכתוב אחד. מיהו עד אחד שמעיד לחייב ממון כשני עדים חייב. כדאמר אביי בשבועות הכל מודים בעד סוטה וכו'. ובמעיד בב"ד. במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר. וילמוד סתום מן המפורש. דכתיב גבי שמיעת קול וכו'. אם לא יגיד ונשא עונו. לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייב זה ממון עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא דס"ל דליכא אזהרת לא תענה אלא בשיש תועלת בעדותו. להצדיק ולהרשיע ולחייב ממון. ולזה דוקא בשנים עדים או בעד אחד כשמועיל להוציא ממון. כעד סוטה וכיו"ב. ודוקא בב"ד שבהגדתו מתחייב הנדון. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג לאוין רט"ז שכתב וז"ל כתוב בדברות הראשונות והאחרונות לא תענה ברעך עד שקר. ובמעיד עדותו בב"ד במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר וכו' עיי"ש. ובעדות שאינה לשום תועלת כלל אלא דבר בטל פשיטא שאין ב"ד נזקקין לקבל עדותו. וא"כ ודאי אפי' בב"ד יכול לחזור בו. ובב"ד כשלא בב"ד דמי. ולא שייך לחלק בזה בין בפני ב"ד לשלא בפני ב"ד. וע"כ אזהרה דלא תענה בכל ענין מיירי. אלא ודאי מוכרח דס"ל להסמ"ג דליכא אזהרה דלא תענה אלא במקום שיש תועלת בעדותו לחייב הנדון. וכן מבואר בסמ"ק סי' רל"ה כדברי הסמ"ג עיי"ש. ומבואר מזה דדעת היראים והסמ"ג והסמ"ק דלא כדעת הרמב"ן והחזקוני. והנה בריש פ"ק דמכות אמרינן אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מה"ת מנין. דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בן הכות הרשע וכו'. ופרכינן עלה ותיפוק לי' מלא תענה. ומשני משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עיי"ש. והקשו התוס' בב"ק פרק מרובה ע"ד ע"ב בד"ה הו"ל וכו'. וכן הקשה הריטב"א ז"ל במכות שם דאכתי לרבי יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו תיפוק לי' מלא תענה. ולמה לי והצדיקו. עיי"ש שנדחקו בזה. ולדעת הרמב"ן והחזקוני בפשיטות ניחא. דהרי לכאורה קשה לשיטתם מאי פריך ותיפוק לי' מלא תענה. והא ודאי תרוייהו צריכי. דלא תענה איצטריך לאזהרה. דאין עונשין אא"כ מזהירין. וגם איצטריך להזהיר אפי' על עדות בדבר בטל שאין מחייבת כלום. דמקרא דוהצדיקו והרשיעו לא שמעינן אלא עדות המצדקת ומרשעת. שיש תועלת בעדותן. וקרא דוהצדיקו איצטריך לאשמעינן דאין לוקין אלא על עדות שבאה להצדיק ולהרשיע. ולמעט עדות בדבר בטל ממלקות. אלא דזה לק"מ דאיכא למימר ודאי אין הכי נמי. אלא דאלישנא דעולא פריך. דקאמר עדים זוממין שלוקין מה"ת מנין דכתיב והצדיקו דמשמע דאי לאו קרא דוהצדיקו לא הי' לנו כלל רמז למלקות בעדים זוממין. ועל זה שפיר פריך ותיפוק לי' מלא תענה. ומשני לי' דודאי מלא תענה לא הוה שמעינן מלקות. משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. דבעלמא קיי"ל דאין לוקין עליו. אי לאו מקרא דוהצדיקו. והשתא א"כ אין מקום כלל לקושית התוס' והריטב"א ז"ל. דאע"ג דר"י ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ובלא"ה לוקין לדידי' מלא תענה. מ"מ שפיר איצטריך קרא דוהצדיקו. לומר דליכא מלקות אלא בעדות שבאה להצדיק ולהרשיע. ולא בעדות שלא באה לחייב כלום. וטובא אשמעינן הך קרא. ולא פרכינן לעולא אלא על מאי דקאמר דליכא רמז למלקות כלל בעדים זוממין אם לא מקרא דוהצדיקו אבל קראי ודאי לא מייתרי. ולרבי יהודה אין כאן שום מקום קושיא כלל. ומ"מ ממוצא דבר למדנו דלהתוס' והריטב"א ז"ל שנתקשו בזה. ע"כ לא ס"ל כדעת הרמב"ן והחזקוני. אלא כדעת הרא"ם והסמ"ג והסמ"ק. דעדות שאינה באה לחייב כלום לית בה אזהרת לא תענה אפי' לאיסורא גרידא כלל. אלא שיש לתמוה על הרמב"ן ז"ל בחי' בסוגיא דמכות שם שכתב וז"ל. ותיפוק לי' משום לא תענה. משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. ואי קשיא לך והתנן לוקין משום לא תענה ומשום כאשר זמם. ואי אליבא דרבנן קאמרינן הא אינהו אמרי במתניתין דלא לקי משום לא תענה דהוא אזהרה לעדים זוממין. הא לאו מילתא היא. דאנן הכי קאמרינן. ותיפוק לי' משום לא תענה ולא לכתוב רחמנא והצדיקו. ומפרקינן אי מההיא ה"א לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין. להכי גלי רחמנא דלוקין וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דהרמב"ן ז"ל גופי' מפרש דמאי דפרכינן ותיפוק לי' משום לא תענה. היינו לומר דלא לכתוב והצדיקו. דכבר שמעינן מלקות בעדים זוממין מלא תענה. וזהו תימא דהרי להרמב"ן ז"ל גופי' לאו דלא תענה כולל גם אזהרה לעדות של בטלה. שאין מחייבין בעדותן כלום. וא"כ אי לאו קרא דוהצדיקו והוה מלקינן מלא תענה. הוה מחייבין מלקות גם לעדים כאלו שאין באין לחייב כלום להנדון. ולהכי איצטריך שפיר קרא דוהצדיקו והרשיעו. לומר דליכא מלקות אלא בהנך עדים שבאים לחייב ולהרשיע את הנדון. ועכצ"ל דס"ל דבעדות של בטלה גם אזהרה דלא תענה ליתא. וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל סותרין זא"ז. מיהו יש לדחות. דאפשר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי. אלא דעדיפא משני לי'. דאי לאו קרא דוהצדיקו לא הוה ידעינן מלקות בעדים זוממין כלל. משום דלא תענה הו"ל לאו שאין בו מעשה. וכדמשמע נמי מלישני' דעולא דרק מקרא דוהצדיקו שמעינן מלקות בעדים זוממין. ואדרבה גם מדברי הרמב"ן ז"ל דהתם נראה מוכרח דאזיל לשיטתו. שכתב שם לעיל וז"ל ואיכא דקשיא לי' הא דאמרינן בפרק הנשרפין טרפה שהרג פטור משום דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה. ואמאי. והא אמרינן הכא אע"ג דלא מיקיים בהו כאשר זמם מקיימין בהו במלקות במקום דלא אפשר ומקבלין סהדותייהו. ואיכא למימר שאני התם דכיון דגברא קטילא בעו למקטל אין עדותן עדות ומילקא נמי לא לקו. דהא לא בעו למיעבד ולא מידי. וכיון דלא מלקינן להו מוהצדיקו דלא עבדי כלום. ולא קטלינן מכאשר זמם. אין מקבלין עדותן. כך פי' מורי רבינו יהודה נר"ו עכ"ל עיי"ש. ולכאורה תמוה דכיון דלא בעי למיעבד ולא מידי. א"כ גם אזהרה דלא תענה ליתא בהו לפי דעת הרא"ם ז"ל וסייעתו. וא"כ למה לי' התם לטעמא דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה. כלומר וא"א לקיים כאשר זמם. ואנן בעינן כאשר זמם וליכא. ותיפוק לי' דעיקר אזהרה דלא תענה ליכא בהני עדים כלל. וא"כ היכי נהמנינהו ודילמא שקורי משקרי. שהרי עדות שקר כזו לא אסר קרא. וע"כ צ"ל דהרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל דגם עדות כזו דלא עבדי ולא מידי בכלל לאו דלא תענה ברעך עד שוא. והכי ס"ל גם למורו הר"י ז"ל. ולזה אי לאו טעמא דכאשר זמם לא גרעי משאר עדים דעלמא. והוה מיקטל על פי עדותן. ונראה ראי' להרמב"ן ז"ל ממקרא מלא דכתיב משלי כ"ד כ"ח אל תהי עד חנם ברעך. ובלתי ספק המקרא הזה מכוון נגד לאו דלא תענה ברעך עד שוא. וכפי' הרמב"ן והחזקוני בעדות שקר שהיא לשוא. שאין בה שום הפסד לאדם. והך קרא נמי מזהיר על עדות שקר שהיא בחנם. כלומר אע"פ שאין בדבר שום הפסד לרעך. וכן מתבאר מדברי הראב"ע ז"ל במשלי שם עיי"ש. אבל ראיתי לרבינו יונה ז"ל בשערי תשובה שער שלישי סי' רי"ט שפירש הך קרא דמשלי בעדות אמת ע"פ עד אחד ע"פ סוגיא דפרק בתרא דפסחים קי"ג ע"ב עיי"ש. אבל פשטי' דקרא ודאי משמע דאפי' בשני עדים מזהיר קרא. דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. וגם לשון הכתוב מכוון כלשון הלאו דלא תענה שבדברות שניות. וכפי' הרמב"ן והחזקוני ז"ל. דההיא דפסחים שם נפק"ל מקרא דלא יקום עד אחד באיש. ועי' יראים סי' רמ"ד ובסמ"ג לאוין רי"ג ובזה"ר להרשב"ץ לאוין סי' כ"ח עייש"ה. ואם גם פירושא דקרא דמשלי כן הוא. הו"ל למינקט נמי לישנא דקרא דאורייתא ולמיכתב עד אחד. אבל עם קרא דלא תענה הוא מכוון ממש. ועי' בפ"ג דשבועות כ' ע"ב ושם כ"א ע"א בתוס' ד"ה קמ"ל וכו'. ושם לעיל ג' ע"ב בתוס' ד"ה בפירוש וכו' ובחי' הר"י מיגאש ותוס' הרא"ש ובריטב"א בפ"ג דשבועות שם עייש"ה. שיש לדון משם כדעת הרמב"ן והחזקוני ז"ל ואין להאריך:

1 רמב"ם הלכות עדות פי"ו סמ"ג לאוין סימן ריו טור ח"מ סימן כח.

2 שלא להעיד עדות שקר שנא' שמו' כג לא תענה ברעך עד שקר. ודוקא בבית דין אבל שלא בבית דין אינו אלא כמוציא שם רע בעלמ' וכשבאי' להעיד אומרי' להם סהדי שקרי אאוגרייהו זילי.

1 ברית משה פתח ↗

כתוב א בדברות הראשונות והאחרונות כו'. לכאורה ק"ל על רבינו ז"ל דהיאך כתב דבדברות הראשונות והאחרונות לא תענה ברעך עד שקר כתיב הלא בדברות האחרונות עד שוא כתיב אבל לפמ"ש התו' שבועות דף ג' ע"ב ד"ה בפירוש וז"ל אלא נראה כפי' ר"ח דפי' בפירוש ריבתה תורה דבדברות הראשונות כתיב לא תענה ברעך עד שקר ובדברות האחרונות כתיב עד שוא לומר דשוא ושקר אחד הן עכ"ל באמת גם על רבינו ל"ק מידי די"ל דגם רבינו כיוון לגלות את זה ע"כ כתב דבתרווייהו כתיב עד שקר או י"ל דרבינו רצה לתרץ דמדוע לא מנאם לשני לאוין ע"כ כתב דבתרווייהו כתיב עד שקר וצ"ל דכוונתו כיון דשוא ושקר אחד הן א"כ ממילא נשמע מזה טעם לשבח דמדוע לא מנאם לשנים כיון דאחד הן כמובן, וכן מנאו ז"ל הסה"מ מל"ת רפ"ה היראים סי' רמ"ג הסמ"ק סי' רל"ה החיניך העי"מ האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' ל"ז הזוה"ר מל"ת י"ז אות י"ג הפוע"צ מל"ת כ"ג המעיי"ח דף י"ח ע"ב אות ע"ד עי"ש שכ' בפי' דמשום דשוא ושקר אחד הן לא מנאו' לשתים. אבל לכאורה ק"ל דלפמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' ואתחנן ד"ה והרב אמר כו' וז"ל וביאר ולא תענה ברעך עד שוא לאסור להעיד על חבירו אפי' דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בב"ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו כי שוא דבר בטל עכ"ל נראה מדבריו דעד שוא בדברות האחרונות מוסיף על עד שקר בדברות הראשונות דמדברות הראשונות לא ידעינן אלא שמוזהר שלא להעיד עדות שקר בדבר שיתחייב בו חבירו בב"ד אבל מדברות האחרונות ידעינן שמוזהר שלא להעיד אפי' דבר שאינו של כלום ולא יתחייב בו חבירו כלום בב"ד וכיון דעד שוא דדברות האחרונות מוסיף על עד שקר דדברות הראשונות א"כ מדוע לא מנאום לשתים, אלא על רבינו והשאר מוני מצות הנ"ל י"ל דלא סברו כהרמב"ן הנ"ל אלא סברו כמ"ש התומים ז"ל בקיצור כללי מגו ס"ק נ' נ"א בשם הרמב"ן דהיכא דאינו מועיל עדותו לעניין ממון לא נפסל משום דאינו עובר כלל על לאו דלא תענה וכמו שרצה לומר המהר"ם שיק סי' הנ"ל בכוונת הרמב"ן נהי דלפי האמת כתב המהר"ש פשט אחר כדי שלא יהא סתירה בהרמב"ן עי"ש אבל אליבא דרבינו והשאר מוני מצות הנ"ל באמת שפיר י"ל דסברו כמ"ש התומים בשם הרמב"ן וכמו שרצה לומר המהר"ש בכוונתו וא"כ ל"ק עליהם מידי אבל על הרמב"ן גופא אפי' לפי הפשט אחר שכ' המהר"ש עדיין קשה מדוע לא מנאם לשתים ואי"ל דבאמת מנה כן כיון דלא מצינו בהשגותיו על הסה"מ מזה כלום וא"כ על הרמב"ן באמת צ"ע, והפרטו דינים שכ' רבינו עי' רמב"ם הל' עדות פי"ז ולהלכה טוש"ע חו"מ סי' כ"ח והטעם של המל"ת זו כתב העיר מקלט סי' הנ"ל וז"ל שמעיד על קונו שקר כי אלקים נצב בעדת אל והוא כופר בהשגחתו וחיובו מלקות עכ"ל וכעין זה מצאתי בפסיקתא רבתי פרשה כ"א פסקא עשרת הדברות אות י"ח וז"ל אמר הקב"ה אם העדת עדות שקר על חבירך מעלה אני עליך כאלו העדת עלי על שלא בראתי עולמי בששה ולא נחתי בשביעי עכ"ל:

« ספר מצוות קטן רל״ד ספר מצוות קטן רל״ו »