ספר מצוות קטן, רמזים רמ״ה

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן Introduction ספר מצוות קטן א׳ »

245 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות בכורים פ"ה סמג עשין. סימן קמא. טור י"ד סימן שכב. להפריש חלה דכתי' במדב' טו ראשי' עריסותיכ' חלה תרימו תרומה: חמשה מינין חייבין בחלה: ואם הקמחים נבללו יחד מצטרפים לשיעור עיסה שהוא מ"ג בצים וחומש ביצה: פחות מכאן פטורה: ואם נילוש' מזה מעט ומזה מע' שנינו אין החטי' מצטרפין אלא עם הכוסמין: והשעורי' מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטים ואין שיעור לחלה רק בזמן שהיו נותנין אותה לכהן ואז נתנו חכמים שיעור: בעל הבית אחד מכ"ד: ונחתום אחד ממ"ח: והמפריש חלתו קמח אינה חלה אך אם יאמר לכשתעשה זו עיס' תהא זו חלה הרי זו חלה. ואוכלין עראי מן העיסה עד שתיגלגל בחטים ותטמטם בשעורים: והעושה עיסתו קביים פי' קב קב לבדו פטורה מהחלה עד שישכו: רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה: וקאמר התם דלא אמר רבי אליעזר אלא בככרות שבבבל הואיל ונושכות זו את זו אבל אחרות לא והכי פירושי תנא קמא בעי נשיכה בעיסה והוא אומר דאפילו בנשיכה דסל סגי דהיינו נגיעה וי"א נשיכ' דתנור ולמדו נשים להיות מתנות בשעת הפרש' שתה' חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שתוסיף אחרי כן בעריכתה שנינו פרק שלישי דמסכת חלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו לתוך עיסה שהורמה חלתה הרי זו מביא עיסה שנייה שיהיה בו שיעור חלה עם אותו שאור ונותנה בצד אותה עיסה ומפריש ממנה שיעור חלה עליה ועל השאור: ואם אין לו מוציא חלה על הכל: ומתוך כך נראה שכשהשאור הוא של פטור והעיסה משל חיוב כמו שרגילין לעשות אחר הפסח שלוקחין שאור של גוים ונותנין בעיס' של ישראל שמוציא חלה אחת על הכל מיניה וביה ואין לחוש משום פטור על החיוב: ומה שאנו נוהגין ללוש עיסה אחרת זו היא חומרא יתירה ואמרינן חלת חו"ל לא בעיא מוקף ואוכל והולך ואח"כ מפרי' וכשהעיסה נילושה יחד אז אין חוששין רק שישאר אחד מן הלחמים: אבל במצות שלשין כל אחת לבדה צריך שישאיר מכל אחת מעט והעושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה חוץ מן הנחתום שאין הדבר תלוי בדעתו: וכל שכן העושה עיסה על מנת לעשות סופגנין שפטורה והא דאמרינן תחלתו עיסה וסופו סופגנין חייב זהו כשנמלך אחרי כן וכן בני אדם שנתנו קמח לגבל פחות מכשיעו' ובין הכל שיעור ועירבן יחד הגבל שלא מדעת' פטור ואם מדעתם עירבן ואין מדעתו לחלקה אחר כך חייב לכולי עלמא והיכא דדעתו לחלקה נמי חייב כיון דעירבו מדעתם כרבי יוחנן: וצריך לטול רשות מהבעלים בשעת הפרש' ואם נתנו רשות בעוד שהוא קמח מועיל הואיל ובידו ליקח עיסה ולעשות שליח להפריש ממנה : ונראה דאם בעל הבית אומר דניחא ליה שיפריש הגבל יפריש ואם הפריש שלא ברשות חלתו חלה מידי דהוה אפועלים שהלכו שתי וערב בגת דתורמין שלא מדעת בעל הבית: ולא דמי להא דאמר אי דלא שוייה שליח מי הויא תרומה: דפועלים שאני שהם קצת שייכי ביה: ואין להקפיד בברכה אשר יברכו בין יזכירו חלה: בין יזכירו תרומה: וחלת חוצה לארץ: אוכל והולך ואחר כך מפריש ואינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאת לו מגופו: ונאכלת עם הזר על שלחן אחד ובטלה ברוב לאוכלה בימי טומאתו ושמא ה"ה ליאכל לזר : ומכל מקום טוב לישאל עליה אם חזרה ונתערב' בעיסה אבל אם נפלה בשאינה מינה צריך ששים לבטלה:

245 ספר מצוות גדול פתח ↗

להפריש חלה לכהן שנאמר שלח ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה שם בארנו חלוקי הארצות לחלה:

1 להפריש חלה דכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. במדבר ט״ו:כ׳

245 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

להפריש חלה לכוהן, שנאמר: "ראשית, עריסותיכם--חלה, תרימו תרומה" במדבר טו,כ.

245 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת חַלָּה – לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִכָּל עֲרִיסָה וְלִתֵּן אוֹתָהּ לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר טו כ רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה. וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ערובין פג, א רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם כְּדֵי עִסַּתְכֶם, וְעִסַּת הַמִּדְבָּר הָיְתָה עֹמֶר, וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵפָה הוּא, וְהָאֵפָה שָׁלֹשׁ סְאִין, וְהַסְּאָה שִׁשָּׁה קַבִּין, וְקַב אַרְבָּעָה לֻגִּין, וְלֹג שֵׁשׁ בֵּיצִים. נִמְצֵאת הָאֵפָה אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם בֵּיצִים וַעֲשִׂירִיתָהּ אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, וְזֶהוּ שִׁעוּר עִסָּה הַמְּחֻיֶּבֶת בַּחַלָּה. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁחַיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם בַּמְּזוֹנוֹת וְרֹב הָעוֹלָם יִחְיוּ בַּלֶּחֶם, רָצָה הַמָּקוֹם לְזַכּוֹתֵנוּ בְּמִצְוָה תְּמִידִית בְּלַחְמֵנוּ, כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ בְּרָכָה בּוֹ עַל יְדֵי הַמִּצְוָה וּנְקַבֵּל בָּהּ זְכוּת בְּנַפְשֵׁנוּ, וְנִמְצֵאת הָעִסָּה מָזוֹן לַגּוּף וּמָזוֹן לַנֶּפֶשׁ, וְגַם לְמַעַן יִחְיוּ בּוֹ מְשָׁרְתֵי הַשֵּׁם, הָעוֹסְקִים תָּמִיד בַּעֲבוֹדָתוֹ וְהֵם הַכֹּהֲנִים מִבְּלִי יְגִיעָה כְּלָל, שֶׁאִלּוּ בִּתְרוּמַת הַגֹּרֶן יֵשׁ לָהֶם עָמָל לְהַעֲבִיר הַתְּבוּאָה בַּכְּבָרָה וְלִטְחֹן אוֹתָהּ, אֲבָל כָּאן יָבוֹא חֻקָּם לָהֶם מִבְּלִי צַעַר שֶׁל כְּלוּם. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חלה ג, א שֶׁאֵין חִיּוּב הָעִסָּה מִשֶּׁנָּתַן הַקֶּמַח בָּעֲרִיסָה, אֶלָּא הַחִיּוּב הוּא מִשְּׁעַת גִּלְגּוּל, כְּלוֹמַר, מִשֶּׁיְּעָרֵב הַקֶּמַח וְהַמַּיִם מִיָּד חִיּוּב הַחַלָּה חָל. וַחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין הֵם שֶׁחַיָּבִים בַּחַלָּה הַחִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וְכֻסְּמִין, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְשִׁיפוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ וְגוֹ'. וְאֵין קָרוּי לֶחֶם אֶלָּא פַּת הַנַּעֲשֵׂית מֵאֵלּוּ, וְכֻלָּן מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר חַלָּה. וּמִי שֶׁלֹּא הִפְרִישׁ חַלָּה בָּעִסָּה מַפְרִישׁ אוֹתָהּ מִן הַלֶּחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם מְלַמֵּד שֶׁהַחִיּוּב גַּם בַּלֶּחֶם. וַאֲפִלּוּ הַלָּשׁ פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר שֶׁהוּא פָּטוּר מֵחַלָּה, אִם אַחַר כָּךְ לָשׁ פַּעַם אַחֶרֶת וְהִשְׁלִים הַשִּׁעוּר וְנִתְעָרֵב כָּל הַפַּת בִּכְלִי אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹךְ הַכְּלִי מְצָרְפָן לְחַלָּה. וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי מוֹרִי, יִשְׁמְרוֹ אֵל, דְּדַוְקָא בְּשֶׁנָּתַן הַפַּת מִן הַתַּנּוּר לִכְלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל דַּוְקָא, אֲבָל הִנִּיחַ אוֹתוֹ כְּשֶׁהוֹצִיאוֹ מִן הַתַּנּוּר עַל גַּבֵּי לוּחַ אוֹ עַל הַקַּרְקַע וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ אַחַר כֵּן בְּסַל כְּבָר נִפְטַר מֵחַלָּה, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל, דְּדַוְקָא לַסַּל בִּשְׁעַת רְדִיָּה מִן הַתַּנּוּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַתַּנּוּר אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵרוּף לְחַלָּה רמב"ם ביכורים ו טז. הַסֻּבִּין שֶׁבַּקֶּמַח, קֹדֶם שֶׁרִקְּדוֹ מַשְׁלִים לַשִּׁעוּר, אֲבָל אַחַר שֶׁרִקְּדוֹ, אִם חָזַר וְעֵרְבוֹ אֵינוֹ מַשְׁלִים לַשִּׁעוּר חלה פ"ב מ"ו. הַחַלָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר יָדוּעַ מִן הַתּוֹרָה, אֲפִלּוּ לֹא הִפְרִישׁ אֶלָּא כִּשְׂעוֹרָה מִן הָעִסָּה פָּטַר כָּל הָעִסָּה שֶׁבַּעֲרִיסָה מִדִּין חַלָּה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה אֶלָּא רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ. וְכָל שֶׁהוּא מֵרִים מִמֶּנָּה פָּטוּר הוּא בְּכָךְ. אֲבָל חֲכָמִים חִיְּבוּנוּ שם מ"ז לְהַפְרִישׁ מִן הָעִסָּה חֵלֶק אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, וְסָמְכוּ הַדָּבָר בְּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב בְּמִצְוָה זוֹ תִּתְּנוּ לַיְיָ. כְּלוֹמַר, תֵּן לַכֹּהֵן מַתָּנָה רְאוּיָה, וְשִׁעֲרוּ הֵם שֶׁהִיא כֵּן. וְהַנַּחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עִסָּתוֹ לִמְכֹּר בַּשּׁוּק וְהִיא מְרֻבָּה, וְגַם צָרִיךְ לְהַרְוִיחַ, לֹא חִיְּבוּהוּ לָתֵת אֶלָּא אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה, וּבֵין שֶׁהִרְבָּה בַּעַל הַבַּיִת בָּעִסָּה וּבֵין שֶׁמִּעֵט נַחְתּוֹם דִּינָם כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְמַעְלָה. עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בִּשְׁתֵּי קְצוֹת הָעֲרִיסָה וְאֵין בְּאֶחָד מִן הַחֲלָקִים שִׁעוּר חַלָּה אֵינָהּ מִתְחַיֶּבֶת בַּחַלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן נָשְׁכוּ זֶה אֶת זֶה וְהֵן מֵאִישׁ אֶחָד. עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בֵּין בְּמַיִם בֵּין בְּכָל שְׁאָר מַשְׁקִים וּבֵין שֶׁאֲפָאָהּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּקַרְקַע אוֹ בְּמַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת, וּבֵין שֶׁהִדְבִּיק הַפַּת תְּחִלָּה בָּהֶן וּלְבַסּוֹף הִרְתִּיחַ, כְּלוֹמַר שֶׁהִדְלִיק הָאֵשׁ תַּחְתֶּיהָ, אוֹ הִרְתִּיחַ וּלְבַסּוֹף הִדְבִּיק, בְּכָל עִנְיָנִים אֵלּוּ יֵשׁ חִיּוּב חַלָּה שֶׁבְּכָל עִנְיָנִים אֵלּוּ לֶחֶם נִקְרָא, שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמַאן פסחים לז א דַּאֲמַר אֵין לֶחֶם אֶלָּא אָפוּי בַּתַּנּוּר בִּלְבַד, אֲבָל הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה אוֹ לְבַשְּׁלָהּ בִּקְדֵרָה אֵין בָּהּ חִיּוּב חַלָּה. וְעִסַּת אַרְנוֹנָא, כְּלוֹמַר מְשֻׁתֶּפֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל וְגוֹי חַיֶּבֶת בַּחַלָּה אִם יֵשׁ בְּחֵלֶק הַיִּשְׂרָאֵל שִׁעוּר חַלָּה. עִסָּה חלה א, ח הַנַּעֲשֵׂית בִּשְׁבִיל בְּהֵמוֹת פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, וְאִם בִּשְׁבִיל בְּהֵמוֹת וְאָדָם חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. עִסָּה מְתֻקֶּנֶת כְּלוֹמַר, שֶׁהוּרְמָה מִמֶּנָּה חַלָּה וְנִתְעָרְבָה בָּהּ עִסָּה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא הוּרְמָה מִמֶּנָּה חַלָּה כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מֵבִיא עִסָּה אַחֶרֶת וְסוֹמְכָהּ עָלֶיהָ וְנוֹטֵל חַלָּה עַל הַכֹּל, וְאִם אֵין לוֹ עִסָּה אַחֶרֶת נוֹטֵל מִמֶּנָּה חַלָּה בְּלֹא בְּרָכָה לְפִי הַדּוֹמֶה, לְפִי שֶׁנַּעֲשֵׂית כֻּלָּהּ טֶבֶל, וַאֲפִלּוּ מְעַט מִמֶּנָּה טוֹבֶלֶת כַּמָּה עִסּוֹת מְתֻקָּנוֹת, שֶׁהַטֶּבֶל אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים מצוה רפד. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת חַלָּה וְכֵן בְּמַסֶּכֶת עָרְלָה ה' ביכורים פ"ה. וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד מִדְּאוֹרַיְתָא. שֶׁנֶּאֱמַר בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וְדַוְקָא בִּזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם, כְּלוֹמַר רֻבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּבוֹאֲכֶם וּבָא הַפֵּרוּשׁ עַל זֶה כתובות כה, א בְּבִיאַת כֻּלְּכֶם וְלֹא בְּבִיאַת מִקְצַתְכֶם. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים רמב"ם ביכורים ה ז לְהַפְרִישׁ חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל, וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין הַחִיּוּב בָּהּ אֶלָּא שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל, נָהֲגוּ לְהָקֵל בָּהּ עי' הל, הרמב"ן פ"ד דבכורות בְּעִנְיָן שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין מֵעִסָּה גְּדוֹלָה אֶלָּא כַּזַּיִת, וּמַשְׁלִיכִין אוֹתָהּ בָּאֵשׁ, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת לְשׁוּם כֹּהֵן קָטָן אוֹ גָּדוֹל. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה גְּדוֹלָה כַּשִּׁעוּר שֶׁנָּתְנוּ לָנוּ חֲכָמִים בָּהּ, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לְכֹהֵן קָטָן שֶׁאֵין טֻמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ אוֹ לְכֹהֶנֶת קְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה נִדָּה, וַאֲפִלּוּ לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁטָּבַל לְקִרְיוֹ אוֹ לְזִיבָתוֹ נוֹתְנִין אוֹתָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טְמֵא מֵת, נָהֲגוּ לְהַאֲכִילָהּ לוֹ בְּאוֹתָן מְקוֹמוֹת. וְעוֹד נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לְהָקֵל בָּהּ עוֹד בְּחַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאָדָם יָכוֹל לְבַטְּלָהּ לְכַתְּחִלָּה בְּרֹב, כְּמוֹ שֶׁבָּא בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת צ"ל בכורות כז א וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים מֵהַגְּמָרָא, וְאֵין בְּכָל הָאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה כֵּן לְפִי יְדִיעָתִי, זוּלָתִי בְּעֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב לְתוֹךְ הַתַּנּוּר שֶׁמְּבַטְּלִין אוֹתָן גַּם כֵּן לְכַתְּחִלָּה, וְכִדְאָמְרִינַן בְּיוֹם טוֹב ביצה ד, ב אָדָם מַרְבֶּה עֲלֵיהֶם עֵצִים וּמַתִּירָן, וְאָמְרוּ בְּטַעַם הַדָּבָר מִשּׁוּם דְּמִקְלָא קְלִי אִסּוּרַיְהוּ, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁכָּלֶה בָּאֵשׁ, וְלָכֵן הֵקֵלּוּ בַּדָּבָר. וְהָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בְּסֵפֶר זְרָעִים הִלְכוֹת תְּרוּמָה וּבִכּוּרִים פֶּרֶק חֲמִישִׁי הל' ט יא וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם עִסָּה טְהוֹרָה מִפְּנֵי טֻמְאַת הַמֵּת מַפְרִישִׁין חַלָּה אַחַת בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה, וְשׂוֹרֵף אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְיֵשׁ לָהּ שָׁם עִקָּר מִן הַתּוֹרָה, וּמִכְּזִיב עַד אֲמָנָה מַפְרִישִׁין חַלָּה שְׁנִיָּה לְכֹהֵן לַאֲכִילָה, וְאֵין לָהּ שִׁעוּר כְּמוֹ שֶׁהָיָה הַדָּבָר מִקֹּדֶם. חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה, הוֹאִיל וְעִקַּר חִיּוּבָהּ מִדִּבְרֵיהֶם אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא עַל כֹּהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, כְּגוֹן בַּעֲלֵי קְרָיִין וְזָבִין, וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּמְצֹרָעִין, אֲבָל שְׁאָר הַטְּמֵאִין בְּמַגַּע הַטֻּמְאוֹת, אֲפִילּוּ טְמֵא מֵת מֻתָּרִים לְאָכְלָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן קָטָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת, רָצָה לְהַפְרִישׁ חַלָּה אַחַת מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה, וְהִיא נֶאֱכֶלֶת לְקָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי, וְלִקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה נִדָּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה לָאֵשׁ, וְכֵן אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁטָּבַל מִשִּׁכְבַת זֶרַע אוֹ מִזִּיבָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טְמֵא מֵת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל הַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, עַד כָּאן.

« ספר מצוות קטן Introduction ספר מצוות קטן א׳ »